קאנט

קאנט טוען שלתבונה האנושית יש גורל טרגי. היא נידונה לשאול את עצמה שאלות אשר אין ביכולתה לענות עליהן. הניסיונות הנשנות לענות על שאלות אלו היא המטפיזיקה. קאנט

שואף להחזיר את המטפיזיקה לדרך "המדע" – כלומר, לבנותה שלב אחר שלב.

בניגוד לגישות קודמיו, קאנט אינו מדבר על בעיית גוף נפש, אלא מתרכז בבעיות התוך-תבונתיות.

ביקורת התבונה הטהורה

הכותרת דו-משמעית כיוון שמצד אחד יתכן שמושא הביקורת היא התבונה ומצד שני המושאיכול להיות העולם וביקורת התבונה היא כלי.

קאנט מתבסס על הבחנה בין אנליטי-סינטטי ואפריורי-פוסטיריורי.אנליטי – האדם הגבוה הוא אדם. המושא נובע אנליטית/לוגית מהנושא.

סינתטי – האדם הוא גבוה. המושא אינו נובע מהנושא אלא הוא חיבור בין מושגים.אפריורי – בלי בדיקה עם המציאות/נסיון.

פוסטיריורי – רק לאחר בדיקה עם המציאות/ניסיון.

קאנט טוען שיש לנו אינטואיציות בסיסיות אפריורי שהן זמן וחלל. לפיו, יש משהו מחוץ לנו, להבין את העולם ולא מאפיין של העולם עצמו.שלנואך המאפיינים של זמן וחלל הם דרך

דוגמה: החושים מספקים לנו "מראות", רק האינטואיציה של חלל מחברת מראות אלולחפצים/מרחב/מיקום במרחב.

למעשה, כל דבר שאינו בעל אפיון הזמן-חלל אינו מוחשי לדבריו. לכן, “האני" אינו ניתןלניתוח כמו אובייקט כיוון שהוא חסר מימד מרחבי.

קאנט טוען שיש טיעונים אשר הם סינטטי-אפריורי. איך זה יתכן? דוגמת הגאומטריה היא שאין לנו ידע אפריורי של כל חוקי הגאומטריה אך הידע אינו

מתבסס על הניסיון. יש לנו מושגים יסודיים אפריורי )מספרים, צורות( אך הקשר ביניהם אינו ידוע אפריורי. הוא סינתזה של מושגים אפריוריים אך סינתזה זו אינה מתבססת על הניסיון.

לכן יש טיעונים סינתטי-אפריורי.

קאנט טוען שההכרה שלנו את המציאות בנויה ממספר תהליכים. ראשית אנחנו חווים חוויותחושיות. ואז אנחנו מבצעים עליהן אופרציות על בסיס *הקטגוריות. כך אנו מגיעים לידיעה.

( אשר מולדות ולא ניתן להסיקן. הקטגוריות הן "האקסיומות"12*קטגוריות – מספר מושגים ) של תפיסת המציאות, לפיהן ניתן לעשות את מכלול האופרציות האפשריות למידע החושי

ולהגיע לכל הידוע על העולם.

התבונה היא האחראית לשיפוטים, לפיהם אנו מקטלגים מידע חושי תחת הקטגוריות בשאיפה )לעיתים שגויה( לכלול יותר ויותר מידע חושי תחת אותו חוק )קטגוריה(. התבונה

גם היא פועלת לפי חוקיות הנקראת הסכימה הטרנסצנדנטית. אך השאיפה לא ניתנת למימוש כיוון שישנם רעיונות שאין להם אספקט זמן-חלל ולכן לא ניתן "לדעת" אותם. רעיונות כמו אלוהים, אין אל-מוות, וחופש הם רעיונות שאנו רוצים לדעת אותם אך אין

ביכולתנו. קאנט יוצר כאן מקום לאמונה.

קאנט טוען שטעויות רבות נובעות מנסיון להחיל את השיפוט על חוקים אבסולוטים. הוא מדבר על האנטימוניות )סתירות בין שני חוקים(. היה לעולם התחלה לא היה לעולם

התחלה, ניתן להוכיח את שתי הטענות. אם ניתן להוכיח את התזה והאנטי תזה סימן שלא ניתן לעשות שיפוט על המושא. כיוון שאין ביכולתנו לדעת אם לעולם היה התחלה או לא אין

מקום להחיל את התבונה על שאלה זו. הוא מנסה לתחם את התבונה.

המוסר של קאנט החופש הוא הכרח של התבונה. למרות שהוא מחוץ לתחום המוחשי ועל כן לא ניתן לדעת

שאנו חופשיים.להאמיןדבר על החופש עלינו

היות ואנו יצורים תבונתיים התנהגותנו לא מוכתבת על ידי חוקיות סיבה ותוצאה ולכן אנחנו “אחראים” למעשים, מחויבים למוסר. בגלל שאנחנו מסוגלים לנטיות בלתי רציונליות אנחנו

צריכים מערכת חוקים אשר תכתיב איך להתנהג.

אנחנו לא יכולים בהכרח לדעת את התוצאות של המעשים שלנו. לכן התוצאות לא יכולותלהוות מבחן לפי איך להתנהג. הדבר היחיד שהוא באמת נשלט הוא הרצון.

הטוב היחיד האמיתי הוא הרצון הטוב.

אסתטיקה

קאנט טוען שהעולם מותאם ליכולתנו השיפוטיות. זאת מפני שמצד אחד המדע לא היה אפשרי אם העולם לא היה מותאם ומצד שני תחושת היופי, אשר אין לה תמיד מושג, לא

הייתה עוברת בצורה כל כך קלה.

Every object has to be conceived in a two-fold manner: first as an appearance, subject to the necessary jurisdiction of certain basic concepts (the Categories) and to the forms of space and time; second, as a thing in itself, about which nothing more can be said. Even if appearances are rigorously law-governed, it is still possible that things in themselves can act freely.

קאנט טוען שהשיפוט האסתטי מורכב מארבעה מאפיינים:. מהיות יופיו מפיקים הנאה ממנו ואין לנו מניע בדבר1 להסכים כי התחושהחייבים. התחושה האסתטית מרגישה כאילו היא הכרחית – כולם 2

מהאובייקטנובעת. התחושה האסתטית מרגישה כאילו היא אוניברסלית3. האובייקט היפה מרגיש כאילו יש לו מטרה למרות שאנו לא יודעים מה טיבה של מטרה זו.4

הוא טוען שכל אלו נובעים מתחושת טעם שהיא אינהרנטית לאדם.

But now Kant argues that judgment itself, as a faculty, has an fundamental principle that governs it. This principle asserts the purposiveness of all phenomena with respect to our judgment. In other words, it assumes in advance that everything we experience can be tackled by our powers of judgment. Normally, we don't even notice that this assumption is being made, we just apply concepts, and be done with it. But in the case of the beautiful, we do notice. This is because the beautiful draws particular attention to its purposiveness; but also because the beautiful has no concept of a purpose available, so that we cannot just apply a concept and be done with it. Instead, the beautiful forces us to grope for concepts that we can never find. And yet, nevertheless, the beautiful is not an alien and disturbing experience - on the contrary, it is pleasurable. The principle of purposiveness is satisfied, but in a new and unique way.

תחושת היפה היא קוגניטיבית ונובעת מהתבונה שמנסה למצוא מושגים המתאימים לתחושות. אך היות ואין מושגים המתאימים, יש "משחק חופשי" של התבונה. המשחק

החופשי נובע מהרמוניה עם האובייקט.

התלאולוגי

תלאולוגי או חוק תכליתי הוא מתייחס בעיקר ליצורים חיים אשר גם התכלית וגם הסיבה. הםמגדלים את חלקיהם )שכפול תאים וכד'( אשר מטרתם היצור עצמו.

השיפוט התלאולוגי לא נובע מידיעה אלא מהצורך האינהרנטי של התבונה למצוא תכליתיות. לכן השיפוט התלאולוגי יכול לשמש אידיאה מנחה אשר תאשר לנו להבין שיש לחקור את

הנושא בצורה מדעית.הרקע להגל

מבחינת קנט נותרנו בעולם קשה במיוחד.

תורת ההכרה טוענת שאנחנו מכירים רק את רשמי החושים. קרע בין היכולת לרצון להכירהכל.

אנחנו חייבים תמיד לפעול נגד טבענו מבחינת המוסר. זה יוצר קרע בין האדם לטבע והופךאת חייו למורכבים וקשים. יש כמיהה לחזור לפשטות ולהשלמה עצמית.

באותה תקופה גם ניסו למצוא איך אפשר לגשר בין העולם העתיק למודרני.

יוון העתיקה הוותה מאין דוגמה לאנושות מפוכחת אך טבעית, שלמה עם עצמה. לא היו אלמנטים טרנסצנדנטיים: טוב ורע היו חלק מהעולם הזה, האלים גם כן. תפיסת המוסר

הייתה בעלת תוכן )אומץ, אדיבות(. לא היה טוב אבסולוטי אלא איזון בין הצדדים השונים שלהאדם.

סצנדנטית. יש את האל שאין לא כל התהוותלעומת יוון היה את היהדות אשר כולה טרנחושית אשר מכתיב את המוסר.

הנצרות הייתה דרך אמצע. לאל יש התהוויות בארץ, וההקרבה העצמית תביא למלכותשמיים והשלמה.

את התאוריה של התפתחות הרוח הגל ממשיל לנבט

. הנבט מכיל בפוטנציאל את העץ. זה שלב העץ כשלעצמו.1. הנבט מתפתח. הוא מקבל ארטיקולציה ונהיה קונקרטי. הופך להיות בנמצא.2

יש אימפליקציה שכל שלב שולל את הקודם לו. העץ "מוחק" את שלב הנבט. העץ השלם הוא חי. חיים אלו הם הגשר בין כל השלבים. הפרי נותן זרע שיוצר עץ חדש,

הרעיון חוזר על עצמו.

היציאה מהכוח אל הפועל. עושים ארטיקולציה לרעיון ובסוף צריך לאחד מכלול ההיבטיםולהבין את התוצר כדבר הראשוני.

משל מחשבתי

רעיון חדש. הוא לא מוכן, אבל יש לו פוטנציאל. צריך לפרוט את ההברקה. התהליך הורס את הרעיון המקורי ואת ההתלהבות ונותן המשגה להיבטים שונים של הרעיון. בשלב

השלישי מאחדים את המושגים ומחברים אותם כך שהם למעשה הרעיון המקורי. לתוצר הגללכוח שמאפשר לעשות את זה קוראים אידיאה.קורה האידיאה.

הגל טוען שהממשי מורכב. לכן החושי, שהוא הפשוט ביותר הוא המופשט ביותר.

חושיותהסתכלותהיות לכשעצמו

מושגיםשכלהכרההיות בנמצא

אידיאהתבונההכרה עצמיתהיות עבור עצמו

היות לכשעצמו – הרמה האבסטרקטית ביותר. הדבר כשהוא עוד גרעין/ניצוץ כשיש לו רקפוטנציאל.

היות בנמצא – ארטיקולציה וקונקרטיזציה של הרעיון. הוא הופך לממשי יותר. היות עבור עצמו – החזרה לעצמו. ההכרה העצמית שככה חייב להיות ושהמצב מוגדר

מעצמו.

