רבינו יום טוב בן ד׳ אברהם אלאמזבילי( א ״ ב ט י ד ז ד )

ן ו ד ב ז ד ה פ ס

יוצא לאור על־פי כתב יה בצירוף הקדמה׳ הערות ונםפחות

מאת

ק ל מ ן בן מוה״ד בנימין זאב זלה״ה כ ה נ א רב בחפץ חיים.

הועתק והוכנס לאינטרנטwww.hebrewbooks.org

ע״י חיים תשם״ט

ירושלים, תשטי׳ז

בהל״כ ואע״י לת״ש אא״ב

מוגש בהערצה ואהבת נפש לחותני מורי ורבי

ט שליט״א ד ט ש נ ו ך ק ו ר הגאון רבי ב ר״מ ראשי ומנהל הישיבה הקדושה ״קול תורה׳

בעיה״ק ירושלים ת״ו עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו

: ן כ ו ת מ

ה מ ד ק ה א. הדמב״ם בפירוש הרמב״ן לתורה ז ב. תכנו של ״ספר הזכרוך יי ג. הבאות ״ספר הזכרוך אןיל קדמונים י ד. המהדורות, כתבי היד. והמהדורא הנוכחית יח ה. ה״מודה״ שהיה בידי הרמב״ו כ ו. הריטב״א והרמב״ם כז

ן ו ר כ ז ר ה פ ס פתיחה לאד פרשת בראשית (פרק א־ב) ^

ט פרשת וירא אליו (פרק ג) ל פרשת ויגש (פרק ד)

מה. . . . ( ז ־ (פרק ה תרו פרשת וישמע י

. מטב פרשת כי תשא (פרק ח) ג

פרשת ויקרא (פרק ט) . . .

פרשת אחרי מות (פרק י) . . נח

. . א) פרשת חוקת (פרק י. נט . - • ״ י ־ • •

פרשת ואתחנן (פרק יב) . םג

פרשת שופטים (פרק יג) .י פרשת וזאת הברכה (פרק יד) ם י י י • • • . . םז

סיום . . . . • • • • . . סט

ת ו ח פ ס נ תאריך לידתו ופטירתו של הרמב״ם

* * t .מתרגמי פירוש המשנה לדמב״ם 7 1 8 - ך ו נ י ח על מחבר ״ספר ה עז

ה מ ד ק ה

ה ר ו ת ן ל ״ ב מ ר ש ה ו ר י פ ם ב ״ ב מ ר א. ה J ״שני עמודי עולם׳ חכמים גדולים ונבונים׳ בעלי שכל מזוקק׳ ובסתרי התורה מקובלים״ — באלו התארים מכנה בעל ״ספר החינוך-! את רביגו משה בן מימון ואת רבינו משה בן נחמן. הרמב״ם נולד בערך בשנת ד׳ אלפים תתצ״ה׳ ונפטר בשנת תתקס״ה. כעשר שנים לפני פטירתו של הרמב״ם נולד הדמב״ן — בשנה תתקנ״ד׳ ונפטר בערך בשנה ה׳ אלפים ל׳. טבעי הוא שבתורתו של הרמב״ן׳ אשר עסק בכל מכמני התורה יזכר לרוב שמו של ן הרמב״ם. בספרי הפרשנות שלו לש״ם ולמפרשיו׳ בפירושו לתורה, בחבוריו ההשקפתיים ובדרשותיו משמשים לו דברי הרמב״ם לפעמים בסיוע לדבריו הוא ו ויש שהוא מסביר דבריו ומצילו מידי יריביו׳ ויש שאף חולק על דבריו ומשיג עליהם. בספר אחד שלם — והוא ״ספד המצוות״ — אף הלך הדמב״ן בעקבות הרמב״ם והוא סובב והולך סביב דבריו ? הרמב״ן אף התערב באופן

פעיל במלחמה אשר גיששה סביב ספדי הרמב״ם 3, בפירושו לתודה מזכיר הרמב״ן את הרמב״ם עשרות פעמים, וגם כאן, לפעמים הוא מסכים לדעתו ולפעמים יוצא בבקורת חריפה נגדו. ממהות פירושו לתורה הוא, שרוב הדיונים בו הם בעניינים השקפתיים־פרשניים ומיעוטם הלכותיים׳ על כן רוב הבאותיו כאן הן מה״מורה נבוכים״׳ אך יש גם הבאות

ן מ״משנה תורה״ ומפירושו למשנה *.

ן 1 ממה תקל-ז. 2 השם המקובל של ספר זה הוא השגות על םה-מ של הרמב״ם, אף הדמב״ן עצמו ותלמידיו קראו לספר זה ״ספר המצוות- (עיין ״ספר המצוות- להרמב״ם מהדורת הרב חיים העליר — מהדורא שניה שנת תש-ו — ע׳ כ״ג הערה 4). מגמתו העיקרית של ספר זה׳ הנשקפת מהקדמתו׳ איננה ההשגה על הרמב״ם, אלא המלצה על קודמיו

a ־־ יעיין לקמן פרק ב׳ הערה : 3 עליו בהקדמתו של הרב ראובן מרגלית ל״מלחמות השם- לר׳ אברהם בן הרמב״ם

(ירושלים תשי״ג)׳ ובמיוחד בע׳ ל״א שם׳ והרב ד-ר יצחק אונא: רבי משה בן נחמן \ (ירושלים תש-ב) פרק י״ב.

ן 4 הרמב״ן מגלה בקיאות רבה בכל ספרי הרמב״ם. ב״םסר המצוות- שלו — השגה לשרש ב׳ — הנו מצטט אחת מתשובותיו באריכות. בספר ״תורת האדם- בחלקו האחרון ״שער הגמול- מצטט הוא את ״מגילת תחית המתים- (עיין עליה להלן סוף פרק הי) וזה מלבד ההבאות הרבות שבספריו השונים מה״משנה תזרה- (עיין ״דרשת הרמב׳׳ן

הקומה

׳ אשר בהן מביא הדמב״ן בפירושו לתורה את ואלה הן המקומות8 הרמב״ם:

בראשית ג׳ ח׳ קול ה׳ אלקים מתהלך מזכיר מו״ג ח״א פ׳ כ״ד.

, בענין אריכות השנים של דורות ה׳ ד הראשונים מתנגד למו״נ ח״ב פ׳ מ״ז,

, גי. , טעם לספור תולדות אדם עד אברהםמזכיר מו״ג ח״ג פ , ב י, י״א כ״ח בענין אברהם באור כשדים מביא ראיה ממו״ג ח״ג פ

כ״ט. ט״ו י״ג •« בענץ עונש המצרים מתנגד לה׳ תשובה ס״ו היה. י״ז א׳ פירוש השם ש־ד־י מזכיר מו״נ ח״א פ׳ ם״ג.

י״ח ב׳ בענין התגלות המלאכים לאברהם מתנגד למו״נ ח״ב פ׳ מ״ב. כ״א ל״ג פירוש א־ל עולם מזכיר מו״נ ח״ב פ׳ י״ג.

, מלכים פ״ט ה׳ ל״ד י״ג בעגין עונש בני שכם מתנגד לה י״ד.

מ״ו א׳ בענין הרחקת ההנשמה ע״י אונקלום מתנגד למו״נ ח״א פ׳ כ״ז, כ״ח׳ מ״ח ום״ו.

שמות i 1 ז. , ד׳ י״א מי שם אלם מזכיר מו״נ ח״ג פ׳ י

כ׳ ג׳ חרון אף האמור בה׳ מתנגד למו״נ ח״א פ׳ ל״ו.

כ׳ ט״ז בענין הרחקת ההגשמה ע״י ת״א מתנגד למו״נ ח״ב פ׳ ל״ג. כ׳ י״ז מהות הנםיון ע״י השם מתנגד למו״נ ח״ג פ׳ כ״ד. כ׳ כ״ב בענין איסור הנפת חרב על המזבח מתנגד למו״נ ח״ג פ׳ מ״ה. ל׳ י״ג מהות לשון הקדש מתנגד למו״נ ח״ג ס׳ וד.

על דברי קהלת- — פרנקפורט תרע״ג — שבסופה מביא הרמב״ן פרק שלם מהלכות מתנות עניים)׳ ומ״המורד. נבוכים״. — על ההבאות מהפירוש למשנה עיין להלן סרק

ו׳ הערה 2.W 5 השתדלתי לגיין כל המקומות ומקור, אני שאין השמטות רבות. בגליון כ״י תטיקן ״ספר הזכרון״ בראש פרק ג׳ רשום: פ׳ לך לך בפםו׳ גם את הגוי אשר יעמדו ל! אנכי. — וכוונת המעיר להעיר׳ כי גם בפסוק זה מתעד הרמב״ן לפירושו של הרמב״^

אך אין הריטב״א דן בענק.

הרמב״ם בפירוש הרמב״ן לתורה

, מ״ו. מתנגד למו״נ ח״ג ם, מ״ו. מתנגד למו״ג ח״ג ם

מזכיר מו״נ ח״ג פ׳ מ״ו. מזכיר מו״נ ח״ג פ׳ מ״ו.

מתנגד למו״ג ח״ג פ׳ מ״ג, מ״ט. מתנגד למו״ג ח״ג פ

מזכיר מו״ג ח״ג פ׳ מ״ט., ל״ז. מזכיר מו״ג ח״ג פ מזכיר מו״ג ח״ג פ׳ ל״ז. מזכיר ספר המצוות ל״ת

.T רכ״ז

מתנגד לשמנה פרקים פ״ד.

, נ׳«. מזכיר מו״נ ח״ג פ

ויקרא, בענין טעם הקרבנות א׳ ט

א׳ י״ד• טעם להקרבת אפרוחי היונים ב׳ י״א טעם לאיסור הקרבת ׳שאור ודבש

ומליחת הקרבן במלח, ט״ז טעם למנחת כהן לא תאכל ו

י״ז י״א טעם לאיסור אכילת הדם י״ח ו׳ טעם לאיסור עריות

י״ח כ״ט טעם לכרת על עריות י״ט י״ט טעם לאיסור שעטנז י״ט כ״ג טעם לאיסור ערלה

כ״ה כ״ג פירוש והארץ לא תמכר לצמיתות

במדבר כ׳ א׳ טעם להענשת משה ואהה

ל״ג א׳ למה הוזכרו פרטי מסעי ישראל במדבר

מתנגד למו״ג ח״ב פל״א. מתנגד לה׳ מלכים פ״ח

ה״א. מזכיר מו״ג ח״ג פ׳ מיו״.

דברים ה׳ י״ב הסבר לטעם השבת

ו׳ י״א בענין היתר קתלי דחזידי

י״ב כ״ב בקשר לאיסור הדם

, שעמדתי על הבאה זו. 6 עיין להלן פרק ה ד עיין השגתו של הרמב״ן לסה״מ שם ן ועיין םה״מ מהדורת ר״ח העליר ל״ת רכ-ז הערה 11׳ שמפירוש הרמב-ן לתורה נראה דלרמב״ם לוקה על לאו זה ואין לזה מקור

ברמב״ם. 8 במהדורת תרגומו של ר״י אלחריזי שלפנינו חסר בפרק נ׳ החלק האחרון של המרק והושלם ע-פ תרגומו של ר-ש אבךתבון. הרמב״ן מביא קטע מהחלק החסר בפירושו

כאן׳ והוא ע-פ תרגומו של ר״י אלחריזי׳ כדרכו׳ כמו שהוסבר בם״ה.ת כאן 9 בויקרא י״ז י״א מתנגד הרמב״ן לטעם שניתן ע״י הרמב״ם לאיסור הדנ4 א בדברים י-ב כ״ב מביא הוא את טעמו של הרמב״ם לאיםור הדם כנימוק למה הזהירה התורה על הדם בביטוי,רק חזק לבלתי אכול הדם״. הרמב-ן מדגיש/ כי אין זה *עיקר טעם איסור הדם׳ כי הכתוב מפרש טעמו כי הדם הוא הנפש״. לפי זה עקבי הרמב״ן

— ט —

הקומה

מתנגד לספר המצוות עשה קמ״ב וקצ״ח״.

מזכיר מו״נ ח״ג פ׳ ל״ט. מזכיר ה׳ יסודי התורה פ״ז

ה״ז. מתנגד לה׳ מלכים פ״ו ה״ה.

מתנגד למו״נ ח״ג פ״מ. מתנגד למו״נ ח״ג פ׳ מ״א. מתנגד למו״נ ח״ג פ׳ מ״ח.

מתנגד לה׳ מעשר שני פ״ג ה״י

מתנגד למו״נ ח״ב פ׳ ל״ה.

ט״ו ג׳ פירוש את הנכרי תגוש

י״ח ג׳ מתן זרוע לחיים וקבה לכהן י״ח כ״א בעגין מופת הנביא

כ׳ י״א בענין יהושע והגבעונים כ״א ד׳ טעם לעריפת העגלה בנחל איתן

כ״א י״ב בענין יפת תואר כ״ב ו׳ בענין קן צפור

כ״ו י״ד פירוש ולא נתתי ממנו למת

ל״ד י״א בענין המופתים של משה

כפי המתברר מהרשימה הזאת לא מועטים הם המקומות בהם יוצא הרמב״ן בבקרת, ולפעמים אף בבקרת חריפה מאה נגד דעתו של הרמב״ם. אכן קם לרמב״ם מליץ׳ אחד מיוחה מתלמידי תלמידיו של הרמב״ן׳ הריטב״א

ז״ל«, אשד ב״םפד הזכרוך׳ הנדפס בזה מחדש׳ מסביר את דוב דברי הרמב״ם, אשר הרמב״ן מתקיפם.

ד י ר כ ז ר ה פ ס ל ״ ו ש נ כ ב. ת ר׳ יום טוב בן ר׳ אברהם בן לאשבלי« (נולד בעיד ה׳ אלפים ול׳) היה תלמידם של הרשב״א והדא״ה׳ תלמידי הרמב״ן. הריטב״א רגיל לכנות את

בפירושיו בשני המקומות ואינו סותר את עצמו. ונראה שלפני הר״י אברבנאל היתד, גירסא אחרת בדברי הרמב״ן לדברים י״ב כ״ב ן כי בפירושו בפ׳ אחרי מות (י״ז י-א) הנו. אומר על הרמב״ן, שהוא עצמו מחזיק בסדר ראה כדעת הרב המורה, וייחסה לעצמו. וחוזר ואומר •וזכרו בשם עצמו ולא זכרו בשם זולתו-. ולאמתו של דבר אומר הרמב-ן בפירוש ״וכבר הוזכר זה במורה נבוכים-. והנה בקשר לסתירה כבר ביארנו שאין כאן כל סתירה. ואולי הפסקא ״וכבר הוזכר זה במו-נ- הנה הוספה ברמב״ן שלא היתד! בפני הר״י אברבנאל. ומעניין שבכ-י סולדא חסר הקטע האחרון שבפירוש

הרמב-ן החל מהמלים •וכ-ש שהוצרך להזכיר איסורו וכר- עד סוף הפסוק. 10 עיין השגות הרמב״ן לשרש ו׳.

11 בפ״א מכנה הריטב-א את עצמו .התלמיד הקסן מתלמידי רבינו ז״ל [=־הרמב״ן]״.

1 עיין בהתחלת ״ספר הזכרוך. ובזה מתאמתת השערת החיד-א (״שם הגדולים״ ח״א ערך הריטב״א): ״ויתכן שהרי״ט אשבילי הוא בן אברהם״.

תכנו של •ספר הזכווף

הרמב״ן בשם ״רבעו הגדול דיל* 2, אך מכנהו גם בשם *רבנו הרמב״ן״׳ ״אדוננו הרב הגדול הרמב״ן״ ו״רבינו ד״רמב״ן רבו של רבינו״י. וב״ספר הזכרוך מכנהו פעמים רבות ״רבינו״ םתם. וכן מצאנו שכנהו ״מרן הרמב״ן

ן״ל״ •8,

הרמב״ן היה ״מלאך מליץ טוב על הראשונים״ », וניסה להצילם מהשגות הבאים אחריהם ולפעמים, אף אם דעתו היתה כמשיג, ניסה להסביר את הדעה. גם בדבר הזה היה הריטב״א 5 הנגדית, בכדי לא לשוותה לטעות בעלמא לתלמידו של הרמב״ן, ובראותו בפירוש הדמב״ן על התורה השגות על דברי הרמב״ם, בעיקר ב״מורה הנבוכים״, התאזר להגן על הרמב״ם, אף כי אינו

מסתיר, שדברי הרמב״ן נראים לו יותר. למטרה זו חבר את ״ספד הזכרוך. והנה רשימת המקומות בהם דן הריטב״א ב״םפד הזכרוך בהשגות

הרמב״ן לרמב״ם.

6 , בראשית ה׳ ד׳ ספר הזכרון פרק ב י״ה ב׳ ״ י ״ ״ ג׳ מ״ו א׳ ״ ״ ״ ד׳

2 עיין שו״ת בעי חיי ליו״ד סי׳ קס״ח (דף קמ״א ע״א< 3 עיין בהקדמת ר׳ משה יהודה בלוי לחידושי הרימב-א לב״ב (ניו יורק תשי״ב)

ע׳ 10—9. •3 חמשי הריטב״א סוכה ל״ד ע״ב ד״ה ושל דמאי.

4 כדברי החיד״א ב״שם הגדולים״ ח״א ערך הרמב-ן. בהקדמתו לספר המצוזת אומד הרמב״ן: •במדתי החזקתי ולא אניחנה... ללמד זכות על הראשונים״ והנו ממשיך ומסביר במלים נמלצות, כי חבר את •ספר המצוזת״ שלו בראותו כי •הרב [=הרמב״ם] על הראשונים יתמרמר, שאגה לו כלביא, ראיות להביא, כי בעל ההלכות רב שמעון [=בעל הלכות גדולת שלדעת הרמב״ן ורבים עמו חוברו ע״י ר׳ שמעון קיירא] הביס צר מעון... שגה בסשוטות טעה בברורות... ותשאני רוח ללמד עליו זכות וכר״. ואף כי מדברים אלה נראה שהתכוון להליץ על הבה״ג, אמנם נמצא בו הרבה דברים, אשר אינם אלא השגה על הרמב-ם, מבלי שיש להם כל קשר לדברי בה״ג וע״ג• נקרא הספר בסי האחרונים בשם השגות הרמב״ן, ואף כי לכתחלה נכתב במטרה להגן ולהליץ ולא

להשיג. כמו כן חבר הרמב-ן את •מלחמות ה׳״ להגן על הרי״ף מסני השגות הרז״ה ב״םסר

המאור״, ואת •מסר הזכות״ להגן על הרי״ף מפני השגות הראב״ד. 5 עיין לדוגמא בסוף שרש א׳ בדברי הרמב״ן(סה״מ מהדורת לוץ אפשטיין דף י״ג ע״א) האומר •והנה פטרנו בעל ההלכות מהיות טועה בשגיאות הגדולות אשר האשים אותו

בהן הרב, ועכ״ז יותר דברי הרב קרובים לנו ונראים בעינינו כר״. 6 החלוקה לפרקים היא שלנו לנוחיות הקורא.

הקדמה

, ספר הזכרוןפרק ח׳ שמות כ כ׳ ג׳ m ״ ר כ׳ י״ז * ״ ז׳ ל׳ י״ג m » ״ ח׳ ויקרא א׳ ט׳ m a * ט׳ י״ז י״א H 0 * י׳

במדבר כ׳ י״א u H ״ י״א דברים ה׳ ט״ו m H ״ י״ב כ״א ד׳ M u ״ י״ג ל״ד י״א H It ״ י״ך

, בפירוש הרמב״ן לבראשית נוסף לכד דן הריטב״א ב״םפר הזכרוך פרק א/ פרק זה אינו מכיל תשובה להשגת הרמב״ן על הדמב״ם, אלא הגו השגד, , א א על פירוש הרמב״ןי. וכן ב״םיום״ מביא הריטב״א דברי הראב״ע והרמב״ן

לדברים י״א כ״ב. בפתיחתו הנמלצת ובהמשך דבריו בספרו מסביר הריטב״א מה הביא אותו לחבר את חבורו, אשר קרא לו בשם ״ספר הזכרון״. ניכרת בדבריו הערצתו הגדולה לרמב״ם, ובין שבחיו מונה הוא העובדא ש״פשטה בישראל תורתו״ ״ובספריו בתלמוד אנו חיים״. הוא מדגיש את פעולתו הרבה להחדרת האמונה בחידוש העולם ובהרחקת הגשמות וכן בטעמי המצוות שכתב. כלפי הרמב״ם הנו משתמש הריטב״א במליצה ״כי הנה יסר רבים בהשגחה וברכי• כושלות אמץ״, המזכירה לנו את דברי הרמב״ן על הדמב״ם האומר עליו בהגיגו עליו נגד יריביו ״כי הרב ז״ל הנה יסר רבים וברכים כושלות אמץ״ *

אמנם דואה הריטב״א את עצמו כ״אחד מן החגבים הקטנים״, אך הואת מםבותיו, ש״חמל על ח א ו 1 מקבל על עצמו ״להכנם בין ההרים הגדולים״ 0. לדעתו הרמב״ן ״הפריז 1 המורה ז״ל ועל יגיעתו״״ והוא ״נכלם מאד לכבודו״2 מאד במדת לשונו לומר על אדם גדול מלא חכמת התורה ושלם בכל החכמות, כי דבריו דברי רוח״״. את חריפות ביטויו של הרמב״ן רוצה הריטב״א

7 אף כי הספר מסודר לסי סדר המקרא סטה הריסב״א כאן מסדר זה, מכיון שבפרק ד הנו מסביר דברי הרמב״ם בקשר להרחקת ההגשמה, שמצאה בתרגום אינקלום,

ומעין דבר זה מוסבר גם בסרק ה׳. 8 במידה מםויימת כדרך הרמב״ן בסה״מ כלפי הרמב״ם. עיין לעיל הערה 4.

9 ספר ״תורת האדם״ בשער הגמול. 10 פרק א׳. 11 סרק גי. 12 פרק י״ד. 13 מרק ב׳ ועיין גם בפתיחה.

יב —

תכנו של •ספר ומפריד

להסביר מה, שהוא נלהב מדרך הקבלה ״, אשד דרמב״ם, או שלא ידעה׳ או שידעה אך לא רצה ללכת בה ». הדיטב״א מבכר אף את דרך הקבלה של. אך הרמב״ן ואומר על עצמו אנא ממשכן נפשאי אמאי דלא םבידא לי ״ מאידך, לדעתו, הדמב״ם הולך לשיטתו, והיא הגיונית ללא סתירה יי׳ ואין להקשות עליה, כי כמה פגים לתורה״. אך הריטב״א מונה את הרמב״ן גם2 ואף קיצר ושינה בלשון״. 0 בזה, שלא דקדק די הצורך בספר המורה לפעמים גרם לזה, שהרמב״ן השתמש בתרגומו של ר׳ יהודה אלחרחי של, שמואל המו״נ ״, אשר איננו מדויק, בעת שהריטב״א משתמש בתרגום של ר

. אבן תבון ואף במקור הערבי«2 לריטב״א, טעמי המצוות הניתנים ע״י הרמב״ם, אינם עיקר טעמו, אלא הם באו ללמד את ההמון, להשיב את האפיקורוס בטעמים שכליים*8 ואין הרמב״ם נמנע מלתת טעם אשר מתאים רק לדור שבו ניתנו המצוות, אף. כן הוא מזכיר את זהות דיעותיו של שהמצוות עצמן ניתנו לדורות כולם ״. הריטב״א מכיר בכך שלפעמים, נםיונו להציל את ד״דמב״ם עם הראב״ע»2 הדמב״ם מהשגות הדמב״ן הנו דחוק, אך לדעתו ״כדאי הוא הרב להצילו בכד״ » וזה בדרכו של הדמב״ם, אשר בחר להדחק בלשון יותר מאשר להדחק. ורק בענין אחד אינו רוצה להליץ על הרמב״ן ״מרב בריחתי מעיקר בענין«2

, כדבריו. 2 6 טעמו״ הריטב״א מזכיר ב״םפר הזכרוד מלבד דברי חז״ל וספד המורה לרמב״ס גם את ״ספד ההגיון״ שלו ״*. וכן הוא מזכיר את ״פירוש המלות״ לד׳ שמואל, הוא » ואת ״מאמר יקוו המים״ ״ שלו. וכן את ״בעל המלמד״ ״ ן ו ב אבן ת

14 בםתיזזה, בפרק גי. 15 פרק י-ד. הריטב-א עצמו עסק בחכמת הנסתר — עיין ב»זהי עלייד להריסב-א

בהקדמת הרב חסידא — ע׳ 2 — לחידושים לנדה ולי-ט תשובות של הריטב-א. 16 בפתיחה בפרק י״א, ופרק י״ד. 17 פרק ג׳. 18 פרק ג׳.

19 בפתיחה ובפרק י״ב. 20 פרק ב׳. 21 פרק הי ופרק י״ג.

. 22 פרק ז׳ ופרק י-ג. 23 לענץ התרגומים עיין להלן פרק ה׳. 24 פרק ס,

25 פרק י״ב. 26 בפרק ג׳ ובסיום. 27 פרק ד. 28 פרק ג׳ ופרק ז׳. 29 פרק ח׳.

30 פרק א׳. י״ל במהדורא מדעית •ספר מלות ההגיון- בהעתקת ר׳ משה בך שמואל אבן תבין. ערוך ע-י ח. י. רות וד. צ. בנעט. ירושלים תרצ״ה.

31 שם. — נדפס בסוף מורה נבוכים •פירוש המלים הזרות״ גם במהדורת ד״ד יהודה אבן שמואל. ירושלים תש״ז.

/ ה׳. י״ל פרעםבורג 1837. נתחבר בערך בשנה 4971 (עיין ר׳ שניאור 32 פרק אי, ב׳׳ גת ד״ד א. נויבויאר במכ״ע חדשי כרך 21 ע. 182). זק-ש ב״כרם חמד״ ח׳ ע. 157 ו

33 פרק א׳. — •מלמד התלמידים״ מהדורת •מקמי נרדמים״ ליק 1866.

הקדמה

ר׳ יעקב אנטולי ואת ״שער השמים- ״ לד׳ גרשון ב״ר שלמה. כן הוא מזכיר את ״ספר הדרשות״ ״ שחיבר הוא עצמו ושנזכר גס בחידושיו לר״ה ט״ז ע״ב׳ בד״ה א״ד כרוספדאי. הריטב״א מזכיר את מה שלמד ודאה בספריהם של היוונים וכן ״ספרי המחקר״ וכן את ״חכמי הטבע״׳ ״חכמי המחקר״,

p ״חכמי הרפואות״ ״. וכן הוא מזכיר את דברי ״החכם הנלבב ר׳ שמואל עבאסי״ •«.

ם י נ ו מ ד ל ק צ ן א ו ר כ ז ר ה פ ס ת ״ ו א ב ג. ה ״ספר הזכרון״ לריטב״א לא זכה להתפרסם בדפוס אלא קרוב לדורגו. אמנם נזכר הוא בספריהם של קדמונים. לראשונה מצאנו זכרו בספר ״ארבעה קנינים״ לדי שלמה בן יהודה, תלמידו של הריטב״א. קטע ממנו הדפים ר׳ שלמה אהרן ווערטהיימר ב״גגזי ירושלים״ (ח״ג׳ ירושלים תרם״ב, דף ד׳ ע״א וכר). אחריו הדפים ההקדמה ושני קניינים אלחנן גולומב (פילדלפיא 1930). חלקו נמצא עדיץ בכתב יד *. הספר נתחבר בשנת ה׳ אלפים וצי 3. והנה ב״ארבעה קנינים״ נאמר: ״וכבר עשה ספר אחד מורי הרב ד׳ יום טוב אשבילי נתב״ע [נפשו תנוח בעדן] וקרא שמו ספר הזכרון והציל הרב ההוא

התנצלות אמתית״ 3•) מובא בס׳ ״נוה הדיון על טעמי הקדמות לרמב״ם (אצלינו פרק ט, שלום״* לר׳ אברהם שלום בן יצחק מקטלוניה, אשר נפטר בשנה רנ״ב. במאמר תשיעי פרק שלישי מספרו זה מביא הדהמ״ח את דעות הדמב״ס והרמב״ן בטעמי הקרבנות והוא חוקר בכך איזו דיעה היא הנכונה. בקשר לחקירה זו הוא כותב: ״והנה מצאתי להדיטב״א חקר בחקירה הזו בספר הנקרא ספר הזכרון ת״ל״. הרהמ״ח מביא דברי ״ספר הזכדוף החל מ״ואני אומר כי הקבלה האמתית כר״ (ע. נ״ד) עד ״אחרי מותי השחת תשחיתון(!)״ (ע. ג״ו) בהשמטות לסירוגין. בהבאה זו יש כמה שינויים מדנוםח שלפנינו,

ואת החשובים מהם הבאנו במקומם., יוסף מטראני (בן המבי״ט אותו הדיון על טעמי הקרבנות מביא גס ר

34 פרק ב׳. יצא לאור בכמה מהדורות. נתחבר בערר כעשר שנים אחר חבור הם׳ •יקח• המים״ והועתקו בו דברים ממנו. עיין במ״מ המובא בהערה 32

35 פרק סי. 36 פרק א׳. 37 פרק ב׳. 38 פרק י״א./ ןןיץ Students Annuals I במאמרו של ו כ 1 ו ן ןיץ גןלןמב ן, 0 ל ך ש י י ה ב ת ן ןןל כ

פרופ. א. מארכם ע. 224. 2 עיין גולומב ע. 11 הערה 26. 3 עיין ״גנזי ירושלים״ שם דף ד׳ ע״ב ואצל גולומב ע. 6 הערה 15.

4 נדפס בקונשטנמינה רצ״ח« ויניציאה של״ה.

הבאות •ספד הזכרוך אצל קדמונים

ונכד המהרי״ט)׳ אשד חי בצפת ובקושטא ונפטר בשנה ת״ד. בספרו ״צפנת, ויקרא (דף ק״ה) מביא הרהמ״ח את דברי הרמב״ן פענח״ 8 בדרוש ראשון לס בפולמוסו נגד המורה׳ ואח״כ הוא מזכיר את הריטב״א. הוא כותב: ״והריטב״א, הזכרון אשר לו, אשר יסדו להליץ על הרמב״ם מהשגות הרמב״ן ז״ל בם בחומש, כתב, כי גםתדה דרכו של הרמב״ם מהרמב״ן ז״ל והביא דבריו, לפי שהוא ז״ל בפר׳ ל״ב דקודם לזה ביאר טעם הקרבנות בכלל ושם כתב כלשון הזה״. ר׳ יוסף מטראני מביא כאן מדברי הרמב״ם, מפרק ל״ב׳ ע״פ העתקת ר״ש אבן תבון׳ את המובא בדיטב״א(ע. נ״ו) ומוסיף עוד פיםקא קצרה עליהם מדברי המורה. בהמשך דבריו מביא הרהמ״ח את דברי הדיטב״א, שהטעם העקדי לקרבנות הוא בפ׳ ל״ב במודה, ובפ׳ מ״ו ״אינו אלא סיבה למה שהיו

אלו הפרטים מג׳ מיני בהמות אלה״. ר׳ יוסף מטראגי דן באריכות בדברי הרמב״ס וכותב ״ולי יותר קשים, ל״ב״, ״ודברים אלה קשים כלענה״, ״וחלילה לאמד כן והכתוב דבריו בפ צווח ואומר ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגויים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני״. כמו כן הנו מקשה על הרמב״ם, שאם לא היתד!ר ח מצוות הקרבנות ״אלא מהכרח ההרגל״ לא היה צריך לצוותה אלא ל ההוא׳ ובמיוחד היה מקום לבטלה אחרי מה שאמרו חז״ל שבטל יצר ע״ז. ר׳ יוסף תמה על מפרשי הדמב״ם למה לא הקשו על הסתירה שבדבריו ן שהרי רוב טעמי המצוות אצל המודה הם להרחיק את המעשים המגונים, אשר עשו

הקדמונים, ולפי טעמו בקדבנות הוא בא להרגילם בכך. מתוך קושיותיו אלו מפרש ר׳ יוסף מטראני את דברי המורה בדרד אחרת. לדבריו דעת המורה היא׳ שענין הקרבנות הם עבודתו יתברך ויחודו׳ והוא משווה אותם לתפלה. אך האדם המורכב מחומר אינו יכול לעבוד את השם רק במחשבה, אלא הכרחי גם המעשה. וזו היתה מגמת הקרבנות של אדם וגח ואברהם ובגיו. ומתוך כך הורגלו בגי אדם בהם. ומה שכתב המודה בעגין ההרגל של עוע״ז להקריב קדמות, אין זו גתיגת סיבה למה מקריבים קרבנות להשי״ת, אלא בכאן רוצה המודה להסביר למה לא נאסרה הקרבת הקדמות אחר שהוגהגה אצל עוע״ז׳ כמו שנאסרה המצבה׳ שהיתה חביבה אצל האבות׳ וגאםרה כשהגהיגו בה עוע״ז. ומפרש המורה שמחמת חשיבות

הקדמות ציווה השי״ת להשאירם. לנו נדמה׳ שכל קושיותיו של ר׳ יוסף מטדאני אינן פוגעות בהסבר הריטב״א. הדי אין הריטב״א רואה בטעם הניתן ע״י הרמב״ם את טעמו

העיקרי לקרבנות, שהרי כך הוא כותב:

5 נדפס בויניציאה תי״ג.