דוג: המימוש של האינדיבידואל התבגרות נפשית אינטלקטואלית. הילדות זה אדם שלם עם עצמו עם פוטנציאל. במהלך ההתבגרות אפשר "לאבד" את עצמך )תחום התמחות זר(. אך עם הזמן אפשר לגלות את

עצמך מחדש )שתחום ההתמחות מתאים לך ומוגדר ממך( ואז הגעת להכרה עצמית וחזרתלהיות שלם עם עצמך.

זה "האמת של העולם". היא מדברת על מימוש עצמי של הסובייקט. הוא אומרSpiritהרוח/ שהוא רוצה להבין את האמת כסובייקט ולא כאובייקט בלבד. האסוציאציה הראשונה היא

לרוח/אל.

כשאומרים רוח תקופה אנחנו מבינים את זה מהיבטים שונים )אומנים, מנהגים...(. יש משהושהוא הביטוי של התקופה שלא ימצא באף תודעה של פרט.

“חשוב שיהיה פער בין ההתממשות של הרוח לתודעות של האנשים של אותה תקופה" כלומר, האנשים לא מודעים לרוח וזה מה שמקדם אותה. הפרטים שואפים לדבר אחד והרוח

לדבר אחר. לזה הגל קורא "העורמה" של ההיסטוריה. כאילו הרוח משתמשת בדחפיםורצונות של יצורים סופיים למטרותיה שלה.

משל לעורמה: זקן שהולך למות אומר לבניו שיש אוצר בכרם. הם חופרים בכרם לחפש את האוצר ולא מוצאים. בסוף יש יבול מוצלח. הבנים מבינים שהזקן השתמש בהם למטרה יותר

נעלה משאיפותיהם המיידיות.

אותן צורות של הרוח שהן סופיות ומוגבלות בהכרח יתפתחו לצורה גבוהה יותר.

בני אדם מגדירים את עצמם דרך הנגדה. הקונפליקט והחוסר יציבות שזה יותר הוא הכוחהמניע של הרוח.

הגל מנסה להראות שהרוח מתפתחת בצורה הכרחית ושהשלבים הם חלק מהתפתחות זו

והביאו את הרוח לאיפה שהיא עכשיו.

הגל מאמין שיש כיוון ומטרה להיסטוריה ושהיא הובילה לעת שלו. הגל שואף להראותשהעולם רציונלי/ממשי ושיש התלכדות של מה שממשי עם התבוני.

השלילה של החלקים הקודמים מהותית.הגל מתנגד לתפיסה שהמידי הוא הממשי ביותר.

הגל רוצה להגיד שבכל מקום שהשכל מתעסק במציאות יהיה השתקפות של העצמי.

נשווה את התגלמות הרוח לתפיסה המקובלת של האמת: המדע מנסה לנסח חוקים על זמניים. התפיסה הרגילה של האמת היא מה שיש שם. כאילו

האמת סובסטנציה. מקובל במדע שיש תיאוריות חלקיות שצריך לתקן אותן. זה מניח שהאמת לא השתנתה אלא

רק ההבנה שלנו אותה.

הגל רוצה לתאר את האמת כדינמית )היא לא קבועה(. האמת כסובייקט לעומת כעצם.

הנטייה שלנו היא להתנגד לגישה שהאמת מתפתחת.

הכיוון שהרוח מתפתחת לא מקביל לכיוון ההתפתחות של האינדיבידואלים. הרוח לאמתפתחת לפי אותו הגיון.

המצב שיש אי התאמה הנ"ל נקרא "הערמה של הרוח".

בכל צורה סופית של הרוח יש מתחים פנימיים. מתחים אלו אם מה שמקדמים אותה.

מצב ההשלמה: המצב בו מפסיקים לחפש פתרונות מבחוץ ועושים רפלקסיה. ברמהאינדיבידואלית מוכנים לקבל השלמה למרות שאין הכוונה/תכלית.

"הממשי הוא הרציונלי והרציונלי הוא הממשי"הוא אומר שיש אפשרות להכיר את העולם הזה כאן ועכשיו.

*איך יכולה להיות הבנה אם הרוח אין סופית?שני סוגי אין סוף:

( רע - מכל נקודה אפשר למצוא נקודה חדשה אחריה1( טוב - התהליך נסגר על עצמו )אין סופיות מעגלית(2

"יש משימה לראות את המקום בו אתה נמצא כהשלמה של ההיסטוריה"???

של התודעהההתנסות של המדעפנומנולוגיה של הרוח: התנסות - פעולה פנימית

מדע - פעולה מבחוץ

הרעיון הוא שהאנושות תבין את המשמעות של הרוח. כל עוד ההבנה לא תתממש בחיים לאתגיע ההבנה של הרוח.

דקרט - יש מודעות בלי עולםקנט - אני והעולם יחד יוצרים את המודעים )אני + מושאים(

הגל - מודעות עצמית מניחה הכרה על ידי ובסובייקט אחר )אני + סובייקטים(

דגשים קודמיםתארנו לוגיקה פנימית של הזמן. הרוח מתפתחת עם הזמן.

צריך להבחין בין היצורים הסופיים לבין הרוח. ההבנה שלו את המטרה של מה שהוא כותב.

מעבר מדיון מטפיסי לדיון אתי/פוליטי תהיה חברה אנושית רציונלית אתית שתבטא את המימוש המלא של הרוח בעולם. ההשלמה

של התהליך הוא לא רק חשיפת הרציונליות אלא גם התהוות החברה האנושית כרציונליתואתית.

דוגמה קונקרטית לגלגול: אדון/עבד**נעסוק בתפיסה של מרקס ובתפיסה של ניטשה את האדון/עבד.

**קירקרגור, היידגר, ואפילו בפסיכואנליזה של לאקאן יש ניסוחים שמהדהדים עם הגל.

המימוש העצמי של הרוח יהיה אפשרי רק מתוך הכרה הדדית של בני אדם. הגל מראה שלהגיע למודעות עצמית אני חייב להכיר באחר ולהיות מוכר על ידי האחר. תפיסת

הסובייקט היא שעל מנת שהסובייקט יהפוך לסובייקט חופשי הוא חייב להכיר ולהיות מוכר.

הבהרת מינוח "להכיר" אינו שווה ערך ל"להכיר ב". "להכיר" מתייחס למושא ו"להכיר ב" מתייחס ליחס בין

סובייקטים.להכיר בלהכיר

cognitionrecognitionknowledgeacknowledge

"להכיר ב" לא ניתן לרדוקציה להכרת מושא מסוים. הוא מחייב הכרת סובייקט.

*התהליך המתואר באדון והעבד חלקי, בהמשך הפנומנולוגיה מתואר מה שנדרש לסדרפוליטי מסוים.

דיאלקטיקת האדון והעבד

החלק שאנחנו קוראים לו תודעה הוא "תודעה עצמית". התודעה ניתנת מהטבע.תודעה נותנת את היחס למושאים. היא מאפשרת לי להתבונן ולהכיר אובייקטים.

(.desireתודעה עצמית מתחילה בהשתוקקות )למה הגל קושר תודעה עצמית והשתוקקות?

כשאני מתבונן אני שוקע במושא ולא מודע לעצמי. אני בתוך מושא ההתבוננות. אני מתחיללהרגיש את עצמי כשאני רוצה משהו. אז אני מודע לעצמי ביחס למושא.

זאת נקודת ההתחלה.

נקודת ההתחלה תהיה "החיים" הביולוגיים. זה תנאי להביא את שאר התהליך.

שלב ראשון חיים מידיים )רצון, תשוקה )מה שמניע אותך לפעול ולהביא את סיפוקה(, הסיפוק של

ההשתוקקות תהיה הרס/שלילה של המושא שמשתוקקים אליו(. אני מרגיש את עצמי כסובייקט כשאני משמיד את הסביבה המיידית )למעשה כל העולם

מלא מושאים( שלי כדי לספק את ההשתוקקויות שלי. האדם שחי במסגרת זו מרגיש את עצמו עליון על סביבתו. הסביבה היא רק אובייקטים

המעוכלים. בתהליך המושא שהיה נפרד ממני הופך לחלק ממני. אם אני מזהה את עצמי עם התשוקה השואפת אני תלוי בתשוקה ובסביבה. התשוקה היא לא שלי אלא מוגדרת מהחיים

ומגבילה אותי לחיים ולפיסי, היא נוצרת באופן ספונטני נגד רצוני. כל מה שאני מצליח לעשות דרך ההשתוקקות זה להתחבר מחדש למעגל החיים בו אני יצור ביולוגי גרידה.

הניסיון להגדרה עצמית דרך התשוקה שוללת את עצמה והופכת את האדם ליצור.

לאדם המוגדר לפי תשוקה אין הבדל בין מושאים כל עוד הם מספקים את התשוקה. אין פרטיקולריות של המושאים. לכן אני לא אצליח לתחם את עצמי כסובייקט פרטיקולרי. אין

פה חופש.

במקום לבלוט מהחיים החיים מכילים אותי והופכים אותי לחלק מהחיים. האוכל רק מטפורה. ישות המשתוקקת היא דון ג'ואן. מימוש אחד של התשוקה מעורר תשוקה חדשה. הדברים

שחוזרים עליהם שכל הנשים שוות ערך אין אישה אולטימטיבית. “קירקגור כתב הרבה על הנושא הזה. הוא ניתח את התודעה של דון ג'און "השלבים

הארוטיים הבלתי אמצעיים" המצב הוא של החושיות המיידית. הוא אומר שדון הוא לאאינדיבידואל, לא אדם, הוא כוח טבע.”

השלב הראשון התכלית האולטימטיבית היא לקראת החיים בלבד.

מצב זה אינו מצב יציב של תודעה עצמית. צריך לשלול מצב זה. צריך לקבל תודעה עצמיתמנותקת מהחיים המידיים.

שלב שני: המאבק לחיים ולמוות

שלילה של המאפיינים של החיים המידיים. המאפיינים של המצב הקודם היו השתוקקותלמושא הנמצא ונתון בטבע. עכשיו צריך להשתוקק למשהו שלא נמצא פשוט בטבע.

מה יכול להיות מושא שאיננו נתון? מושא כזה יכול להיות תודעה אחרת. יש בעולם מושאים ויש סובייקטים. הסובייקט אין לו קיום ממשי כי הוא צריך את התשוקה כדי להתקיים.

הסובייקט, לפני מושא התשוקה מתאפיין כנעדר.

היא חייבת להיות השתוקקות לתשוקה שלההשתוקקות חייבת להיות לסובייקט אחר. .האחר

הוא בוחר לעצמו דבר שאיננו מושא )תשוקה היא החוסר של הסובייקט(.

: תחום האהבהניקח דוגמה פשוטהדון ג'יובני - העניינים מסתבכים כשאתה לא רק רוצה את הגוף של האחר אלא גם רוצה

שהאחר ירצה אותך. עברנו מתשוקת המושא לתשוקת תשוקת המושא. אתה רוצה את הרצון של האחר.

אתרק ברגע שילד תופס משהו, כולם רוצים. בגלל התשוקה של האחד רציתי גן ילדים - פער בין הערך האמיתיהמושא. אני משתוקק למשהו דרך התיווך של רצונו של האחר. נוצר

של הדבר לבין הערך שנוצר בגלל האחר.

בקרב היה עניין בלתפוס את דגל האויב. אני רוצה אותו כי אנשים אחרים לא - ערך סימבולירוצים לתת לי אותו.

. הוא נמנע מהסיטואציה שהיא הטרוסקסואלית ועוברהגל לא לוקח את דוגמת האהבהליחס בין שני גברים.

השלב השני יהיה התודעה שמוכנה לסכן את החיים שלה

. ההשתוקקות היא השתוקקות לתשוקה של האחר1. תודעה שמסכנת את החיים2. סימבולי3

אני משתוקק לזה שהאחר יכיר בי כסובייקט, בנכונות שלי לסכן את החיים שלי.

על מנת שההכרה תהיה משמעותית בשבילי. האחר חייב להיות מסוגל להבין ולהעריך את מה שאני עושה )להיות באותה רמה תודעתית(. האחר שמכיר בי חייב להיות מישהו אחר

שמוכן לסכן את חייו.

בגלל שהוא כמוני, הוא לא מחשיב את חייו, ולכן אני גם לא מחשיב את חשיבות חייו.כל תודעה מבטלת את החיים של האחר.

הן מתחילות מאבק חיים מוות. תודעות מקבלות את תחושת הערך שלהן בזה שהן נאבקותאחת לשנייה.

התודעה רוצה להגיד ש"החיים זה לא אני" אני יותר מהחיים.

בסכימות של הגל מתחילים מהמידיות ועוברים לשלילה.לא התגברנו על האבסטרקטיות של השלב הראשון.

סיטואצית הדו קרב: כאן יש חשיבות לסימבולי. דו קרב רק קורה בפגיעה בכבוד.הוא פגע בשם שלי. משהו שהפרדתי כנוכחות סימבולית מהעצמי הקונקרטי.

זה השלב של השכל שבו יש חוקים מאוד נוקשים. והכל עם רוח שוללנית באופן עמוק. אםאחד נותר מנצח יש בעיה כי אין את השני. תחושת העצמי מתקיימת רק במאבק.

יש חיים מידיים/תשוקה ויש תודעה שמוכנה לסכן את עצמה ביניהם יש יחסים של שלילה.עכשיו צריך לשלול את שתי הקודמות אבל תפנים מובנים שלהם.

“השמה לעל" )סינטזה( שלב האדונות והעבדות. מה שקורה כשאחד הצדדים במאבקהחליט שהוא מפחד למות.

הרוח לא יכולה לחפוף את מבנה התודעות הסופיות. הרוח מתממשת בקונפיגורציה חברתית לא שוויונית אבל העתיד של הרוח נמצא אצל המפסיד. יש לא רק הבדל בין הכיווניות של

.התודעה המפסידה היא זאת שתקדם את הרוחהרוח לרצונות של התודעות.

הגלגולים של הרוח בהכרח צריכים לעבור דרך אי שוויון. דרך פער בין מעמדות. הכרחישמעמד מסוים ידוכא.

האדון לגבי הצורך במושא הוא התגבר בקרב. הוא לא צריך להתאמץ יותר כי יש את מי שעובד

עבור המושאים שהוא רוצה. הוא יוצר יחס חדש לחיים המידיים בלי להיות תלוי בהם. . נוכחות העבד מזכיר לו כל הזמן שהוא סיכן את חייו. הוא זה שהסובייקט.2יש לו פתרון ל

האדון עשה סינטזה בין שני המצבים הקודמים. הוא ממש את שניהם בצורה יותר יציבה. האדון רק נהנה, הוא לא משאיר רושם בעולם ולא עושה שום דבר עם עצמו. הוא לא מפתח

את עצמו. אין לו עתיד. “ניצחתי, אבל מי שמכיר בי הוא נחות. רציתי שאדון יכיר בי".

העבד כי הוא עובד על המושא ומעצב אותו אבל לא1 הוא לא נמצא ביחס למושא כמו 1ביחס ל

מסתפק ממנו ולא נהנה ממנו. הוא מגלה את היכולת לעבד את המציאות אבל להשאיראותה.

העבד גם מעבד את המושא אבל גם עובד על עצמו והחיים בתוכו. מקודם כל מה שהיה לוזה את התשוקה, אבל עכשיו הוא צריך לעבוד על התשוקה ולדכא אותה.

איך הוא מסוגל? העבד נכנע לאדון. מה שהפחיד אותו זה המוות. פתאום הוא הרגיש שלחיים שלו יש ערך.

עכשיו המוות הופך לחלק מחיי העבד והוא מה שגורם לעבד להדחיק את ההשתוקקות שלו. המוות הופך ממשהו חיצוני למשהו מהחיים, נוכחות פנימית. המוות הם לא הלא-חיים אלא

מופיעה בכל מעשיו של העבד. לכן, זה מאפשר לו להשתחרר )מנטלית( מהאדון. כי הוא גילה אדון יותר "חזק", את המוות.

האדון הוא כוח בלבד בעיניו של העבד. הוא הצליח להשתלט אבל עדיין חי בלי ההבנה. העבד יכול להגיד שכל הערך שלי הוא בעצמי. הוא לא תלוי בסובייקטים אחרים. האדון כוח

כמו כוח טבע ובאיזשהו מובן כבר לא סובייקט.

מורידים: פרגה ווויטגנשטיין

מרקס

- מבוא כללי1 מרקס 24.5 - דיון במאפיינים "החולים" של החברה הקפיטליסטית/הקדמה לניטשה2 - מרקס 31.5

לקרוא ניטשה לשבוע הבא

- ניטשה - על אמת ושקר7.6 - ניטשה - גינאלוגיה של המוסר14.6 - הוסרל + הקדמה להיידגר21.6 - היידגר28.6

הגל הוא אידאליסט ומרקס מטריאליסט

לעתים נקראת מטריאליסם היסטורי/דיאלקטי החיבור בין מטריאליזם לדיאלקטיקה - לא מדובר במטריאליזם פשטנית אלא משהו מורכב

ומנסה להפנים את תובנות הגל.

באופן פשטני המטראליזם מתעסק בחומריות. מרקס לא מאמין שמה שמניע את האדם זהרדיפת בצע והשגת דברים חומריים אלא שהמניעים הרוחניים הם פרי מצב חומרי.

הוא מנסה להעלות את הבסיס המטריאלי לרמת האידאליזם. כלומר ניתן להסביר את האלמנטים האידאליסטים באמצעות החומריות. עד כה חשבנו שצריך רוח וכו. מרקס ינסה

לתת הסברים לרעיונות כמו האושר באמצעות חומריות.

אידיאליזם - במרכז מחשבה/רוח כיסוד מכונןמטריאליזם - במרכז החומר וצרכים חומריים --------------------- פשטני!

דוגמאות

תפיסה דתית יש בה אלמנט אידיאליסטי: מאמינים שהעולם הנברא, ביסוד הטבע יש רוח,חשיבה מכוננת.

קאנט יאמר שהשכל מעורב בעיצוב העולם. הגל יאמר שהמאפיינים היסודיים כרוכיםבמימוש האידיאליסטי של הרוח.

מטריאליזם יאמר שהיש האולטימטיבי מורכב מיסודות עצמאיים ומרכיבים את האינטלקט האנושי ופעילות שכלית )אטומים חומריים(. האטומים הללו מתארגנים באופנים שונים ויצרו

תכונות ומאפיינים שיראו אידאים, לא מטריאלים, דת. דוג: לנסות להסביר חשיבה ברדוקציה לתהליכים פיסיים )ניורונים, פיסיולוגים(. לרוב תהיה

קרבה למדעי הטבע. זו יכולה להיות אמונה יותר רחבה, שבני אדם הם חלק מהטבע ולא מנותקים ממנה. הם לא

בריאה רוחנית אלא מתפתחים מהטבע וכחלק ממנו.

גישה זו תהפוך את המטריאליזם לאתאיסטית/אנטי דתית.

מרקס נותן גרסה שונה;

תזות על פוירבאך: ההגליאנים התחלקו לימין ושמאל: ימין קונסרבטיבי יותר מדגיש את הקשר בין הנצרות

להגלהשמאל מתנגד בדיוק לזה.

אמר שהרוח היא פנטזיה/חלום שצריך לפרש אותו באמצעות החומריות והעולם.פוירבאך

Iתזה מרקס מבחין בין מטריאליזם שבהתבוננות/הסתכלות לבין מטריאליזם שמבוסס על פרקסיס

)פעולה אנושית(.

IIתזה מרקס מתקיף את הספקנות הפילוסופית )ספקנות בקיום של עולם חיצון(. כל המכלול של

הספקנות )האם יש אמת מושאית, אובייקט?(. הוא אומר שזהו תוצר של העמדה הקונטמפלטיבית על המציאות. הדבר נעלם ברגע ששמים במרכז את הפעולה ולא את

ההסתכלות. כל הטיעונים "ההסתכלותיים" נובעים מניתוק אך בתחילת הפעולות )אכילה...(

הספקן מראה שהוא מאמין שיש עולם חושי. ההנחה היא שתסבוכת פילוסופית נובעת מהתעלמות עמוקה מהפרקסיס. התעלמות שקיימת גם בעמדות המטיריאליסטיות

(.פוירבאך)

המטיאליזם הקודם משמר ראיה אידיאליסטית את התודעה האנושית בעוד שמרקס מנסהלחבר את התודעה עם הטבע באמצעות בחינה דרך הפרקסיס.

אידאלוגית הגרמנים - המטריאליזם הפרקטי

26-27עמ

ההבדל בין האדם לעולם החי הוא היכולת של האדם לייצר את תנאי המחייה שלו. יכולתהיצור תלויה במבנה הגוף.

החיות יוצרות תנאי מחיה אבל לא מתוך כוונה מודעת. האדם יכול לקחת את אותה פעולה למטרות שונות. מרקס עשה פעולה קטנה, החיות פועלות מתוך אינסטיקט אך האדם לוקח

את הפעולה כמושא. יש לי כוח על הפעולה. צריך רמה של מודעות אך אין צורך בתודעה המשוכללת שאנחנו מכירים )אין כאן פירוט של התהליך המדויק בו עושים את המעבר

לתודעה(. הוא נשאר צמוד לפעילות שדואגת לחיים. האדם עדיין פועל מתוך הטבע אבל לא הכליםפועל מתוך "יצר הקיום", "ייצור הקיום" הוא הדבר המרכזי. האדם יכול לייצר את

שיעזרו לו לייצר את סביבת החיים שלו.

הפעילות של האדם עדיין תהיה כפופה לצורך להתקיים. רק בתחילת התקופה המודרניתאפשר לחשוב על ייצור שלא נועד לקיום. אין קפיצה לחירות מהטבע.

היכולת לשכלל את ייצור המחייה היא פשוט המשך לתכונותיו של האדם. הסטוריה טבעית לאדם. לא לראות את התוספות על הטבע כמשהו מלאכותי. זהו בדיוק ההבדל בין רוסו

)מדבר תחילה על רגשות( למרקס )מדבר תחילה על הפעולה(.

יש מימד בעייתי ליצור שמעבר לקיום: הניכור וכו'. אך לא דנים בבעיה זו בשלב הזה.