— טו —

הקדמה

״ודעתי ברב המורה ז״ל בטעם זח ובטעמים רבים אחרים שכתב במצוות׳ כי לא מאשר יאמץ הוא שהוא עיקר טעם המצוה ההיא׳ אלא שרצה לתת קצת טעם בהם עד שאפילו ההמון ידע להשיב בהם את

האפיקורוס בדברים שכליים קצת״

בדרך זו נפתרת גם הסתירה, שבין דברי הרמב״ם ״במורה נבוכים״ ובין דבריו בס׳ ה״יד החזקה״ בהלכות מעילה, ששם הוא כותב על כמה

מצוות שהם חוקים — ומסביר שהחוקים הן מצוות שאין טעמן ידוע — וב״מורה נבוכים״׳ הרי הוא נותן טעם למצוות אלה. ואלה דבריו בסוף

הלכות מעילה:

״ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה׳ ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם, ולא ידע לו עילה׳ אל יהי קל בעיניו״. והוא מוסיף ואומר בקשר למצוות ״שלא יבעט האדם בהן מפגי שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם״. הדמב״ם ממשיך ומזהיר שלא ידמה האדם, שהחוקים הם פחותים מן המשפטים. ״והמשפטים הן מצוות שטעמן גלוי, וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה, כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד. כגון איסור בשד חזיר, . . ע דו אב ואם. והחוקים הן מצוות, שאין טעמן י. וכל הקרבנות . ובשר בחלב, ועגלה ערופה׳ ופדה אדומה ושעיר המשתלח. כולן מכלל החוקים הן. אמרו חכמים, שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד. שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא. והקדימה תורה ציווי על החוקים, שנאמד ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשד יעשה

אותם האדם וחי בהם״. בין החוקים מונה כאן הרמב״ם מלבד הקרבגות גם איסור בשד חזיר,ס ע בשר בחלב, עגלה ערופה ושעיר המשתלח. והנה להם נתן הדמב״ם ט

ת המוחלטים, אלא טעמים, ת מ •5 רעיון זה, שהרמב״פ לא כתב בספר המורה את טעמי ה אשר ייראו בעיני אחרים, הביעו רבים גם אחרי זמנו של הריטב״א. יש שאמרו שכתכ דבריו אלה עבור לא יהודים׳ וע״כ התבםפ בעיקר על פשוטי המקראות, אף נגד ההלכהת הברורה. ועיין הידיכוח שהתנהל לאחרונה בענץ זה ב״נחלת צבי״(ירחון של ״חבור הרב הירש״ פרנקפורט ענ״מ אדר תרצ״ב) בין הרב אברהם קליין שליט״א רבה שלר ו ב נירנברג ולהבחל״ח הרב צבי קליין זצ״ל. םמוכין לדיעה שהרמב״ס התטון לכתוב ע חוגים לא יהודים להסביר להם את חץ ערר מצוזת התורה אפשר למצוא אף באגרתןה י״יא איפר לר׳ יהונתן הכהן מלוניל (״תשובות הרמב״ם״ מהדורת פרייםאי ע• *־0 ב בין השאר, בהסבירו את התעסקותו בחכמות חיצוניות: ״והש״י יודע, כי לא נלקחו מתחלה אלא להיותן לה [כלומר לתורה] לרקחות ולטבחות ולאופות, להראות הסנזיס

והשרים את יפיח, כי טובת מראה היא עד מאד״.

הבאות *ספר הזכיין- אצל קדמונים

, מ״ח •׳ לבב״ח — שם׳ לעגלה בספר ״מורה הנבוכים״. לבשר חזיר — בח״ג פ, ולשעיר המשתלח — בח״ג פ׳ מ״ב. ערופה — בח״ג פ׳ מ׳ ז

לדברי הריטב״א אין הרמב״ם בא לתת בטעמי המצוות השונות שגותן במורה את הטעם העיקרי׳ אלא הוא בא ללמד היאד להשיב את האפיקורוס בטעמים שכליים. ואולי רומז הרמב״ם לזה אף בה, מעילה׳ באמדו ״ולידע סוף עגינם כפי כוחו״. הטעמים למצוות הם ״כפי כוחו״ של אדם׳ ויש המשיג

בהם יותר מחברו. והנה סניף לדבר אפשר למצוא אף בם׳ היד עצמו. בה׳ תמורה (פ״ד הי״ג) כותב רביגו: ״אע״פ שכל חוקי התורה גזרות הם* כמו שביארנו בםוף מעילה׳ ראוי להתבוגן בהן וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם״. הרי שלרמב״ם׳ בחוקים — בחוקים דווקא, ובכלל חוקים הן הקדבגות ושאר מצוות שמוגה לדוגמא בה׳ מעילה — הטעמים הניתנים איגם עיקר הטעם׳

כי עיקרם גזרות. הדחקת ע״ז ״גדולה מאד ועצומה אצל המורה כאשר גילה בכמה מקומות״, כדברי הדיטב״א, והענין משמש לרמב״ם להטעים בו מצוות רבות בטעם שכלי. והרי הרמב״ם בכלל משתמש הרבה בענין זה של חינוך האדם לדיעה ישרה ולמעשה ישר כנתינת טעם למצוות. וכן הוא מסיים בסוף ה׳ תמורה: ״ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדיעות וליישר כל המעשים. וכן הוא אומד: הלא כתבתי לך שלשים במועצות ודעת להודיעך קושט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשולחיך״.

ומה שהקשה ב״צפנת פענח״ שלפי טעם הרמב״ם׳ כפי שהבינוהו אחדים, הרי מאז ביטול יצר ע״ז היה בטל טעם הקרבנות והיה צריך לבטל גם הקרבנות, חלילה. וגם, שלפי הטעם שניתן היתה המצווה צריכה להיות רק עבור הדור הראשון שניתן לו — לקושיא זו יש תשובה ב״םפר הזכרון״ פ׳ י״ב. הריטב״א אומר שם ש״הרוצה לעיין בדרך המורה בהרבה מצותם לפי ר ק י ימצא שדעתו׳ כי יש מצוות, שאע״פ שניתנו לדורות, שהיה ע

הדור ההוא אשר להם ניתן״.

6 ועיין ב״יערות דבש״ לדי יהונתן אייבשיץ׳ ח״ב׳ דרש ראשון׳ (מהדורת זולצבאך דף ג׳ ע-א), מה שכתב על הטעמ הניתן ע-י הרמב-ם בזה.

7 ועיין ב*מפר הזכרון- פ׳ י״ג. 8 וכעין זה בהלכות תשובה פ-ג ה״ד: אע-פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב רמז יש בו, כלומד עורו ישנים משנתכם כוי. וכן בטוף ה׳ מקואות : •דבר ברור וגלוי, שהטומאות והטהרות גזרות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא... ואע״פ p רמז יש

, מ״ז! שנותן טעם לדיני טומאה וטהרה. בדבר״. ועיין במו-נ ח״ג פ

- יז — י

• הקומה

קושיותיו האחדות של המהרי״ט אינן קשות כלל, אם נניח שהאיסור לאמד ״איכה יעבדו הגרים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני״ נאמר על דרכי הע״ז האלה שלא הותרו ע״י התורה. והכי גאםדה חלילה התפילה או ההשתחויה בגלל שגם הם מתפללים ומשתחווים — להבדיל — לאלהיהם,ן ד גם הקושיא מהםתירה בדברי רמב״ם אינה קושיא. הדמב״ם מתאמץ להםכי היאד דווקא במקדה זה ראתה התודה לבלתי אפשרי להרגיל את העם בדדך! אחרת יי. ! לעומת זאת אץ פירושו של ה״צפנת פענח״ בדברי המורה יכול להתקבל) כפשטן של דברי המורה. כבר ניסה לבאר הנדבוני, בפירושו למודה, שהרמב״ם אומר במורה, כי יש ערד מוחלט לקדבנות. וכשם שהפריד דבריוpa ד׳ יצחק עראמה בספר ״עקידת יצחק״ (שער המשים ושבע) יש לאמד

על דברי המהרי״ט: ״שאס כדבריו מה צער היה לו לרב בטעם הקדבנותי , . ג י ה נ מ שהוצרך להקדים חידות ומשלים מפליאות הטבע ותחבולות ה' ד מ ו ועוד אם כדבריו למה לו לרב ז״ל לעורר על עצמו זה הספק העצום לך י ל ואני יודע שנפשך תברח ןמזה הענץ בהכרח בתחילת מחשבה ויכבד עת ו מ ו צ ותשאלני בלבד ותאמר לי: איך יבואו מצוות ואזהרות ופעולות ע

( ס , מבוארות מאד והושם להם זמנים והם כולם בלתי מכוונות לעצמם׳ אבל ד מפני דבר אחר וכו׳]״ — עיץ מו״נ ח״ג פ׳ ל״ב.

ת י ח כ ו נ א ה ד ו ד ה מ ה , ו ד י י ה ב ת , כ ת ו ר ו ד ה מ ד. ה ״ספר הזכדוך נדפס פעם אחת ע״י שלמה זלמן חיים האלברשטאס (שזח״ה) בווץ שנת ״ברכות״(תרכ״ח) בנםו״ח ל״חדושי הריטב״א על ניה*

המו״ל הקדים הקדמה. אשר ממנה אנו למדים לדעת שההדפסה נעשתה ע״פ', הזכרון״ שהיה במנטובה, ושהועתק עבורו ע״י ״הדוכנך העתקה מכ״י ״םד פ ס הנכבד מוהר״ר מרדכי מורטארה״. המעתיק והמהדיר הוסיפו הערות מ

וכמה תקונים לטעויות. פ״י זה לא היה שלם וחסרה בו בראשו כל הפתיזזה,?ב/ והוא מתחיל בפ?ג במלים ״איד היתה המראה הזאת״. '־| פרק א. ו כ״י שני מ״םפר הזכרון״ — והוא כ״י שלם — נשמר בספרית הייאמיקן.]I .(208/9 .מם׳ 249 מדף 36 א׳ עד דף 52 ב׳ — עיץ עליו בקטלוג הווטיקני ע) | : ת זכריה שוואדץ הדי*ים ב״הצופה לחימת ישראל״ כרד שבימי ע׳ 299 א הקטע מ״םפד הזכרוך, אשר הושמט בדפוס ווין הג״ל, והוסיף לקטע זהי] הערות ומ״מ. בהדפסה זו נפלו כמה טעויות. ן

J ״ ס י ד ע ש ״ ״ כ ת ו נ ב י ק 9 וליין לוד מה שכתבני בפרשה זו במאמרנו: •המורה י״י״י י^מי הf .מלרב ר״ה ומז׳ תשרי תשט״ז

— יח —

המהדורות, כתבי היו והמהדורא הנוכחית

המהדורא המובאת בזה לפני הקודא מתבססת על כ״י ווטיקן, אשד את צילומו קבלתי מהמכמ לכתבי יד שע״י משרד החינוד והתרבות בירושלים. השוויתי את הכ״י עם הדפום הראשון ונםיתי להעיד ולברר כל הטעון העדה

ובירור לדעתי, את ההבאות מהדמב׳ץ השוויתי עם פירוש הרמב״ן כ״י פולדא אשר צלומו הומצא לי ע״י ״המכון לכתבי יד״ הנ״ל. כ״י זה הנו מהמאה השניהו מכיל גירםאות מאירות עינים. כמו כן השויתי אותם עם נ ה ו לאלף הששי 1ץ ועם דפוסים מאוחרים של הרמב״ן. היו בידי אי דפוס הרמב״ן מהשנה ר, כת״י ווטיקן 3 פה אי שם צלומי כתבי היד של הרמב״ן דלהלן: כת״י מינכןן כ״י פרת 6219. כמו כן השוויתי כ ו x ! 5 58*, וכת״י ווטיקן אורבינטי 1, רבנו בחיי, אשר מסתמר בהרבה מקומות על את ההבאות מהרמב״ן עם פי הרמב״ן. מצאתי הבאות, אם כי לא מילוליות תמיד׳ אד לפעמים חשובותפרק ט׳), ויקרא י״ז י״א (פרק י׳), במדבר ) לקביעת הגירםא בויקרא א׳ ט׳ כ׳ י״א (פרק י^א) ודברים כ״א ד׳ (פרק י״ג). השוויתי גם את הקטעים המובאים עם פי׳ ד׳׳י בעה״ט, אשר מביא רבות את הרמב״ן. וכן נמצאות השוואות ההבאות מהרמב״ן עם פירושו של האברבנאל, אשר כשהנו מביא את הרמב״ם, במקום שלא הביאו הרמב״ן מביאו ע״פ תרגום ר׳ שמואל אבן׳ אד לעומת זאת כשהנו מביא את המורה כשהוא מובא בדמב״ן, הרי הוא תםן

מביאו ע״פ המובא ברמב״ן, כלומד בתרגומו של ר״י אלחריזי. מובן מעצמו שאת ההבאות מהרמב״ם השוויתי עם תרגומו של ״המורה״

לר״י אלחריזי הנמצא בידינו. עלי לציץ: כ״י ווטיקן של ״ספד הזכרוך הועתק במהדורא זו כמות שהוא. במקום שתקנתי טעויות שבו, או שהוספתי עליו, הערתי על סמך מה עשיתי זאת. ציינתי שינויי נוסחאות רבות בץ המובא לפנינו מהרמבץ׳ ובין הרמב״ן

1 עיין הרב ד״ר מ. ודיינברג ב״שנתון״ הפרנקפורטי כרך 20 ע. 279. ההבאה שבפרק י״ד מפירוש הרמב״ן לוזאת הברכה לא יכולתי להשוות עם כ״י זה, כי חסר שם קטע שלם מסי׳ הרמבץ והוא מדברים ל״ג כ״ה מהמלים ״בכרמל הימה כו׳״ עד ל-א י-א

המלים ״ולא למעלה הגדולה שבהם כי לא היה״. 2 לצערי הרב לא היה בידי אלא הטופס הנמצא בסםריה הלאומית והוא חסר בכמה מקומות. ההשוואות עם המהדורא הזאת עשיתי לבראשית א׳ ח׳ (פרק א׳ ב״ספר הזכרון״), מ״ו א׳(פרק ד׳), כל ההבאות משמות׳ ויקרא ובמדבר (פרקים ה׳ עד י״א),

ודברים כ״א ד׳(פרק י״ג). 3 עיין הקטלוג של שטיינשניידר סעיף 137/8. 4 עיין בקטלוג הוטיקן ע. 44/5

5 שם ע. 415/6. 6 עיין בקטלוג פריז ע. 27.

— ים,—

הקופח

שבדפוסים שלפנינו והגעתי לכלל מסקנה, שהרמב״ן שהיה לפגי הריטב״* היה דומה בהרבה לזה שהעתיק ממנו בעל כתב יד פולדא, אשר ציינתי תמיי כי״פ. מהדורת הרמב״ן משנת ר״ן ציינתי רמב״ן ר״ן. במקום שציינתי ד״ש - דפוסים שלפנינו התכוונתי גם למהדורא זו, אם לא צויין בפירוש

ון שזח״ה מורה שכן הוא במהדורת •ספר הזכריך של ר׳ שלמה *""הצי זלמן חיים הלבדשטם. מלבד המהדורא הרגילה של •המורה נבוכים״ עם מפרשים השתמשתי במהדורת מונק, במהדורת יהודה אבן שמואל עם פירושו למו״נ ח״א (ת״א תרצ״ה)« במהדורת אבן שמואל (ירושלים תש״ז)!

העתקת ד״י אלחריזי שבהוצאת ״מחברות לספרות״ (ירושלים תשי״ג). בתרגום אונקלוס השתמשתי במהדורת ר׳ אברהם ברלינד עם הערותיו• לשלשה פרקים הראשונים השתמשתי בהערותיו של זכריה שווארץ לקטע שהדפים, אם כי לא תמיד הסכמתי לדעתו, וגרעתי, ושניתי והוספתי על דבריו. כן השתמשתי בהערות המעטות של ר׳ מרדכי מורטארה ושל ד

שז״ח הלברשטם שבמהדורת שזח״ה לשאר הפרקים. תודתי אמורה גם לידידי עוז מכובדי הרה״ג מהו״ר רפאל קצגלבומ שליט״א על הערותיו שהעיר לי. וכן למכון לכ״י שע״י משרד החיניד והתר״ בות ולעומדים בראשו על נכונותם התמידית להעמיד לרשותי צלומי כתבי

היד שברשותם.

ן ״ ב מ ר י ה ד י ה ב י ה ״ ש ה ר ו מ ״ ה. ה ספד •מורה הנבוכים״ לדמב״פ, מלבד מקורו הערבי, נמצא בידינו בשני תרגומים. האחד — תרגומו של ר׳ שמואל אבן תבון, אשר עמד בחלופי מכתבים עם הדמב״ם, בקשר לתרגום ספדו זה. והשני — תרגומו של ר׳, אברהם בן הרמב״ם ״• יהודה אלחדיזי. שגי התרגומים נזכרו כבד ע״י ר

הדיטב״א השתמש בהעתקתו של אבן תבון כפי שמתברר מההבאות שלו. כמו כן היה לפניו המקור הערבי של המורה• וכפי שהוא גם אומר בפירוש 2 תרגומו של אלחדיזי לא היה לפניו והוא מייחם אי דיוקים שמצא, לדעתי׳* בהבאות שמביא הדמב״ן מהמורה להעתקת אלחדיזי. יחסו להעתקה זו מ. כאשר טעה במקצת דברים אחרים״׳ . . ן שלילי הוא אומר ״וטעה בקצת לשו וכן הוא אומר •העתקת החריזי, שהוא ידוע ומבואר בכמה מקומות לאי*

1 עיין •מלחמות השם״ מהדורת הרב ראובן מרגלית (ירושלים תשי-ג) ע׳ כ״ג.ת לכל הקטע הזד. סרק ז׳(ע. נ-א) ופרק י״ג(ע. ס״ה). 2 ע

— כ —

וסמויה״ שהיה *ידי הוימב-ן

י שהיא העתקה משובשת אין ראוי לעיין בה״. לכלל ליעד, זו בא כנראה פ ס מ

ע״פ מה שכתב על העתקת ד״י אלחריזי ר״ש אבן תבון ב״פירוש המלים הזרות׳ נ.

הדיטב״א כותב שהרמב״ן השתמש בתרגומו של אלתרתי. ואכן, אסץ בהבאות מהמורה שבדמב״ן נראה שהן מתבססות על תרגום זה ולא ^ נ

על תרגומו של אבן תבון. אך עם כל זאת קשה לגו לאמר בפשטות שאךי של אלחריזי היה לפגי הרמב״ן. » י ג ד ת

אד לפני שנערוך את ההשוואות השונות עלינו לסלק אי הבנה אחת.' מחולק לשלושה חלקים וכל חלק מחולק לפרקים. אמנם יש שינוי ד י י מ , י

נחליקת הפרקים בין אלחריזי לאבן תבון, בח״א מונה אלחדמי ע״ה פרקים יאב? תבין מונה בו ע״ו פרקים. ההבדל נובע מכך שהפרקים כ״ו וכ״ז שבהעתקת אבן תבון הנם מאוחדים בפרק כ״ו בהעתקת אלחריזי. מסורה עתיקה אומדת׳ שמתחילה היו הפרקים האלה מאוחדים גם בהעתקת אבןי אד אחדי כן הופרדו על ידו! אולם אצל אלחריזי נשארו מאוחדים*. ז י ב ת

והנה הרמב״ן בפירושו לבראשית מ״ו א׳ מביא את המורה ומראה מקום לי:״וכתב הרב בפרק כ״ז בחלק הראשון במורה הנבוכים״. הבאה זו נמצאתמ תבין׳ אד בהעתקת אלחריזי היא בפרק כ״ו. עובדא בפרק ב״ז מהעתקת א זי לכאורה מעודדת דושם כאילו השתמש הרמב״ן כאן בהעתקת אבן תביז• אד פתרונה פשוט. מראה המקום שברמב״ן הנו הוםפה מהמעתיקים ואינה מעטו של הרמב״ן. ואף כי מצאנו אותה כבר בהוצאת הרמב״ן מהשנה ד״י׳, אלא כתוב בה פשוט: וכתב ק ר פ י פיליא אין כל ציון לא לחלק ולא ל י י׳יי מ הרב במודה הנבוכים. וכן חסד המ״מ בכ״י מינכן, ובכ״י וטיקן 58, ובכ״י יטיקן אורבינטי x., ובכ״י פריז 219. ואמנם כן דרכו של הרמב-ן לצטט את

המורה בלי להראות לו מקום מדוייק.

J ™ 3 הגקורת הנמצאת ב״מלחמות השם״ לר׳ אברהם p הרמב״ס על תרגומו של ר-י I QK ק י,יא׳ פ ימקילקלת״ םת ש ב י ש אלחריזי ״אע״ש שהיתר, העתקתי מ

™ , I ״ T ה 23 שאיני׳ י 5 נ״ג ה״ עיין במהדורת הרב מרגליות מ׳ י « ט י ז ז ר 3 א

, Lt^7 של . 7 י ב י ת ״ ר יי "״ י ע י ה ״ נ י משלשת כתבי היד שעמדו לרשיתי• לאחית תיג1 ־ א 0 א י ל ' א " , ג *אלתייזי לא תרגם את הםורי• כלל מי

« « ד י 1ן;« ד ת ב י א ״3יי" "י ס ר י ד ה י מ מ י ג י מ אבו תמן. אבן תבוז הכין אח״כ מ! ?״2 ״ד*מושל ״ ׳ ״ ( 2 6 0 / ם י״א ״־ 1 ש ״ > אלחייזי. לעומתי סיבי י• * « המורה כמקורו, אשר נפלו בו טעויות. לדעת בנעט יש לעתים לבכר את תרגומו של אלחרמי על זה של אp תביז• ״ ^,״ייזי. וגז י » עייז כל זה בהערת החכם שייער שבסוף .מתיחת המורה״ בהעתקת אלחויזי» יכז •

זנה: אגרת הרמב-ם לשמואל ך תבון ב״תרביץ״ שנה י׳ ע. 153•

ועתה נערוך השוואות מספד., ד׳ (מובא לפנינו בפ״ב) מביא הדמב״ן אה בפירושו לבראשית ה, מ״ח (של אלחריזי — מ״ז אצל אבן תבון) לפי תרגומו המורה ח״ב פ של אלחדיזי. אלא שבהתחלה נאמר ברמב״ן ״לא היה אורד השנים רה ביחידים האלה הנזכרים״ בעת שאצל אלחריזי נאמר: ״כי לא היו השביס ההם לבד מן האנשים הנזכרים לבדם״. אפשר להניח, שהדמב״ן שינה את

נוסחתו של אלחריזי לנוסח מובן יותר., כ״ט מתאים לתרגומו של המובא בדמב״ן בראשית י״א כ״ח ממו״נ ח״ג פ

אלחריזי בשינוים מועטים., ם״ב (לאלחדיזי — , מהמורה ח״א פ המובא ברמב״ן בראשית י״ז א ולאבן תבון ם״ג) מתאים לאלחריזי׳ אלא שברמב״ן מצאנו ״מציאותו תספיק בעצמה״ ואצל אלחדיזי ״מציאותו מסתפקת ג בזה״ וגם בזה יש תיקון לשון. בבראשית י״ח ב׳ מביא הרמב׳ין את המורה ח״ב פ׳ מ״ג (לאלחריזי —

ולאבן תבון פ׳ מ״ב< ולשונו שונה לגמרי משני התרגומים וזה לשונו:

ן ו ב ן ת ב א כאשר הקדים כלל והוא ש* האלה נראה א,ייו התחיל ל־ באר איך היתד, צוות ההר ראות ההוא ואמר שתחלו• ראה שלשה אנשים ורז ואמרו ונאמר אליה*.. מא* מר אברהם ויאמר אדני אי* נא מצאתי חן בעיניו אל נא תעבור מעל עבדך שהוא ג״כ ספור מה שאמר במי" אה הנבואה לאחד שבי•0 ואמר: ״לגדול שבהם א*"

רו״.

י ז י ד ח ל א כשהזכיר ענין כללי והוא שהבורא עלה עליו החל לבאר איך היה ענץ גילוי השכינה ואפר כי דאה מתחילה שלשה אנשים ורץ לקראתם ודברו עמו והשיב להם... מאמר אבר־ הם ויאמר אדני אל נא תעבור מעל עבדיך — כי הוא ספור מעשה מה שא* מר במראה הנבואה לאחד מהם או לגדול שבהם

אפרו.

ז ״ ב מ ד הפרשה כלל ופרט, אמר הכתוב תחילה כי נראה אליו השם כמראות הנכר אה, ואיך היתד. המראה הזאת, כי נשא עיניו כמראה וזעה גי אנשים גצבים עליו ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניו — זד, סיפור מה שאמד במראה הנבואה לאחד מהם הגדול

שבהם.

» י״יי• ל r ללא ת a m i י ז • «י ׳ » י ! ״־נו 0 מ • • י-ייי ״. ן ל הרמב-ז קולע למי ל המורה. וניסוחו ״ בהעתקה זי או אחרת ״

א ליג מביא הרמב-ן בשם המורה פירוש למושג א-ל עיל־י י ״ נ « ™

* נ חיג 6׳ י ׳ ת גם מו ע י ־ ־י״י<• ו י י ח ל א ) ג " 3 פ ־ T ™ ״ " ״ ° ״ " ׳ ״

0 ..»um m̂ n̂ K 5 במהדורת מו״ג של

שי אלתרתי שלפנינו נמצא כאן (כעצמה) בסוגריים, ואולי הועתס

— כב

ה״מורה- שהיה בידי הרמב״ן

שהדמב״ם גיסה זאת בלשון אחר. אך אין מכד ללמוד כלל לבעיה המעמיסה איתגו כאן.

׳ מביא הרמב״ן קטע בשם המורה ובמובא ממנו א ו ״ בבראשית מ/ בהמשך דבריו י ייזכייד הראינו על השינויים שם בהערות לפרק ד * 0 *״ מביא הרמב״ן קטע ממו״ג ח״א פ׳ מ״ז (אצל אבן תבון - מ״ח) בפירוש המושג שמיעה והוא מתאים בדיוק לתרגומו של אלחריזי. אמנם בפירוש מושג חזא נאמד ברמב״ן בשם המורה: ״יורה על עגין השגת שכל כאשר יורהת ייעיך ובזה תרגמו אלחריזי ואבן תבון ״השגת החוש״ במקום ״השגת ג ש , ״ י יעיד. בפירוש מושג אצבע אלקים, הבאת הרמב״ן היא מלולית כלשהי - ״פתח הלוחות בחפץ הבורא״ (ח״א פ׳ ס״ה) ושונה מאבן תבת י י ״ * א אח״כ מהמורה י ב ״" ״חקק הלוחות ברצון האלוה״ (שם פ׳ ס״ו). הרמב״ן מ, לעומת ( ז ״ הסבר ״גבורתה״ שבת״י ״כעסק ותנועה״ כמו באלתריזי(ח״א פ׳ כ

י אצל אבן תבון ״מעשה מגע והעתק״ (שם פ׳ כ״ח)״ י * דברי הרמב״ן בשמות ד׳ י״א מהמורה ח״ג פ״י מתאימים יותר לתרגום

לחייזי׳ בשיגוים קלים, מאשר לתרגום אבן תבון. א

« » ״ י ז י ב ת [ א { ל י י ז י ר ח ל א ם ל י מ י א ת דברי הדמב״ן שמות כ׳ ט״ז מן ב דברי הדמב״ן בשמות כ׳ יז מובאים בהשוואה לתרגומי אלתרתי מ תבון בפ״ז העדה 5. והנה משער הדיטב״א כי תוספת לשון המצויה ברמב ן* לעומת הכתוב במורה, לקוחה מתרגומו של אלחריזי. אכן אין לשמ מ

ה ? ס ג י ש כ : ״ ר מ א י נ נ י ג פ , ל זה נמצא באלחדיזי שלפנינו. באלחייז. לעומא זאת ברמב ז ( ן ו ב ן ת ב ל א צ ה לו א מ ו ד ו אתכם בנביא השקף״ _ (. והנה,וזועיש ״ ד ק . וישלח לכם נביא ש . . ם כ ת אמוד ״שכשינסה ה׳ אלקיכם א, ^ דשמר ם י ר י י י ה ק י ת ע ה ב כנראה בקושי שבלשון זה גם בעיי״ט׳ יד . ״ ד ת , * . י ח י ל ן ש י ש ל ״לעשות שיבא נביא שקד״, ולא השתמש בS ^ ת ^ ״ מ י ע *1 באברבנאל מצאנו ״ויבא - לn T ׳ ״ ז י ב ז ת ב א א ב ל ־ י שברמבין בכללה מותאמת לאלחייזי ־! ״ מד , J י מ י א

ת ב מ י ה י ש ת ע מ ש נאלחרחי ״הרוצה ל ב ט ל מה שנ ששינה £ J ״ " : ״ י ר מ א " ב ר ת ם ק באבן תבון משתמש כאן בלשול ״ ן אלא שש י ן ב ן ת ב א ש ב מ ת ש ן ה ^ ן י א ן ^ ^ ף י / ^ א ם ת ע מ ש ש

״ *״שר » , ' ת י ל י ל י ' מ ל א ב ה ? ב י י א ד ל כמקום שמצא לנכון לשנות. וביחיד שה ר ע ׳ ח ן ״ פ ה ב י י מ ׳ י בשמות ל׳ י״ג מובאת ההבאה מ

ל J? m?, יי״ר א ע ל ׳ י י ז י ר ז ז ל ל א לראות, כי אמנם הלשון מתבסס עו י ש ל ״ ה ח א א מ ס י פ • ב י ז י י ח ל מתאים בייוק ללשיל א

לאבר הבע לה מתאים ללשון המקור מלשונו של אלחריזי. ברמב״ן נאמר ,

בזכר או בנקבה ולא לטפה ולשתן ולצואה״ בעת שאצל אלחריזי אנו מוצאיש ״למשגל ולבעילה״. וחסר אצלו בכלל ״טפה שתן וצואה״. אמנם יכול להיות שההעתקה של אלחריזי שלפנינו אינגה מדויקת וכפל הלשון ״למשגל ולבעילד,׳; גוחן מקום לשער׳ שאלחריזי תרגם ״לאברי המשגל ולבעילה״ — כפי שגסח מצאגו שגי העגייגים — האברים והפעולה — גזברים אצל אבן תבון׳ ובאשמ המעתיק גשמטו כמה מלים. ואכן המשך הבאת הרמב״ן — אשי לא היעתקןן

ב״םפר הזכרון״ — מתאימה לתרגום אלחריזי.: ך , שוב מתאימה לתרגום אלחריזי׳ אד יש ג , ט ההבאה שבויקרא א

מספר שיגויס המזדהים עם אבן תבון. צייגו בפ״ט הערה 4׳ כי אצל תבון מופיע ״טלה״ כמו ברמב״ן, בעת שאלחריזי מדבר על כבש. P גאמד1 אצל הרמב׳ין ״לא ישחטו בקד לעולם״, בעת שאלחריזי מדבר על ״בקר כלל״!j .הרי אצל אבן תבון מצוי ״בקר לעולם״ ! 0 בהבאה זו חלה טעות כתיבה מעניינת, אשר מקורה כגדאה הוא קדו מאד. בדפוסי הרמבץ לפנינו כתוב שם ״כי הם בתכלית העבודה״. וכן הוןן] בכ״י וטיקן 58. וכן כתוב גם בכ״י של ״ספד הזכרוך, ואצל דביגו בחי,׳ ובעל הטורים — אשר השתמשו בפירוש הרמב״ן, גם בהבאות מה״מורה/!< רק בכ״י פולדא וכן בכ״י פריז 219 מצאנו ״העבירה״ במקום ״העבודה״ - וכן הוא נכון כפי שמצאנו אצל אלחריזי — ומתאים לו ״תכלית המרי״ של| אבן תבון. הרי שכבר מוקדם מאד נפלה טעות זו ״תכלית העבודה״ במקוון, בחיי ״תכלית המרי״ בכתבי יד הרמב״ן וממנה הועתקה גם אל הדיטב״א, ר

ור״י בעל הטורים.