פעולת ייצור התנאים יוצרת סביבה אחרת. וייצור אופן חיים שונה של בני האדם. הם מייצריםאת חייהם החומריים.

יצירת החיים משפיעה על אופי החיים. אם יש קושי להשיג את הצרכים, יעבדו יותר. אם איןקושי, האדם יעבוד פחות ---- שינוי אופי החיים.

יצור חקלאי יגדיר אורח חיים מסוים...

מרקס עושה חיבור בין המהות האנושית לקהילה החברתית."species beingהאדם הוא "

VIתזה המהות האנושית היא סך הכל של היחסים החברתיים.

יש תכונות כמו "לשחק כדורגל" שיכולה להיות מוגדרת רק במסגרת חברה. האדם הוא יצור "עדרי", על מנת לייצר את הקיום שלו הוא חייב לשתף פעולה עם יצורים

כמוהו. הטענה המובלעת היא שהאדם לוקח את הקהילה כמושא פעולה. הוא פועל למען.חיי הקהילה הופכים לתכליתהטוב הכללי ולא רק כאמצעי לקיום האישי שלו.

המודל יכול להיות נכון לגבי משפחה או קהילות מאוד קטנות. איך אפשר להבין את זהבמסגרת של חברה מודרנית?

בחברה מודרנית האידיבידואליזם נראה כפעולה היצרנית היחידה. איך אפשר ליישב אתהחברה האנושית עם המהות האנושית?

יש אספקט נורמטיבי/ערכי לגבי הפרקסיס. מרקס מתאר את האדם לא רק כיצור ש"חייב" לעבוד. יש בתפיסה מימוש עצמי. דרך העבודה האדם מבטא את עצמו וממש את עצמו.

העבודה היא "טובה".

נבחן את התפקיד שמרקס נותן לתוצר הפעולה. התוצר הוא לא רק משהו שמשתמשים בו. זה דבר שבנוכחותו היכולות האנושיות משתקפות. העבודה נדרשת על מנת שיעמוד מולנו

כמראה שתראה את הכוח הגלום באדם. העבודה היא מימושו של האדם.

הדרך הטובה ביותר למהות האנושית לגלות את עצמה היא דרך האובייקטיפיקציה )יצור אובייקטים בעולם(. תפקיד האובייקטים תלוי בדרך הייצור שלהם. אם בחברה הייצור לא

מאפשר תגלית של המהות האנושית תהיה בעיה בחברה זו. כלומר, בחברה בה האובייקטיםלא משמשים מראה לאנשים שיוצרים אותם, הם מאבדים את תפקידם הערכי.

הוספנו עומק לפעולה האנושית ומימד חברתי היסטורי. מרקס לא מוותר על מהות אנושית )אופי יוצר(, אבל הוא לא חושב על מהות אנושית באפיון של תכונות מסוימות. המהות

גמישה ומאופיינת באופן רחב ויש לה ביטויים שונים לפי צורות הייצור השונות. הוא לא רוצה לומר שהאדם הוא רק פרי הסביבה. התובנה הראשונית היא שיש לאדם את הכוח לשנות את

סביבתו. אך הוא לא מוותר על אותו כוח יוצר.

זה מאפשר טרנספורמציה של האדם במהלך ההיסטוריה מבלי לאבד את המהות האנושיתהזאת.

מה שצריך לעשות זה לקחת את הדיאלקטיקה ההגלינית ולתרגם אותה למטיריאליזם.התהליך הדיאלקטי צמוד לטבע.

איפה הסתירה הדיאלקטית? )אנטיתזה(

בדיאלקטיקה נדרשת סתירה ושלילה כדי להתקדם לשלב הבא.

יש אלמנט אידאי אצל מרקס. ההתארגנות החברתית שנועדה לייצור ילווה בהתארגנות פוליטית. בשלב ראשון ההסדרים החברתיים היו תוצר של ייצור ושאיפה לייעול ייצור. אך עם

הזמן המבנים יכולים להתנתק כביכול מהבסיס החומרי שלהם ואף לפעול נגד )על מנתלשמר סדר קיים(.

כל האידאלים שיקומו )דת, פוליטי( ידאגו בדיוק לשמר את הסדר החברתי הקיים וינסו למנועאת התפתחות כוחות הייצור.

העובדה שתוצר הלוואי של הייצור תופס עצמאות ומתחיל לפעול נגדו היא השלילה הדיאלקטית. כלומר יצרנו תזה שמטבע האדם צריכה להשלל )הסדר הקיים שנשלל על ידי

סדר חדש(.

תפיסות של חופש, רעיונות, דברים שנראים לנו ששייכים למוסר של חברה הופכים לכוחותשפועלים נגד לדינמיקה הפינימית.

הדגש במטריאליזם של מרקס הוא על הפרקסיס במקום הדגש בזרמים יותר מקובלים שהדגש על הישים בעולם. הפרקסיס כיצור החיים ולא כנובע מאידאולוגיה/רעיון אלא

מצרכים קיומיים.

הפעולה משנה את הטבע הסובב.

יצור הקיום מול יצר הקיום החיה פועלת מאינסטינקט ולכן לא יכולה להשתנות מול האדם שמייצר את הקיום ובכך יכול

להשתכלל.

ההתארגנות היסודית היא משהו שמוסבר ע"י אופי הפעולה היצרנית. יצור הקיום קובע אתהסביבה האנושית )ההתארגנות החברתית(.

פעולת יצור סביבת הקיום לא בהכרח מובנת בסביבה של האינדיבידואל אלא כחברהאנושית.

שתי עמדות:( הבנת הפעולה כיצור החיים כאינדיבידואל1 ( צריך להבין את המהות האנושית כמשהו שמכוון לייצור החיים בחברה מלכתחילה. האדם2

הוא יצור חברתי כי הפעולה שלו מראש תורמת לעיצוב החיים החברתיים

מרקס מנתח מהעמדה השנייה

הוא לא יאמר שכל חברה מבטאת בצורה הטובה ביותר את היחסים בין אדם לפרקסיס. החברה הנוכחית היא כזאת שנבין שאנחנו לא מממשים את המהות האנושית ולא מרגישים

תחושת מימוש עצמי.

*התפיסה של מרקס עם הדגש על הפרקסיס היא עמדה שיכולה להימנע מהבחנה רווחת בין הטבעי למלאכותי )רוסו(. בזה שהוא לוקח את הפעולה כיסוד הוא יכול בצורה יותר קלה

לדבר על התפתחות כהיסטוריה. הוא לא חייב להגיד שכל התפתחות היא מלאכותית. הוא לא צריך ללכת עם רגישות רומנטית שאומרת שטכנולוגיה היא רעה מטבעה. אין את הרצון לעשות את ההפרדה. הוא מאפשר לטכנולוגיה לשרת את האדם לפעול בטבע בצורה יותר

טובה.

*יש גמישות באופנים שהמהות יכולה להתפתח ולהתממש בהיסטוריה. למהות יש היסטוריה שמתפתחת. מאפשרים לחברה האנושית לעצב את עצמה כדי להתאים ליכולת היצרנית

היסודית שמאפיינת את האדם.

*אין התגלגלות של האדם מכורח הנסיבות. הוא מתנגד לכך שכוחות "גדולים" )כלכליים...( קורים מעבר ליכולתנו. האדם יוצר את תנאי הקיום שלו. הוא משמר את המהות האנושית

שיכולה ליצור ולעצב את העולם. הוא לא יטען שהכל פתוח כי זה מאפשר פעולה מחוץ לתנאי הייצור. חלוקת כוחות הייצור קובעת את האפשרויות הפתוחות. אי אפשר לעבור על

שלבים. "אי אפשר לקפוץ מהחברה היוונית לקומוניסטית."

זה נשמע דיאלקטי ומרקס מציע גרסה מטיריאלית. יש פער בין הבנה את הדיאלקטיקה כמימוש של הרוח לבין הגישה של מרקס שהדיאלקטיקה נובעת מהמתחים בתוך החברה

האנושית. שלילה שנשללת.

מרקס צריך להוסיף שעד היום ההיווצרות של תנאי החיים השונים. ההתארגנות החברתית תמיד הייתה כזו שהייתה חלוקת עבודה בין מי שצריך לעבוד ומי שנהנה מפרות העבודה.

הקונפליקט היסודי הוא קונפליקט של מעמדות. מעמד שנאלץ לעבוד למען מחייתו ומעמדותאדונים.

הקונפליקט מגיע לשיא באופי של החברה המודרנית. הקונפליקט מתעצב בצורה מעניינת. הוא לא בא לידי ביטוי במלחמות. צריך לראות איך

ההסדרים החברתיים השונים נובעים מהמטיריאלי. ואיך הרעיונות )מוסר, אידיאלים( נובעיםמהמטיריאלי ומאותם הסדרים חברתיים.

מערך הערכים והאמנות )שהם תוצר ישיר של ההסדר החברתי( מציג את עצמו כאוניברסלי.

הערכים כמובן משרתים את המעמד העליון. לשמר את המצב הקיים ואת הצרכים המטיריאלים של אותו מעמד. ההסדר החברתי עוצר את התפתחות כוחות הייצור כדי לשמר

את עצמו.

אין שימוש מכוון בערכים אלו. זה תוצר לא מודע של מכלול האנשים בחברה. זה מצב שלאשליה שאף אחד לא אחראי לו. אין כאן ניצול מכוון.

הוא רוצה שיהיה ערך הפעולה האנושית )מימוש עצמי דרך עבודה(.

הוא רוצה לבנות את הערכים/אידאלים/תרבות מהשורשים המטיריאלים/פרקטיים שלהם.איך הגשמי יוצר עולם ערכי.

.אידאולוגיהלכלל הערכים של החברה, שנועדו לשמר את הסדר הקיים, מרקס קורא

נשאלת שאלה: "איך תודעה מהפכנית יכולה להווצר מתנאי קיום של עצמה?" תמיד יש אפשרויות במסגרת חברתית. יש הבדל בין הכוח הגלום בכוחות הייצור לבין

המקרה בפועל.

החברה הקפיטליסטית

סביבה של ניכור יסודי של האדם וסבל.

הניכור הוא זרות של האדם לעצמו ולמצוא משמעות בחיים. האדם בעולם המודרני מאופייןבניכור שלו.

הניכור מתבטא בכך שהאדם מחפש את הערך שלו במקומות אחרים )דת...( במשהו שלא

מתממש בעולם הזה אלא באחר והוא זה שייתן לו משמעות בחיים.

הגל קרא לה התודעה האומללה. תודעה נוצרית. תודעה שמרגישה שהדבר שנותן ערך לחיים שלה זה אלוהים. שהעולם, עם אופיו הטמא, אין בו משמעות. התודעה חייבת לשלול

את הקיום כאן ועכשיו כדי לתת לחייה ערך. היא מרגישה זרות לעצמה ועקב כך זקוקהלמשהו חיצוני.

הגל שאף שנכיר בכך שהאבסולוט יכול להתממש בעולם דרך התגשמותה של הרוח. הואמנסה להחזיר את הערכים הטרנסנדנטים לעולם הגשמי.

מרקס עושה צעד נוסף. התודעה האומללה היא משקפת בצורה נכונה את זה שבעולם הזה האדם מנוכר לחלוטין )בגלל כוחות הייצור(. התודעה האומללה חושפת את הבעיות בחברה

המודרנית.

הקפיצה לרוחני נובעת מבעיות בגשמי. לכן צריך לבחון את הגשמי ולשנות אותו.

הניכור הוא גם ברמה המעשית שמה שבני האדם מייצרים אינו משרת אותם. הם מרגישיםשהכל צריך להשתנות.

בדיאלקטיקה של הגל העבד היה דמות יצרנית שמנוכרת מפרי עבודתו. הגל אומר שלמרותשהוא סובל, יש משהו מאוד פוזיטיבי. הוא מצליח להבין את הכוח שיש לו כאדם יוצר.

מרקס יאמר שזה לא המצב בקפיטליזם. הבעיה של הפועל היא שהוא לא רואה את הדבר שהוא מייצר כביטוי של היכולות שלו. הוא לא יכול להכיר בכוחו היוצר. כל זאת בגלל חלוקת

העבודה. הוא מתאר את הפועל בפס היצור. אין לפועל שום שליטה על המוצר המוגמר של מה שהוא

שותף ליצירתו. העבד לפחות יוצר את הכל. בעולם המודרני הפועל לא יראה קשר בין הפעולה שלו למוצר הסופי ואיך המוצר הוא ביטוי לכוחו היוצר. הוא ירגיש זרות כלפי התוצר

שלו.

מרקס יגיד שהניכור הוא לא אינהרנטי לטכנולוגיה. הוא יטען שההסדר החברתי הוא זה שמכריח את הטכנולוגיה להיות מנכרת. השאיפה שלו היא שאמצעי הייצור יהיו בבעלות

החברה כולה ולכן למרות שאתה חלק מהיצור אתה שותף לו.

האופי של היחסים בין הפועל למעביד שלו

אצל הגל העבד נכנע לאדון. האדון מצמצם באופן משמעותי את חירותו של העבד. במערך המודרני הניכור מקבל צורה שונה. יש שוויון זכויות. כביכול הפועל אחראי למצבו.

הפועל מקבל את מצבו כי הוא מרגיש שחוקי המדינה לגיטימיים ושהערכים לגיטימיים. לארימו אף אחד. פשוט הם בצד המפסיד של המשוואה.

הפועל לא יראה שהעבודה שלו היא חלק ממהותו. זה הופך לנטל נוראי. המצב התהפך כך שהעבודה היא משהו מחוץ לו שנכפה עליו. במקום שהעבודה תהיה ביטוי למהות האנושית

ושירגיש מסופק בדיוק בגלל שהוא עובד, העבודה הופכת לאובייקט, הוא יכול למכור את העבודה שלו עפ"י דרישות השוק. אותו בעל אמצעי יצור לוקח את העבודה שמכר הפועל

והופך את זה לערך מוסף.

מהו שורש הבעיה? לא מרמים אף אחד. כל מי שבמערכת הסכים להיות שם ושווה זכויות. המערכת פועלת בכך

שאין כאן שלילה מובהקת של זכויות. הבעיה היא הסדרים החברתיים.

ניקח לדוגמה את הערך "חירות": אפשר לבחון את הערך כאינדיבידואליזם - כל אחד יהיה רשאי לבדוק ולקדם את האושר

שלו בלי כפיה דרך הסדרים ומסים וכד'. ואפשר שחופש הוא ביכולת לחוקק לעצמך חוק ולעצב לעצמך את הקיום שלך לא באופן האינדיבידואלי. חקיקת חוק דורשת אחרים. קבלת החברה היא לא סוג של חופש שיכולה

לאפשר להיות חופשי לבד. הגל יאמר שהמדינה היא בדיוק מקום שבו האדם הפרטי יכול להשתחרר מהמרחב

האינדיבידואליסטי שלו ובאפשרות שלו להזדהות עם החוק היותר גדול:( המשפחה - הקהילה הקטנה ביותר, קרוב ביותר לטבע; מבוססת על אהבה.1( החברה האזרחית - הכלכלה, זה יהיה מזוהה עם השכל, היכולת הקונטמפטיבית2( מוסדות המדינה - הרוח/תודעה עצמית/חקיקה עצמית שנותנת משמעות לכל המערכת3

מרקס יאמר שהאפשרות לממש את ההוויה המשותפת תתרחש דרך שינוי של המערכת

הכלכלית. הוא רוצה ליצור שוויון הזדמנויות. הסדר חברתי שיראה לאדם את הקשר בין מה שהוא עושה

לבין כוחות הייצור הפנימיים שלו.

תרבות מרקס לא נגד תרבות כערך אבל פוסל את התרבות שנועדה להסיח את הדעת מהניכור

התהומי. ולטר בנימין חשב שהקולנוע יכול להיות לשקף לאדם המודרני משהו מהאמת של תנאי

הקיום שלו.הקולנוע מתבסס על טכנולוגיה ותעשייה, ולכן יכול לשמש מדיום בעידן המודרני.

ננסה להגיע מהגל לניטשה

איך הגל מתאר מעברים מחברה לחברה. איך עוברים מהסדר אחד להסדר אחר? הגל חושב על התהליך לא בפעולה חלקה. הצורה של המעבר היא צורה של טרגדיה.

הצורה האמנותית של הטרגדיה כפי שבא לביטוי בעידן של הטרגדיה היוונית יכולה לשמשמודל להבין איך המעברים ההיסטורים מתרחשים.

אפשר לחשוב על הקונפליקט כקונפליקט בין הסדרים בדרגות גבוהות. הוא לוקח אתהטרגדיה של אנטיגונה כדוג לקונפליקט בין חוק המדינה למסורת המשפחה.

הדמות הטרגית יש לה פונקציה מאוד חשובה בהתפתחות של חברה ובמעברה לשלב גבוה יותר. הדמות חיה את הקונפליקט ומפנימה אותו לגורל הפרטי שלה. הוא לוקח לתוך החיים

שלו מתחים סמויים.

הפונקציה של הדמויות הטרגיות היא לרכז ולמקד את המתחים של ההיסטוריה וליצור צורה חדשה. הרוח לא מתגלגלת בצורה אבסטרקטיט. לפעמים צריך את האינדיבידואל הגדול

כדי לפתוח את העידן החדש.

מרקס מתאר את שובו של לואי בונפרט שהכריז עצמו קיסר. פעם הדמות מופיעה כטרגיתופעם כפארסה.

מרקס רוצה שנתנתק מהעבר. הוא מכיר בתכונה האנושית לראות את העבר כמשהו מונומנטלי. התאור הזה נותן סוג של משמעות לקיום שלנו. אם מדברים על מהפיכה יש צורך להשתחרר מהמטען של העבר. העובדה שההיסטוריה, כאשר היא חוזרת על עצמה, מתגלה כקומדיה, מאפשרת לנו להתנתק מהעבר ולהיות מסוגל לקבל ולחולל את המהפכה ולקבל

את החיים הנוכחיים.

ניטשה מסתכל גם בעליזות על העבר. הוא עושה צעד רדיקלי יותר באופן שבו הוא חושב על הקטגוריה )קומדיה, טרגדיה(. עבור הגל ומרקס האומנות לא הייתה משמעותית בהתפתחות ההיסטוריה ) רק ערך כמודל(. המדע שימש מודל יותר טוב, החיים הפוליטיים, הפילוסופיה

היו ביטוי יותר אמיתי להתפתחות הרוח/היסטוריה.מרקס חשב על האומנות ככלי של ההסדר החברתי הקפיטליסטי.

ניטשה יעשה היפוך מושלם של הערכים הללו. הוא ישים את האסתטי בראש הדברים. יש תחושה של היררכיה בפילוסופיה. עד ניטשה התיאורטי )המטפיסיקה והמוסר( והמוסר.

ניטשה יטען שדחף האמת ודחף הכרת העולם יצטרכו להיות מובנים על מצע האסתטי כמו גם המוסר. גם הערכים וגם הדחף אל האמת צריכים לקבל את התובנה העמוקה שלהם

מתוך יצירתיות.

ספרו הראשון שדן בנושא היה הולדתה של הטרגדיה מתוך רוח המוזיקה. טוען שהצורה של הטרגדיה העתיקה כפי שנכתבה לפני הופעת הפילוסופיה )ספציפית סוקרטס(. זה ביטא

הבנה של העולם ברוח מסוימת שהפילוסופיה השכיחה וצריכה למצוא מחדש. תת כותרת הלניזם ופסימיזם. עבור האדם היווני הייתה סוג של הבנה של הסיטואציה האבודה של הקיום

האדם מעצם קיומו נמצא ביחס לעולם נועד להפסיד/לסבול. משהו ביחס בין הסדר/צורה האינדיבידואלית לדבר שמחזיק אותו )העולם( נמצאים במתח כזה שלנסות לפתור אותו יביא

אסון. נטשה מתרשם מזה שהתודעה הזאת לא גרמה לפסימיות אלא אפשרה את החיוב )affirmationבצורה החזקה ביותר שאדם הרגיש אי פעם. מה שאיפשר את הפרדוקסלי זו ) הטרגדיה.

ניטשה חושב על תופעת הטרגדיה דרך שני כוחות:( הכוח הדיוניסי - אל השכרות האל שבנוכחותו כל סדר מתפרק1( הכוח האפולימי - האל המייצר צורה, המעצב, היוצר סדר2

הטרגדיה היא צורה אומנותית שמבטאת את הקונפליקט ואת ההתפייסות של מרחב הקיוםהאנושי.

הדיוניסי הוא מבחינתו של ניטשה היסוד המוזיקלי של הטרגדיה. האפולימי הוא הדימוי הפלסטי של הנראה והחיבור בינהם הוא תובנה שאפשר לעבור ממימד של העולם שאינו מייצג )מוזיקה כולה ביטוי של כוח ולא ייצוג( להופעה של דימויים חלומיים.

האופציה של חיוב החיים שהטרגדיה מספקת. איך דימויים ייראו כאשר הם ביטויים של אותו כוח. איך אפשר לחשוב על העולם כך שכל

מה שיש בו וכל מה שנראה בו יתפס כביטוי של כוח שהוא בלתי נתפס. איזו היסטוריה תהיהלנו.

האינטואיציה שניטשה יוצא ממנה זה לא האפשרות להתעלות דרך הרוח למעבר לקונפליקטים של המציאות )לצורה המפורקת בין שני אלמנטים של המציאות(. עבור ניטשה

ההתעלות על הקונפליקטים )דרך מעברים דיאלקטיים( זו לא המטרה, השאלה היא איךמוצאים את הרצון לחיות למרות שהקונפליקט לא נפתר ואין רמה גבוהה יותר!

איך עם כל התסבוכות אני רוצה לחיות את אותם החיים שוב ושוב )החזרה הנצחית(. מאמר "כיצד מועילה ההיסטוריה לחיים" ההיסטוריה היא לא ערך לעצמו. אין סיבה לעשות

מנטליזציה של העבר. מסורת איננה בהכרח דבר טוב. הוא ישאל איך אפשר לראות את הזיכרון וגם את השיכחה כדבר חיובי. איך תשתחרר מהעבר בצורה שתאפשר לך להמשיך

הלאה?