, י״ד דן הרמב״ן בטעם הדבר למה נבחרו להקרבה דוקא בויקרא א אפרוחי היונים. קטע זה חסר ברמב״ן שבדפוסים שלפנינו, וכן איננו בכ״י פולדא. אך נמצא הוא בדפוס ליסבון דמ״ט» וכן בכ״י פריז 219. קטע זה חשוכ לגו עד מאה מפני שממנו הוכחה ברורה כמעט, שהרמב״ן השתמש גש

בתרגומו של ר״ש אבן תבון — כפי שנביא השערה זאת להלן. אמנם עלה בדעתי בראשונה לאמר, שקטע זה הגו הוספת אחד המעתיקיש וע״כ אינגו נמצא בדפוסים שלנו וגם לא בכ״י פולדא. אך אי אפשר לאמד כך, מכיוון שהוא מובא בשם הרמב״ן, כמובן בשינוי לשון כרגיל׳ ע״י ר״י בעל הטורים, וכן מובא תוכן דבריו אצל ר׳ בחיי, אשר איננו מזכיר את שש

^ ^5S TZ־ ב

י ~ : ה ו 5 ש י ה א ק מ ז * י י 6l™> י לחכ״י״ שגה שביעית ע. 134. וכנראה שממנו העתי־•

שטיינהארם ע. צ״ב.

1,״מודה״ *היה ציד הימב״ז

הרמב״ן עליו, כפי שהוא רגיל לכך. אין על כן כל מקום להסתפק בייחום הדברים לדמב״ן.

והנה מובא שם בדמב״ן קטע מהמו״נ ח״ג פ׳ מ״ו. ואנו נעתיק לשם השוואה את דברי הדמב״ן׳ תרגום ד״ש אבן תבון ותרגום ר״י אלחריזי.

י ז י ר ח ל י א ״ ז ו ו ב ן ת ב ש א ״ ן ר ״ ב מ ר והרב אמר במורה נבוכים/ הטעם בהקרבת הגדול מן הטעם בהקרבת התוריםל י*" התווים ואפרוחי יונים, כי הגדולים או מבני היונה, י י כי הטעם בהקרבת ג... - , M I * י - ! %»י י M M י ^ תורים ואפרוחי היונים כי , זהו הטוב שבהם, מפני כי הוא הטוב שבהם, כי

הוא הטוב שבהם, מפניר ת שהגדול שביוניס אין בו היונים הגדולים אינם ע ן ב ר ן ע י ם א י נ ן י ל ב ^

בו, ערבות. בי*, מ״ו) טעם לשריפת מנחת הכהן. בויקרא ר ט״ז מביא מהמו״נ(ח״ג פ ומביאו ע״פ תרגומו של אלחריזי מלבד במקום אחד המשתווה לאבן תבון״ ובאבן תבון ו מ צ ע והוא: ברמב״ן נאמר ״שכל כהן מקריב קרבנו הוא ב״ בעת שאלחריזי מתרגם: ״כי כל ו מ צ ע נאמר: ״יש לו להקריב קרבנו ב

. ״ ו ד י כהן חייב להקריב קרבנו ב בדברים י״ח ג׳ מביא הרמב״ן מהמו״ג ח״ג פ׳ ל״ט טעם למתן זרוע לחיים וקיבה לכהן. כאן נראה ג״כ הבאה מדברי אלחריזי עם תקון המזכיר

את אבן תבון.

ואלה דברי הרמב״ן בהשוואה לשגי התרגומינן:

ן ו ב ן ת ב י א ז י ר ח ל ן א ״ ב מ ר כי הלחיים בעבור היותם ני הלחיים ראשית הבה־ שלחיים מראשית גוף בעלא החיים והזרוע הוא הימין, ו ז 1 ראשי־הגוף והזרוע בעבור מה והזרוע הוא הימני ופ והוא תחילת מה שיסתעף י ג ר ת ש מ ם ה י ר ב ת א י ש א היותו ראשית האברים ה־ רת מן הגוף גם כן׳ וקיבה י ש א ף וקעך, ר ן ג ן ה ז והקבה מ משתרגים בגוף

ראשית המעים. מעייפ. ראשית בני המעיים כולם.

לא הזכדגו כאן מספד הבאות מהמורה שברמב״ן, כי אין הן מחדשות כלום לעומת האמור כבר ולעומת המובא בהערותינו להבאות שב״םפד

הזכרוך.

על יסוד כל החומד הזה אנו גוטים לדיעה, כי הרמב״ן השתמש בתרגומו

ד בוםוסים אחרונים נשתובבה טעות ופוס ״בגיו״ במקום ״בגוף״ וטעות ומוכח הוא. — כה —

הקדמה

של אלחדיזי, אך היה לנגד עיניו גם תרגומו של אבן תבון. שמוש מסריט בנסוחים המתקרבים לאבן תבון, במקום אלה המצרים אצל אלחרתי ובמיוחד ההבאה שהזכרנו לעיל שבויקרא א׳ י״ד נותנים מקום לדיעח זו. בקשי להבאה זו אמנם יש מקום לאמר שםיבת חסרונה בכתבי יד שונים של הרמב״ם היא בכך, שהרמב״ן עצמו הוסיפה לפירושו רק במשך הזמן, בהתאם לידוע׳ שיש בפירושו לתורה הוספות מאוחרות יותר, אשר הוסיפם אחרי גמד חבורו׳ והבולטת בהם היא בבראשית ל״ה ט״ז *ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלים׳ שבח לא־ל הטוב והמטיב ראיתי בעיני וכרי. ואולי בעת הוספתו זו היה בידו

דק המורה מתרגומו של אבן תבון. אינה דחוקה גם הסברא שהדמב״ן השתמש אף במקורו הערבי של

המורד,8 ולכד יש לייחס שינויים מספר שבהבאותיו. אך עם כל זה יכול להיות שהיה בידי הרמב״ן תרגום אלחריזי השונה במקצת מהתרגום שבידינו. ד׳ יהודה אלחריזי בגשתו לתרגם את המורה היה בידיו תרגומו של ר׳ שמואל אבן תבון ויכול להיות שבתרגום אלחריזי שבידי הרמב״ן היו כמו וכמה שינויים מהתרגום שלפנינו ובהם יותר זיהויים

לתרגומו של אבן תבון. הבענו השערותינו בקשר לתרגום המודה שהיה בידי הדמב״(׳ אד פרשה זו טעונה בירור יסודי נוסף ביחוד לאור הבעיא, אשר העלה הגאה ר׳ חיים העליריי באיזה תרגום של ״ספד המצוות״ לדמב״ם השתמש הדמב״ן. ידוע, אברהם הלוי לגו שהיו קיימים שלשה תרגומים מםה״מ אשר נעשו ע״י ר בן חםדאי, ד׳ משה בד שמואל אבן תבון ודי שלמה בן יוסף בן איוב. תרגומו של ר׳ אברהם בן חםדאי איננו בידינו וההשערה המקובלת היא שבו השתמשו הרמב״ן ובעל ״ספר החינוך״. דעה זו הביע כבר הרשב״ץ ב״זהד הרקיע״ וחיזקה וביססה דר׳ דוד רחץ ב״גםפח״ למחקרו על ״ספר החינוך״». אך כעת הוכיח הגר״ח העליר גם את השוני שבין ההבאות שב״ספד החינוך״ ישברמב״ן מםה״מ, שוני המקביל לשוני שאנו מוצאים בין הבאותיו של

הרמב״ן מהמורה ובין העתקת אלחריזי. אגב ראוי גם לציץ, שגם מחבור אחר המיוחס לרמב״ם - ,מאמר תחיית

j ברסלוי כרך 7 ע. 87 הערה 9, שמוכיח ידיעותיו של הרמב״ן n h 8 עיין במכ״ע ס לערבי״ 1 * הגר״ח העליר .ואפשר שהרמב-ן השתמש בגוף ה בערבית, יעיין א

, 1 י ( של םה״מ(בהקדמה למהדורת םה-מ שלן ע, ד 9 עיין בהקדמה למהדורתו של ספד המצוות לרמב-ם

Dr. D. Rosin: Ein Compendium d. jued. Gesetzeskunde 10 עיין ־ (ברסלוי 1871) ע. 101 ולהלן.

יי״מויה״ שהיה כידי הומב״ן "*מתיה*—ומיימז

^ ^ ישיש ממנו שני תרגומים. של אלחרמי ושל אבן תבין, השתמש י נ כ

ז בתרגומו של אלחריזי. מורות על כך הבאות מםפד וגם העוב- ״ ב ^ י י מא למאמר זה בשם ״מגלת תחיית המתים׳* כפי שנסרא גם ר י ן ?

י ״ ן י ף ח ע״י ^

״ ^ב*ן הבאד • ״ — — ־ — י1 יבאה ממאמר תחה״מ, בשינוי לשון מתרגומו של אבן תבון הנמצא ג ן ג י ד י ב

׳ קורא הרמב״ן את המאמר בשם ״אגרת תחיית המתים״.

. שגס שם מביא , תמימה״ ״ ץ ^ ״ אמגם בדרשת הרמב״ן ״תודת ה 3 הדמ

־נו >1, {

ת כל זאת כותב הריטב״א בפירוש שבידו היה המקור הערבי של ^ ר ו מ , ״ וכן תרגומו של ר׳ שמואל אבן תבון ולא היה בידו התרגום ס י כ ^ י י "

י אלחדיזי 14.

ם ״ ב מ ר ה א ו ״ ב ט י ר ו. ה על יחסו של הריטב״א לרמב״ם ב״םפר הזכרון״ עמדנו כבר בפרק ב׳ של הקדמתנו זו. בחדושיו מביא הדיטב״א את הרמב״ם לרוב, דן בדבריו ולפעמיםז עליו מפני השגות הראב״ד. דבריו של הרמב״ם אשר מביא הריטב״א י ג ס מ ג

כחיישיו הם כמובן מםפד ״י״ד החזקה״ ומעניין שלפעמים אן* מדגיש׳ שהדמב״ס לא פירש בענין כלום (עיין חדושי הריטב״א לשבועות ל׳ ע״א, ומ׳ ע״ב). ובקשר לשמעתתא בענין נבואה הגו מסתמך הריטב״א גם על ״מורה

1 ?ייז ״מאמר תחיית המתים״ במהדורת יהושע סינקל (האקדמיה האמריקאית למדעי 1

היהדות תש״י)׳ ע׳ 101 הערה A2 וד. צ. בנעם: ר״י אלחרמי ותרגומי מאמר תחיית המתים ב״תרביץ״ י״א ע. 267/8.

12 מהדורת יליגק (תרל״ג) ע. .14 13 והעיר על כר ילינק שם ע׳ 37.1 עייז ״ספר הזכיין״ פ׳ י״ג. 4

1 הייטכ״א בחידושיו לב״ב י״ב ע״א בבארו מאמר ר׳ אבדימי דמן חיסר, ,מיום שחרב

כית המקדש נישלח נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים- הנו מזכיר את .הרמב-ם ז-לי היייע״. ואלה דבריו: חכם עדיף מנביא - מי׳ מאותו נביא שיש לו כח לראות י פ ס ב

עתידית יאיז לו דרכי הנבואה שהם מצד החכמה שרוח שכינה עליו, וכמו שביאר הדמב״מ ז״ל בספרו הידוע, כי הנבואה ההיא אינה שורה אלא על חכם״.

l*1r?l י מ ת ס י מ ג , י ' י מ י ב ו ב בביטוי ״ספרו הידוע- מתמזן הריטביא ל״מיי" נ הגדרת הנבואה ע״י הרמב״מ. לפיו, .הנביא באמת הוא לבב חכמה״ (ח-ב ס׳ ל״ח בסופו),

^ \ ם ל ש א מ ל י ג ׳ י ה ־ י , 3 כלומר מי שהגיע לתכלית השלמית מיי"M 5 י HV°״ ״, ל י, י ח י ו ש כ ת י י • ו 0 • י אכל הפתייס אי אפשר שיגבא אחי 0JnZ ! י נ י נ ע ם ה , י י ל ג י ע ת י ־ י ה ״״י א ר ויתחדשו להם דמיונות נפלאים בדמו״ מ

7m?Jי ״ ׳ א ״ מ א ם ב י א י ב ם נ נ י בענינים הדמיוניים >שם פ׳ ל״ח). ואלה כמובז אכ י*״ "״ן?tl 11 זד ״ א ג י ת ה ק י י ה * ב ש ח י מ * י מ בגעלם מצד הקסם וי-משייי א יאגב יש להעיר : בחידושי הרמב״ן לב״ב שם מובא הסבר הרמב-ן למאמר חז-ל !ה

— כז —

הקומה

למרות שהדיטב״א עומד על הצלת כבודו של הרמב״ם ב״םפר הזכרוף ותובע את עלבונו מהרמב״ן, מצאנו לו שגס הוא מתקיף דיעות שהביע1 (דף ב״ח ע״א׳ ד״ה דבר הרמב״ם בחריפות. בחידושיו למסכת סוכה• קטן) מסביר הריטב״א מאמר חז״ל ״דבר קטן — הוויות דאביי ורבא, דבר גדול — מעשה מרכבה״ בזה הלשון: ״פירש דבר קטן הוא לגבי. ולגבי הא גמי לא קרי קטן לתלמוד, שהרי קדמו לכולם, . . מעשה מרכבה שלא הגיח מקרא ומשגה ותלמוד הלכות והגדות, והם יתד שהכל תלוי בו. אלא הויות דאביי ורבא הם קושיות ותירוצין וספיקות שלהם שלא גתבררו להם, מפני שלא ירדו לעומקו של תלמוד כחכמים הראשונים. ולפי שהיה זה מחסרון ידיעה קרי ליה דבר קטן בחכמת המשנה, אבל גדול הוא מכל שאר חכמות העכום. וזה הפירוש אמת ונכון לכל המאמין, ולא כמו שפירשו

אחרים, האלקים יכפר בעד״. דבריו אלה מופנים גגד הנאמר בהלכות יסודי התורה פרק ד׳ הלכה

י״ג, וכבר הובאו ע״י המהרי״ק ב״כםף משנה״ שם. פעם אחרת דן הריטב״א במושג ״אסמכתא״ כפי שפירשו הדמב״ם. בחדושיו למסכת ראש השנה (דף ט״ז ע״א ד״ד. תניא ר״ע) הוא מסביר, שמהכתוב ״זכרון תרועה״ ״יש ללמוד שראוי להזכיר פסוקי תרועה ופסוקי זכרון ומלכיות״ והוא נלמד בדיד אסמכתא. לריטב״א ״כל מה שיש לו אסמכתא מן הפסוק העיר הקב״ה, שראוי לעשות כן, אלא שלא קבעו חובה, ומסרו לחכמים״. והריטב״א ממשיך: ״וזה דבר ברור ואמת׳ ולא כדברי המפרשים האסמכתות שהוא כדרך סימן שנתנו חכמים׳ ולא שכונת התורה לכך. ח״ו, ישתקע הדבר ולא יאמר׳ שזו דעת מינות היא. אבל התורה העידה בכך ומסרה חיוב הדבר לקבעו לחכמים אם ירצו, כמו שכתוב: ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך. ולפיכך תמצא החכמים נותנים בכל מקום ראיה, או זכר, או אסמכתא לדבריהם מן התורה׳ כלומר, שאינם מחדשים דבר מלבם, וכל תורה שבעל פה רמוזה בתורה שבכתב, שהיא תמימה׳ וח״ו שהיא

חסרה כלום״. אס ברור הוא׳ שבהשגה שהבאנו על ״דבר קטן״ התכוון הדיטב״א לפירושו של הרמב״ם׳ הרי בקשר להשגה השניה אין זה מוכרח שטובתו לרמב״ם דווקא. פירוש זה לאסמכתא שנגדו יוצא הריטב״א מצאנו בפירוש המשנה לרמב״ם׳ ויש מקום להסתפק אם הדיטב״א ראה את פירושו זה 2.

והוופם בטעות — והוגה ע״י המהויה אך יש לתקנו סשוט ע״ס המובא ע״י הכותב בעץ יעקב. •1 נוםסו בין שיטות הרשב״א.

2 עיין הרב משולמ ראטה: ״שיטת הרמב״ם בורשות חז״ל ואסמכתות ופשוטו של

— כח —

חריסב״א והרפב״ם

ומכיוון שהביטוי שהשתמש בו הריטב״א — ״שזו דעת מינות היא״ — הוא חריף מדי בכדי להניח שהריטב״א השתמש בו כלסי הרמב״ם נאמדה הסברא׳

ס עזרא. שראה הסבר זה לאסמכתא בפירושי ר׳ אברהם א אד לגו אין נראה הסבר זה. הריטב״א מדגיש ב״םסד הזכרוך • את זהות הריעות שבין הרמב״ם והראב״ע. ויש מקום להסתפק. אם היה מבכר שימוש חריף זה כלפי הראב״ע יותר מכלפי הרמב״ם. ולאמתו של דבר הםבר זה לאסמכתא שגגדו יוצא הריטב״א גאמר גם ב״מורה גבוכים״ (חלק ג׳ פ׳ מ״ג) ואותו הכיר כנראה הריטב״א היטב, כמו שמתברר מ״םפר הזכרת״. ונוםף לכל זה, הרי הריטב״א במקום הנ״ל בחידושיו לר״ה יוצא להגנת. רש״י בפירושו על התורה (ויקרא כ״ג כ״ד) מפרש רש״י נגד הרמב״ן״נ *זכרון תרועה״: פסוקי זכרוגות ופסוקי שופרות. נגד זה יוצא הרמב״ן (בויקרא שם) * בטענה שאין זו דרשה גמורה, אלא אסמכתא, ומכיוון שהוא מדרבנן אין לפרש המקרא ע״פ זה. נגד פירושו זה של הרמב״ן, ולהצלת רש״י, יוצא הריטב״א ומסביר, שאםמכתא אף היא דרשה היא שאפשר לפרש הפסוק על פיה. — הרי שהריטב״א מייחם הסבר — המוטעה לדעתו

מקרא• ב״הר״מ במז״ל — קובץ תורני מדעי״ בעריכת הרב י. ל. הכהן מיימון, ירושלים תשם״ו. הרב ראטה מניח, שהריסב״א לא ראה את פירוש המשנה להרמב״ס, כי מתברר מדברי הרשב-א ומדברי מתרגמים חלקים שונים ממנו שבימי הרשב״א פירוש זה לא היה ידוע. (ועיין בנםפח) הרב ראטה מגיע לכלל מטקנא, שבביטוי *שזו דעת מיטת היא״ לא השתמש הריטב״א כלפי הרמב-ם, והוא מביא הוכחות שסברא זו

בנוגע לאפמכתא נאמרה ע״י הראב-ע. אך מאידך הקדמתו של הרמב-ס לפירוש המשנה תורגמה כבר ע״י ר״י אלחריזי בחייו של הרמב״ם. וכן מצאנו. שהרמב״ן היו בידיו לפחות חלקים מפירושו זה, כיזע מתרגומו של ר׳ שמואל אבן ו ) p הוא ח בבמדבר כ׳, א׳ ב״שמנה פרקים- שלו תבין) ומתייחס אליהם בדרשתו על דברי קהלת (מהדורת זכריה שיוארץ ע. 29)׳ וכן מביא דבריו מפירושו לאבות ב׳ א׳ (בדרשה הנ-ל ע. 25). ומעניין ביותר שמביא מפירושו לפי חלק (סנהדרין פ-י). ב«שער הגמול- (ע׳ 30 ועי 46 מהדורת לוין— אפשטיין^ והפירוש לסי נזיקץ (מלבד למסכת אבות) המצוי בימנו הורגם רק מאוחר יותר בזמן הרשב-א ע-י ר׳ שלמה בר׳ יוסף המבינה בך יעקב׳ והרמב-ן מביא הבאוח אלה באמת בנוסח אחר מהתרגום שלפנינו. וכסי הנראה הוא םתרגום ר״ש אבן חבון, אשר תרגם הפי״ לאבות ולפרק חלק. בדפוסיס שלנו הדפיסו רק הפי׳ לאבות׳ והפי׳

ל״חלק- הדפיסו מתרגום ר׳ שלמה ב-ר יוסף. 3 בסיום.

•3 הריטב״א בחדושיו מצטט את פירש-י על התורה׳ עיין לדוגמא מכות י-ח ע״ב ד״הp מביא הוא את הרמב-ן עה״ת׳ עיין לדוגמא יבמות ע״ו ע״ב ושבועות ט׳ ע״א. ומאן« ו

4 ועיין גם רמב״ן לויקרא כ-ה ט׳ ובדרשתו לראש השגה ע׳ 7.

כש —

הקדמה

ר ט מ — למושג אסמכתא גס לרמב״ן, תה אינה מונע אותו מלהשתמש ב החריף שמשתמש בו».

כללו של דבר. הריטב״א׳ אף הוא כרבותיו והרמב״ן ביניהם, עס כל רצוגו להגן על כבודו של הרמב״ם לא היה משא פנים לפניו ובמקום שמצא לגחוץ להגיב בצורה תקיפה הגיב ולא בא בזה חלילה להטיל פגם כל שהוא

בערכו הכללי של הרמב״ם ובהתיחםותו אליו».

5 אגב הסבר זה לאסמכתא מצאנו גם בכוזרי (מאמר ג׳ סרק ע״ג) ב״מנורת המאור״ למהר״י אבוהב (בן דורו של הריטב״א) בהקדמה ונרמזה גס בתום׳ מנחות צ״ב ע״ב ד״ד. גירסא. לעומת זאת כדעת הדיטב׳׳א מסביר כ«םסר החינוך״ (גמ הוא בן דורו של הריטב״א) מצוד, שכ״ט (בהוצאות אחרות של״ו). והרשב״א בחידושיו לברכות ל״ב בדונו בהגדות בהן מסבירים חז״ל כתובים שלא כפשוטן אומר: •ובודאי אץ כונתם להוציא פסוקים מידי פשוטן, אלא זה מחכמתם לקבוע דברים הצריכים ונכבדי העיון גדולי התועלת בלשונות לא תשכח זכירתם״. הנה הסביר הרשב״א בדרך שהסביר

הרמב״ם את האסמכתא ההלכותית פירושי חז״ל בפסוקים, כשאין בהם ענין הלכותי. ואכן מצאנו שגם הריטב-א סובר כן באםמכתות מםויימות. עיין בחדושיו ליומא דף ד׳ ע״א ד״ד, מאי בזאת, שהוא רואה בדברי מדרש רק ״טמך בעלמא״ שאץ משיבין מהם ^כך עיין בנדה ל״ח ע״ב ד״ה הריון). וכן ביומא ע״ו ע״ב ד״ד, אע-ס הנו מבדיל כין אסמכתא ובין זכר לדבר שאינו ראיה לדבר ומסביר מתי הגמרא אומדת ״אע״ס שאין

ת י מ ר ד ראיה לדבר זכר לדבר- בענין שהוא מדרבנן. אמנם מה שאומר הריטב״א בקשר ל הגמרא לאיסור תשה״מ ביוה״כ מקרא •וכל מו״מ שבשמועה זו אינה אלא להגדיל תורה ולהאדירה דהא איסור תשה״מ אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא״ צריך עיון

והסבר למה אינו עומד בסתירה להסבר ,אסמכתא״ הניתן לעיל ע״י הדיטב״א.ד ו ג 6 הריטב״א בחידושיו ליומא ל״ח ע״א מעורר את השאלה ״על מה סמכו העולם ל בזמן הזה במצרים, כגון הרמב״ם ז״ל וכמה גדולים אחרים ז- הריטב״א מביא כמה\m1 י י׳י׳יא אלא ו ם י א ו ה י א ׳ ש י ת ו ז י ו כ נ ה ו : ״ ו ת ע י M ^ הסברים לכך ולבםיר י ו ג שישראל שתיין על אדמתמ, אבל בזמן הזה, שנגזר עלינו להיות נדחים בכל ק הארץ כל חוצה לארץ אחד הוא, ואין איסור, אלא שלא לצאת מדעת מן הארץ לחוצה לארץ״ ועיין לשאלה זו גם בהגהות מימוני לה׳ מלכים ס״ה ה״ז. ועיין ב״חזין איש״ אבן העזר סי׳ ס׳ ם״ק ו׳ שמסביר, כי להרמב״ם מצרי מותר בזמן הזה לבא בקהל ישראל מפני שנתבלבלה אומת מצרים׳ ואם נתבלבלו אף לשוב בדרן• הזה מותר כדמוכח

מהמרדכי(עיין חזו״א שם ם״ק ח׳). ב״תשובות הרמב״ם״ (מהדורת א. ח. םריימן) מובאת בסי׳ שמ״ט תשובת הרמב״ס שהועתקה מחדושי הריטב-א ליומא נ״ו ע״א. אמנם מסופקני מאד, אם תשובה זו יש ליחסה לרמב״ם. כבר הביא פריימן, שם בהערה, כי הכותב ב״עץ יעקב״ מעתיקה בסוף פ״א דחגיגה בשם הרמב״ן, ז״א שלפני הכותב — כפי שהוא אומר זאת בפירוש — היתד, הגירםא בחידושי הריטב״א ליומא שלפניו רמב״ן במקום רמב״ם. הריטב״א גס מוסיף אחרי התשובה את המלים: ״ע״כ דברי רבינו ז״ל וחיים הם למוצאיהם״. והנה הבאנו בהקדמה פ״ב כי רגיל הריטב״א לכנות את הרמב״ן בתואר ״רבינו ז״ל״ וע״כ

יש להניח׳ כי תשובה זו של הרמב״ן היא ובטעות נתייחםה לרמב״ם.

ן ד׳ אבדדזם ב ב ו ם ס ו ׳ י ן לד ו ר ב ז ר ח פ ס

[פתיחה]. אמר התלמיד יום טוב בדי אברהם זלה״ה בן לאשבלי:

אלהים דאיתי עולים 1 במעלות מאחזות פני כסא 2 משתלשלים׳ נכנסים׳ אשר ישרתו בם בקדש», הליכות בפרדם׳ לשכת חשאים» לשכת הכלים 5׳ בני ציון היקרים, המסלאים , הם האלהים האדירים 8 אלי מלכי בקדש ז9 סתרי התורה״, נושאי המקדש״ יושבי גדרה״׳ עמודי זהב וכסף ז פ ב אשר בית החכמה נכון עליהם״, והקרח הנורא נטר על ראשיהם״, הם, 1 מורה דעת ומבין שמועה»«, מלא תורה ומצוות כרמון ״ המאור הגדול 51 ותקעם יתד במקום רביגו משה בן מיימון׳ ואשר החזיק ביסודות התורה 8, גחמן. גאמן״׳ האשל הגדול״, מצדיק הרבים כככבים*2 דבי׳ משה בד5 שכל חכמה ודעת״, כי חכמתו ממעין חכמת השכל הראשון קם למטה 2

I שמואל א׳ כ-ח י-ג. 2 עיין איוב כ״ו ט׳. 3 חגיגה י״ד בי., י-ב. 7 חהלים ס-ח כ״ה. 4 שקלים ה׳ ד. 5 שקליס ה׳ ר. 6 במדבר ד

/ 10 פסחים קי״ט א/ 8 שמואל א׳ ד חי. 9 איכה ד׳ ב II במדבר י׳ כ״א.

12 עיין דה-י א׳ ד׳ כ-ג׳ ע-ס ב״ב צ״א ע-ב •וגדרה זו םנהדרץ, שגדדו סרצוחיהן של ישראל*.

13 עיין אסתר א׳ ו׳ ושופטים ט-ז כ-ו וכ״ט. 14 יחזקאל א׳ כ-ב. בחגיגה י-ג ע-א נאמד בקשר לפסוק זה •עד כאן יש לו רשות לדבר מכאן ואילך אין לך רשות לדבר-, ואולי כוונת הריטב-א למימרא זו ולאמר ש״עמודי זהב וכסף״ אלה, הרמב-ם והרמב-ן׳ שמזכירם להלן׳ גם הם מוגבלים ברשוחם לחקור. ואולי כודנחו לפדר-א ב׳ הדורש •כעץ הקרח הנורא כאבנים טובות ומרגליות והוא מאיר על כל השמים... וכמותם עתידים צדיקים להאיר לעתיד לבא-.

ואז כעץ הקרח וכוי אינה אלא מליצה לשבח הגדולים שהוא מזכיר. 15 בראשית א׳ ט-ז. 16 ע-ם ישעי׳ כ-ח ט׳. 17 ברכוה נ-ז א׳.

18 ע״פ מנחות צ״ט ע״ב. 19 ע-פ ישעי׳ כ-ב כ-ג. 20 ע״פ ע״ז ז׳ ב׳.

21 ע-פ דניאל י-ב ג/ 22 ע-פ יחזקאל ז׳ י-א. 23 ע״פ קהלת ב׳ כ״ו.