הוא ינסה להמנע מתפיסת היסטוריה קמולטיבית. הוא יגיד שפעם היתה הצורה של הטרגדיה וסוקרטס הוא זה שהרג את הטרגדיה. כל זה מוביל אליו והוא יביא את לידתה

החדש של הטרגדיה )אולי האופרה בדמות וגנר(. הוא משרטט מעקף של ההיסטוריה, הואאומר שבעבר היה הדחקה של משהו וההדחקה עבדה אלפיים שנה עד ניטשה.

המאמר הוא איזשהו ניסיון לעשות פגיעה בקנט. ניטשה פותח את המאמר בהיפוך פרספקטיבה. הוא מתאר את התחושה שהעולם סובב סביב האדם. התחושה הזאת יכולה

להעלם - קולטים את גודל העולם. התחושה שהכל סובב אותנו יכול להעלם תוך רגע ואנחנו

יכולים לנסות להבין כמה אנחנו קטנים וכמה השכל מוגבל. הוא רוצה שנרגיש את האשלייההיסודית באופן בו אנחנו מדמים לעצמנו את ההכרה שלנו כמרכזו של העולם.

יש בלבול בעברית, אמת ושקר משמשים במובן הלוגי ובמובן המוסרי. כאן מדובר במובן המוסרי. הוא טוען שיש רמה שהשקר של האדם לעצמו היא לא מובנת דרך המוסר. זה לא

שקר תוך מערכתי. זהו שקר חוץ מוסרי שזהה עם הדחף להגיד את האמת. הדחף לאמת הואשקר יסודי/אשלייה יסודית של האדם.

האדם צריך את השקר הזה. הדחף לאמת הוא הגנה בפני המצב האמתי של האדם בעולם. הוא אומר שהאדם צריך להשלות את עצמו כך. ניטשה אומר שדחף האמת הוא לא טעות

פשוטה, הוא שקר )תת מודעי כמעט( שהכרחי להמשך ההתקיימות.

ניטשה מתאר את השפה כמטאפורית. המאמר הוא התעמתות עם קנט. בתקופה של המאמר קנט ושופנאור היו הגיבורים של הינטשה. קנט פתח את האפשרות של המחשבה הטרגית.

קנט גרם לנו להרגיש מרכז העולם כי השכל מעצב את העולם. ניטשה מודה שאנחנו פעילים ביצירת העולם, אך הפעולה צריכה להתפס כפעולה יצירתית אמתית ולא שעיצוב העולם

הוא הקטגוריות של השכל. ניטשה טוען שהדבר שהופך את הדבר הבלתי ניתן לידיעה זהוהדמיון.

תחילה יש העברה/העתקה שצריכה להיות מובנת כמטפוריזציה יסודית.למה ניטשה קורא לזה מטפורה?

אמת זה התאמה בין האמירה שלי לעובדות. מטפוריה זה כאשר מנסים לדבר על משהו באופן לא ישיר. משתמשים בדבר אחר כדי לחזור

את הדבר המקורי. ביטוי ליטרלי לא תופס את המובן. משתמשים במטאפורות כאשר אנחנולא מסוגלים לתאר משהו בצורה ליטרלית.

ניטשה אומר שיש דבר שאי אפשר לדבר עליו. התודעה לא מתאימה לדברים עצמם. כדיליצור את הקשר ביננו לדבר אנחנו צריכים את המטפורה.

אחרי המטפורה היסודית הוא מנסה לטעון שהמבנה של השפה המושגית/טענתית צריך להיות מובן כשהתנוונות של המטפורה. חשוב לשים לב: יש שני אופנים בה השפה מתאבנת:

( שכחה - השימוש הנשנה של המטפורה הופך אותה למטבע לשון שחוקה 1 ( הרעיון של אמת ושקר הוא תוצאה של החברה והצורך בקומוניקציה/אחדות/קונפורמיות2

והחברה העדרית.

הדבר שנדרש להעמיד את האסתטי ביסוד הדברים צריך להבין איך השפה עצמה היא מטפוריזציה. ברמה העמוקה ביותר תרגום של מחשבתו של קאנט )הדבר לכשעצמו לא ניתן

להכרה(.

ניטשה מוסיף לקנט את זה שהכוחות שמעצבים את המשמעות הם לא רק השכל והקטגוריות שלו אלא הדמיון )יצירת מטפורות(. מטבעו הוא לא יכול לתאום לעולם

לכשעצמו.

מתעלמים מהערך המטפורי של השפה באמצעות שכחה. המוסר )אמת ושקר( מבוססים עלהשכחה.

הסבר אחר הוא שאנחנו עושים עיוות של טבע הדברים כדי שתהיה חברה. הצורך ליצורמערך הוא זה שדוחק את האופי המטפורי.

נטשה מספר איך המימד הראשוני )יצירתי( הודחק על ידי הפילוסופיה של סוקרטס.

גנאלוגיה - אילן יוחסין, משמש להוכיח אצולה )מרכזי(.

החקירה שלו נועדה לגלות כיצד נוצר המוסר, מה מקורו.

הגישה של הגל לוקח את המוסר, המדינה, וההסדר החברתי ומנסה להצדיק את זה. הוא רוצה התלכדות בין הממשי לרציונלי.הכרחיולהסביר שזהו המצב הטוב והרצוי ושהוא

נטשה עושה מהלך הפוך. צריך את החשדנות )העילאית( לגבי המצב הקיים וכיצד הוא נוצר.

"השורשים של המוסר מקורם במשהו אנושי - אנושי מידי".

"שכחנו מה יצר את ערכי המוסר ועכשיו מתייחסים אליהם כאוניברסלים".

"האם ערכי המוסר קידמו או עיקבו את כוחות החיים?"

הוא מגיב לפילוסופים התועלתיים, שניסו לעשות רדוקציה של המוסר לתועלת. כביכול צריךלשכוח את התועלתנות כדי לפעול בצורה מוסרית לפיהם.

רודפי הנאה -< יצירת הרגל -< נראה כמו חוקי טבע -< שכחה...

"מה שמעניין בהם זה שהם מנסים להקטין את האדם".

פרויד הסכים עם ניטשה.

הוא מהפילוסופים שמאדירים חושים מסוימים. לרוב זה היה הראיה. "חוש הריח זה החוש החזק אצלו, הוא קולט מה מסריח"

הוא בודק איך כוחות מסוימים מתחבאים )מציגים את עצמם כמשהו אחר( כדי להשתלט.חקירה גנאולוגית היא חקירה לפרטי פרטים של ההיסטוריה.

בודקים את ההיווצרות של אופני הערכה, אופנים בהם נוצרות מערכות ערכיות. איך אפשרלהבין שיצור טבעי יוצר מערכות ערכים טוב/רע.

משתמש בשתי דמויות: האציל/אדון והעבד.

אופי הערכה של אדון נובע מהרצון של אותו אדם להיות פעיל ולהשאיר את חותמו. לעצב את העולם ולשלוט. אדם כזה מעצם טבעו יצטרך להתייחס לדברים מסוימים כטובים יותר.

כתוצרים של היצירתיות שלו. את אלה ששותפים איתו בעיצוב הסדרים יהיו שייכיםלאצילים/טובים.

יש תוצר לוואי, מה שלא שייך למערך שהוצב. ההערכה האצילית לא מתעניינת ב"לא טוב".ב"רע".

זו פעילות אפרמטיבית, מה שמעניין אותה זה הביטויים של "האני" "הכוח". מעצם היות האדםפעיל ויוצר.

העבד הוא הדגם הראקטיבי. הוא מתחיל מתגובה. מגדיר את האדון כרע ואני לא האדון לכןאני טוב. אבטא את התכונות המנוגדות לאדון.

האקטיבי )אדון( מול הפסיבי )עבד(

מוסר העבדים זקוק לגירויים )שליליים( חיצוניים, הוא פועל מתוך תגובה.האדונים עושים אפרמציה לעצמם.

. )נטירת טינה/איבה(. המלה מכילה את המלה לרגש )סנטימנט(,ressentimentהעבדים הם ה הוא מציב את הפעיל )אדון( אל מול זה שמרגיש )עבד(. הוא מלא רגשות שהוא לא יכול

לפרוק אותם כי הוא חלש ולא יכול לפעול.המלה מכילה את הראקציה, את האופי הפסיבי וראקטיבי של העבד )שנאה(.

רגשות שמתעוררים יכולים להיות בושה, קנאה...אך ניטשה שם את הדגש על השנאה )נשאר בה כוח/עצמה(.

העבד לא יכול לפעול, אך הוא יכול לשנוא )וכך לבטא את הכוח שלו(. ניטשה שואל איךהכוח שלו מקבל ביטוי.

התועלת לא חלק מהפתוס של היצירה. לא ניתן לעצור את פרץ היצירה.

ניתן לראות רעיון אהבת האויב )של האציל( כביטוי לכך שרעיונות הנצרות הם שקריםורמאות.

איך יתכן שהעבדים ניצחו? המערכת העבדותית חייבת להישען על פיקציות. אך קודם הוא טען שכל שפה היא

מטפוריזציה אז מדוע יהיה רע שעבדים ממציאים פקציות ושכך הם צוברים את כוחם.השאלה תהיה מה האופי של הפקציות?

העבדים יעמידו את הפיקציות כמעבר לחיים.

ניטשה נותן כדוגמה את ההווצרות של הסובייקט: הוא מזהה את העצמה עם היכולת לבטא)פעולה(.

הפיקציה היא שיש סובייקט "אני" שיכול לבחור לפעול או לא לפעול. העבדים "בוחרים" לא לפעול. הוא יאמר שהכח שלו יבוא לידי ביטוי בכך שהוא מחליט ומתאפק. כך חולשה

מתרגמת את עצמה לכוח.הסובייקט נוצר כדי להצדיק דיכוי של חיות.

, יש רפרנס למשל המערה. צריך לבדוק איך אותן אידאות מיוצרות במערה.14סעיף האידאות/ערכים הם תוצר של החולשה והעבדות.

הוא מראה איך גן עדן, אדון עליון יעבוד לטובת העבדים.

}האלים היוונים הם כמו המטפורות במקור, הם מסדרים את החיים מבלי להיות מחוץ להם, לעומת הנצרות ש"שכחה" את המשמעות המקורית של המטפורות ויצרו את האל

הטרנסצנדנטיים{

ניטשההגל

העבד הוא התודעה המהותית שממנה תתפתח הגלגול הבא של הרוח. רק לעבד יש

עתיד

מסכים עם הגל אך טוען שהניצחון של העבדים הווה רגרסיה של האנושות ומוות

החיות

הכניעה של העבד מבטאת את הכניעה לאדון המוחלט )מוות(. הוא מפריד את עצמו

ממרחב החיים דרך המוות. זהו דבר טוב.

הניסיון להגדיל את עצמך באמצעות משהומחוץ לחיים זו הדרך למצוא כוח בחולשה.

העבד שמתאפק ויוצר עבור האדון הוא מכניס פנימה את ההשתוקקות, הוא מגלה

את הכוח היוצר, זה יוצר חלל פנימי שבו הוא יכול להרגיש חופשי ובטוח באופן מוחלט

משליטתו של האדון

התחושה של הכוח, הבחירה לפעול או לאלפעול זו הפיקציה המהותית של הסובייקט.

נקודות היסטוריות שניטשה מתאר:הוא מביא דמויות שלא מתאימות לחלוטין למודל המוצא.

- דוגמה לאצילות יהודית. הכוהן שונה מהאציל. יש לו עצמה ורצון לעצמה אך בגללהכוהן שהוא מחלק את העולם לטהור וטמא הוא מפנה את העוצמה שלו פנימה על מנת לדכא את

הרצונות. הוא מרגיש חזק בדיוק כי הוא יכול להתכחש לדחפים הטמאים. תחושת הטוהר הוא תוצר של כוח עצום שהוא כולו שלילה. הצורה הראשונית של הכוהן )שעובר מטוב ורע

לטהור וטמא( הוא המעבר הראשון לקראת עבדות.

- יש פה אלמנט של הקרבה עצמית ושלילת החיים למען האחר הסובל. זהוהכוהן הנוצרי מערך שמטריד את ניטשה. איך מגיעים למצב שמתעסקים בסבל של אחרים מהתודעה

האדנותית?נסתכל על הקורבן שהיה מרכזי לטרגדיה.

. ההצגה הטרגית אפשרה יצור סדר חדש/קתרזיס. כך העבד יכול לפרוק ולהטהר1מהרגשות השליליים. הקורבן מוחק את הרגשות השליליים.

. זה שונה בצורה מהותית ממושג הקורבן כחוב לאל.2

. הקורבן מתפקד במרחב האשמה )אינסופית(. כאן האלוהים מקריב את עצמו למען האדם.3זה משנה את היחסים ליחסים של מצפון רודף ואשמה.

הוא מסביר את אהבת האדם שלא היה יכול להופיע במסגרת הפעילות3על בסיס היצירתית.

ניהילזם - צמיחת השממה. ההתגברות של השליליות בתוך מערך הערכים וצורות החיים.

ניטשה טוען שעם הזמן הפיקציות מתגלות. כאשר הערכים העליונים ביותר מתגלים כריקים)זהו מות האלוהים(.

הניהיליזם הוא המצב שבו בני האדם חיים בקליפות של ערכים.

ניהיליזם אקטיבי - הריסת הערכים הריקים. התנאי הראשוני להווצרות מערך חדש של ערכיםיהיה הריסת הערכים הישנים )הריקים(.

הוא מכין את הקרקע לעל אדם.

הערות לבחינה2/3שאלות גדולות: השוואה/הנגדה בין שנים או יותר מהפילוסופים בנושא מסוים.

2/4שאלות קצרות: תאור של מושג מסוים, נושא מסוים.

הוסרל:מחשבה פנומ.

הפילוסופיה הפנומ עדיין רלוונטית היום. הוא מציג את התאוריה שלא פתורה, וסגורה, אלאצמודה למופעים קונקרטים ועם ההשתנות של העולם יש הזדמנויות לשנות.

פנומ - חקירת תופעות. מה שניתן כתופעה לתודעה. מוזר למצוא מחשבה כזו בפילוסופיה, עד אז ניסינו בדיוק להפריד בין התופעה ל"אמת". הוסרל לא רוצה לחקור את התופעותבלבד, הפנומ אמור לשמש מדע של הפילוסופיה, הוא אמור לייסד את כיוון המחשבה.

איך חקר התופעה יכול לתת מדע כולל, דווקא דרך התעסקות בתופעה ולא ב"מהות".

הוא מנסה להסביר איך חושבים על פסיכולוגיה פנומ. הפסיכולוגיה הפנומ תשרת אותנו ללמוד איך לעשות פסיכולוגיה טהורה. הוא רוצה שזה יהיה בסיס לכלל המדעים, להבנת

הישים השונים שיש.

איך מגיעים לפסיכולוגיה פנומ

הוא מתחיל מ"העמדה הטבעית" - כל אחד מודע לכך שהוא נמצא בתוך עולם. יש סביבו חלל/זמן, דברים. הדברים שסביבו ניתנים ע"י החושים. יש בעלי חיים, בני אדם שפונים אליו.

הדרכים לפנות לעולם הם )לרצות, לנסות להבין, תגובה רגשית(, לפעמים הדברים שהוא פונה אליהם הם דברים שניתן לראות, אך לפעמים לא. אני נמצא בתוך העולם בו אני פועל

ומחוץ לאובייקטים שאני פועל עליהם )יש שיפוטים ערכיים, דברים שאני אוהב...(.

עושה מהלך דומה לדקרט:ניתן להטיל ספק בכך שהידיעות בתודעה שלי תואמות את העולם. אולי העולם לא קיים?

הוסרל לא מכחיש את הקיום של העולם. הוא מפריד בין הדברים החיצוניים שהם גורמים, למה שאנחנו חווים. צריך להשהות את השיפוט. לא להתעסק עם הגורמים לתופעות. הוא

"מצטמצם" לעולם התודעה )שם בסוגריים(.הוא לא מחפש וודאות ראשונית, הוא לוקח את כל המרחב התודעתי כתחום חקירה.

קנט בוחן את התנאים ההכרחיים להכרת העולם )אובייקטים(, הוסרל מתעסק בכלהפעילויות שאנחנו מבצעים כלפי העולם.

אפשר לבחון )על ידי רפלקסיה( את הרצונות עצמם )מודולים של המחשבה( ולהפסיקלהתעסק באובייקטים עצמם.

אם מתמקדים במימד הפסיכולוגי, איך נאפיין את מה שנשאר. לא נשאף לפסיכולוגיות אמפיריות. דוג' בהביוריזם. לא נרצה תאור של המרחב הפסיכולוגי באמצעות רדוקציה

לביולוגיה. נשאף לפסיכולוגיה בגוף ראשון.

הגישה הפוזיטיביסטית: מה שיסודי הוא אידאות פשוטות, נתוני חושים בסיסיים, הדבר הבסיסי ביותר הוא פשוט

בתכלית ונתון בפשטותו.

הוסרל לא שואף לפשטות של החושים, הוא רוצה לראות איך הדברים מופיעים מתוך זרם החיים. לא מעניין מהו הבסיס היסודי של המבנה הפרצפטואלי. הוא רוצה להבין "איך

מתארים את התופעות" )גם המורכבות(.

החלל הפנימי לא מאוכלס על ידי ישים מנטליים )זכרונות, פרצפציות, רצונות, רגשות(ושהתודעה שלנו מתמקדת ביש אחר בכל פעם. הוא טוען שהתודעה אינטנציונלית.

התודעה היא תמיד תודעה של משהו. היא תמיד ממוקדת על משהו. היא לא ריבוי בלתי מוגבל. תמיד יש מושא חשיבה שהוא פנימי למבנה התודעה. לכל צורה תודעתית יש את

אופן ההתכוונות שלה. כאשר מכוונים דרך התפיסה, מכוונים בצורה מסוימת למושא. כאשרבהתכוונות של דמיון יש דרך אחרת.

בתפיסה יש לי ציפיה למרחב, יש לי תודעה שבמכוונות פרצפטואלית. חלק מההתכוונותבתפיסה היא שדברים ניתנים מכיוון אחר.

בזיכרון אין המימד של שינוי זווית תפיסה. דרך ההתכוונות שלי לזיכרון, אני יכול לצפות שזהיעלה זיכרון אחר.

כאשר שופטים, יש דרך בה המושא נתון לי, וזה יהיה שונה מתפיסה )אפלטון פילוסוף גדול(.

בכל פעם יהיה מושא אינטנציונלי. כאשר נבין איך המושא משתנה כאשר הוא עובר מצורתהתכוונות אחת לאחרת, אפשר ללמוד על אופי ההתכוונות.

דרך הגישה הטבעית היינו אומרים שאם התודעה מבולבלת, זה נובע ממצב מבולבל בעולם.הפנומ תגיד שניתן לתאר את המצב התודעתי של בלבול במדויק.

רפלקסיה - הוא רוצה שנחשוב על מבנה התודעה באופן צמוד לפעולה/עשייה. בניגודלשימוש המקובל שהוא החשיבה על עצמי ומעשים שלי.

לא אינטרוספקסיה - לא מחפשים מניעים/מוטיבציות של העצמי וכד.

יש ניסיון לסווג את התופעות, סיווג והבנה זו יכולים לאפשר לי להבין אחרים ולהכליל לדברבסיסי ומשותף.

רצוקציה פנומנולוגית כרדוקציה איידטית. זו אינה חקירה של הפסיכולוגיה של הפרטי, אלאמהווה בסיס לחקירה של אופנים שונים של הנפשי בכלל.

על פניו ניתן לומר שיש הבדל בין הפניה שלי לבני אדם ולמושאים אחרים. נרצה לתאר אתהאחר כאחר, לא כמופע בלבד עבורי.

- מנסים לחבר שני מושגים שונים:nature vs nurtureלגבי התעסקות מאוד נאמנה בפרטים של איך דברים מופיעים לנו, בלי עניין רב•

בהשערות מטפיזיות אפריוריות. הוא לא רוצה לארגן את העובדות להיפותזותמצומצמות. הוא רוצה לתאר את כל המופעים.

מצד שני זה לא אמפיריציזם, יש מטרה להגיע לאידאים. האפריורי לא נתון מראש,• לאחר שנתבונן במורכבות התופעות, נחשוף את המבנה של ההתכוונות )ונגלה את

החוק האפריורי שמנחה את ההתכוונות הזאת(

איך עוברים מפסיכולוגיה פנומ של פנומ טרנסנדטלית.ניתן לתאר את ההתכוונות דרך שני קטבים שלו:

- המבנה של ההתכוונות של התודעה, איך התודעה שלנו פונה אל הדבריםnoesisהנואטי - האופן שבו הדבר עצמו מופיע בהתכוונות שכזו.noemaהנואמטי

על ידי החקירה של כל המופעים השונים )הפוטנציאלים( של היש חושף את איזושהי מהות )לפי קטגוריות של ישים, יש חלל/זמניים, תודעות(. הפכנו את החקירה לחקירה אונטית

כמעט.

ההבדל בין קנט להוסרל הוסרל אומר שאפשר לעשות את המהלך לגבי כל סוג של ישים. כל תחום של התכוונות

תודעתית, כל מרחב תופעות יוכל לקבל את האפיון שלו דרך חקירה של פנומ. קנט חשב שניתן לעשוב את זה רק בצורה הפשוטה ביותר באיך שהם מופיעים להכרה

)תפיסה(.הוסרל רוצה להרחיב את זה כלל הישים )אף לחקור מהו החי? מהם חיים?(

זה יהיה היסוד של המדעים, הפנומ הופכת למדע אוניברסלי.

מתחילים מזה שהחקירה הפנומ תחשוף מהו הדבר )על בסיס תופעות( ומזה נבנה מדעיםאמפיריים.

הפנומ מניחה שהנתון עצמו מובנה ונחשף דרך החקירה.

הוסרל נמנע מהדיון כמה נתון לנו וכמה אנחנו משליכים על הסביבה )מארגנים אתהמופעים(. קנט משמר את זה ולכן נשאר ברמת ההכרה.