- א ל -

ספר הזכרזן

ר״, והעם ׳ לפתוח חלונות״ סתרי התורה ותעלומה יוציא או נובעת*2 ההולכים בחשד בדורו באורו ראו אור ״׳ ואם רבים בחסרון דעתם בספריו, ואס 2 יהיה מאשר הלכו חשכים כל ימיהם ולא ראו אור״2 8 ר ו היו במורדי א8 במקצת הדברים אשר בספרו מעוסקים, כפי 0 ו ב ב באמת הרב לא הכין ל8 והדברים עתיקים 82, דרך חכמי האמת׳ אשר דבריהם כדאי מוצק חזקים 18 לחדש דברי יושר*8 ברב חכמה וסברה, ושבעים פנים 3 תדה הנה עשה י. כי הנה יסר 8 8 , ומשכורתו לפי כונתו ערוכה בכל ושמורה 8 5 לתורה8 בהדחקת 3 בהשגחה, וברכים כושלות אמץ זי, בדברו דברי נכוחה 8 6 רבים ״* באמונת החדוש בכמה 0 , וכתב יושר דברי אמת 8 הכורה שוחה•3 8 הגשמות• ראיות שכליות•0*, ורבים השיב מעון!* בתקון המעלות היצירות׳ גלות תחתיות וגלות עליות », ובמרכבה התחתוגה שר מראש שגיר וחרמון מראש*, פנה דרך עליונה (ואורה) [ואורח] סקל למרכבת ישעיהו ויחזקאל, אמנה3 הציב סולם ארצה ** במעשה מרכבה ומעשה בראשית • ** לעלות משם אל

. א - 24 ע״פ משלי י״ח ד׳. 25 ע״ס תפלת יוצר לשבת. 26 איוב כ״ח י׳ א׳. 28 איוב כ״ד י-ג. 29 ע-פ ישעי׳ ט׳ א׳ וג׳ י מ י ע ש 27 ע״פ י

י ב ״ . 31 ע״פ איוב ל-ז י׳׳ח. 32 דה״י א׳ ד׳ כ ת - 30 ע״פ דה׳׳י א׳ כ״ט י, 34 ע״ם קהלת י״ב י׳ ומשלי ט״ז י״ג. ן ך - 33 ע״פ ישעי׳ ם

35 כך במדבר רבה י״ג ט׳י׳ז וזהר בראשית מ״ז ע-ב ועיין גם בראשית כ״י ע״א ונ״ד: מ״ט פנים. ע-א ובניצוצי זהר שם. ובירוש׳ סנהדרין ד׳ ב׳

/ •36 ע״ס איוב ד׳ ג׳. ג ה - , כ ל ב א ו מ 3 ש 6

׳ ועיין ב״שער הגמול- לרמב״ן(מהדורת לויךאפשטיין ע׳ 20) שכן 37 ע״פ ישעי׳ ל״ה ג כתב הרמב״ן על הרמב-ם: •כי הרב ז*ל הנה יסר רבים וברכים כושלות אמץ״-.

38 ע״פ משלי כ-ד כ״ו., •38 הריטב׳׳א מתכוון לכך׳ שהרמב״ם פעל הרבה בהרחקת יחוס הגוף להבורא יתב׳ עיין דברי הרמב״ם בפירושו למשנה סנהדרין פרק י׳ היסוד השלישי׳ וביד החזקה

בה׳ יסודי התורה פ״א והי תשובה פ׳׳ג ה״ז׳ ובמורה נבוכים ח״א ועיי״ש פל״ה. 39 ע״פ ירמי׳ י״ח כ׳ ומשלי כ״ו כ״ז. 40 קהלת י״ב י׳.

•40 הריטב״א מתכוון כאן לכך שהרמב׳׳ם לחם נגד הדיעד, המניחה את קדמות העולם וסתר מופתי אריםטו בזה ז וכיסוד שם את האמונה בחידוש העולם׳ כלומר

בריאותו יש מאין ע״י הבורא ית״ש — עיין מורה נבוכים ח״ב פט״ו ולהלן. 41 מלאכי ב׳ ו׳.

42 ע״פ יהושע ט׳׳ו י״ט ובתמורה ט-ז ע״א דורש את גלת עיליות ואת גלת תחתיות — מי שרזי עליונים ותחתונים גלויים לו — כן היא הגירםא ביל״ש ח״ב כ״ז ובעין

יעקב. 43 ע-פ שה-ש ד׳ ח׳ ובמכלתא בשלח סוף פ״ו נדרש מראש אמנה מלשון אמונה.

44 ע״ס בראשית ב״ח י״ב. •44 עיין חגיגה י״א ע״ב, ובמו״נ ח״ג בהתחלה.

- ב ל -

פתיחה

התיכונה ומן התיכוגה אל השלישית», גם בטעמי המצוות • •» פתח צוד ויזובו מים » תחתונים לשאוב בהם מים חיים מן העליוגים. אשר מימיהם, נראה מדבורו המדובר״, ״ ר ב ״ ממוצא ד ר ב ים», וכללו של ד נאמני׳ ותשואות חן 8 במועל ידים ״, לכבוד אלהי השמים 2 כי נכנם בפרדם • 0, כי זך וישר פעלו»י. והנה הרב האחדה עצמו, יען לדברי חכמי חן לו ״ים״ לםתרי נ ״. עשה אז ״ וה׳ עמו הקבלה נוהלי האמת (נטע) [נטה] שכמו, וחותמו התורה. בחכמה ההיא אשר מפנינים יקרה יי. והוא אמת ותורתו אמת ״ חותם אמת °», אכן נראה לי בעניותי, מיעוט הכרתי, כי במקומות רבים דלג על, ספרותו, ולא רצה לדקדק במשכיות דברתו, ולת לפעמים לא מצא חידתו ״. וידעתי י ר תורת הרב אשר בפיו סדורה 2 ותפש עליו שלא כשורה, כפי די בעצמי, כי יתוש קטן כמוגי לא היה לו ליכגם בין הריס גדולים, כי הם״, ואני כאחד מן החגבים*6 הקטגים, או הגמלים. אבל מאשר כמלאכים3 חשקה נפשי בתורהי• ובערה בי אש התאוה. במסה ובתבערה״, כי חפץ נמרץ שהיה לו לרב [הןאחרון בקבלתו שהיא לפנים לפניי, הביאו לקלקל במוסרו לספר עליו בלשון גנאי ואמ׳ עליו במקומות, כי דבריו הבל״ ודברי הבאי•״? [ולא] חם השני על כבוזץו) הרב הראשון, שפשטה ם י ל ב הים״ בתורה ובחסידות, ו בישראל תורתו והיה גזר עדות יי, גדול שמו בג

45 ע״פ מלכים א׳ ו׳ ח׳. •45 בטעסי המנוזת דן הרמב״ם במו״נ ח״ג פכ״ו ולהלן.

46 ע״פ תהלים ק״ה מ״א. 47 ע״פ ישעי׳ ל״ג ט״ז. 48 ע״פ ספרי דברים «״ו. 49 ע״פ דניאל ט׳ כ״ה. 50 ע״פ משלי כ״ה י״א.

•50 עיין הלכות יםוה״ת פ״ד הי״ג פירוש הרמב״ם למושג זר* 51 ע״פ נחמי׳ ח׳ וי. 52 ע״פ תחלים י״ט ב׳. 53 ע״ס זכרי׳ ד׳ זי. 54 ע״פ משלי כ׳ י״א. 55 ע״פ בראשית מ״ט ט״ו. 56 שמואל א׳ ט״ז י׳׳ח. 57 ע״פ עירובין כ״א ע״ב. 58 ע״פ משלי ג׳ ט״ו. 59 ע״פ ב״כ ע״ד ע״א.

60 ע״פ יר׳ פנה. פ״א ה״א (דף י״ח ע״א). 61 ע״פ שופטים י״ד י״ח. 62 ע״פ תענית ח׳ ע״א. עיין לכל הפיםקא הזו בהקדמה פ״ב.

63 ע״פ שבת קי״ב ע״ב. 64 ע״ם במדבר י״ג ל״ג - ועיין ברש״י שם ד״ד• וכן היינו. ומכאן ראיה נגד גירפת המזרחי הגורם ברש״י חגבים יש בכרמימ ונגד מה שהביא בשמ י״א. דיש לגרום הנמלים במקום נמלים, ופירושו חגבים עיי״ש. ועיין •זכור לאברהם״ לר״א ברלינר

על םירש״י. 65 ע״פ יבמות ם״ג ע״ב. 66 ע״ס דברים ט׳ כ״ב.

67 קהלת א׳ ב׳. — עיין רמב״ן במדבר כ׳ א׳ ולפנינו פרק י״א. •67 עיין רמב״ן ויקרא א׳ ט׳.

68 ע״פ מלכים ב׳ י״א י״ב ודה״י ב׳ כ״ג י״א. 69 ע״פ מלאכי א׳ י״א.

- ג ל ~

ספר-הזכרון

. ובמחילה מרבנ׳ הגדול 7 0 ובספריו בתלמוד אגו חיים ובצלו גחיה בגויים״ וכשרון לדברי הרב הראשון. להיות ץ פ האחרון, חשתי למצוא דברי ח, ולקרוא לעוברי דרד בגרון גל, להשיב קצת ז שברי לוחותיו מונחים בארון 2, כמובן בלשונו ממש למעין כמו חי ולא כמו חרון ״. ואף דבריו לבצרון»ז כי בדרד אמת יש לאמת בעיקרו בדברי רבינו האחרון יתרון. וקראתי שם, כי הוא מזכיר לשון הרב ומשיב אמרים אמת 7 (שם) זה הספר ספר הזכרון67 תפוחי זהב במשכיות 8 ׳ לשולחיו ״, אשר פזר במשכיות תפוחיו, כדכתי בסף דבר דבור על אופגיו. והאל החוקר לב ובוחן כליות ״, היודע כונתי, ידריכני באמתו וילמדני וימחול על שגיאותי או פשעי, ובדרך האמת ינחני 80,» הדריכני באמתד ולמדני, כי אתה אלהי ישעי אותר קויתי כל היום. , נ כמו ש

[פרשת בראשית] [פרק א׳]

ב הרמב״ן ז״ל בפרש׳ בראשית ברא עניין הבריאה חיתה׳ שהוציא ת כ מן האפס הגמור יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל כח 2 ממציא׳ [מובןז 3

4 | ש 1 י נ י י א ל ר ? ן נ י ש א י ׳ י ד מ ו ח לקבל צורה ולצאת מן הכח אל דיפיעל ייייא ה* L היולי. ואחר ההיולי לא ברא דבר׳ אבל יצר ועשהי, כי ממנו המציא

ף # ' א י י ז נ י י א 0 1 " ° י מ ש א ל י י ב 3 1 , ם ת י ת flJ?J?m א י ר ו צ ש ה י ב ל ה י

/ 70 ע״פ איכה ד׳ כ׳. 71 ע״פ קהלת י״כ י 72 ברכות י׳׳ד ב׳. 73 ע״פ משלי ט׳ ט״ו וישעי׳ נ״ח א/.

74 ע״פ זכרי׳ מ׳ י״ב.ח ד ע ס 75 ע״פ תהלים נ״ח י׳ ? וכוונתו לאמר׳ שאם יעויינו דברי הרמב״ס בנחת ולא כ

מלחמה יובנו דבריו כראוי. 76 ע״פ מלאכי ג׳ ט״ז, 77 ע״פ משלי כ״ב כ״א.

78 משלי כ״ה י״א! ובמו״נ משתמש הרב בפתיחה לח״א בפסוק זה כדי להסביר 00^, הנביאים.

79 ע״פ ירמי׳ י״ז י׳. 80 ע״פ בראשית כ״ד מ״ח. 81 תהלים כ״ה ה׳.

1 בראשית א' א׳ וההבאה המילולית מהרמב״ן מתחילה מן •הוציא מן האפס וכד- 2 בדפוסים שלנו: אבל הוא כח ממציא. ובכ״י פ׳ כמו בריטב״א חסד •הוא״.

3 בדפוסים שלנו ובעה״ט: מוכן לקבל ומדברי הריטב״א להלן באמרו •ולא הוכן אצלס מעולם לקבל צורה״ נראה, כי היה כך גם לפניו.

4 כן בדפוסים שלנו, וכן להלן בדברי הריטב״א. אמנם בבעה״ט : הנקרא בלשון יוני היולי. 5 בדפוסים שלנו: ועשה ממנו. ובכ״י ס׳ כמו בריטב״א חסר •ממנו״.

6 בדפוסים שלנו •תקן״ (במקום •וחקק״). וכן בעה״ט: ותקנו.

- ד ל -

פרק •א

זכרנו, ואלה שניהם נבראו מאין והכל נעשה [מהם] י. ע״כ., התלמיד הקטן מתלמידי רבינו ז״ל. לא ירדתי לסוף דבריו, ואני י נ א ו מתקשה בהם הרבה. חדא (מאמר) [דאמרן, שהיסוד הדק ההוא שגזר שנברא לבדו מאין הוא החומר הראשון [הנקרא] ליוגים היולי, ולפי מה שלמדתי וראיתי בספריהם, החומר הראשון אצלם אינו נברא, ואינו, לא יסוד דק, ולא עב, ולא כח, ולא הוכן אצלם מעולם לקבל צורה המיוחדת לו, כי תמיד נמצא עם צורתו וצורתו עמו. והאדורים, בעלי אמונת הקדמות, ששמשו גם כן בזה הלשון, לא קראוהו חומר ראשון, לומד שהוא ראשון לצורתו, כי אין קדימה בזה לדעתם׳ אך קראוהו חומר ראשון כגגד חומד אחר, נעשה ממנו, שהוא שני לו, ונקרא אותו חומר שני חומד סתם לא חומד ראשון. וזה השני הוא שם לדבר אחד מקבל הצורות חלוקות׳ כברזל שעושים ממנו חרבות וסכינים ודברים אחדים אין מספר׳ ואולם החומר הראשון הוא הנחשב או המדומה׳ שקבל צורת היסודות הארבעה. וכל זה יתבאר במלת ״היולי״ לחכם ד׳ שמואל. וראיתי לרמב״ם ז״ל בספר ההגיון הקצר«׳ אשר חבר, בן תבון, במלותיו 8

, והדבר המשותף אל היסודות הארבעה שמו בלשון היוגי היולי. , ט7 בפרד קשה לי, כי בכאן אמ׳ הרב, שזה היסוד, החומר הראשון, שהיו ו ע, כשאמר ״ואל 1 קורין אותו היולי, נברא מן האפס הגמור, ולפגים בפרש׳ 01 שמים מהיכן נבראו מאור לבושו״ וכו׳ כתב יקשה עליד מאמר ד׳ אליעזר 11 בדקו׳ הראשון, הוא שלג שתחת כסא ״ונתן לארץ חומר אחר [ואיננו] 8 הכבוד, כי כסא הכבוד נברא, וממנו היה שלג שתחתיו, וממנו נעשה חומר

7 הפיםקא האחרונה מ״וכן וכו׳״ באה בדפוסים שלנו בזה״ל: ודע, כי השמים וכל אשר בם חומר אחד והארץ וכל אשר בה חומר אחד והקב״ה ברא אלו שניהם מאין ושניהם: שניהם) לבדם נבראים והכל נעשים מהם. — ולפי זה, וכן לפי מה שמביא ׳ (כ״י פ

הריטב״א להלן יש להגיה •והכל נעשה מהם״. 8 עיין ״פירוש המלים הזרות״ לר׳ שמואל אבן תבון (שבסוף מהדורות ״מורה נבוכים״) ערך היולי, שממנו לקח הריטב״א הסבר המושג ״חומר״ ו״חומר ראשון״. (במהדורת

דר׳ יהודה אבן שמואל שב״מורה נבוכים״ ירושלים חש״ז. בע׳ 44-45). 9 ״מלות הגיון* לר׳ משה בן מימון, בהעתקת ר׳ משה בן שמואל ן׳ תבון (מהדורת רותיבנעט ירושלים חרצ״ה — שער ס׳ ע׳ 60) : ״וזה הדבר המשותף אל היסודות הארבעה... ושמו בלשון יוני היולי״. הספר נקרא בכ״י גם ״הגיון קצר״ ז עיין

שסיינשניידר על התרגומים סעיף 251. 10 בראשית א׳ ח/

11 בדפוסים שלנו: רבי אליעזר הגדול שאמר — ובכ״י ם׳ חסר ״שאמר״.מ יש להגיה. 12 בדפוסים שלנו: ואיננו בדקוח — ו

- ה ל -

ספד הזכדון

הארץ, והנה הוא שלישי בבריאה״, ע״כ. ומעתה אין החומר הראשון מן האפסה 18. ד ז ב ד ד ו ו ב כ הגמור כי אס כסא ה

ד אני נפלא על לשון הרב ז״ל, שאמ׳ על יסוד ההוא שהוא כח ו ע ו והוא ממציא, ואם יסוד הוא אינו כח, והיה לו לומד יסוד שיש בו כה(0ממציא, ולפי לשונו נראה שאומ׳׳ כי הוא עצמו כח, ואיני יודע לצייר כח כיוצא בו בלי נושא, ולא יממה שימצא. ויותר נפלא מזה אמרו ״וממנו הלביש הצורות״, והצורה לדעת החכמים המדברים בזה אינה מלובשת מן החומד, אך החומר מלובש מן הצורה. גם אמדו בסוף דבריו, כי ״הכל נעשה מהם״, כלומ, משני היסודות, הוא לשון מסופק, שנראה כולל גם הצורות, והצורות לא לבשו ״ מן היסודות. ובספרי המחקר, כי הדבר שאין לו דמות וצורה, והוא מזומן

ומעותד לקבל צורה הנאותה לו, קורץ בלשון יוני היולי. ע ו ד כתב הרב ז״ל, ואל יקשה עליד מאמר ד׳ אליעזר ״שמים מהיכן) ןבחלק נבראו מאור לבושו», וכן הוא בבר׳ דבה עוד״. ובמורה (בפד׳ ט, שני בפרק כ״ו], איני רואה שלשון בר״ר הוא כלשון ד׳ אליעזר, וזהו לשונו י<1;# י ״שר׳ אליעזר אומר, כל מה שיש בשמים בריאתו מן השמים, וכל מה ש3 ר ה • ו 1 6 בארץ בריאתו מן הארץ״, ע״כ, אין שם לא אור לבוש׳ ולא שלג•

13 עיין תשב״ץ ח״ג ענין כ״ג שרן בדברי הרמב״ם והרמב״ן בזה. 14 בגליון הכ״י רשום : נ״א נעשו.

15 בדפוסים : לבושו של הקב״ה. ובכ״י פ׳ כמו בריטב״א. 16 כלומר לשון ב״ר, כפי מה שמובא במודה נבוכים ו והוא מב-ר פ׳ י׳י׳ב.

א ו ו א׳ ר נמצא : אי׳ד יהודה בי׳ר סימון: בתחילת ברייתי של עולם ה נ י נ V שלס M 1 6 . גלי עמיקחא וגו׳ ןומםתרתא](פי׳ שהיו בתחילת ברייתו של עולם בלתי מפורשיסז ש ר י וגילה אותם אח״כ), דכתיב בראשית ברא... ואת הארץ ולא פירש. איכן פא ״ להלן: כי לשלג יאמר הוי ארץ (איוב ל״ו ז׳). ובמדרש תנתומא (באכער) א׳ י׳ ג נמצא: ״בראשית ברא א׳ את השמים — שמים הללו מהיכן נבראת מגוש של של שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ״. והעיר שם הרש״ב כי הדרשה היא על הארץ וצריךר - ב להגיה ארץ מהיכן נבראת וראיוחיו הן כי הדרשה היא על הארץ וכן נאמר ב שהבאנו לעיל וכן בירושלמי חגיגה פ״ב ה״א דורש שהארץ נבראה מהשלג׳ וכן בפדר״א (פ״ג) בהמשך למה שהובא בדברי הריטב״א לעיל מהמו״ג — ומצאנו באמת שהתנחומא העתיק מפדר״א (עיין במבוא לרש-ב דף ח׳ ע״א) ומאידך נמצאים בבראשית רבה ג״כ מאמרים מהתנחומא. ויש להניח שהיה לפני הרמב״ן המאמר הנ״ל מפדר״א מועתק בקיצור לשון בב״ר והיחד, שם גם התחלה שמים מהיכן נבראו. — אכן בספר ״ארבעה קנינים״(פילדלםיה 1930 ע׳ 89) מתלמידו של רבינו ר׳ יהודה בן שלמה מביא ג״כ המאמר מפדר״א ומב״ר כפי שמביאם כאן ומפרשם שכוונתם שוזה ומבאר דברי ר״א הגדול ״ביאר שחומר השמים בלתי חומד הארץ ושהם שני חמריס נבדלים מאד״ ומוסיף ״ושנה זה הענין בבראשית רבה ר״א אומר״

וכר כמו שלפנינו.

- ו ל ־ ־

מרק א

המורה ז״ל לא מצא פי, לאור לבושו. אבל במאמר יקוו המים״ יש בו פי׳ נאות מאד לדרד הרב המורה ז״ל בפר׳(שני) [עשרים], בפסוק ״עוטה אור

כשלמה״, וממנו למד מה שכת׳ בעל המלמד ״.

[ [פרק ב,. ע ו ד בפ׳ זו ויהיו ימי אדם אחרי הולידו את שת 1

ב רבי׳ ז״ל ״וטעם אריכות ימיהם, כי אדם הראשון מעשה ידו של ת כ הקב״ה נעשה בתכלית השלימות, בנוי בכח בחכמה 2, ואף לאחד שנקנסה עליו מיתה היה בטבעו (להיות) [לחיות] 8 זמן רב. וכאשר בא המבול על הארץ נתקלקל עליהם האויר והלכו * הלוך וחסור״. ובסוף הדברים כתב ״ולא יכשר, כי לא היה אורך השנים רק ביחידים האלה 5 בעיני מאמ׳ המורה שכתב הנזכרים, ושאר בני אדם בדורות ההם היו שניהם השנים הטבעיים המורגלים׳ ואמ׳ כי החדוש הזה באיש ההוא בהנהגתו ומזונו, או על דרך נם. והנה אלה דברי רוח. ולמה יהיה בהם הנם הזה, ואינן נביאים׳ ולא צדיקים וטובים׳

הראויים 8 לעשות להם נם דור אחר דור״. ע״כ דברי רבינו הרמב״ן ז״ל.ם כבודו מונח במקומו, כי הפריז מאד במדת לשונו, לומר על נ מ א ה ו אדם גדול מלא חכמת התורה, ושלם בכל החכמות, כי דבריו דברי רוח. וכבר נודע. כי דרך הרב ז״ל לתת במעשה בראשית בכל מה שאיפשד טבע קיים׳ זולתי במעשה הנסים וכיוצא בהם. ורחוק הוא אצל חכמי הטבע לומ׳, שישתנה האויר לכל העולם (במחשבה) 1 דור אחר דור. רק האויד בכל הדורות גוהג

17 ״מאמר יקוד המים״ מאת הרב שמואל אבן תבון (פרעםבורג 1837) פרק עשרים. והנה שוורץ בהערותיו למהדורת הקטע מ״םפר הזכרון״ (עיין בהקדמה פרק 1) מציץ למאמר יקוד המים ע׳ 135 ואינו נכון ו אלא מזנתו לנאמר בע׳ 124 ששם נאמר : ״הוד והדר לבשת״, שהוא כאלו אמר הוד והדר השפעת, כלומר זהו מאודות גדלו ובמציאות להיותו מציאות שמשפיע נמצאות אחרות... והמשילו עדן ההשפעה בלבישת לבוש

היה המשל טוב״. 18 ״מלמד התלמידים״ לרבינו יעקב ב״ר אבא מרי אנטולי(מהדורת מקיצי נרדמים, ליק 1866) דף נ״ג ע״א. בעל המלמד, כן נקרא גם בארחות חיים ובכלבו. מחברו היה חתנו

של הר״ש אבן תבון. ״אור לבושו הוא השפע השופע מאתם כי הם כלבוש״.

1 בראשית ב׳ ד. 2 בדפוסים שלנו ובאברבנאל: בקומה ו וחסר ״בחכמה״. 3 בד״ש, באברבנאל ובעה״ט : לחיות.

4 ד״ש : והלכו ימותס. וכן באברבנאל ובעה״ט. 5 והוא בח-ב פמ-ז (ובאלחריזי פמ״ח). 6 בד״ש ובאברבנאל חסר ״הראויים״.

7 אולי מלה זו מקומה לפני זה: ״ורחוק הוא במחשבה אצל חכמי הטבע״, בכל אופן כאן אין מקומה.

צי6ר היזציו!

כמנהגו של עולם, [בלתי] 8 כי אם לצורך נם בזמנו, וישוב אחרי כן לטבעו, ויהי ההפלאה בנם. וכבר האריך בזה החכם ר׳ שמואל בן תבון במאמר יקוו, (עשירי) [עשרים] • על פסוק ותחדש פני אדמה. והראה הרחקה המים בפר גדולה מצד הטבע׳ שיהיה העולם הולך ודל, ומקבל חולשה, לא בשאר המעין, ולא במין האדם. והאמנם, כי המאמינים זה הביאם לדעת ההיא אריכות [מדת זמן] ״ האנשים שהאריכו ימים, כמו שנזכר בתודה! ואמר « וכבר ידוע מה שכת, הרב ז״ל בזה ״. אמנם שיאריך האדם ימים רבים בהנהגה טובה, כאשר מזגו שוה, קרוב מאוד בעיני חכמי המחקר ובעיני חכמי הרפואות׳ אך לא יתחייב זה להיות בכל אדם׳ ולא שיוכל אדם ללמוד מחבירו, שאם ידמה לו בהנהגה, אולי שלא ידמה לו בטבע מזגו, ואין כל הדורות שוין בעגין זה בחכמות. וכתב החכם, והידיעות השלימות בהיותן נמצאות בדורות אחדים לא יתחייב שתמצאנה בכל הדודות האחרים ולא ברובם, ויש חכמות שלמו בזמןכ ש הזה, ולא בזמן אחר. ובםפד שער השמים״ כתוב במאמר הרביעי: חג אחד מן הקדמונים, שיוכל אדם לעשות [הנהגה]״ שיחיה לנצח׳ והלעיכ,ש עליו גלינוס איך היה אומד, שיוכל אדם לחיות לנצח• אד הודה׳ שיול ״ , אם מזגו טוב. ובאמת כי הרב ז 1 5 ה ב ו ה ט ג ה נ ה ה ב ב ו ר ן מ מ ת ז ו י ח ל יכחיש דברי האומרים שיחיה לנצח, אבל לא יכחןיןש החיים הארוכים

,ן ׳ , ויתב, מצד מעשיו. אך כי דברי הרמכ אם לא יגרום לו עונש אלהים ית0 י כ ו ר א . וגם אם החיים ה ״ ח ו ז״ל נכונים הן לומר וביוצא בהן דברי ר

0 ן להרחיק זה כל כך בידים, ולומר לא יהיה זה בדרך נ י , א ם ך נ ר ד ו ב י ה י

ולומר למה יהיה הנם בהם, ולא היו נביאים, לפי דעת המורה ז״ל׳ שכת30 י ר ב ד , י״ג׳ שתלה קצת ה בכיוצא בזה בחלק השני בפר׳ כי׳ב׳ וגם בשלישי בפרב ת כ , ז״ל׳ ממה ש האלה לפעמים ברצון האל לבד וגם אולי הוקשה לו לרב

8 שוורץ במהדורתו מוסיפה,׳ ומוכח. 9 ע׳ 159. 10 המוקף הוספתי ע״פ ״יקוד המים״ שם. 11 כלומר ר״ש א״ת ב״ייקוו המיס״

12 עד כאן ממאמר ייקוו המים.ף 13 .שער השמים״ לר׳ גרשון בר׳ שלמה מאמר רביעי שער ראשון (וזיניציאה ש״ז ד

י״ח ע״א). 14 הוספתי ע״פ ״שער השמים״.

15 ע״כ מלשון ״שער השמים״ בשנויים קלים. 16 צריך להגיד* ואולי צ״ל: אף כי דברי הומב״ן ז״ל נכונים אין לומר בהן וכיוצא

בהן דברי רוח. 17 במו״נ ח״כ פכ״ה מסביר הרמב״ם, כי האמונה בחמש העולם מסבירה לנו אפשרות האותות. ואין מקום לשאלה למה קדו הנפלאות הללו׳ כי כל אלה קרו מפני ש״כן רצה או כן גזרה חכמתו״. ובח״ג פי״ג מסביר הרמב״מ את תכלית המציאות ואומר

- ח ל -

סרק נ!

המורה ז״ל ״ על דבר גדעון ועל הגיזה •« ש״לא הגיע למדרגת הנביאים וכ״ש2 מקלי עולם״׳ אין זו קושיא׳ כי אין למדרגת המופתים״ עד ״כבר מנאוהו 0, שוים׳ שכבר לימדנו הרמב״ן ז״ל », שיש הפרש גדול בין גם הבא כל הנסי קצת במנהגו של עולם באריכות הימים׳ ונם הבא חוץ למנהגו של עולם׳ כאשר בגיזה של גדעון. והרב ז״ל מצא בגיזה של גדעון דיר אחרת כמו שהתבאר בספרו. והמעין בדברי המורה בעניין אריכות הימים אשר בדורות, כי מדוחק גדול אמ, מה שאמי׳ כי בתשלום דבריו אמ׳ ה א ד י 2 !הראשונים] 2, כלומ׳ זולת אחד משני הדרכים שהזכיר. ואין ספק, 2 ״ולא יסבול זולת זה״ 8

כי לפי שראה קצת דוחק בדבריו אמר כן. האל ברחמיו יביא לנו מורה צדק ויורנו דדך האמת. ואמנם כי במחילה מרבנו הגדול ז״ל אומר, כי לפי הנראה בקצת תפישותיו על הרב המורה ז״ל, כי מדב הפלגתו בתלמוד ושקידת לבו בחכמת האמת הידוע לו, לא הורגל בספר המורה כראוי לו, ולכן לפעמים לא מצא חידתו וכונתו, כאשד ימצא

, עבה ממותניו *2. אחד מקטני קטגים שהורגל בו׳ אשר קטנו של רבי

ת ו י ר א "א ל י ו ש ר פ

[פרק ג׳], כי הפרש, כלל ופרט׳ אמ, הכתוב 2 : ״ובם, המורה 1 ל ״ כתב הרמב״ן ז תחלה, כי נראה אליו הש׳ במראות הנבואה, ואמ, איך היתה המראה הזאת,

בין השאר בהסבר הכתוב ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו׳ יצרתיו אף עשיתיו״ — ״כל מה שיותם לי פעולתו אמנמ עשיתיו למען רצוני״.

18 ח״ב פ׳ מ״ו. 19 עיין שופטים וי. 20 טונת הרמב״ם שחז״ל בר״ה כ״ה ע״א וע״ב מנו את גדעון בין ״קלי עולם״.

21 עיין פירוש הרמב-ן לבראשית מ״ו ט״ו, וכן י»ז אי, ויקרא כ״ו י״א ועוד מקומות רבים.

22 שווארץ הוסיף מדעתו, ומוכח. 23 לשון הרמב״ם במו״נ ח״ב פמ-ז: ״ולא יסבול שיאמר בזה זולת זה״/ כלומר אין אפשרות להסביר אחרת אריכות הימים אלא או ״במזונו והנהגתו״ או ״על דרך

המופת״. 24 רעיון זד. הביע הריטב״א גם בהקדמה עיי״ש.

1 בראשית י״ח בי. 2 ח״ב פמ״ב (אבן תבון) פמ״ג (אלחריזי). בד״ש: מורה הנבוכים נאמד. דברי המורה

המובאים ברמב״ן אינם מתאימים בניסוחם לא לתרגום א״ת ולא לתרגום אלחי. —•

- ט ל -

ספר הזצוון

כי נשא עיניו במראה וראה אנשים נצבים עליו״ עד ״וככה לא נמצא בכל הנבואה».

, כי הקבלה האמתית אשד לרבינו ז״ל כזה ובעניעי הנביאים י נ ר א מ ו א ו ובמדאותיהס, שהם באמת דברי אלהים חיים, גרם לו להרחיק בזה דברי המורה. אך הרב ההוא, שנראה, שלא חדש בעגלתו <, אין דרכו דחוק לו לפי שיטתו. וגם מאמרו בזה שהפרשה כלל ופרט, לא הרב ז״ל אמדו מחדש,5 אמרו*. ואם לא ראה אברהם הש״י ראה מלאכיו, , חייא הגדול כי גם ר. ולשון המודה כד הוא 7 ומאחר שכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט מבואר, תהו לשונו: (ופעמים ידאה) ״ופעמים יראה הנביא איש, שידבר עמו, ואחד כך יתבאר לו, שזה המדבר עמו מלאך ובכמו זה המין מן הנבואה

ה ז ל יזכור שהוא דאה איש יעשה [או] 8 יאמר, ואחר כך ידע שהוא מלאד. ו

ו ת ו ל ת ב העיקר הגדול(נשא) [גטה] • אחד מן החכמים ״, והוא ר׳ חייא הגדול״. ו

ר 3 העניין ב״אחד מן החכמים״, הורה הענין כמנהגו. ובאנשים האלה שראה׳ כ

י אמד י ׳ א ר ש ם י י ל כ י מ א י ש ג ק א י י י ל י א א י א נ ה ל א י מ ם ב א ״ א ש י 3 קושית הרמב״ן ה וירא אליו ה׳ ז כי הנה לא נראה לו ה׳ לא במראה ולא במחשבה-.

4 ע״פ שופטים י״ד י״ח.ן י עי ל ( י ד ג א ה י י י י׳ ח א א ב י 5 הוא ר׳ חייא סתם. שנקרא גס ר׳ חייא רבה, ובירושלמי ר

היימן תותו-א בערכו). 6 בספר המורה מסתמר הרמב-ם על מדרש בראשית רבא (מ״ח י׳): ״ויאמר אדגי

״° כ נא מצאתי חן בעיניך - תני ר׳ חייא לגדול שביניהם אמר-. מכר מסיק הרמ שהפרשה כולה כלל ופרט, וכולה במראה הנבואה נאמרה, ומה שנאמר בהתחלתו׳ אליי ע״י המלאכי״ , אינה אלא כלל, ושאר הפרשה פירוט להיראות ה - ׳ .וירא אליו ה

וכבר תמה האבדבנאל בפירושו למורה מאין ראה הרב שר׳ חייא היה מאמין׳ שמדאד!J3n אברהם היה בכלל ופרט, ושהפעולות לא היו בהקיץ כי אם במראה הנבואה. כי ׳ חייא לא דבר מזה כלל. והר״י אברבנאל מתרץ, שאם נדרש שם האדנות כפסוק ר

, ויאמר... אם נא מצאתי כשם קדש וכפי שפירש״י בד-א, הרי כאן הפסקת היראות ר' ל ו אל אברהם המתחילה ב״וירא אליו ה׳-. ומכיוון שר׳ חייא פירש שם זה כשם ה

באמרו ״לגדול שביניהם אמר-, הרי שאין כאן הפסקת היראות ה׳ כי לולא זאת׳ היאךא י לא שאל אברהם רשות מהי להכניס האורחים ן ע״כ יש להסיק׳ שלדעת ד׳ חי הפרשה ןנכלל ופרט נאמרה. ומוסיף האברבנאל׳ שהרמב״ם אינו אומר שר׳ חייא הגדולא ל ה לזה, מפגי שר״ח לא אמרו בפירוש, א ט נ ר שיש כאן כלל ופרט, אלא ש מ אא י כך יוצא מדיוק דבריו. — והמתבונן בדברי הריטב-א יראה׳ שלדעתו אמרה ר׳ חי

הגדול לדיעה זו. ואולי היה בפני הרמב״ם נוסח אחר של מדרש זה.ד ישמעאל. 7 ברייתא ד

8 גס אצל שזת״ה כמו לפנינו. תוקן ע״ס מו-נ מדסוסימ שלגו. 9 בד״ש : נטה, 10 בד-ש! ״החכמים וגדול מגדוליהם״.

סרק ג

׳ שהביא מאמר החכמים ז״ל׳ שאמרו ״: גלה דעתו בזה הרב בחלק השבי בפר׳ ו, אברהם, שהיה כחו גדול ״, גדמו לו כדמות אנשים. לוט׳ שהיה כחו רע, גדמו, (ם״ד) [ם״א]: ״וכבר גאמר למלאר לו כדמות מלאכים. גס בחלק הראשון פר ה׳ — אדגי אל גא תעבור מעל עבדך״. ומעתה לא ישאר ספק בדעת המורה מה ראה אברהם. ולשון ״נדמו לו״ מסייע קצת לפי דרכו. ומה שאומר רביגו ז״ל, כי לא ימצא ככה בכל הנבואה, הנה הרב מצא כיוצא בו, לפי שטתו׳ ביעקב, ובבלעם׳ וגם ביהושע״׳ שכל אלה המאמרים דרך אחד להם לפי. ותשובת רבי׳ מחלישה, והעוגות. , הנבואה פרק מ״ב ״ דעתו, כמו שכתוב בפ ובן הבקר, וצחוק שרה, שאילו יהיה כדברי המודה בא החלום ברוב עניץה ז ״ ל אין זה חדש בנבואות, שרב ר ו מ 1 — ל ד ר ד ה מהלומות השקד 5 הנבואות במשלים וממשליהם ״ יבואו דברים ללא עגיין, נמשכים לפי המשלא לפי הנמשל. ודבר המנורה וכל הדבק אליה במראות זכריה כד היא לדעת ל המורה ז״ל. שעל הכל פי׳ לו המלאך ״זה דבר ה׳ אל זרובבל לאמד לא בחיל ולא בכח ״״, וכן כתב המורה ז״ל, פרק מ״ג בחלק השני, שהבונה בכל המשל ההוא מה שפי׳ לו המלאך. ואם רבינו ז״ל ואחרים עמו מצאו

n ב״ר ג׳ בי. בשם ר׳ לוי וכן בלקח טוב לבראשית י״ט א׳. ויש גורסים בב״ר: ר׳ תנחומא בשם ר׳ לוי. ובמדרש הגדול (לבראשית י״ח בי) בשם רב שמואל.

12 במו״ג אבן חבון׳ אלחריזי ומונק גורם: כחו יסד* וכן היא הגירםא במד״ר ובמדרש הגדול. אמנמ ברש״י בראשית י״ט א׳ שמביא מדרש זה גורם: כחו גדול.

13 בפ׳ מ״ב בח״ב ממו״נ מסביר הרמב״ם בדרך דומה את הנאמר ״ויפגעו בו מלאכי אלקים״ (בראשית ל״א בי) ואח״כ הסביר איך קרה זה — ״ויוחד יעקב לבדו ויאבק איש עמו״ (שם ל״ב כ״ה), וזהו מלאכי אלקים שפגע. וכל זה היה במראה הנבואה. וכן ענין בלעם כולו, בדרך, ודברי האתון (במדבר כ״ב כ״א ולהלן) היה במראה הנבואה, כפי מה שמתברר בסוף הענין ״וירא את מלאך ה׳״ (שם כ״ב ל״א). וכן ״וירא והנה איש עומד לגגדו״ דיהושע (יהושע ה׳ י״ג) היה במראה הנבואה׳ כמו

שמתברר מאמרו ״אני שר צבא ה׳״(שם שם י״ד). 14 בגליון רשום: בחלק השני.

15 הרמב״ן בבראשית י״ח ב׳ טוען שלדברי הרמב-ם .לא לשה שרה עוגות ולא עשה אברהמ בן בקר וגמ לא (כ״י פ״: ולא) צחקה שרה רק הכל מראה, ואמ כך, בא החלום הזה ברוב ענין כחלומות השקר״. — והוא ע״פ מה שנאמר בברכות נ״ה ע״א:

אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. 16 אצל שזח״ה: ובמשליהם« ועיין בפתיחה לח״א של המורה ששם אומר הרמב״ם: וכשתמצא... שבארתי ענץ משל מן המשלימ והעיוותיו על הכלל הנמשל מה הוא, לא תבקש כל חלקי הענינים אשד באו במשל ההוא ותרצה שתמצא להם דבר נאות

בדבר הנמשל״. 17 זכריה, ד׳ וי.

א — מ —

ספד הזכרת

לחלק המשל לענינים״, תבא עליהם ברכה׳ אך דעת המורד! ושטתו כך1 ״קח לך אשת זנונים״׳ ״וילד היא םלולה בעיניו. גם בתחלת נבואת הושע 9 ויקה״׳ ולדת הבנים׳ וק(ו)דותם2° פלוני ופלוני, לדעת המורה ז״ל״, גם2 דברים שלא היה בהם 2 ל ״ לדעת חכמים אחרים׳ ומקצתם ר״א א״ע ז׳ כמו שביאר הדמב״ם ז״ל בפרק (מ״ח) ןמ״וז 2 ממש׳ אל[א] (ה)משלים3 בחלק השגי. גם יש דברים לחכמים ז״ל, נוטים לזה בפרשה ההיא, וכהנה רבות בשאר הנביאים, לדעת הרב ז״ל׳ לפי דרכו בענין הגבואה, שאין לאדם לתמוה על הפרטים באים בנבואות ללא דבר׳ מאחר שדעתו ז״ל׳ שיש לכח המדמה מבוא גדול בנבואת שאר הנביאים חוץ ממרע״ה *2׳ כי כל הפרטים. וכתב המורה ז״ל, פ[מ]״ג בחלק ההם מפעל כח המדמה הם, דוק ושכח ״ השגי, ״ודע, כי כמו שיראו הגביאים דברים שהרצון בהם כמו משל׳(בגרות), ומה שדומה לזה מן המשלים, אשר הנרצה מהם 2 זכריה וכו, 6 וכנרות] לחקות העגין, שגם כן יראו דברים, שהנרצה בהם מה שיעיד עליו שם הדבר ההוא הנראה מצד גזרת הלשון, או השתוף בשם, וכאלו פעל כח המדמה2 כמו שכתוב שם. גם בזה החלק פרק להראות דבר יש לו שם המשותף 72 במשלים, : כבד התבאר ונגלה מאין םפק, שכל הנבואה מהנביאים 9 2 מ״ז 8y ׳ t ,שהכלי בה זאת פעלתה ״3 ר״ל כה המדמה!3, ומה שהוקשה לרבי

ה א 3 וכבד ד 3 ״כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי״ 3 במאמר 2, ו מראה גדולה ממנה ולא פחד ע״כ״, - איני יורד לסוף דעתו בקושיא זה כי הדבר ידוע, נבואת הנביא לא תבא תמיד על דרך אחד׳ וכבר נודע ז

18 עיין לדוגמא רד׳׳ק לזכרי׳ ד י-ד שמפרש מלבד ענץ שני הזיתים גם עבין שתי השבלים ושני הצנתרות.

19 הושע א׳ ב׳ ולהלן. 20 תוקן ע״פ שזח״ה, וכן הוא במו״ג והכוונה שנקראו בשמות יזרעא׳׳ לא רוחמה

ולא עמי. 21 ח״ב פמ״ו. 22 בפירושו להושע א׳ ב׳. 23 תוקן ע״פ שזח׳׳ה.

24 עיין ה׳ יסודי התורה פ״ז ה״ו ובמו׳׳נ ח״ב פל״ה. ועיין שם בפירוש אברבנאל האומר ״היות הנביאים מנבאים ע״י הכח המדמה ומשה רבינו ע״ה בלתו״. 25 שזח״ה: ותשכח. 26 תקנתי ע״פ שזח״ה וכן הוא במורה.

27 עכ״ל המורה. 28 שזח״ה: מ״ו. 29 בד״ש: שרוב נבואות הנביאים, וכן באלחריזי: שרוב נבואות הנביאים.

30 בד״ש : פעולתו. 31 שזח״ה : ע״כ 1 כלומר נסתיימה ההבאה מהמורה. 32 שזח״ה : ממאמר. 33 בראשית ל״ב ל״א.

34 זו קושית הרמב״ן בראשית י״ח ב׳ ז ואץ זה לשונו המילולי ממש.

— מב —

i 6דק

במורה ««, אין צריו לראיה. ועוד׳ איך לא יאמר ״ותנצל נפשי״ אם התאבק למלאך ונצחו׳ מה שלא היה כן במראה הגדולה האחדת.

ה (שהוקשו) [שהוקשה] ״ לרבי, ז״ל ״ ממה שהיה צולע על ירכו מ ו בהקיץ — האמגם כי קושיא חזקה היא זו׳ אמגם לדה־ המורה ז״ל׳ בהיות הנבואה בשאר הגביאים עם הכח המדמה כאשד אמדתי׳ סר למורה קצת8 הקושיא׳ כי בהתאבקות וההכאה בירך המרמות ההם׳ אינו נמנע שי[ש]אר 88׳ כענין הכתוב וחתתני הלום ומדוכה בגופו׳ גם לאחר ה[י]קיצה•8. וחכמינו ז״ל אמרו״: חילמא בישא קשי מנגודא. והנבואה 8 9 ת ו מ ו ל ח ב מעין החלום׳ כמו שאמרו רז״ל ״׳ וכמו שהתבאר בפרק ל״ו בחלק (הראשון). ומצאתי 4 2 ח [השני]. והכתוב אמר והודי נהפד עלי למשחית ולא עצרתי כן» בנבואה׳ שאמ, עליה׳ (שהוא) [שהיא] כמשא כבד על לחכם המגמי

35 ח״ב ס׳ מ״ה. 36 תוקן ע״ס שזח״ה. 37 הרמב״ן בראשית י״ח ב׳ הקשה: ולא ידעתי למה היה צולע על יריכו בהקיץ.

38 תוקן ע״פ שזח״ה. •38 תוקן ע״פ שוח״ה. 39 איוב ד׳ י״ד. 40 ברכות ג״ח ע״א! ופירושו: חלום רע קשה לגוף של אדם יותר ממלקות.

41 ?יין ברכות נ״ז ע״ב : חלום אחד מששים לנבואה. 42 דניאל י׳ ח׳. 43 כן הוא בכ״י וזסיקן ואצל שזח׳׳ה. וצ״ל: המאמין. — הכיסוי החכם המאמין בנבואה מתייחס לחכמי הישמעאלים. כך מכנה נם הרמב״ם במו״נ ח״ב פל״ב (אלחריזי פ׳ ל״ג) ישמעאלים כמאמינים בנבואה. כך אנו קוראים אצל אבן תבון על •דעת המון הפתאים ממי שיאמין בנבואה״ ואצל אלחריזי באותו לשון אלא שבמקום •פתאימ״ מדובר אצלו על •סכלים״. ברור שכוונת הרמב״ם הוא לישמעאלים, כי על כן הוא ממשיך בדבריו לדבר על •קצת המת אנשי תורחנו״, כך שהקבוצה הראשונה אינה מאנשי תורתנו. ואל תטעה ע״י כך, שהרמב״ם מכנם •פתאים״ או ,סכלים״ והריםב״א יכנה את המאמין בנבואה שבו הוא דן •חכם״, כי ד-םתאים״ וה״סכלים״ נוצרו ע״י שגיאת המתרגם, כפי שהעיר כבר המהדיר את תרגום ר״י אלחריזי(ע׳ 537), כי העתקת שניהם׳ כלומר גם זו של א״ת וגם זו של אלח׳ אינה נכונה׳ כי במקור הערבי מדובר על כת ישמעאלים מסויימת ולא על סכלים או פתאים. — והנה הרמב-ן מתייחם בפירושו גם לחכמי האומות לא רק במה שםביא הסברס לתופעות טבע כמו הקשת, באמרו ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדה (בראשית ט׳ י״ב — ועיין ראב״ע שם י״ד: ואילו היינו מאמינים בדברי חכמי יון וכו׳). הוא מביא גס דברי ם׳ עבודת האברים המצדימ שמזכיר במו״נ(בראשית י״א כ׳׳ח) בקשר לקורותיו של אברהם אבינו ודן בדבריו. •סופרי המצרים״ מוזכרים אצלו (בראשית מ״א מ״ה) גם בקשר לשינוי שמות תנ״כייס׳ ושם הוא מזכיר גם •וכן עשו הנוצרים המעתיקים״. לעומת זאת מסופקני אם •המעתיקים מן הלשונות״ הנזכרים (במדבר י״א י״ח) בקשר לפירוש המלה •ואצלתי״, הם חכמי האומות ן יותר נראה, שמזנתו למעתיקים יהודים, שתרגמו ספרי חכמה של הגויים. וכן אין זה ברור אפ •חבר יווני״ הנזכר (בחמשי הרמב-ן לב״ב דף ח׳ ד״ד. ערקינו ערוקו) בקשר להסבר המלים כרוםו

—ימג^־

ספר הזכוון

הגביא, וכי גביא אחד שרתה עליו הנבואה והוא״ רוכב על הגמל והיה גופו כבד עליו עד שהגיעו אחורי הגמל לארץ ». ואף כי אגי איגי מאמין בדברים אלו, זכר לדבר בהם בעגין הזה. ודרד המורה תמיד להדחק יותר בלשון

: טוב לדחוק הלשון מלדחוק המציאות. « מבענין. וכן במאמר יקוו המים •ר סדום די למודה התנצלות מאשר פי׳ כוונתו בו בפרק ן/ 46, ו פ ס ב ו והמבין יבין. ואמנם כי בדברים אלו ראוי לומר דאנא ממשכן נפשאי אמאי דלא םבירא לי כי דרך הרמב״ן ז״ל בענין המראה של אברהם דרך מקובלת וסלולה, אין לנטות ממנה ימין ושמאל, אך חמלתי על המורה ז״ל, ועל יגיעתו, וכי כל דבריו לשם שמים וחכמה » גדולה, ושאין בי ולכיוצא בי להגדז בהם׳ כאשר עושים רבים. ואם לרביגו ז״ל גאה לדבר ולעשות

כרצונו, לאשר אחריו עוון ואשמה.

וארגידא הנו גוי, או יהודי שבא מארץ יון׳ ואף שהרמב״ן דוחה הסברו של רש״י ל״מלוי יד״ (שמות ב״ח מ״א) המסתמך על נוהג מםויימ של השליטימ והנו אומר שם *ויביא ראיה מן השוטים׳/ אך אגב כך הרי הוא מזכיר •וזה מנהנמ הוזכר בספרי חכמיהס״. — הסתמכות זו על חכמי האומות בפירושי המקרא הנה קדומה ומוצאים, אנו(מובא ע״י ד״ד עזריאל הילדםהיימר בספר היובל למורנו ר׳ יעקב רוזנהיים ע 267 וע׳ 281) שרב האי גאון ציווה לשאל •קתליק הנוצרים״ ביאור הכתוב *שמן דא^

אל יניא ראשי״. — 44 שזח״ה: והיה.

א * 45 אצל הישמעאלים נביא רוכב על הגמל הוא מוחמד. כך פירשו •רכב גמל״ בישעי׳ כ ן׳ — עיין שטראום: דרכי הפולמוס האסלאמי ב״םפר הזכרון לביהמד״ר לדבניס) ע. 3־192. ועיין מעשי דניאל ע״ה ב״מדרשי גאולה״ (ירושליס בווינה״ (ירושלים תש״ו. ואמר כי נביא הוא ועל גמל יבא וילך״ ושם בהמשך . . ך ל תש״ג) ע׳ 9־218: יעמד מש ה הדברים •והאיש ביניהם אשר יבא מנגב על הגמל ואמר כי נביא הוא׳ עליו אמד ל דניאל, כי מנגב לא יקום ולא יבא נביא לעולם, ואשר הוא דובר שקר הוא וכזב*

והכוונה היא למוחמד עיי-ש בהערות ובע. 204. (מעשה דניאל נדפס גם ב״אוצד מדרשים״ עיי״ש ע. 100 והשווה ע׳ 97). זיהוי •רכב גמל- עם מלכות ישמעאל מצאנו גם ב»עתידות דרשב״י״ שנכללו ב״מדרש עשרת מלכים״ (•מדרשי גאולה״ ע. 404, ו״אוצר מדרשים״ ע. 465), וב״נםתרות של רשב״י״ (ששאבו מהמקור של •עתידותת מצאנו דרשב״י״ עיין •מדרשי גאולה״ ע׳ 171) שנדפסו ב״מדרשי גאולה״ ע. 188 ז ו ב״תפלת ר׳ שמעון בן יוחאי״ (•בית המדרש״ ד ע.119), שבכולם נאמר: רכב גמל זו מלכות ישמעאל. — על כל המ״מ לציון זה עלי להודות לד״ר ח. ז. הירשברג,

ותודתי אמורה לו גם במקום זה. •45 ע׳ 17 : ואע״ם שאנו מוציאים לשון... מפשוטו לפי המפורסם ממנו להמון, סוב לדחוק

הלשון מלדחוק המציאות. 46 במו״נ ח״ב ס״ז מסביר הרמב״ם, כי שס מלאך ינוח גס על השכלים והיסודות

והגלגלים, ולוט היה משיג מהם הפיכת םדוס, וזה היה מראה הנבואה. 47 ע״ס ב״ק ק״ו ע״א. 48 שזח״ה: ובחכמה.

— מד —

. ש ג י ת ו ש ר פ

[ [פרק ד,2 שנפלא מתרגום אונקי׳, 2 ז״ל, שכתב• 1 למורה השיב רבי׳ ז״ל שתרגם ״אנכי ארד עמך מצרימה״« — אנא אחות, שהרי אוגקי׳ שם כל מאודו להרחיק הגשמות * בכל םפורי התורה וכל אשר ימצא מאלה השמות, המורים על מין ממיני התנועה, שם ענין התנועה לכבוד גברא 5> או לשמירה7 — אתגלי 6 — ואתגלי, ארדה נא ואראה ׳ ו ומתרגם וירד ה מהאל ית׳ כען ואחזה ן ואס כן למה תרגם אגכי ארד — אגא אחות ? ופי/ כי בעבור שאמי בתחלת הענין ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה • לא היה קשה לאונקי׳ לתרגם כאשר נאמ׳ במראות בלילה כי הוא ספור אמירה לא ספור מעשה שהיה, כי יש הפרש גדול בין מה שיאמר בחלום ובין מה שיאמר1 במראות הלילה ״, ובין מה שיאמר במחזה ובמראה, ובין מה שיאמר במאמר 0, אלי לאמר״. אלה דברי , אלי לאמר״ או *ויאמר ה מוחלט ״ויהי דבר ה

המורה״ ~ ו ר ב י ג ו הרמב״ן ז״ל מצא, שתרגם אוגקי, ״ויבא אלהים אל אבימלד

1 בראשית מ״ו אי. 2 שזח״ה : על המורה. •2 מו״נ ח״א ס׳ כ״ז(ובאלחריזי פכ״ו, ועיין בהקדמה פ״ה). 3 בראשית מ״ו ד׳, 4 אצל אלחריזי: והיה כל מאודו להרחיק הגוף מהבורא. אצל אבן תבון: שם השתדלות• בםלוק ההגשמה. הרושם מתקבל, שהרמב״ן תקן את תרגומו של אלחריזי אשר בו

השתמש גם להלן בסרק זה. 5 אצל אלחריזי: גילוי שכינה או הראות כבוד נברא. והרמב״ן בהמשך פירושו אומר ג״כ בפירוש ״ומה שאמר הרב, כי אונקלוס ישים ענין התנועה גילוי השכינה והיראוח

כבוד נברא״. האלחריזי ממשיך : או שכינה או שמידה. 6 שמות י״ט כ׳. אצל *בך תבון ומונק םוזכר עוד פסוק קודם לזה, ״ירד ה׳ — יתגלי

ה׳״ (שמות י״ס י״א). 7 בראשית י״ח כ״א. בתרגום לפנינו: איתגלי כען ואידץ ן וכן הוא באבן תבון. לעומת, 91 הערה 3׳ ובשינויי זאת באלחריזי ובמונק: ואחזה — כמו ברמב״ן. ועיין מונק ע

נוסחאות לעי 114 אצל אבן שמואל, וכן במלואים אצלו בכרך ב׳. 8 בראשית מ״ו בי. בד״ש כאן: כי הוא ספור אמירה לא ספור מעשה לא וכו׳ והוא מיותר« ובכ״י פ׳ נכון כמו בריסב״א לפנינו. ואצל שזח״ה חסר כאן מ״הלילה״ עד

%,לילה״ שלאחריו.p הוא באלחריזי: בחלום או 9 בד״ש נ בחלום או במראה הלילה (כי״ם: במראות)« ו

במראות הלילה, וכן הוא באבן חבון.ס אצל שזח״ה. אמנם ברמב״ן בהמשך הדברים ״בין 10 בד״ש ובאלחריזי: בדבר, ו

ר מוחלם״. מ א מ בחלום, בין במראה בץ ב

— מה —

ספר הזכרון

א ת א בחלום הלילה״ ״, ״ויבא אלהים אל לבן הארמי בחלום הלילה* 2! — ו1 בהם להרחיק בו . וכן בחלומות אחרים נזהרו המוזדגמי׳ 3 , מימר מן קדם ה ההגשמה מהבורא יתי. וההתנצלות בזה לרב המורה ז״ל׳ לפי מה שנמצא בספרו׳ שהשנוי הזה שבתרגום וגם שינוי אחר שנמצא לו בעגין גדול מזה, כמו שיתבאר במקומו״׳ לא נכחדו מהמורה. אדרבה מן השינוי ההוא יתעורר הוא לאשר דבר׳ — וזה׳ שבמקום הסודות מן הראוי והחובה לכל מתרגם לשנות בהם׳ ולאמר במקום אחד דיד אחת׳ ובמקום אחר דדך אחרת. וכל אשר יהיה סוד ראוי להסתירו יאות׳ שירמוז בו מעט ולפרסם«1 הרבה שכנגדו. וזה דרך התחבולה בהסתר הסוד לדעת המורה. הלא תראהה התרגום ענין גדול מעניני הנבואה, על לשון המורה שפתר•״ לנו מ כן הוצרך לשנות לדעת המורה, שאלו תרגם כולה על דיד אחת ועל הכינה המכווגת היה מגלה סוד, ואם תרגמו בדרך אחרת יתעלם הסוד לגמרי״ ימן הראוי בסודות לגלות מצד ולהסתיר מצד, וזה ענין גצטרך אליו בדברא ו גדול מזה יזכר במקומו בע״ה, וכמו שכתב הרב ז״ל, והוא הדרד שדרד ה בכל ספריו וסודותיו ואם הרב המורה דקדק הרבה בשינויים שמצא לאונקי, בהדחקת ההגשמה, זה היה מפני שהוא ז״ל שם השתדלותו להרחיק, ואמ, שכן עשה אונקי, ״ אבל בשמות ובמלאכים ההגשמה גם מן ההמון• ״ לא חשש כלל, אם יקחום ההמון על האמת, או בהפך. ולפיכך לא ידקדק

בשנוי התרגום בהם׳ שאין זה לדעתו מעיקר האמונה להמון.

ומה שצדיד עוד להודיע לדעת המורה ן״ל, שיש מלות ששמושן בעבדי ובתרגום אחד, ויורו בשני הלשונות על ענין אחד׳ כמלת חזה׳ שאמרה בתרגום

11 בראשית י״מ ג׳. 12 בראשית ל״א כ״ד. פסוק זה חסר אצל שזח״ה. ובד״ש : ״אל לבן בחלום...״ שלא בדיוק.

13 עי״ש ברמב״ן שמביא ראיה גם מתרגום יונתן בן עוזיאל. 14 עיין בפרק שלאחריו בדברי הריסב-א. 15 שזח״ה: לפרסם.

•15 שזח״ה: שפתח. 16 שזח״ה: בסודותיו. — עיין בפתיחת הדמב״מ למו-נ ח״א שמבאר, שכשירצו־• אחדא ל מן השלמימ (־המשכילים) לדבר על מה שהבין מהסודות, לא יוכל לבאר הכל, א

מן ההכרח שיעלים דברים. •16 עיין במורה ח״א פל״ה, שהרמב״ס מסביר, כי צריך למסור לנערים ולהמון דדך

קבלה, שה׳ אינו גוף. 17 מו״נ ח״א פכ״ב : תכלית דברו [של אונקלום] להרחיק ההגשמה... כי הרחקת ההגשמה דבר מופתי הכרחי באמונה... אבל באור ענין המשל הוא ענין מסופק... ואין מיסודות

האמונה הכנתם.

.פרק -ל

, כמו בלשון העברי׳ כמו שכת׳ בפרק (מ״ז) במקומות על עגין השכל ״ [מ״ח] בחלק הראשון׳ מה שאין לדעתו מלת שמע שבלשוננו׳ שבמקומות יורה על ענין השכל, ובלשון התרגום שלא יורה אצלו אלא לשמע אתן!. וכל זה מבואר בלשון ולפיכד לא תרגם (וחזא) [ושמע] ה׳ כמו וחןא ה׳»2 המורה (פ״ד) [פ׳ מ״ח] שהזכרתי׳ אין להסתפק בו. ומעתה גםתלקה תמיהת!2 הרב ז״ל ״, שאם כי לשון שמיעה נמצא בהשגת השכל׳ והביאו ראיה מלשון העברי לא מהתרגום׳ ובהפרש הלשונות נסתלקה התשובה ושבה לעזר, שהפריש רבעו ז״ל׳ בין ראה לראה׳ ואמר ש ר פ ה ם ה למורה ז״ל. ג׳ ל א י ד ע ת י מה יעשה הוא ב״וירא אלהים [את הארץ 2 שנשתבש בה המורה ג והנה נשחתה״ ** וב״וירא ה׳] כי רבה רעת האדם בארץ״ י2״ כי שניהם יורו

18 הרמב״ס מפרש שמלת חזה סירושה הן בלה״ק הן בלשון תרגום: השגת וווש הראיה וגם השגת השכל.

19 אמנם אצל אלחריזי הוא בםמ״ז ! אך מכמן שהריהב״א השתמש בתרגומו של ר-ש אבן תבון, תקנתי ע״פ שזח״ה — מ״ח.

20 שבשמע תרגם ״ושמיע קדם ה׳״ או ״קבלא איקבל״, ובראיה תרגם ״חזאי. — בגליון כ״י ו׳ ע״י ״וחזא״ הראשון: ״י״ל שמע״. ובשזח״ה בנליון ע״י ״וחזא״ השני ״נ״ל

שמע״. 21 בגליון: ל״א אמירת ! שזח״ה בגליון: נ״ל אמירה.

22 הרמב״ן (בראשית מ״ו א׳) מקשה על הרמב״ם, למה ירחיק אונקלוס השמיעה ולא ירחיק הראיה, שמחמם וחוא ה׳ ואינו מתרגם ושמע ה/ ומה שתירץ הרמב-ם כי ״חזא״ מורה גם על השגת השכל ולא רק על השגת העין, קשה לו לרמב״ן׳ כי שמיעה וודאי תיאמר על השגת השכל. ותירץ ו״ריטב״א כאן כי שמע׳ אם כי בלשון עברי מורה הוא גם על השגת השכל בלשון תרגום אינו מורה אלא על השגת חוש האוזן. לעומת זאת חזה מורה הן בעברי הן בתרגום על השגת השכל וגם על השגת

החוש, ע״כ השוני בלשון התרגום. 23 הרמב״ם בםמ״ח ח״א מוגה המקראות, אשר בהם תרגם אונקלום ראה ה׳ — גלי קדם ה׳ ומסביר הרמב״ם זאת, כי ״כשימצא הראיה מחוברת בעוול והיזק וחמס יפרשהו וגלי קדם ה׳״. אמנם שלשה מקראות׳ אשר לסי כלל זה היו צריכים להתרגם ו״גלי קדם״ נמצא בהם בת״א ו״חזא״, ואחד מהמקראות הללו הוא וירא ה׳ כי רבה רעת האדם (בראשית ו׳ ה׳). הרסב״ם מניח׳ כי בשלשה מקומות אלה נשתבש התרגום

ונפלה טעות כנוסחאות. לעומת זאת הרמב״ן מפרש׳ כי בכל מקומ׳ שהדבר מושג בראיה בלבד תרגם כפשוטו׳ כלומר ״חזא״, אך במקום שאינגו מושג בראיה בלבד, אלא צריך השגחה והתבוננות

תרגם כפי הראוי בו, כלומר ״גלי קדם ה׳-.ה ם יורו. ופסוקים 24 בראשית ו, י״ב. באתי להגהה זו ע״ם מה שכתוב אח״כ : כי ש נ י

אלה מובאים במורה כאן. 25 בראשית ר ה/

ספר הזכרון

, שהכריע רבינו ז״ל, כי השכינה ה ע ר כ ה ם ה עלהשגןחןה והתבוננות״. ג] מאתר בית שכינתיה״ ״׳ איננה ) [דה, אינה כבוד נברא מ״בריך יקרא (לה, הכרעה גמורה כפי קוצר דעתי, כי גם המורה אמ, בפי כ״ח בחלק הראשון׳ שתרגם אונקי, *ותחות כורסי יקריה״, 2 ו״תחת רגליו כמעשה לבנת הספיר״ 8, מאתר שקרהו השכיגה׳ שהוא כבוד גברא ״, לא יאמר כן ב״בריך יקרא דה בית שכנתיה״׳ שזה ענינו מוכיח שהוא כבוד נברא׳ כמו ״דראני נא את»׳ כי שבחן של עליונים הוא׳ והם לו , יתב , ו כבודד״ ><«, שהוא כנוי לו ית לבדו ישבחו. וכבר ביאר הרב ז״ל בחלק הראשון״ השתוף שיש בכבוד השי גם בשתוף מקום, וכשאנו מזכירין בברכה או בתפלה ״ברוד כבוד ה׳ס א ״ ו 3 , וזה ברור. גם ב״פגי ילכו״ 3 ממקומו״׳ או תרגומו, אנו רומזי, לו ית,, שאין דעתו כדברי התרגום 36, ר א ב ת י 8 פניך הולכים״ ״׳ בם, המורה 5 והפרשה ההיא תתישב ישרה לדעתו׳ דוק ותשכח. ובחלק הראשון פרק ם״ד תמצא ״כבוד ה׳ — פעמים רוצים בו האור הגברא אשר ישכיגהו(אל) ל38 [ופעמים רוצים בו עצמו ית׳ 8 השם במקום להגדלה על דרך המופת

ואמתתו]״««. עד כאן. והבן זה.