ביחס להגל )משתמש גם בפנומ( הפנומ של הגל נכתב אחרי שהרוח עשתה את המהלך ההיסטורי של ההתממשות בעולם

)סוף ההסטוריה(. הפרספקטיבה של סוף הדרך, הגל שואל איך הוא יכול להראות לתודעה הנאיבית את המהלך. לקחת את התודעה הנאיבית מהבורות לפרספקטיבה של המימוש של

הרוח. איך מהמבנה של התודעה הנאיבית אפשר להוציא את העושר. זוהי סוג של חקירה פנומנולוגית, מתחילים מהתודעה בלבד ומוציאים ממנה את הפילוסופיה האונטית. הפרטים

מכילים בתוכם את ההתגלגלות של הרוח. מתמקדים במה שמובן/פנימי לתודעה.

"פנומנולוגיה של הרוח" איך הרוח מופיעה לתודעה הנאיבית

מהלך מהוסרל להידגר

יוצאים מ"העמדה הטבעית" של הוסרל. הוסרל רוצה לצמצם מההתנהלות בעולם לאופן שבוהמעורבות מופיעה בתודעה. מהלך דומה לדקרט רק בלי הספקנות.

אצל הוסרל יש מעמד שווה בין אשליה/חלום/פרספציה. אנחנו לא חושבים על היחס ביןהתודעה לדברים מחוץ לה.

מה שמתגלה להוסרל זה שהתודעה היא אינטנציונלית. תמיד יש לה מושא. אופן ההתכוונותאל מושאים של התודעה שונה עבור מושאים מסוגים שונים.

שני קטבים של האינטנציונלי האיך? - הנואטי. מתאר את אופי המכוונות של התודעה. יהיה הבסיס לפסיכולוגיה

פילוסופית/פנומנולוגית. מה? )המושא( - הנואמי. החקירה הזאת תיתן בסיס אונטולוגי לכל פעילות מדעית. לכל

תחום של ישים יהיה ניתוח פנומנולוגי שיחשוף את המהות של הדבר.

איך נבין את התגובה של היידגר?הוא היה תלמיד של הוסרל.

נבחן שתי נקודות הנגדה: ( היידגר בוחן את "העמדה הטבעית" שהוסרל מניח. בעמדה הטבעית לא בחנו את1

"העולם" עלינו מדברים. מה זה "להיות בעולם"? מהי הסביבה )שהיא מהותית לנו(. מאפיין יסודי של הקיום שלנו הוא שאנחנו חלק מהעולם. אך אותו עולם לא יכול להיות מושא

אינטנציונלי. אז אנחנו במצב בעייתי, ואותו מצב לא נחקר במסגרת החקירה הפנומנולוגית.נדרש שינוי במתודה כי היות בעולם לא יכול להיות מושא התכוונותי.

הוא נמנע מהשימוש במילים כמו "סובייקט" "תודעה" "אדם" "אני" )יש נטייה לקחת מונחיםכאלה ולהפריד בינו לבין "העולם", לראותו כסובייקט בודד(.

או "להיות שם". הכוונה היא לאפיון של כל אחד ואופן הקיום שלנוDaseinהוא מתעסק בבעולם.

איך מתגלה לנו ה"להיות שם" )להמשיך בראש פנומנולוגי(. איך מתארים אותם מבלי להניחאת הנחתו של הוסרל שצריך לנתח איך מושאים מסויימים מופיעים לתודעה.

הכותרת של המאמר היא שאלה. הוא רוצה לא להסתכל על מטפיזיקה מבחוץ, אלא נתעסק במטפיזיקה )נתאר את אופן ההופעה שלה( ובכך נכיר אותה. נתעסק בשאלה מטפיזית

מסוימת )אך האם נוכל לצאת מהמטפיזיקה באמצעות שאלה ספציפית(.

המאמר מסתיים בשאלה, אך הוא אומר שהוא מסיים ב"תשובה". היידגר פונה לקהל שלחוקרים. הוא יוצא מ"המצב הטבעי", מאופן שאלת השאלות בתחום המדעים.

מה מאפיין את החקירה המדעית. איך השאלה הזאת תהיה שונה מהשאלה המטפיזית. ( כאשר שואלים שאלה במדע שואלים בתוך תחום מסוים, ביחס להבנה נתונה מראש של1

ישים מסוימים. היא מניחה הבנה מוקדמת של הישים. שאלה מטפיזית לעומת זאת תקיף את כל השאלות המטפיזיות, היא תצטרך לצאת מתחומה

הצר לשיטה כללית לגבי כל מה שיש. ( המקום של השואל ביחס לשאלה שלו. פיזיקאי לא חוקר את עצמו כאשר הוא חוקר את2

הישים איתם הוא עסוק. החוקר מחוץ למחקר שלו. מטפיזיקה תמיד מכילה את השואל בשאלה. היא תצטרך לשאול איך אפשר שאני אגיע לידע

מטפיזי. איך מן האפשר שיהיה ידע מטפיזי.

במדע מניחים מהות לישים אותם חוקרים. המטפיזיקה תספק תשובות למהויות של הישים. מטפיזיקה מספקת את היסודות שעל בסיסם ניתן לעשות מדע. מטפיזיקה מספקת תשובה

למהם הישים, המדע נותן תשובה לאיך אותם ישים פועלים.

הוא ינסה לגשר את אופי השאלה לצורה ששלילה מציגה את עצמה. החקירה המדעית מעלה היפותזות. אפשר לבחון אם הם מתקיימים או לא. הוא מניח את השלילה כשלילה לוגית. גם האמירה ושלילתה אפשריות בעולם הלוגי, ולכן מה שנשאר

לעשות זה.

ההבדל בין דיאלקטיקה ללוגיקה בדיאלקטיקה אין את חוק השלישי הנמנע. מדברים על קונפיגורציה מסוימת של התודעה

מעמידה את עצמה מול מה שהיא לא. האדון מעמיד את עצמו מול העבד. אך במצב זה, שני הצדדים תלויים זה בזה. ניתן לעשות שלילה של השלילה מגיעים לרמה גבוהה יותר. אך

בלוגיקה שלילה כפולה מביאה חזרה למקור. מצב תודעתי חדש שבו מוכלים שני המצביםהמנוגדים הקודמים. המטפיזיקה מספקת אלטרנטיבה לשלילה לוגית.

אצל הגל אפשר לראות איך הרוח מתממשת בהיסטוריה, יש מצב שבו הרוח עברה על כל הקונפיגורציות האפשריות שלה. הרוח השלימה את המסע שלה ועכשיו אפשר להציב את

כל העמדות האלה למכלול אחד. המטפיזיקה צריכה להראות איך כל השאלות קשורות ולאיכולה להשאיר אף שאלה פתוחה. עבור המטפיזיקה השלמות הכרחית לאמת שלה.

האין המדע מתעסק בישים, היידגר אומר שהמדע פונה לישים בעולם ומה שמעניין אותו זה הישים עצמם. רוצים להגיד שהמדע מתעלם מה"אין". אם שואלים שאלה אודות האיננו הופכים אותו

ליש. היידגר מנסה להדגיש שיש כאן אופי של הדחקה, הכחשה, הנוחות של המדע )ששם הוא מתעסק עם מעט דברים(, זה מניח הדחקה הצידה של האין. הוא שואל "מהו הלא כלום

הזה"? מהי השלילה שהמדענים עושים עם האין? האין הוא שלילת הישים כמכלול. זה לא יכול להיות שלילה לוגית כי כאשר שוללים תכונה

מסוימת נשארים עם תכונה אחרת, אין שלילה אולטימטיבית. הוא אומר שהאין מופיע בקיום היומיומי שלנו. הוא מפנה את תשומת ליבנו להלכי רוח.

מצבים נפשיים. שיעמום, חרדה. מנסים לאפיין סוג מסוים של מרחב רגשי. לרגשות מסוימים יש מושאים וקשר סיבתי בין מושא לסובייקט )הנאה מאוכל לדוג(. ניקח פחד, אפשר לפחד

ממגוון מושאים )אריות ודובים כאחד(. אך פחד הוא עדיין התכוונותי. יהיו רגשות מיוחסים למושא מסוים אך לא ממשהו ספציפי במושא )אנחנו לא מכוונים לספר באותו אופן שנהיה

מכוונים להנות מאוכל. נהנה מהאינטראקציה עם הספר אבל לא יהיה מכוונות ספציפית עםהמושא.

שעמום: ניתן לומר שהוא נגרם ממשהו. אך הניתוק גורם להעלמות )שלילת( הספר. מה קורה משעמום קיומי? מתאפיין בחרדה מסוימת. אין כבר מושא. הכל נראה אפור. אני פתאום

שלי.daseinמרגיש את עצמי לא מעורב בעולם, לא בתוך הסביבה, אלא אני מרגיש את ה כביכול לרוב אני רוצה להיות מעורב ולהמשך למשהו, כאשר כל זה נעלם ומגלים את

השיעמום, וזה גורם לחרדה מסוימת. אך אי אפשר להבין אותה כמצב מכוון של התודעה. daseinשלנו )כמו שהוסרל היה רוצה(. הוא מגדיר את הלכי הרוח האלה כה

Stimmung/attunement .כוונון - מתגלה ההדהוד של האדם לעולם שלו/

, זה חושף את מהdaseinאיך לא מרגישים חרדה כל הזמן? זהו הביטוי של המהות של השאנחנו בצורה מהותית.

המצב היסודי הוא ההיות שם, והמעורבות שלנו עם ישים היא הסתרה/בריחה מהמצבהמקורי. מצבי החרדה הנדירים מצביעים על מצבנו המהותי/אותנטי.

החרדה לבדה חושפת את האין. יש פעילות אינטנסיבית של החברה/עולם ואותם כוחות שלהאין תמיד קיימים.

הפעלתנות הריקה היא לא רק מה שקורה ביומיום, היא גם בפילוסופיה. מהי המטפיזיקה? היא הולכת מעבר לישים. הוא לא מאופיינת )כמו המדע( בבריחה מהאין

אל היש. הידגר טוען שעד אז כמעט הגיעו לחשיפת האין. אך במקום להכיר באין המטפיזיקה תמיד מצאה את היש האולטימטיבי. "הרוח" "המונדה" "הרצון לעוצמה". תמיד

סוג של יש מסוים מהווה מודל להוויה בכלל. הידגר רוצה להראות ההוויה בכלל חייבתלשלב את האין ואסור שיסתירו אותו.

. wonderגם בשעמום וגם בחרדה בין במה להיאחז. יש גם הלך רוח שלישי "הפליאה" אילו המטפיזיקה הכרחית, אך היא עצמה הדחקה של האין, צריך להיות מצב אחר שיהיה

ניתן לשאול שאלה מעבר למטפיזיקה.

הוא נותן את הפליאה: הפליאה מהיש נותנת את המדוע? ומשם המדע ממשיך. בחרדה רוצים לפנות מהמחריד

לעבר היש. אם עוצרים באמצע, אז אנחנו בין האין ליש. עברנו את תחושת החרדה, אך לא שקענו ביש. ואז היש הוא זר. בלי משהו שהמטפיזיקה סיפקה לו הסבר. זרות לישים והיא

המצב הראשוני לשאלה.

המענה הנכון הוא להישאר עם השאלה המטפיזית איתה הוא סוגר את המאמר.