26 הרמב״ן מגביע על כך׳ שההבדל שהבדיל הרמב״ם בין ״חזא״ ל״גלי קדם ה׳״ שבתרגום אינו מוחלט׳ ע״י שב״וירא ה׳ כי רבה רעת האדם והשני מקומות האחרים- תרגם וחזא. על זה מקשה הריטב״א׳ כי גם לדעתו של הרמב״ן׳ שהתרגום מתרגש, ד,׳, וגלי במקום שצריך השגחה והתבוננות׳ הרי שלשה הפסוקים הללו (בראשית ו בראשית ו׳ י״ב׳ בראשית כ״ט ל-א) גם הם יורו על השגחה והתבוננות, והיה צריך

להיות תרגומם •וגלי קדם ה׳״. 27 תרגום יונתן ליחזקאל ג׳ י-ב. מהעובדא שהתרגום מתרגם: מקומו — אתר בית ש כ י נ ת י ה ׳ מוכיח הרמב״ן׳ כי אץ יקרא דה׳ כבוד נברא׳ אלא •עצם הבורא

ואמתו״. 28 שמות כ״ד י׳. 29 מעניין לציין׳ שבס, כ״ח ח״א במו״נ נאמר: ויחם הכסא ליקריה — כלומר לשכינהת תבוז. ובדומה תרגם אלחריזי(פ, כ״ז): יחס שהיא א ו ר נברא. כך תרגם ר״ש א

הכסא לכבודו — רצוני לאמר השכינה׳ שהיא א ו ר נברא. 30 שמות ל״ג י״ח.

31 יתעלה (או יתפאר) ויתברך — עיין מו״נ ח״א פם״ד •הראני נא את כבודך... מודה כי הכבוד הנאמר הנה — עצמו״.ועיי״ש פנ״ד. 32 סרק ח׳.

33 שמות ל״ג י״ד. 34 שמות ל״ג ט״ו. 35 ח״א סל״ז. 36 שהתרגום תרגם שם פני — שכינתי׳ פניך — שכינתך, והמורה אימר שהוא משתמש במלה •פנים״ בצד השאלה ופירושה שם כעם ה׳ וקצפו. 37 חסר בשזח״ה — ונכון 38 כלומר, לפעמים משתמשים במושג כבוד ה׳ עבור אוד נברא, שהשם משכינו במקום מסויים — כמו במשכן או בהד סיני — להגדיל את המקום ו או לדעת מפרשים

אחרים להגדיל את ידיעת ה׳ בלב הנביא. 39 כלומר, ולפעמים משתמשים במושג זה ככינוי לו ית׳.

. ו ע מ ש י ת ו ש ר פ

[פרק ה׳] *ואל ידבר עמגו אלהים״ * — כת׳ רביגו ז״ל: השגיח הרב• באוגקי׳,״». ולא עשה שתרגם *ואל ידבר עמגו״ — ״ואל •» יתמלל עמגא מן קדם ה, בן בפםוק ״וידבר אלהיס את כל הדברים האלה״ «, וכן בכל מקום •, שתרגם ״ומלל ה׳״, *והטעם אצלו, כי [חןדבור •• הראשון, אע״ם ששמעוהו כל ישראל

אין מעלתם בו כמעלת משה״ ע״כ. ד ע, כי מי שיעיין דברי המורה על אמתתן ימצא שינוי גדול במה שכתב7 רשאי לגלות השיגוי׳ אד אסדר בכלל דברי המורה׳ ל שמו ז, ואין• ׳ ע י ב ר

כדי שיתעורר המעיין בו. כתב ז״ל: לשת התורה הוא, ששמעו *קול גדול ולא יסף״ • ובקול ההוא דברו החכמים שלא היו מדרגתם בו שוות ״, ושיצאה נשמתם בקול ההוא ״ ושזה מקום סוד מקובל באומה רמת לאונקי׳ בשינוי התרגום. והראיה מן. ומי שלא יסתכל בזה יתחדשו ״ התרגום הוא השינוי שבזה שלא כדרך אחדים • לו [הספקות שספק] רבעו ז״ל (שספק)«. ובשום המורה זה מקום סוד יסורול הספקות ההם! שכלל גדול הוא אצל כל הסודות, שיבואו בהם פעמים כת דברים סותרים זה לזה׳ בין בכתובים׳ בין בדברי חכמים ז״ל, וכל אשד רבו

! =יתרו. 2 שמות כי ס״ז. 3 מורה וז״ב םל״ג [אלחריזי: ל״ון.ת באלחריזי ובאמ תבון ו ובדפוסים : ולא! וכן בת״א לפנינו ובברלינר ו •3 בכ״י ס׳

שלפנינו ברמב״ן: ואל. 4 עיין םהדורת ברלינר. ועיי״ש בהערות (ע׳ 26), שיש כתבי יד בהם תרגם ואל ימלל

עמנא ה׳• אי עיין שם ע׳ 183. 5 שמות כ׳ א. 6 הטונה לכל מקום שנאמר: וידבר ה/ שתרגם ומלל ה׳.

•6 תוקן ע״פ הרמב״ן שלפנינו. 7 הרמב״ן השתמש בתרגום אלחריזי ובו מדובר תמיד על ״דבור אחד-. אכן א1ל ר״ש אבן תבון מדובר על ״קול אחד״ והוא ״הקול גדול ולא יסף״״ שבו דן הרמב״ם ושדבריו בתרגום ר״ש א״ת מביא לסניגו הריטב״א. — ועיין בהערות למהדורת אלחריזי — (ירושלים תשי-ג ע׳ 542) ו ואס במהדורת מונק (ח-ב דף ע״ה ע״ב בראשו) נאמר

גס בנוסח הערבי ״קול- בלשה הקדש. •ד שזח-ה : ואיני. 8 דברים זד י״ס.

9 הרמב״ם לומד זאת משינוי הלשון באונקלום וקובע שהוא עגין מקובל באומה ידוע אגל חכמיה.

10 שה״ש רבה פר׳ ה׳ פסוק ר. ויל״ש שם. (ח״ב תתקפ״ח^ •0! שזח״ה: שבא זה שלא כדרר האחרים. 11 תוקן ע״ס שזח״ה.

— מש —

ספר הזכרון

יגדל הםוד צריך להעלימו׳ ימעטו הדברים בו על דרך האמת׳ וירבו שכנגדם, שזו תחבולה בענין הסודות כמו שכתבתי למעלה•״. וכבר ביאר הרב דרר התחבולה הזאת׳ בתחלת ספרו ״׳ בסבות הסתירה וההפך. גם החכם ר׳ שמואל אבן תבון כתב כן במאמר יקוו המים פר׳ י״ב », ואמ, בסוף דבריו שם׳ ״והבן זאת הכוגה וזכרה תמיד׳ כי בה ולא בזולתה אפשר לעמוד בסודות התורה״ ».׳ שכת׳ 1 a סתכל» לשון הרב באחרית הפרק שבא ממעמד הר סיגי עוד י ״ידעהו זזכרהו׳ שאי אפשר שיכניס אדם עצמו למעמד הר סיני ביותר מזה השיעור אשר זכרוהו׳ אשר הוא מכלל סתרי תורה״. ע״כ לשונו. למד שדברי

חז״ל הכניסוהו במה שאמי(לו) ןלא] ״ שנוי התרגום לבד.

[ [פרק י׳ שלא תמצא בכל התורה ובכל ספדי ד בפרשה זו!. ״כת׳ המורה2 ו עב עליו י ש ה ן קנאה אלא בע״ז בלבד״». ע״כ. ו לשו ו הנביאים לשון חרון אף 8, הרב ז״ל מכתובים׳ שנמצאו בלשון הזה בעניינים אחדים ״ויחד אף הם יש מקום לתשובת הרב נ מ א ה , וכתי, ״ויחר אף ה׳ בם וילך״•. ו במשה״8 ז״ל, אלא שאני תמיה׳ היאך נעלמו מרבי׳ המודה פסוקים אלו. והנה הוא עצמו ז״ל הזכיר׳ בפר׳ כ״ד בחלק הראשון, פסוק ״ויחד אף ה׳ בם״׳ ובחלק׳ ועתה ישכחם עתה בעת הצורך. והרי הוא השלישי * פסוק ״וחרה אפי״89 ״שהמחבר הקדמות ראשונות נראות הסתירה, ז״ל כתב בסבות הסתירה ושכח הראשונה כשכתב האחד׳ במקום אחר מן החבור׳ שזה פחיתות גדולה. ע״כ• ואיד יקרה זה מאה ולא ימנה זה במנין מי שיתבוננו מאמריו״ ״ בעצמו ? לכך נראה שלא היתד. כוגת הרב ז״ל׳ אלא שאין הלשון מורגל ונמצא,

•11 פרק ד/ 12 עיין סיבה שביעית ב״הקדמה״ למו״נ• 13 ע׳ 63. 14 לפנינו בשינוי לשון קצת והוא: והבן זאת הכוונה וזכרה תמיד׳ אל תזיז מבין עיני

לבבך׳ כי בה לא בזולתה אפשר להעמיד על סודות התורה״. 15 שזח״ה: הסתכל. 16 הכוונה לסוף פל״ג שבח״ב. 17 תוקן ע״פ שזח״ת

1 רמב״ן שמות כ׳ ג/ 2 ח״א סל״ו(אלחריזי: ל״ה). 3 לפנינו ברמב״ן יש גם: ולא לשון(כ״י פי: וכל לשון) כעם ולא (וכן הוא גמ במורד

ן תבון ואלחריזי). ב א - 4 לפנינו: אלא בענין ע״ז. (וכן הוא באלחריז0. ואצל אבן תבון כמו אצל הריסב״א.

5 שמות ד׳ י״ד. 6 במדבר י״ב טי. 7 ח״ג פכ״ג מצטט המשכו של הפסוק הנזכר.

8 איוב מ״ב ז׳׳ שעליו מסתמך הרמב״ן. 9 סיבה שישית שבהקדמה. 10 אצל אבן תבון: בכלל מי שיבחנו דבריו. אצל אלחריזי: בכלל מי שיתבוננו דבריו.

פרק ו

אלא בענייני ע״ז ושאר « העניינים לא ימצאו מורגל ו ואין כונתו שלא ימצא בהם כלל. וכדי הוא הרב להצילו בכך.

ןפרק זי] ע ו ד בם׳ הזאת. ״כי לבעבור נםותכם בא האלהים״ כתב רבעו ז״ל:: ״אל ת[י]דאו•*, כי זה אשר ראיתם היה 2 כים בו ב במורה הנ כתו [ש]כש[י]נםה« הש׳ אלהיכם אתכם להודיע (עיקר) [ערך] » אמונתכם׳ וישלחס נביא שקר׳ שירצה לסתור מה ששמעתם׳ לא תמעד אשורכם מדדד כ לב עליו: י ש ה . ע״כ. ו , כי כבר ראיתם האמת בעיניכם״9 4 האמת לעולם• (ג״כ) ״[וא״כ] • יאמר׳ בעבור שיוכל לנסות לעתיד בא האלהים כדי שתהיוא אני תוספת לשון במה שכתב רבעו ז״ל צ עומדים לכל נםיוך, וכר. ץ מ ו משם המורה ז״ל׳ והוא ״וישלח לכם נביא שקר״ ז׳ ואינו בלשון הערב שלב ז״ל, ולא בלשון החכם בן תבון ז״ל׳ כי חלילה לאל ית׳ שישלח נביא ר הר לנסות. אולי לקחו רבי׳ ז״ל מהעתקת החריזי״. ואם החדיזי הו־ ק ש

! שזת״ה: ובשאר. !

1 שמות כ׳ י״ז. 2 ח״ג כ״ד. •2 וכן גפ שזח״ד* 3 תוקן ע״פ שזח״ה, וכן הוא ברמב״ן לפנינו. ובכי״ס: כשינסה.

4 וכן הוא ברמב״ן ובאלחריזי. •4 שזח-ה: לעולם מדדו האמת. 5 הלשון המובא כאן אינו מכוון בדיוק לא ללשון אלתרתי ולא ללשון אבן תבון וזה

לשונם: רמב״ן — ״אל תירא כי זה אשר ראיתם היה שכשינםה ה׳ אלקיס אתכם להודיע ערך אמונתכם וישלח לכס נביא שקר שירצה לסתור מה ששמעתם לא תמעד אשוריכם

(כי״ס: אשורכם) לעולם מדרך האסת כי כבר ראיתם האמת בעיניכם. אלחריזי — אל תירא כי זה המעמד הגדול אשר ראיתם היה כדי שתשיגו האמת עין בעץ כי כשינסה ה׳ אלקיכם אתכם בנביא השקד הרוצה לבטל מה ששמעתם

באזניכם כדי להודיע ערך אמונתכם לא תמעד אשוריכס לעולם מדרך האמת. אבן תבון — אל תיראו שזה המראה הגדול אשר ראיתם לא היה רק שיגיע לכם האמת בראות העץ בעבור שכשינםה ה׳ אלקיכס אתכם בגביא שקר אומר סתירת מה ששמעתם אותו — להודיע שיעור אמונתכמ תעמדו על אמונתכם ולא תמעד אשורכם. בעה״ט — כשןיןרצה לנסות אתכם לעשות שיבא נביא שקר וירצה להסותכם מן

הדרו שתוכלו לעמוד בנםיון ולומר כבר ראיגו האמת בעינינו. 6 תוקן ע-ס הדמב״ן.

ח נביא ל ש ד במורה, בץ בתרגום אלחריזי, בץ בתרגום אבן תבון, לא נאמר שהשם י שקר, אלא ש י נ ס ה בנביא שקר« וכנראה לזה מתכוון הריטב״א בהשגתו. ואצל

ת בעה״ט: ״שיבא נביא שקר״. האברבנאל ״ויבוא נביא שקר״ ! ו 8 ביארנו בהערה קודמת שאץ p לשונו של אלחריזי. ועיין הלשון המדוייק בהערה 5.

א נ - ־

ספר הזכרון

םיפו מדעתו׳ שקר ודבר םרה׳ מה שלא יאמר המורה׳ וטעה בקצת לשון, שבראה לפשוטו גוטה לזה, כאשר טעה במקצת דברים אחדים ״. ובמה שהוקשה לרבי׳ ז״ל, אם הלשון לא יבא כ״כ מבואר על דעת המודה ז״ל, כבר אמרתי, כי דרכו ז״ל לסבול דוחק בלשון ולא בעגין״. וכבד כת׳ הוא׳ ופי׳ ״ מלות, דחק בהם עצמו ״ ) ןבפי׳ז • ז״ל ״ התנצלות אמתיןת] ״ (בפד,

שלא כדרך הלשון ודקדוקו.

א ש י ת ת כ ש ר פ ב

[ [פרק ח,: כתוב במורה הנבוכים 2 אל תחשוב׳ כי לשוננו כתב הרב דבי׳ ז״ל 1 נקרא לשון הקדש וכו׳, אבל הוא כי זה הלשון לא ימצאו בו שמות לאברי הבעילה בזכר ובנקבה, ולא לטפה, ולא לשתן׳ (מ)[ו]צואה«׳ כי אם בכינוי, וכו׳ <. חלילה לי בעיקר טעמו, והאלהים יכפר לו בעד כי תלה ענין שהוא

ן ת גדול ונורא מאד בדבר קל כזה. ולדעתי, כי לסוד גדול לפי דרכו שלא נ לגלותו, חרד את כל החרדה הזאת לדקדק אל קריאת לשונינו לשון הקדש, וחקר עליו כל החקירה הזאת, וחלילה לחכמי האמת להאמין בסוד ההוא,

9 עיין בקרתו של ר״ש אבן תבון על תרגומו של אלחריזי ב״םירוש המלים הזרות״ ועיין, י״ג. — ועיין בהקדמה פ״ה ובהערה 3 שם. גם להלן פ

10 עיין סוף פרק ג׳. 11 הכוונה לר׳ שמואל אבן תבון. 12 כן בשזח״ה.ע * ד •12 תוקן ע״פ הגליון׳ שכתוב בו: בפי׳ — והכוונה לספר •פירוש המלות הזרות״ ל

מ תבין. א 13 עיין ע׳ 17 (מהדורת יהודה אכן שמואל): ואני אנצלנו התנצלות אמת... שהוא... לא ידע ולא הבין וכו׳. והריםב-א מביא ראיה לדעתו שאלחריזי טעה בתרגומו מדבר, ר״ש אבן תבון. אמנם במקרה שלפנינו אין מקום להאשים את אלחריזי — אשד תרגומו לא היה לפני הריטב״א וכנראה היה לפני הרמב״ן נוסח אחר מאשר

לפנינו ואותו מבקר הריטב״א. 1 שמות ל׳ י״ג. 2 ח״ג פרק ח׳. 3 אצל שזח״ה: מציאה(!) : תוקן ע״פ הרמב״ן 4 גם כאן אין הלשון של הרמב״ן מדוייק לא כלשונו של אלתרתי, ולא כלשונו ^

אבן תבון. רמב״ן: אל תחשוב שנקרא לשוננו לשון הקדש לגאוזתינו או לטעותינו, אבל הוא כי זה הלשון קדוש (כי״פ: זאת... קדושה) לא ימצאו בו (כי״ם: בה) שמות לאכד

הבעילה בזכר או בנקבה ולא לטפה ולשתן (כי״פ: ולא לשתן) ולצואה רק בכינוי.: ויש לי טעם למה נקרא לשוננו זה לשון קדש ואל תחשוב כי זה היה י ז אלחרי0 לרוב גאוותנו או טעותינו אבל הוא בדין כי זאת הלשון היא קדושה לא תמצא בה ש

אמתי למשגל ולבעילה אך מכרו אותו בשמות מושאלות סמוכות ובדמיונות.ב אבן תבון: ולי גם כן טענה וסבה בקריאת לשוננו זה לשון הקדש — ולא חחשו

— גב —

סרק מ

ואף כי דבי׳ המורה ז״ל לפי דרכו בדרכי הבבואה הוצרך להאמין בו. ימצאגו היודע תחבולותיו הגדולות בסודותיו, ואף כי בזה שהשיב רבעו ז״ל על המורה ממלת ״ישגלגה״8 וממלת ״(מ)חוריהם״» הייתי יכול למצוא התנצלות לרב ז״ל, מהר בו בלשוגו, שכת׳ ואל יטעך ישגלנה וכו׳ איגי רוצה להטפל בזה׳ מרב בריחתי מעקר טעמו בזה. ושגגה היא היוצאה מלפני השליט.

א ר ק י ת ו ש ר פ ב

[ [פרק ט, כתב רבי׳ ז״ל«: כתוב במורה הנבוכים 2, כי טעם הקדמות ״בעבור כי המצרים והבשדיס, אשר היו בגי ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם היו עובדים לבקר ולצאן׳ כי 3 המצרים עובדים טלה», והכשרים עובדים לשדים5 שעירים״׳ ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר אשר יראו להם בדמות׳ על כן צוד. לשחוט • אלה השלשה מינין לשם הנכבד, כדי שיודע׳ לעולם ז׳ הוא אשר יקריבו לבורא, 1 בתכלית העבודה0 8 כי הדבר׳ שהיו חושבים כי היא

שהוא הפלגה ממנו או טעות אבל הוא אמת. מפני שזה הלשון הקדוש לא הונח בו שם כלל לכלי המשגל לא מן האנשים ולא מן הנשים ולא לגוף המעשה המביא להולדה ולא לשתן ולא לגואה. אלה הדברים כולם לא הונח להם שם ראשון כלל בלשון העברי

אלא ידובר בהם בשמות מושאלים וברמיזות. ועיין גם בהקדמה ס״ה.

5 דברים כ״ח ל׳. 6 תוקן ע״פ הרמב״ן % וכן הוא במקרא: לאכול את הוריהם — מלכים ב׳ י״ח כ״ז

וישעי׳ ל״ו י״ב. ואצל שזח״ה •מי הוריהם״(!).

. 2 ח״ג ם׳ מ״ו. 1 ויקרא א׳ ט, 3 מכאן ואילך מצטט הרמב-ן לשונו של המורה לסירוגים.

4 ברמב״ן בד״ש: מזל טלה וכן הוא אצל ר״ש אבן תבון ן ואצל אלחרתי ן לכבש«: עובדי טלה׳ ובכ״י ווטיקן 58 : עובדים טלה. ובעה״ט : לטלה. ובכ״י ס׳

5 אצל שזח״ה : כדמות ! וכן בעה״ט. וברמב״ן: בדמות. 6 אצל ר״ש אבן תבון: והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים, ולזה היו קוראים לשדים — שעירים. אצל אלחריזי: ויאמינו כי הם נראים לאדם בצורת העזים ועל כן

היו קורים השדים — שעירים. 7 אצל ר״ש אבן חבון: בקר לעולם ן אצל אלחריזי: בקר כלל.

8 אבן תבון: צוינו להקריב ו אלחריזי: נצטוינו להקריב. 9 שזח״ה : הוא ! רמב״ן: הם, וכן בעה׳׳ט.

10 אבן תבון: עד שיהיה המעשה שחשבוהו בתכלית המרי > אלחריזי: ...כי הם תכלית העבירה! רמב״ן: ...כי הם בתכלית העבודה וכן בעה״ט. כי״פ וכ״י פריז 219 : העבירה.

0&ר ׳ד״זציון

' י ג של י ? י ד ם מ ן ז ת ש י ע ר , ת ד י נ י מ א י ה א פ ר ת ובו יתכפרו ״ העונות׳ כי P י׳ ^ ג ג ר ה ב י י י ב , י 1 4 ״ י כ פ ה ם ב י א כל מדוה־* וכל חולי לא יתיפא"׳ כי ש ' יח א ד ר י מ ם ה ע ל ט ל ע * י ז ב ם ד י ד ב ח ד י ט , ' ד ד ל ז ע " י ד ד י מ ׳ י ד ר ב י ל מ " ז

, '"***לוש האי י ל ב ק י ה ׳ כ י נ " א ד מ י א • י י ג י ש איז צריך להעתיק כאז ל' "יש ד.ש° י א י ' נ י ז ל ב ״ , ז ד ר י מ ב ה ר ל ה י ש מ ע י ט כ מ י לרבי׳ ז״ל בעגיני הקי' , אחרי0 ד ר י ת ת ה ש י י ק ר ל ת נ ? ה ש ל מ י כ י ל ד ע ת ג ק ל ל ״ , ז י ב ר ם ל ד ג

» אלא ם י ב ' ר י מ ע ט ג ' ז ד ° ז ע ט ״ל ב ית׳ ויתבר׳ בקדבנות. ודעתי ברב המורה ז' ברים ד ו צ מ ם ה ע ר ט ק א ע ז , ז ד י מ א ר י ש א א מ י ל ׳ כ ת י צ מ ב ב ת כ ש

ל אצלי ו י ש ' י ע ל י ז ״ י י מ , ד ׳ ה י פ א ד ש ס ע ה ם ב ע ת ט צ ת ק ת , ל ד צ ר ש

י וליושבי0 מ א ז"ל ב י ב ה ת ר כ ב כ ם '**י1״ ש י י ל כ ם ש י ד ב ד ם ״ ב ו ר ו ? פ ם א ג

י לקצת

ר ז , י כ * ״ י ס ל פ 2 ע ענייז טעמי המצוות, עד שהביא״ מה שאמיי יז״ל 0ת 'בטעמי ב י ש ת לפני ה׳ יהיה סחרה״ ״. וכן שמענו משמו׳ שהשיב P ב̂ ימצאני׳ י ם י י ג , י י י נ י ה ׳ ש ל * ז ח ה מ י א * ר 1 , 3 ' "״, 2 1 # ה ל ז י ע ה ו ל א ש ו ש י ד י מ ל ת

י ד״ימ• ק מ י מ ? ע י מ ז ע ב ר ק ם ה ע י ט ׳ כ ס ג מ א ה המצות בתלמוד ובמדרשות ״• י/ זבי * L B ם ° י א ׳ כ י ° ג י ל ג י ס מ ׳ זאיז ל ואף רבי׳ ז״ל קבלתו״ נתקשה םי י יא לפי ד פ ם ' ב ת י א ד ז כ ב ד ק ל ה ל כ ת מ י נ ב ד ? ם ה ע ל ט " ז י י נ א מ ל ה ש מ י

י ו 5 / ד ^ ד ש ר פ מקומות אחרים״ כבר כתבתי דעתי בזה בספר הדרשות״ ב קוצר דעתי טעם נכון. ועם כל זה, שדברי רבעו הגדול ז״ל בטעמי

ועיין כהקדמה פ״ד״ אצל רבנו כחיי: כי הדבר שהיו חושבים שהוא בתכלית העבודה הוא בתכלית הכטיי' 11 אלחריזי: הוא אשמ לבזרא ובמעשה ההוא יתכפרו.

12 רמכ״ז: ממי׳ וכן בעה״ט : אלחריזי: מדוה. 13 רמב״ז: יתדפאו. כי״ס ואלחריזי: יתדפא. וכן בעה״ט.ס בעה״ט. 14 דמב״ן: בהפכן. כייפ ואלחריזי: בהפכו. ו

15 מכאן מובא בספר ,״מה שלום״ לרב אברהם שלום ז״ל׳ במאמר ם׳ פרק י• 16 ב״נוד, שלום״ : ...הוא שהוא עיקר טעם המצוות ההם.

17 ב״נוד, שלום״ ושזח״ה חסר «בו״. 18 אצל שזח״ה: ד״פיקורוס: וב״מה שלום״ >וס נראה נכון): בהם את האםיהייי י

ל ג ' ע 19 בדיש ההקדמה לח״ג 20 פסחים קי״ט. 21 ישעי׳ *״״ •21 בקובץ תשובות הרמב״ם (לפםיא) ח״ב דף כ״ג ע״ב מביא הרמב״מ ראיות ״

מצוד. יש לד• טעס וענין״.1ft .23 ב,מה שלום״ ג בקבלתו . 2 2 ו ״ עיין גם במו״נ מ״ג ס׳ כ

א ,נחת ו ן אלא ה ב ר ק מ ל ע ן ט ת ן א נ ן ן ה י א ז ש - 24 עיין ספרי במדבר קמ״ג וכן.שם ק

!נ״ו י י 1 ב 0 1 0 י ™ 3 נ י מ ל * י י י ־ 0 ״י ת ק ו ח נ ז מ י י מ ע ' י * י ג י ״ ' י ד ע ע נ י י ת ד פ א י ש ג פ ל

כרוםפדאי. 25 ספר זה אינו נמצא בעינו. והדיסב-א מזכירו גפ בחידושיו לר״ה ט״ז ע״ב בד״י•

סרק ם

*להיס חיים׳ מה שכתב הרב המורה ז״ל לא עיין בו יפה, כי קנאת לבו לשם "*ייילתי מלעיין בלשון רבעו המורה ז״ל.

ילסי דעתי אין ספק שימצאון בדברי המורה ז״ל דברים שאינם כפי חכמי ת׳ או חכמים אחדים׳ אך לסי הדרך שהוא ז״ל דורך בה לא ימצא בוהפה כי בתכלית השמירה וחכמת ההגיון שמר עצמו יr׳ ילא דרד סתירה ו ייו. ועכשיו אני רוצה לגלות על מה שלפי קוצר דעתי לא היתד. כוגתו ז״ל׳ וכי תשובותיו אינם תשובות לרב ז״ל ע ב ^ ודה ז״ל׳ כמו שטען עליו רי ג א , שהוא יודע האמת יגחגו ויורנו דרד האמת. ו דרכי• והאל ית׳ ויתבד במחילה מדבי׳ ז״ל׳ כי הוא ז״ל כתב על דבר המורה ״אלה דבריו ובהם מ ייד״ ע״כ׳ וכמדומה לי שלא הוע(0יל •» למורה האריכות להבין כונתו׳ כי ^יא רבי' ז״ל נראה שהבין מדבריו, שדעת המורה׳ שהקדבן בא להוציא מלבן רשעים וטפשי עולם׳ הם המצרים והכשרים. ואבי איני רואה בקוצר דעתי.ת מפורש בספרו בחלק השלישי ר ק יאמר המורה כן. והנה דעתו בטעם כלל ה

פדי י1״2 מרע״ה (בשימנו) : *כאשר שלח הש׳ ית׳ 1 ל ב׳ וזה קצת לשוגו שם ״ 1לשימנו]«» ממלכת כהנים וגוי קדוש בידיעתו•״ יתע׳, כמו ש(א)באד8 לו לעבודתו כמו יא(0מ׳ °« ״אתה הראית לדעת״ וכד •><», (ולהיותן) ןולהנתן] 1*" ואומ׳ ״ואותו תעבודו״••״. והיה , י ג שכתו׳ ״ועבדתם את ה׳ אלהיכם״ ו המנהג המפורסם בעולם כלו שהיו אז רגילים בו׳ (והעברה) !והעבודה]»

26 תוקן ע״פ שזח״ד״ 27 בספר *צפות פענח״, לר׳ יוסף מטראני ספר ויקרא דרוש ראשיז (יד ק״ה) מביא דברי הרמב׳״ן ואח״כ כתב : והריטב-א ז״ל בם׳ הזכרון אשר לו אשי יםיו ליליץ על הרמב״ם מהשטת הרמב״ן בחומש כתב׳ כי נסתרה דרכו של הדמב״ם מהרמב״ן ז-ל והביא דבריו, לסי שהוא ז״ל בפר׳ ל״ב וקודם לזה ביאר טעם הקרבנות בכלל ושם כתב בלשון זה — ומביא לשון הרםב״ם׳ וכנראה הביאו מהמורה ולא מהמצוטט

בספר הזכרון. 28 לפנינו האלה.

י אברבנאל בהקדמה לם׳ ויקרא פ״ד, ב״נוה שלום״ ל ד , ן א כ . ן ו נ ת ת ה . ל ו ן מ ן ב נ י נ פ « ל וב״צפנת פענח״. — תוקן ע״ס ״״1"י,־ י

1J?ISLTV1™ 3 ריוש וגו׳ וכו 0 • ז ת 2 9 ז י י י פ כ י מ ל ש 3 אצל אברבנאל י י ״n ם 2 אל לבבו - ^ 2 ת י י'׳ 2 , ע י " יי ל ח נ ע ת פ נ מ ״ : וידעת היום והשב״ אל לבבך דברים י״ ״30 דברים י ל״י- ב ק ו ם פ מ w ה ו ^ מ

ת mjD.. •31 שמות כ״ג כ­י­ ג מ ״ ן ב ב 3 ^ ן 1

״ H M n " י ק ז י ם ר ס ס ^ ח ב י ב 3 דברים י״ג י׳׳• אגל א י״1 ** תוקן ע״פ שזח״ה, וכן במורה, אברבנאל וב״צפנת פענח •

סמר הזצית

הכוללת אשר גדל(נץ ״ עליה היתה להקריב מיני בעלי חיים בהיכלות ההם, אשר היו מעמידים בהם הצלמים ולקסד לפניהם, לא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריותיה שיצונו להניח מעי העבודות ההם כלם או מקצתם *• ולבטלם, כי אז היה מה שלא יעלה בלב לקבלו לפי טבע האדם, שהוא נוטה תמיד למורגל והיה דומה כאילו יבא נביא בזמנינו זה שיקרא לעבודת השם, (יאמר: השם צוה אתכם, שלא תתפללו, ולא תצומו, ולא תבקשו תשובתו •** בעת צרה, ותהיה עבודתכם מחשבה בלי מעשה״. ע״כ««. ולפי הלשון הזה לא גשאר בלב שום ספק אחר זה המאמר. שלא בא הקרבן לדעת המורה אלא להוציא הטעות מלב אומתיגו, שהיו ג״כ •« שטופים בעבודות ההם׳ ובעווגותיבו שרבו אפי׳ אחר היותינו ממלכת כהנים וגוי קדוש לא הטהרו אבותיגו מן הטנוף ההוא. וגם אדה הנביאים אמ׳ בביאור ״כי ידעתי אחרי מותי כי השתת תשחיתון״״, וכן עשו זמנים רבים בדורות ידועים פעמים אין מספד עד אשר הביאו הגלות, כאשר הוא ידוע ומפורסם. ומה שכתב רבי׳ ז״ל בשם המורה ז״ל באמת שכתב המודה הלשון ההוא במורה פרק מ״ו בחלק השלישי, לטעם פרטי מיני הקרבן. אבל לא נתנו םעם לכלל הקרבן. כי הטעם לכללו אצלו הוא מה שכתבתי מפרק ל״ב שלפניו. ןמה שכתב בפרק מ״ו טעם למיני הקרבן, למה התייחדו שור וכשב ועז יותר (בשאר) [משאר) ״ מיגים, ומפורש הוא בראש הפרק ההוא, ואין צריד לאמר בתור הפרק. תה לשונו בראש הפרק ״המצות אשר כלל אותם הכלל הי[״]א [הם]״ אשר ספרנום בספר עבודה ובספר הקדבנות. וכבר זכרנו תועלתם בכלל! ועתה אתחיל לכתוב טעם כל אחד ואחד לפי השגתי״. ע״כ. גם בפר׳ ל״ה כתב ״הכלל (הרביעי) [העשתי עשר](ש)בולל»» המצות התלויות בקדבנות והוא דוב המצות אשרו]» זכרון תועלת ספרנום בספר עבודה [וספר! (0קרבנות » וכבר קדם [לנ המצוד, בקרבנות בכלל׳ ואיד היה הכרחי בזמן ההוא״. ע״כ. מעתה זה הלשון מוכיח, כי הטעם בכלל הקרבנות קודם לפר׳ ל״ה נזכר׳ והוא האמת, כי הוא

33 תוקן ע-מ המורה׳ וכן ב״צפנת פענח״. 34 או מקצתם — חסר בשזח״ה ובמורה לפנינו.

•34 לפנינו במורה ואצל אברבנאל : תשועתו: ״צפנת פענח״: ישועתו. 35 בצ״פ מובא עוד קצת המשך דברי המורה וכתב: ועוד האדיר שם הרב המורה וע״ש. ואמר הריםב״א — ומביא pw דברי הריסב״א בקיצור ודן בהם ובדברי הרמב״ם

שמפרשם בדרך משלו. עיין כל זה בהקדמה ם׳ ג׳. 36 שזח״ה: גם הם« צ״פ: שהיו שטופים. 37 דברים ל״א כ״ס.

38 כן הוא בשזח״ה. 39 במורה : הכלל העשתי עשר הם 1 ולפי זה תוקן. 40 תקנו לסי שזח״ה ולפי המורה. 41 תקנו לפי שזח״ה ולפי מה שלפנינו במורד-

e פרק

״ ומן התימה הגדול, שיתעלם זה מעיני רבי׳ ז״ל, אלמלא קנאת ב ״ בפרק ל רוחו לאל כאשר אמרתי. ומ״מ כשילקח דרך המורה, על פי אשר אמדתי והנראה מלשונו ז״ל, יסתלקו תשובות רביגו ז״ל! שאם המצרים. גם לדברי הרב ז״ל, והכשדים זבחו לשעירים, ועושי העגל זבחו לו, וגם האומות היו מקריבין ללבנה בכל ראשי חדש. ולשמש בעלותה במעלות ידועות״. לא הקריבו מאלה הג׳ מינים דק משאר בעלי חיים כאריות ודובים ובהמות מדבריות כדרד מה שנזכר במה שזכר המורה ״. ודבר (קין) [זה] היה קדום מאד [מימי](מ)אנוש«» כמו שזכר בחבורו בראש הלכות ע״ז. ונח הבא אחריו אם הקריב קרבן לשם לבדו באותן הדורות לא כבני דורו שזבחו לאלהים אחרים, הנה הסכימה דעתו לדעת המקום. שצור. בזה אחד (התורה) [בתורה]»»! וכן נאמר בקרבנו ״וירח ה׳ את ריח הניחוח״». כדרך שנאמר״, בענין םפורי התורה, אחר הצואה בו. וכבר כתב המורה בסוף ספרו שבאו כלם לתועלת הכרחי אם לאמת דעת שהוא פנה מפנות התורה, או לתקון מעשה מן המעשים. אם כן אף קרבנו של נח לדעתו בא לפנה מפנות התורה, והיא הרחקת עבודה זרה׳ שהיא גדולה מאד בעצמה׳ וגדולה מאד ועצומה אצל המורה׳ כאשר גלה בכמה מקומות ולכן לדעתו גדחית שבת׳ אלמלא שגתעלם ל ב ה ן ו י ר ק ב ד בקרבנות׳ ואף לפי טעמו ז״ל. ו

42 שזח״ה כאן: כאשר כתבתי.ת העודים להם-. אמנם במו״נ (אבן ו ל ז מ 43 ברמב״ן לסבינו ״ולשמש בעלותה בת ידועות״ ובמו-נ (אלחריזי): ו ל ע מ תבוז): •לשמש בעת זריחתו ובעת בואו ב

. ״ ת ו ל ז מ ת ידועות p ה ו ל ע מ ״לשמש בעלותה ובחנותה ב 44 מו״נ ח״ב, ם׳ מ״ו׳ ועיין נם ס״ל.

45 יש כאן טעות דמוכח. כי המעיין בריש ה׳ ע״ז יראה, שהרמב״ם מסביר שם איו נוצר עניין ע״ז. ואומד שהיה זה בזמן אנוש! ואינו מזכיר שם כלל את קץ. — וגס הרמב״ן כשמקשה על הרמב״ם אינו מקשה מקק אלא מהבל׳ שהוא אשר הביא קרבך בהמה. ונראה סשוט. שהמלים •ודבר קץ״ אינם אלא טעות המעתיק שהעתיקם ממה שכתוב להלן ״ודבר קץ והבל וכו׳״ ו1״ל ״ודבר זה היה קדום מאד מימי אנוש וכד״. כנ״ל. וכן הוא בשזח״ה: מימי אנוש. — ורו1ד, להוכיח כאן, שענץ ע״ז הוא קדום מאד׳ עוד מימי אנוש, ולתרץ קושית הרמב״ן שמקשה על המורה ״והנה נח מאתוה וייטב בעיני ח׳ ר מן התבה עם שלשת בניו, אין בעולם כשדי או מצרי, הקריב ק ואמר בו וירח ה׳ את ריח הניחוח״. - ורק אח״כ מקשה מהבל. והריטב״א ג״כ שמר

הסדר הזה, שתירץ מקודם ענינו של נח ואזו״כ של הבל. 46 תוקן ע״ס שזח״ר- 47 בראשית ח׳ כ״א. 48 ח״ג פ״ג

49 ח״ג סכ-ט, ופ״ל ועוד.

ספר הזכרון

ה״ עוצר בקולמוסו 0מי )* 0 הבל מעיני רבעו ז״ל דעת המורה בעגין קין ו מלומד מה שאמר על הרב ז״ל. גם בלעם אחר מתן תודה היה, והקריב פר ואיל שלמד כן מאומתגו. גס הוא לא היה לא מצרי ולא כשדי ולא גד בתוכם באומתנו, עד שיעשה כמותם. קצרו של דבר אין על המודה תשובה לפי

שטתו.

ת ו י מ ר ח ת א ש ר פ[ [פרין י,

,*כי היו הכשרים מואסים הדם : אמר המורה 2 ! ל ״ . ר ב י ג ו ז ב ת כ ויחשבוהו להם לטומאה, אבל יאכלו ממנו הרוצים להתחבר לשדים ולהתנבא (להם) [מהם] 3 בעתידות, והתורה תכוין לעולם להרוס בנייני סכלותם בהפד מחשבותיהם»! ולכך אסרה הדם באכילה ובחרה בו (להזהד) [להטהר]*6 על המזבח לכפרה, ולכד אמר ״ונתתי פני בנפש האוכלת בהזאות׳ ולזרקו, כמו שאמ, 8 בנותן מזרעו למולד, שהוא מביא למין ממיני ע״ז, את הדם״ ז כי לא נאמ, כן במצוד. אחרת״. ע״כ לשון המורה שהביא רבעו ז״ל. והשיב9 כן, עליו ואמר«: ״אלה דברים מיושבים, אבל לשון הכתובים אינו אומד ״, 1 0 שתולה אסור אכילת הדם בנפש ™, ״כי נפש כל בשד דמו בנפשו הוא״ •

50 עיין ה׳ אםורי מזבח פ״ז הי״א. ובמהדורת שזח״ה ציין המעתיק מ״מ לעיין מו״נ ח״ב (כצ״ל> ולא ח״ג כפי שנדפס בטעות) פ״ל והערת החכם מונק דף 253 ו אך החכמ

מונק דן שם בשם קין, הבל ושת ונראה, שאין עניינם לכאן. 51 תוקן ע״פ שזח״ה.

1 ויקרא י״ז י״א.ת הדברים. 2 ח-ג פמ״ו. ההתחלה ע״ם אלחרתי! אח״כ מובא רק תו

3 שזח״ה : ולהתנבא מהם לעתידות. רמב״ן לפנינו: ולהנבא מהם העתידות. כי-פ : ולהנבא מהן בעתידות.

4 דמב״ן לפנינו: תכוין להם לעולם להרוס בעניני סכלותם בהםוד מחשבותיה* ורבנו בחיי: כוונת התורה לעולם להרוס בניני סכלותם בהפוך מחשבותיהם. כי״ס: תכוין

לעולם להרוס בניני סכלותם בהפוך מחשבותיה* 5 שזח״ה: ובחרה להטהר. רמב״ן: ובחרה בו להטהר (מהדורת ר״ן, ותקם״ה וכי״ס:) 1בך אצל ד בחיי ואברמאל: להטהר. ״לטהר״ שבמהדורות אחרונות אינה אלא טעות. 6 כן הוא ברמב״ן במהדורת ר-ן ותקס״ה ובאברבנאל ובר׳ בחיי. ובמאוחרות: לזרקו.

. 8 ויקרא כ׳ ג^-ז׳. 7 ויקרא י״ז י, 9 הריטב״א מביא כאן לשון הרמב-ן בשינויים קלי*

•9 בד״ש: לא יורו(כי״ס: יודו). 10 בד״ש t שבם יאמרו תמיד בטעם האטור כי. •10 ויקרא י״ז י״ר.

— נח —

סרק י

ובמשגה תודה ״כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר״״. ע״כ• והאמנם״ כי קושיית רבינו ז״ל מן הפסוקים קושיא חזקה היא, אך כאשר נתתי את לבי בלשון שכתב על שם המורה ״ שנשמט לו מלשון המורה מה שהוא עקד הכל. והוא מה שהיו חושבים הצאבה״, שהדם הוא מזון השדים. ומפני״ שהנפש החיונית דבק בדם ולא בבשר, והדם חומר לו, נתיחד אצלם לפי מחשבתם שהוא מזון לשדים יותר משאר מזונות! שהיה נחשב להם בשדים שהם גפשיים, לא גופים עבים, ולזה יחדו להם מה שהוא קרוב אל הנפש יותר. ולפיכד, לדעת המודה תלו הכתובים אםורו מצד הנפש, כי הוא הסבה המביאה למחשבה זג ונחשב לכפרה גם כן, וזהו ״כי הדם הוא

ן גראה דעת המורה לפי לשוגו. . כ f l בנפש יכפר״« — ״נפש תחת גפש״ 1

ה ר ו ת ת ה ק ו ת ח א ת ז ש ר פ

ןפרק י״א]2 כי החטא במשה ע״ה ר מ ; ״הרב המורה א 1 ל ״ ו ז נ י ב ב ר ת כ הוא, שנטה לצד הרגזנות, באמת ״שמעו נא המורים״ ו כי דקדק עליו הש, ית׳, שיהיה אדם כמהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו. וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם, מפני שמתנועותיו הכעס כלל 3 בלם ומדבוריו * היו לומדים והיו מקוים בהם« להגיע אל הצלחת העולם הזה והבא. ואיך יראה עליו הכעם והוא מן הפעולות הרעות, ולא תבא 8 כי אם7 הוא כמו ז ״מריתם פי״• מתכונה רעה מתכוגות הגפש. אבל אמרו בו שאבאר, כי לא היה מדבר עם סכלים ולא עם מי שאין לו מעלה, אבל אשה. וכל מה שיאמר ה כיחזקאל בן בוזי ע״ה, כמו שאחז״ל 9 ת י ה קטנה שבנשיהם 8

11 דברים י״ב כ״ג 12 צריו להיות כנראה : ראיתי שנשמט — או לשון דומה לזה. 13 בתרגום אבן תבון, שבו השתמש הריטב״א מדובר כאן על הצאבא ולא על הכשדי*

14 מכאן ואילו לא גמצא במורה, אלא הוא הסבר שניתן ע-י הריטב״א לדברי המורה. 15 ויקרא י״ז י״א. 16 שמות כ״א כ״ג

1 במדבר כי א׳. 2 שמנה פרקים ס״ד. 3 ליתא ברמבץ וברמב״ם/ ובר, בחיי. 4 ברמב״ס וברמב״ן: שמתנועותיו ומדבריו כול* רמב״ן (ר״ן): שמתנועותיו כלם

ומדבריו. בעה״ט : שמתנועותיו ומדבריו היו כולם. 5 שזח״ה חסר *בהם״. רמב״ם ורמב״ן: להגיע בהם, וכן בעה״ס.

6 שזח״ה: יבא, וכן ברמב״ס ובר, בחיי. וכמו לפנינו זעא ברמב״ן. ובעה״ס. 7 שזח״ה: אמרו בענין, וכן ברמב״ם. וכמו לפנינו הוא ברמב״ן. r במדבר כ״ז י״ד.

8 שזח״ה: עם אנשים שהקטנה שבנשיהם, וכן ברמב״ם. וכמו לפנינו הוא ברמב״ן..( 9 רמב״ם : שזכרוהו החכמים. רמב״ן: זכרו החכפי* — מכילתא בשלח (שמות ם״ו ב,

גט —

. l סהר הזכרת אי?

י ג ״ י ים ושאג י ^ m ע m י ר מ ' א ם ע כ י ש א ר ר ש א כ ״ י י ה ו נ ח ב ה י ש ע י י א

י י ג ת ם בי ש ן מ י ב ג י ל ס ע ע פחיתות מדה, ולולי שהיה ילדע שייש, ית׳ כ^ ז ןןחיו ' ש ת ° י ש , לא היה כועס. ואנחנו לא מציגי ל הכעסנוהו ״« ית' י התורי״ י ת ״ א י ד ע ת ה ל א ה ק ה ה י ט מ מ ה ח א ' ק מ ל א ב " א ד ז ז י נ ע י ב י ל א

? א. וראי׳ פ ם * מ פ י & נ ר ת ה ה ג ה ׳ י ״ י י מ י ודברתם אל הסלע לעיניהם יגתז מא "ידיו דל*״ ט ' ״ י י ז ״ א ן ם י ב ם ר י מ ע ל פ א ש ג י פ ג י ב פ ד י ר ב י מ י ר מ א ג ש

ר ב אי* י ג * י י כ ר ה ״ י ר ת מ מ א ה י י ג ח נ י א י ב נ ד מ א ה ש מ י מ י ד מ א ה ש מ

׳ י י ג נ י מ א . ת כ ה ' ש ם י * ב , ל י ל ע ב ף ה י ס י ה * : m ^ ב ת ל כ " י ז נ י ב ר ' י כ 4 ׳ ע

׳ א עליו'1 ל ג ש * * י ס ב ת נ מ א ן א י * ״מריתם פי״ שעברו על דבריו, ואמי ״ו גא ע < נ ט

א ט ' ח ד י , י י ׳ ^יייייי יייי' ^ ש ם ע כ ר ש ו ב ע ש ב נ י ע ן ה י 1 א ן 5 ס כ א

י לא כעם ׳ כ ם ע כ ל ש ל ד כ פ א ° ב ל י ת כ ה , י ם נ ת ל ב י ח י ה ד י ? ל פ * ע י צ ק ש כ

י יד, כעם ׳ כ י י ע ' י ם יי" ״ ם ע ת י י המורים״ תוכחת כדרך ״ממרים הי 1 י 9 י א ה ' 1 ש מימיו, כי בשלום ובמישור הלך מעודו. ועוד [שאי אפשר) 8׳ 2 2 0 ריס״ 5 ' י ב י ר " מ י ת ו ש ע ל]״ מאת השם (בעשותו) [עליהם ב גדי (כלל) [2 מ העובי ו 1 2 העלית(י<ג ובכל הנסיעות חטאם הגדול כשאמרו ״למה [זה] 0מ ותבכי י ה ^ ם א מ ע י י , ד ל ׳ מ י ר ת פ ד ו ב ע ת עבדים לשונאיהם ב ו י ה ל 2 שרצו 9ן ב מ

ם כ ב ר ק ת ה׳ אשר ב » מאסתם א [ י כ אביו <*. וכן אמד הכתוב ״יען [ג והיר׳ ל י 3 י מ ה א נ י ש א ר ם ה ע פ ב לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים״"״ ז* י & מיםר׳ * * י ^ נ ק ת מ א י י נ ת ב א י י ת י ת א י מ ה ״למה זד. העליתנו ממצרים ל עליהם קצף גדול ואשמה רבה, כמו שאמ׳ הכתוב ״ויקרא שם המקום ^

י ומיי 2 ? ״ ? ' ב ש ה י , ר י מ א ת יי' ל ם א ת י ס ל נ ע ל י א ר ש י י ג ב ב י ל י ה ע ב י ד מ י

, ו 0 , ' 2 ת י״'״8 . ובכאן כתב ״המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל א 2 • ד י אב את יוצרו. ומשה אמר ״גס בי התאנף ה׳ בגללכם פשע גדול מזה ז הוי ר

10 כך כרמב״ם. רמב״ן: הכעםגו אותו« וכן בעהיט. 11 כמדבר n o׳. p 12 הוא א1ל שזח״ה, וכרםב״ם וברמב״ז לפנינו•

•12 מה שגאפר בו(רמב״ן ר״ז^ 13 רמב״ז: יראה. רמב״ם: יעשה• 14 במדבר כ׳ י״ב. 15 כרמכ״ן לפנינו חסר *אם כד• ובבעה״ס: אלמא•

16 ברסב״ן לפנינו: העונש על משד- 17 דברים ס׳ ז׳ ועוד.p בעה״ט• 18 תוקן ע״ס שזח״ה, הרמב״ן, ובעה״ס. 19 ברמב״ן: עם פשר״ ו

20 גם בשזח״ד. וברמב״ז חסר. 21 בשזח״ה וברמב״ז כמו במקרא: העלייה ־ 22 שמות י״ז גי. 23 כרמב״ז לפנינו ואצל שזח״ה: שיר1ו.

24 ברמכ״ז ושזח״ד.: את אביו. 25 ברמב״ז לפנינו ושזח״ה בתקונו• 26 במדבר י״א כי. 27 שמות י״ז ג׳. 28 שמות י״ז ד.

29 במדבר כי י״ג. 30 דברים אי ל״ז.

פרק יא

אם כן הם חטאו וגרמו כל הרעה הזאת ולדברי המורה ״ אין להם בכל. והתימא עליו׳ שהרי מקרא מלא הוא המעשה [הזה! ״ חטא ופשע כלל ״ *ייקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם״״. וימגר. הכתוב החטא הזה

, ית׳ במדבר״. עכ״ל רבינו ז״ל, עס חגסיוגות הגדולים שנסו את השפ שתשובות רביגו ז״ל גראות גדולות יש למצוא לרב התנצלות. ״ ע א וה לרב הגדול שיתעלם ממנו כל זה. ומה שאמ, רביגו ז״ל כי לא םפר ל י ל ח י ב

׳ ורביגו ז״ל הכתו׳ שכעס, אם הכתוב לא זכר זה, הרי חכמיגו ז״ל זכרוהו ״ כתב בספרו שחכמיגו ז״ל אמרו עליו שכעס ב״שמעו גא המודים״. ומה שאמ׳ רבינו ז״ל, כי ״שמעו נא המודים״ הוא כמו *ממדים הייתם״, אם הלשונות שוין לא נאמרו(בכהונה) [בתכונה] אחת, והנה חכמינו ז״ל הזכירו לו בזד.. ואמנם אין לשון ״ממדים הייתם״ הנאמ׳ בניחותא מראה כעם ״ ה ז ולא ב כמלת ״שמעו נא המורים המן הסלע הזה״ שנאמ׳ בה״א הקריאה וה״א התמיהה •». וחכמי ההגיון אמרו, כי הקול בדבור ישנה הדבור מעגין להפכו, כי יאמר אדם לחברו ״בטוב עשית״ בשני דברים הפכיים. וכן חכמינו. והמורה לא חדש הפנה ז״ל אמרו: ״יש הן שהוא כלאו ויש לאו שהוא כהן״ ״ הזאת מעצמו כמו שאמרנו. ומה שחדש, הוא אומרו שעל הכעס נגזרה עליו הגזרה. ולשון ״מריחם פי״ כבר פי׳ אותו הרב המורה ז״ל, ומה אדם שיבא

אחריו להוסיף על דבריו. ומה שכת׳ ״לא האמנתם בי״ נראה מדעת הרב ז״ל, כי זה לפי מהת מ א שכבר נודע, כי מרע״ה שאל מהשם ית׳ להודיעו דרכי מדותיו, ב, וביאר בו הרב ״הודיעני נא את דרכיד וגר וראה כי עמד הגוי הזה״ ״, שרצה לומר, כי הוא צריד להנהיג לישראל במדות דומות למדותיו המורה ״ של הש׳ ית׳ והנהגותיו, והקב״ה הודיעו מדותיו, אשד מכללם ארד אפיים *יהיח א(0ח־» הסבלנות לרשעים, ושלא יכעום עליהם מהרה. וכאשר לא

. 32 כן ברמב״ן ושזח-ה. ב ר !3 ברמכ״ן ואצל שזח-ה: וכדברי ה. 34 תהלים ק״ו ל״ב. ז ״ ב מ ר ^ ה ב ד ע w מ ט ט ק מ ש ו ן ה 33 מ

ר ב ל י ״ י ז ג י מ כ ח י *-ל א״״כ : וכתוב בס״יי ש ל י ^ ^ ר פ 35 ^ ס & תקנתי ע״ם שזח״ד-

ס ל3 כיונתי כנרא^, שבספרי שס הזכירו לו כעסו בשמעו נא המורים ולא הזכירו מ

, ואצל שז״-ה במעות ־ ף כ ע ו ל ם ה ^ ה ה י מ ן י « ^ ה, « ! ™ ^D עיין מו-נ ח-א פ׳ נ״ד. f c *4

י ב ה ״ ״ ! ! 39 4 ק !״ג ע-א. 40 שמות ל״ג י״ג• 1 ° 3

** "יקד ע״ס שזח״ד-

— םא —

too" מוכית

נשתמש משה ב&ת הזאת במדה זאת נמצא שלא האמין בדבר זה, כי האמונה מצטרפת למעשה. ואם קצף משה על פקודי החיל, כדין קצף, כשהחיו הנקבות,ל בדבר בלעם למסור מעל בה׳ על דבר א ר ש י 4 באמרו ״ הן הנה היו [לןבני 8 פעור״». ובענץ ע״ז נתפרסם הקצף׳ והפיל בתוכם »׳ כמו שהוא בפר׳ ל״ב בחלק הראשון»<. ואם הרב המודה אמ׳׳ שלא מצא׳ שכעס השם עליהם, לא אמר שלא היה במעשה חטא ופשע. חלילה, חלילה• אד דעתו שחטאו ופשעו,». ומה שאמד ״ויקציפו על מי ת׳ אלא שעל החטא הזה לא יכעום השם י מריבה ״, אולי דעת המורה בו שהקציפו למשה. ואע״פ שזה בסוף הפסוק ״וירע למשה בעבורם״, בא הכינוי קודם השם ז כדיר ״ותראהו את הילד״ 48, וכאלה רבים בספרים. ולדעת המורה אין ספק׳ כי גס אהרן כעם כאן, והוא חטאו, אלא שהכתו׳ מייחד העניץ למשה, שהוא הגדול, כמו שאמ׳ דוד ״וירע למשה בעבורם״, והנה גם לאהרן הרע, ומשה דבר במקום שניהם ״המן הסלע תזה נוציא לכם מים״׳ לא אמ׳ אוציא לכס מים. ואהרן יילד לשלום ובמישור, חוץ מזו שראינו שהענישם השם! זה דעת המורה. ומה שהוקשה לו בדברי המורה, הוא, שנראה לשונו כסותר זה לזה, כי הוא אמ׳ שהחטאות» היה׳ מפני חלול השם, לפי שנוהג איש כמוהו במדה דעה, ואחרי נ ז מרג כן אמ/ כי לא טעו בזה ישראל בו, ולא היה בזה חלול השם׳ אדרבה, כי ח״ו שיהיה לו פחיתות מדה, אלא שתלו הדבר בכעס הש׳ ית׳. והנראה בזה, [כי החטא] היה לרמב״ם ז״ל על שני פנים, גרם הכעס לשניהם. האחד, שתלו בו מקצת העם מדת הכעס שהיא תכונה רעה וחלול השם באיש כמוהו. השני, שתלו בו הרב ״׳ — והיה באמת׳ — שתלו הכעס בקב״ה. ויתכן׳ כי על כן באו בחטא זה שתי לשונות חלוקות. אמרו ״על אשד לא האמנתם בי להקדישני״׳ ואמרו ״על אשר מדיתם פי״. ולשון המודה ופירושו מורה כן. ויחזי} זה, אומרו בשירת האזינו ״על אשר לא מעלתם בי בתוד בני ישראל״ וחזר ואמר ״על אשד לא קדשתס אותי״ ־׳, ובא מעלתם שם במקום מריתם

43 שזח״ה נכון. 44 במדבר ל״א ט״ז. 45 מעשה העגל — שמות ל״ב.

46 אינני יודע למה מתםזן. ואצל שזח״ה תקן פ׳ נ״ד — ואינו נראה.

47 השווה גמ יל״ש רמ״ז תשם״ג(לבמדבר כ׳ ד״ה ויקה את המטה). 48 שמות ב׳ ו׳ — וכפשוטו של רש״י והראב״ע.

49 שזח״ה : שהחטיא כרגזנות. 50 תוקן ע״פ שזח״ה. 51 אצל שזח׳יה מוקף ״שתלו בו הרב- וסימן שאלה בו. אך הוא פשוט : שתלו בו הרוב

— כלומר רוב העם, בנגוד לנאמר לעיל מזה ״שתלו בו מקצת העם״. 52 דברים ל׳׳ב נ״א.

— סב־־—

• סרק «א

הנה ״ולא קדשתם״ במקום ״לא האמנתם בי להקדישני״. ועוררני עוד אל״ק) [תמ״דז״, שהיה בסי מ ת ) הענין הזה החכם הנלבב ד׳ שמואל בן עבאסי

מאד בספר המורה.. ״ ידעתי כי קבלת . . ם ע כל זה כתבתי להתנצלות הרב המורה ז״ל, ו רבינו הרמב״ן ז״ל בענין החטא קבלה אמתית ואין להדהד אחריה, אד

ם 55. י י שבעים סבים לתורה, והכל דברי אלהים ח

ן נ ח ת א ת ו ש ר פ נפרק י״ב]

, אלהיך לעשות את יום השבת״ כתב רבינו ז״ל בשם ״על כן צוך ה המורה־׳ כי המאמר הראשון ג כבוד היום (וםדורו) [והדוח] <, וכאשר אמ, ״על כן בירך ה׳ את יום השבת ויקדשהו״ 3 — ועל זה הזכיר טעם ״כי ששת״», אבל בכאן הזהיר אותנו לשמור השבת בעבור המתינו ימים עשה ה, במצרים עבדים י [בכל יום] 8 על כדחינו, ולא היתד. לנו מנוחה, והוא יצוד.1 ממצרים׳ עתה לשבות ולנוח כדי שנזכור 9 חסדי הבורא עלינו, והוציאנו 0 מעבדות למנוחה. והנה בשבת (בכל אלה) [נכללו]« שני טעמים [האחד] ״,

53 שזח״ה: עכאסי תמ״ק. ר׳ ש.ז.ח. הלברשטם מציע תמ״ך־־תהא מנוחתו כבוד. ואולי הוא אביו של ר׳ יהודה בן שמואל ך עבאם. מחבר ״יאיר נתיב״ שבכת״י בבודליאנה,

עיין עליו באנציקלופדיה היהודית הבריםית ובאנציקלוסדיה יודאיקה. 54 שזח-ה חסר ו״עם״ $ ובגליון ״י״ל ועמ כעין״(ז).

55 עיין כעין זה בפתיחת הריטב״א.

1 דברים ה׳ ס״ו. 2 מו-נ ח״כ פל״א (אבדתבון) — ל-ב (אלחריזי). 3 הכוונה לנאמר בעשרת הדברות הראשונות ״כי ששח ימים עשה ה׳ את השמים ואת

הארץ״(שמות כ׳ י״א). 4 תקנתי לפי שזח״ה והרמב״ן׳ המורה׳ ובעה״ם.

5 שמות כ׳ י״א. ע״כ לשון המורד- מכאן ואילך מובא תוכן דבריו ע״פ הרמב״ן. 6 שמות כ׳ י״א.

? כן גם בכי״ם. וברמב״ן ד״ש : עבדים במצרים עובדים. שזח״ה: היותנו במצרים עובדים« וכן אצל אלחריזי ואבן תבון: ״היותנו עבדים במצרים״.

8 תקנו ע״פ שזח״ה והרמב״ן. 9 ברמב״ן-ושזח״ה : שנזכיר 1 בעה״ט : שנזכור.1 שזח-ה: בהוציאנו ! רמב״ן ד״ש: שהוציאנו ן כי״פ ובעה״ט : בהוציאו אותנו. 0

n תוקן ע״פ הרמב״ן, בעה״ט : השבת בכללה. 12 רמב״ן ושזח״ה : האחד ן בכי״פ אץ האחד, וכן אין בבעה״ט.

ספר יוזנווז

״ החםד»« ד ו ״ אלוה [בורא]״׳ ולזכור ע ו להאמין בחדוש העולם שיש ל הגדול, שעשה עמנו, שאנחנו עבדיו, שקנה אותנו להיות ״ לו לעבדים. ע״כ,ב ר ב י נ ו עליו, כי זה אינו גכון, ״כי בהיותגו שובתים ולא נעשה ת כ ו מלאכה ביום השביעי, אין לנו בזה זכרון ליציאת מצרים׳ ואץ לרואה אותנוה בזה, רק היא כשאר כל המצוות, אבל יהיה זכר ע י ד י 1 בטלים מן המלאכה 8

למעשה בראשית, שנשבות ביום ששבת השם וינפש״. ע״כ.ן בדרד המורה בהרבה מצות ימצא, שדעתו, כי יש י י ע ה ל צ ו ר ה ו מצות שאע״פ שניתנו לדורות׳ — שהיה עיקרם לפי הדור ההוא׳ אשר להםכר״ גדול יהיה השבת לאשר שבתו ישראל נתן, ומעתה לאותו הדור הי2 כן לכל דור ודור כעין ״עליה (לבניהם) מעבדות מצרים ומהם יהיה היכר 0 [לבניכם]« ספרו״ ». ואם היום לא יתנו הכל לב לדבר, יש כמה מצות שטעמם מבואר, והם כמצות אנשים מלומדה לרב בני אדם׳ ואין איש שם על לב הטעם ההוא. וזה דבר שאינו נעלם למסתכל יפה בספרו ז״ל. ואף כי פי׳ רבעו ז״ל

2 מאד גס לשטת המורה ז״ל׳ וכמה פנים לתורה. בפסוקים גכון(ו)גמצא 8

ם י ט פ ו ת ש ש ר פ [פרק י״ג]

, כי טעם העריפה ״לגלות על הרוצח 2 כתב רבי׳ ז״ל!: אמ׳ המורה ולבער דמו, בעבור שברב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל,3 יעידו לפני הבורא, וכשיצאו הזקנים ויתעסקו במדידה ההיא, וזקני העיר שלא התרשלו בתקון הדרכים ושמירתם׳ ושאינם יודעים מי הרג את זה

13 גם בבעה״ט : לו! ובשזח״ה, וברמב״ן חסר. 14 תוקן ע״פ שזח״ה ורמב-ן. 15 ברמב״ן לפנינו: והגה לזכור חסדו. וב״תכלת מרדכי״, מגיה: והשני לזכור״ יכן

ב״כור זהב-. וכמו שלפנינו בבעה״ט ובכ״י פ׳. 16 ברמב״ן: חסדו ן כי״ס: החסד, וכן בעה״ט.

17 כן גם בכי״פ * וברמב״ן ד״ש חסר. 18 ברמב״ן: ממלאכה ו כי״פ כמו לפנינו בריסב-א. 19 שזח״ה: דבר.

20 שזח״ה: הדבר. 21 שזח״ה : לבניכם׳ ונכון. 22 יואל א׳ ג׳. 23 תוקן ע״פ שזח״ה.

1 דברים כ״א ח׳. 2 מו״נ ח״ג פ״* 3 שזח״ה׳ רמב״ם ודסוסים שלנו ברמב״ן: העיר ההיא 1 בעה״ם, ר׳ בחיי׳ אברבנאל,

רמב״ן ר״ן וכי״פ חסר ״ההיא״.

פיק י1 וכשיחקמןד* י״עגין׳ ויאספו הזקנים, ויביאו העגלה, ירבו בגי אדם לדבר בו ויגלה 8 הדבר׳ וכבר אמדו •׳ שאפי׳ תבא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תעדף! ואם יודע הרוצח. ויחרישו ממגו׳ ויעידו לפגי הבורא על גפשותם׳ כי לא ידעוהו׳ יהיה בזה עזות גדולה׳, וכל השומע שמץ דבר בענק׳ יבא ויפרסם הדבר, ויהרג׳ או ע״י בית דיו׳ או המלד׳ או גואל הדם. ויתחזפ העגין ! הזה י, בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעב(0ד • בו, ולא מרע לעולם.

״ בו רואיו, וידברו בו״. ו ר י כ י וב עליו ואמר ״כי לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזאת תועלת׳ י ש ה ול המעשה איגו גראה ״, והיה ראוי׳ שיעשה בשדה טוב׳ ראוי לזריעה׳ עד ג א

. ע״כ. שיכירו בו רואיו, כי בגחל איתן לא יודע למה לא יעב(0ד״ ״ל קיצר קצת מלשון הד״ם במז״ל דברים הצריכים ״ ו ז נ י ה ר ב נ ה ו לענין מאד, כאשר יראה הלומד בלשון הערב! ועוד שינה בהעתקתו מלשון! הוא שכתב ״ויתחזק הענין וכו׳ עד ויכירו בו רואיו״, וכמדומה לי, ב ר ה שנוסחה משובשת נזדמנה לרמב״ן ז״ל, כי לשון הרמב״ם ז״ל בערבי אינו כן,א ״ויתחזק זה הענין, בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעב(0ד בו, ל א

ןלא יזרע לעולם, שבעל » השדה יעשה כל תחבולה, ויחקור עד שיודע ההורג, 1 כדי שלא תעדף, ולא תאםר ארצו עליו לעולם״. ע״כ לשה הרמב״ם ז״ל. וכן

י העתיקו החכם ד׳ שמואל בן תבון. ואולי לשה הרמב״ן ז״ל נתפס מהעתקת1 שהוא ידוע ומבואר בכמה מקומות לאין מספר, שהיא העתקה התרתי*. ולפי הלשון האמתי אין מקום לקושיית הרב משובשת, אין ראוי לעיין בה ״

4 תוקן ע״פ הרמב״ן ושזח״ה.

5 רמב״ס נ ויגלה זה הדבר, ואולי כשיגלה יודע הרומז. שזח״ה ורמב״ן! אולי יגלה ן בעה״ם ן ואולי יגלה. די בחיי: ויגלה t וכן כי״פ ו אברגנאל: ואולי יתגלה ויודע

הי הרוצח. 6 ירוש. סוטה פ״א ה״א.

ל רמב״ם, אס תבון: עזות גדולה ו אלתרתי: זדון גדול. שזח״ה, רמב״ן ור׳ בחיי כפו אלחרתי.

8 &זח״ד״ רמב״ן׳ n בחיי, בעה״ט — חסר ״זה״. רפב״ס: זה הענק.

S 9 תוקן ע״פ שזח״ה׳ רמב״ן ורמב״ם.

! שזח״ה ורמב״ן: יכירו! כי״פ ור׳ בחיי — ויכירו ו בעה״ט: ויכירוהו. 0 | י ״ רמב״ן, אברבנאל ובעה״ט: נרצה בעצמו. 12 תוקן ע״פ שזח״ה ורפב״ן.

13 הריטב-א משלים ע״פ העתקת אבן תבון« ולפנינו באבן תבון: שבעל האח... תערף העגלה...

4! לפנינו באלחריזי p נמצא קטע זה. אמש הרמב״ן לא העתיק כל הפרק הזה כלשונו, ויש בו אף השמטות נוספות.

1 עיין בהקדמה ס״ד. ובהערה 3 שם׳ ועיין גם לעיל ס״ז הערה 9. 5

I ספר• הזכרון ו

ז״ל. ואם תשאל, מ״מ גם לטעם לשון הרב ז״ל קשה׳ שהרי אילו היה העריפה בשדה נעבד יותר יחוש בעל השדה עליו׳ ויש לאמר׳ כי זאת אינהל איתן, כבד הזכירו בו רז״ל טעם׳ כדאיתא בסוטה ז!. ח נ 1 טענה, כי בהיות 81 בעל השדה. ויותר ראוי להקשות׳ שהרי נחל איתן ומ״מ גם לזה יח[ו]ש 8׳ ואם 1 9 הוא מקום קשה, שאינו ראוי מעצמו לזריעה, כפי פירוש רש״י ז״ל כן מה מקום.לאסור בו דזריעה והוא אינו ראוי לזריעה. ויש לתרץ לדעתו, כי נחל איתן ראוי לןדיעה מעצמו׳ אלא 2 ז״ל, כי מה שכתב בהלכות רוצח 0 שהוא.מקום שעבר בו שטף מים, כי הוא סמור לנהר, כמו הרבה מקומות סמוכים לנהר, שיטלם שטף הנהר זמן אחד, ואחר כד יניחם׳ וישובו להויתן. ואם תאמר עוד, לטעם הרב ז״ל למה בעריפה ולא בשחיטה ? ויש לומר שתי תשובות בדבר. חדא, כי כאשר העריפה דבר משונה ידברו בו יותר׳ ועוד, כי אין דעת הרב ז״ל במצות לתת טעם בפרטי המצות כי אם לכללה׳ כמו. ונכלל בטעם הרב ז״ל, לחוקר בלשונו, כי כל הענין הזה 2 שכתב הוא ז״ל 1 יהיה סבה בעיירות לשמור הדרכים יפה, ולשמור מה שארז״ל בשמירת האכםניא והלויה, וכמו שירמז הכתוב בפסוק ״ידינו לא שפכה״, וגר ו כדאיתא בסוטה 22. ומה תועלת גדולה בעולם יותר מעניין זה, שהוא סבה לשמירת

נפשות ומצות גמילות חסדים ואכםניא, שהוא כמקביל פני שכינה 23.

16 שזח״ה: להיות. ל1 מ״ו ע״א : א״ר יוחנן בן שאול מפני מה אמרה תורה הביא עגלה בנחל׳ אמר הקב״ה : יבא דבר שלא עשה פירות ויערן* במקום שאין עושה פירות, ויכפר על מי שלא

הניחו לעשות פירות. מאי פירות ?... מצוזת. 18 תוקן ע״פ שזח״ד-

19 במשנה סוטה מ״ה ע״ב פירשה רש״י *איתן — כמשמעו קשה״. ורש״י דברים כ״א ד׳ םירש : •איתן — קשה שלא נעבד״.

20 ה׳ רוצח ס״ט ה״ב: ״ומורידימ אוחד, אל נחל ששוטף בחזקה״. ועיין בכם״מ שם: ״דמשמע לרבינו דקשה ןהאמור במשנה] היינו שהוא שוטף בחזקה״. וכן הוא בסי׳ המשנה להרמב״ם — (פ״ט מ״ה) ״חזק ־ ההמשכה״. — ועיין בתוי״ט ובתפא״י ובמלא״ש — ועיין בפירוש רד״צ הופמן ובתורה תמימה כאן. — והריטב״א כאן פירש דאף להרמב״ם אינו מקום זרימת הנהר הרגילה ובזה תורצו כל הקושיות על הרמב״ם. ועיין חדושי הריטב״א למכות כ״ב ע״ב ד״ד, ופרכי׳ שכותב דע״י טורח עבודה יש לו

תיקון ואסרי׳ רחמנא ושכן נראה מדברי הרמב״ס (כצ״ל שם) בה׳ רוצח. ועיין ב״מנחה טהורה״ להרב חנוך הכהן עהרענמרייא (בגרמנית, פרנקפורט 5692) ע׳ 6*44 המפרש מדעתו שנחל איתן הוא השוטף בחורף בחזקה ובקיץ הנו קשה שלא

נעבד ומגשר כך בין פירש״י לרמב״ם. 21 עיין מו״נ ג׳ כ״ו. 22 מ״ו ע״ב. 23 עיין שבת קכ״ז ע״א.

— סו —

. ה כ ר ב ה . ת א ז ת ו ש ר פ [פרק י״ד].

, כי ההפלגה למשה היא מה שאמי כתב דביגו ז״ל * : הרב אמר במורה 2 ״לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו״ ו״לעיני כל ישראל״ «־, כי תיו לעיני החולקים עליו והמסכימים עמו. אבל שאר הגביאים יעשו אותם ליחידים מבניב י ש ה . ו אדם, כענין* ״ספרה גא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע״9ו ואמי, שאיגו גכון בעיגיו. כי עצירת הגשמים לאליהו, העצירה י ל ע והביאה», גתפדםמו (עוד) [מאד] י, וגם היה בגזרה ממנו ״חי השם אם יהיה. וכן עמידת [השמש]•* ליהושע״ 8 בשנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי״תה״ כל מלכי כנען 1 לעיני כל ישראל, וראו או 0 היה (באמרו) [באמת] הנלחמים בו והנשארים, ורז״ל יזכירו ״, שראו אותה מסוף העולם ועד סופו. והכתוב מפליג בו מאד ״ולא היה כיום ההוא״», וגר. (וקריאת) [וקריעת] ״1 לא געשה ליחידים, רק לכל ישראל, וכתוב בו*ג 1 כקריעת ים סוף• ׳ הירדן

, וגר. עכ״ל הרמב״ן ז״ל. ״ויהי כשמוע כל מלכי האמורי״ ״ה אני גכלם מאד לכבודו ז״ל על תשובות האלו. כי לשון הרמב״ם נ ה ו ז״ל היה, שהיו הנסים של משה בשעת מעשה בפני רבים והיו לעיני החולקים עליו(והנסמכים) [והנמשכים] •« עמו. וזה לא נמצא באליהו ובאלישע, ולא בקריעת הירדן, כי לא היו בשעת מעשה החולקים עליו, כאשד היו בקריעת

1דבדימ ל״ד י״א. 2 ח״כ סל״ה, (אלחריזי—סל״ו). הרמב׳ץ מביא תוכן דברי המורה.

3 דברים ל״ד י״א—י״ב. 4 ברמב״ן לפנינו: כענין שנאמר. ובעה״ט : כענץ ספרה.

, ח׳ ד. 6 מלכים א׳ י״ז—י״ח. 7 תוקן לפי שזח״ה והרמב-ן. 5 מלכים ב 8 מלכים. א׳ י״ז א׳. הרמב״ן בהמשך הדברים מסביר מהכתובים שהיה הענין מפורסם

מאד. •8 תוקן ע״ס שזח״ה. 9 יהושע י׳ י״כ וכו׳. 10 תוקן ע״פ שזח״ה והרמב-ן.

11 בדמב״ן לפנינו בטעות: אותם. בעה״ט : אותו. 12 ע״פ פדר״א נ״ב, מובא ביל״ש ח״א רמז ע-ז. 13 יהושע י׳ י-ד,

14 תוקן ע-פ שזח״ה ורמב-ן. 15 יהושע ג׳ ט״ז. 16 ברמב״ן לפנינו: ובקריעת הירדן ובקריעת ים טוף — אמנם יותר נראה כמו שכתוב לסנינו, כי הרי על כך שנסי משה היו לעיני כל ישראל אין 1ריך הרמב״ן להביא

ראיה. ובעה-ט : וכן קריעת הירדן כקריעת הים סוף., א׳. 17 רמב״ן לפנינו: בה, ויותר נכון. 18 יהושע ה

19 שזח״ה : והנסמכים עמו. ונראה ש1״ל והנמשכים עמו, כי כן הלשון(והנמשכים אחריו)ס תבון, שבתרגומו השתמש הריטב״א. וטעה הסופר המעתיק בהסתמכו על אצל א ההבאה מהרמב״ן, שבה נאמר לעיל ״והמסכימים עמו״, והוא ע-ס תרגום אלחריזי.

םפר הזכרת

ים סוף, ובניםי מצרים. ואפילו היתה עמידת השמש ליהושע לעיני כל ישראל בשעת מעשה, לא היו בשעת מעשה החולקים עליו, שיראה להם יהושע׳ כי זה עושה בדרך נם, ולא הרגישו בתפלתו כ״ש׳ כי שם אינו כתוב אלא ״לעיני* לא *כל ישראל״. ועוד (והלה) [והלא](ב)מחנד.« ישראל נשארו 0 ״ ל א ר ש י בגלגל, ולא עלו עמו לגבעון כי אם אנשי המלחמה וגבורי החיל, כמו שמפורש. ומה שכתוב ״וישב יהושע וכל ישראל עמו אל המחגה הגלגלה״«*, בכתובים ״ ד״ל כל ישראל ההולכים עמו, כי המחגה בגלגל גשאדו. לכן אמ׳ הרמב״ם, ז״ל**, כי לא נאמר שם ״לעיני כל ישראל״ אלא ״לעיני ישראל״. ואין צדי לומ׳, כי אם בא עגין אליהו בעצירה בגזרה ממנו׳ לא היתה השבועה ההיא לעיגי כל ישראל, כי היתד. לאחאב לבדו, או לו ולםיעתו, והשאר ידעו כן מפי״ ב ת כ השמועה בלבד. ויותר קשה לי לדברי הדמב״ם ז״ל מדברי עצמו׳ ש שאין הבדל בגופו של נם מפגי שיהיה בםתד, או לעיגי כל העולם. והתירוץ, כי הכתוב מפני שידע זה תפם לו מה שאיפשר להפליג מסבות מקריות, חוץ לגופו של נם מצד דפרםום, או בדרד דז״ל, והפרסום הוא [להורות קצתן •2 למקגתרים על גופו של נם לסבור בו שום םברה נואלת. כי אין ספק׳ שלא יםברו ולא יאמרו כן בהיותם בפני רבים ובפני חכמים גדולים׳ וכ״ש בהיות בפני החולקים עליו׳ המתנצחים באותות ההם. וזאת כתב הדמב״ס ז״ל׳ ונכונה היא מאד לפי דרכו. ואם דרך דאמת שרמז בזה ןהזענין •* רבינו הרמב״ן היא נכונה(0יותר •* לפי דרכו׳ אבל מה נעשה לרמב״ם ז״ל, אס לא ידע בדדד, הנזכר ז» ההיא, או שידע ולא רצה ללכת בה. גם הדמב״ס ז״ל כבר כתב בפד, ההבדלה שיש לנבואת משה על שאר הנביאים אף בדבר עצמו׳.עד שאמק״ בינו לבינם׳ כמו שכתוב שם תה יוצא הרב ז״ל׳ כי שם נביא נאמד בםפוto בשם p ׳ אבל לא יאמר לרב ז״ל מאמרו ״אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים* ״ מופת, כי אין השם ממין הםפוק, כי שם מופת נאמ׳ בהשויה״ על הקטן

כגדול. ע״כ.

20 יהושע י״ *ב. שזח״ה : אינו כתוב: ״לעיני כל ישראל״ אלא ״לעיני ישראל״. והיא היא.

21 שזח״ה: הלא מחנה. 22 יהושע יי ז״. 23 יהושע י״ ס״ו. 24 מו״נ ח״כ פל״ד- 25 לא ידעתי מקומו.

26 תוקן ע״פ שזח״ה. 27 ח״ב פל״ה.מ תבון. והאברבנאל מביא בשתוף. ושזח״ה במעות: הססוק. 28 זר. הלשון א1ל א

29 ובריס ל״ד יי. 30 שזח״ה: בשום. 31 שזה״ה: בנסים.

— םת—

ןםיוםן

ה תכלית ואחרית כל האוהדות וכל הגמולות ש ו ד ק ו ה נ י ת ר ו ת ב, אברהם ך עזרא בפסוק ״ולדבקה בו״ ^ היה הדבקות בשם, ולזה רמז ד שאמ, ״ולדבקה בו — בסוף והוא סוד גדול״. רש שחשבו שרמז על סודו הרמב״ן ז״ל׳ ״שאין הסוד ההוא מטעם המקראי י ל אלידימא)*. ו א מ׳ ע הזה״. ואמת הוא לפי המונה ההיא. אבל לדעת הקצת*, לא נתכון אלא לסוד הגדול שיהיה מעון לשכינה ונפשו צרורה מחיים בצרור החיים, שזה דעת הרמב״ם ז״ל י. שאגי רואה החכם ההוא הולך מאד בשטתו•, כמו שידע המרגיש בסודותיו, ואם לא ראו זה את זה. והאדם הגדול, אשר לא ידע שזה דרך החכם ההוא י, גטה בהרבה דברים מכווגותיו בסודותיו כאשד גטה מדרך

1 דברים י״א כ״ב. 2 שזח״ה: אליהו. וכן נראה נכץ. ונראה שאין זה עניין לסוד אליהוא שבאיוב ל״ג י-א ברמב״ן, כפי שרצה להבין המעיד מ״מ במהדורת שזח״ה ושזכרה גם ב״שער הגמיל״, אלא המונה לנאמר בחידושי הרשב״א (מובא ב״עין יעקב״ ב״ב ע״ז^ ״השכל מתמיד על הנפש ונזקק לה תמיד תהיה דבקה למעלה בלי שתתפרד ותתקיים בכה הגוף

לעוה״ב כענין אליהו״. 3 כרמכ״ן: המקום.

4 כך מפרש את דברי הראב״ע ר׳ שמואל אס צרצה ב״מקור חיים״ (מנטובה שי״ם — דף קט״ו ע״א וק״ח ע״ב). ועיין בדברי דןמב״ן, שמרמז לזה מדברי הכוזרי ו אך הוא

הבין דברי הראב״ע אחרת ע״כ דחה דבריו. 5 עיין מו״נ ח״ג פנ״זג

6 עיין מכתבו של הרמב״ם לבנו די אברהם ב״קובץ״ ב׳ ל״ם ע״ב—מ׳ ע״א שבו מצוה הרמב״ם לבנו לעיין בפירושי הראב״ע ובחבוריו, וכותב עליו: ״החכם הנזכר רבי אברהם אבן עזרא זצ״ל, אשר העירני על ענינים רבים״, ומפליג בשבחו. אכן עיין בנימין זאב בכר: הרמב״ם פרשן המקרא (ת״א תרצ״ב) עי 24, שמוכיח, כי מכתב זה לא יצא מעטו של הרמב״ם. בכר מניח, שהרמב״ם ראה כמה מספריו הפרשניים של הראב-ע וסי ״יסוד מורא״ והשתמש בהם. וכבר הסתפק הרש״ל ב״ים של שלמה״ בהקדמה לב״ק בנוגע לאגרת זו׳ אמ מהרמב״ם היא, בכתבו: ״אם p הוא מה שנמצא באגרתו בכתב שכתב לבנו״. ומעניין, כי הםיסקא המופנית נגד חכמי צרפת, אשר עוררה במיוחד את חמתו של הרש״ל, משמשת הוכחה נוספת לא לייחס אגרת זוp לרמב״ם, אלא לראות בה זיוף ספרותי (עיין ישראל פרידלנדר בקובץ ״ר׳ משה

מימון״ — בגרמנית — ח״א, — לייפציג 1908 — ע׳ 435׳ הערה 2<. 7 כוונת הריטב״א לאמר, שהראב״ע ושיטתו כשיטת הרמב״ם, וזאת מתתו בהרבה מסורותיו. והרמב״ן, כשם שמחולק הוא על הרמב״ם p הוא מחולק גם על הראב״ע.

ועיין דברי הרפב״ן על הראב״ע בהקדמה לפירושו לתורה.

&&ר הזכרון

׳ כאשר הוא הרב הגדול ז״ל. ודיו לעבד להיות כרבו. והאלהים יכפר בעד 8 יודע ועד עלי׳ בי כוגתי בכל זה לשם שמים׳ לא להתגדל ולהתהדר׳ כי יודע

אגי בעצמי, שאפילו כיתוש קטן איגי כגגד תלמידיהם. גשלם םפר הזכדון תהלה לאומר אגי ראשון ואני אחרון. תם וגשלם

בג״ה יתי־ ויתי.

8 ראוי לציין, כי הריטב״א משתמש בביטוי זה -והאלקיס יכפר בעי״ בסוכה כ״ח ע״א בצאתו נגד סירוש הרמב״ם ל״דבר קטן ודבר גדול״. ועיין בהקדמה סרק ו׳ וכן לעיל בסרק ח׳ הננו מוצאים אותו ביטוי נגד הרמב״ם, והרמב״ן השתמש בו בסירושו לתורה

ויקרא א׳ ט׳.

ת ו ח פ ס נ תאריך לידתו ופטירתו של הרמב״ם

מקובל הוא בכל ספרי החוקרים׳ כי הרמב״ם נולד ביום י״ל בניסן(ערב, אלפים פסח) של שנת ה׳ אלפים תתצ״ה, ונפטר ביום כ׳ בטבת שנת ה תתקס״ה. אמנם מכיוון, שיש .לפקפק בתאריכים אלה אמרנו.לרכז בזה את

החומד לשאלה זו. החיד״א ב״שם הגדולים״ ערד הרמב״ם (מהדורת בן יעקב ע׳ ם״ב ע״ב) מביא שלשה מקורות לתאריכי חייו של הרמב״ם: ״ספר .יוחסין״, הערה

בסוף ב״י פירוש על ד״ד. המיוחם להרמב״ם, התשב״ץ. לכאורה הקדום לכל הוא הרשום בסוף פי׳ ר״ה, מכיוון שהוא מסתמך על כתובת רבינו דוד בגו,של ר׳ אברהם בן הדמב״ם. כתב יד מפיתש זה נמצא בספרית פריז והוא יצא לאור לראשונה בשנים תרכ״וי-תרכ״ח. הקטע הנידון ממנו הועתק גם ב״דבדי הימים של משד. רבינו הרמב״ם ז״ל״ שבספר ״ברכת אברהם״ לר׳ אברהם בן הדמב״ם ע״י המהדיר ר׳ דב בעד גאלדבערג

(ליק תר״ד), ושם נאמר: ,

״תה העתק מכתיבת אדונינו הנגיד רבעו דוד נין רבעו משה ז״ל. רבעו משה נולד לאביו רבעו מיימון ז״ל בחדש ניסן, יום ארבעה עשר שגת א׳ תמ״ו לשטרות, והיא ליצירה ד׳ אלפים ותתצ״ג, ונולד בקורטבא. ונפטר מן העולם הזה, וזכה לחיי העולם הבא א׳ בשנת א׳ תקי״ו לשטרות בליל שני יום עשרים לחדש טבת נהיה. ואבי מאדי, בנו׳ נולד לאביו בחדש סיון, ונפטר בליל שני, שהוא יום שמנה עשר לחדש כסלו, והיא שנת שמטה׳ ימיו ושנותיו אחת וחמשים שנה ומחצה. ואני דוד נולדתי במצרים בליל רביעי בשבת בשלש שעות

מתחלת הלילה לחדש טבת שנת א׳ תקל״ד לשטרות״.

יסוד התאריכים האלה הוא המנין לשטרות. מקובל הוא להתחיל מניינו בשנה:3450 ליצירה!׳ ז״א שאם רוצים להפוך מנין שטרות למנין ליצירה יש להוסיף 3449 שנים לשנות מנין שטרות. אד יש גם המקדימים בשנה

1 עיין א. עקביא: הלוח ושימושו בכרונולוגיא׳ ע׳ ס״א.

— עא —

גספמוה

אמת*, כלומר מתחילים מניינו בשנה 3449 ליצירה. לפי החישוב דראשון חי הרמב״ם בין השנים 4965—4895 לפי החישוב השני 4964—4894 התאריך ליצירה שנמסר לגו בכ״י פריז ד׳ אלפים ותתצ״ג אינו מתאים לא לתיעוב

ראשון ולא לחישוב שגי לתאריך למגין שטרות. אך לפי הנמסר לנו בכת״י אנו יכולים לברר באיזה חישוב עלינו לבחור., בטבת כתאריך פטירתו של הרמב״ם גמםד לגו לא דק יום החדש כ״. והנה יום כ׳ בטבת חל בשנה 4964 ביום ששי אלא גם יום השבוע *בליל ב, בשבת, ובשנה 4965 הוא תל ביום שגי בשבת. לפי זה עלינו לחשב לפי חישוב ראשון. חישוב זה היה גם חישובו של הרמב״ם עצמו, שהדי לדוגמא ב*יד, שמטה ויובל (פ״י ה״ד) הוא כותב, ששגת 1487 לשטרות היא החזקה״ בה

שגת 4936 ליצירה. תאריכי חייו של הרמב״ם הם לפי זה: לידתו ביום י״ד בניסן 4895 ליצירה ופטירתו יום ב׳ כ׳ בטבת 4965 והמלה *נהיה״ שבסוף התאריכים לחיי הרמב״ם בכת״י הנז׳ מתפרשת כמנין שנותיו של הרמב״ם בנוטריקון 70 שנה. ועלינו לאמר, שהתאריך ליצירה ד׳ אלפים תתצ״ג, הנמצא שם,

אינו אלא טעות סופר, או תוספת המעתיק. החיד״א, אשר מעתיק ב*שם הגדולים״ את הקטע הנידון, היה לפניו כנראה כת״י פריז ועל כן גם אצלו נכללה אותה טעות. ואכן בספר ״מאור עיניים״, (אשר מחברו חי בשנים 5338—5273) אנו מוצאים ג״כ העתק הקטע הנידון מכ״י הפרוש המיוחם לרמב״ם על ד״ה, בסוף פ׳ כ״ה בלי התאריד

ליצירה, ת״ל שם:

״רבנו משה ע״ה בעל ספר זה נולד לאביו בחדש ניסן יום י״ד שנת אלף תמ״ו לשטרות בקורטובא מתא, ונפטר שנת א׳ תקי״ו לשטרות יום שני כ׳ טבת! נמצא שהאיר עיני הגולה שבעים שנה פחות פ״ג ימים. ואבא מרי בנו נולד אתצ״ו לשטרות ונפטר א׳ תקם״ו לשערות.

ואני נולדתי לאבי במצרים א׳ תקל״ד. עכ״ד״.

אך מאידך חוזר התאריך ד תתצ״ג גם במקום אחר, וכנראה שלא בהעיוק מהקטע הנידון.

ר׳ סעדיה אבן דגאן, אשר נפטר עוד לפגי גירוש ספרד שהיה בשגה 5252 (סימן: מזר״ה ישראל יקבצגו), וחי עוד לפני בעל *מאוד עיניים״,

: 8 כותב ב*מאמר על סדר הדורות״

. , 2 עיין a מ. לוין ב״אגרת דר׳ שריוא גאון״ ע׳ 2, הערה ב׳, וע, 4 הערה ה 3 הודפס ב״חמדה גנוזה״ לעדלמ ע׳ 30

- ב ע -

תאריו לידתו ופטירתו'של הרמכ״ס

״ונולד הגאון הרב המורה׳ זכר אדונינו לברכה׳ בקרטבה ביום השבת, בעת המנחה׳ ביום י״ד מניסן שנת א׳ תמ״ו לשטרות׳ שהוא שנת ד תתצ״ג לבריאה׳ ונפטר לחיי עוה״ב בצוען מצרים ליל שני בשבת י״ח מכםלו שגת א׳ תקי״ז לשטרות, שהוא שגת ד׳ תתקם״ח לב״ע, והיו

ימי שני חייו ע״ב״.

אמנם חל י״ד ניסן בשנת 4893 ביום ד׳ בשבת, ולא ביום השבת. ובשנת 4895 תל ער״פ בשבת, ולפי זה היה עלינו לתקן כאן ד״א תתצ״ג לד״א תתצ״ה ולתאמו עם התאריך א׳ תמ״ו לשטרות. וכן עלינו לתקן כנראה תאריד הפטירה כך ״ליל שני בשבת י״ח מכסלו שנת א׳ תקי״ו לשטרות שהוא שנת ד׳ תתקם״ה לב״ע״, כי רק בשנה 4965 חל י״ח בכסלו ביום שני בשבת ולא, תתקם״ח המכרה ב־4966 שהיא מתאימה לא׳ תקי״ז לשטרות, וכן לא בד במאמר שלפנינו — והחלפות ו׳ בן׳ וה׳ בזז׳ שכיחות הן. אך עם התיקון הזה גגיע לעובדא מעניינת. ר׳ סעדיה מסיים: ״והיו ימי שני חייו ע״ב״. והגה לפי זה צריך היה להיות תאריך הלידה ד׳ תתצ״ג, כפי שכתוב באמת, אך אינו מתאים לא לתאריך לשטרות ולא ליום החדש והשבוע. ויכול להיות שהיו כמה מסורות סותרות בידי. ר׳ סעדיה אבן דגאן, ומתוכן מתפרשת הסתירה. אגב, כל התאריכים האחדים המובאים בקטע ״מאור עיניים״ הן אלה על ר׳ אברהם בן הרמב״ם והן אלה על ר׳ דוד בגו, לא גתקבלו על דעת אגשי המדע*. ובאמת הובעו פקפוקים רציגיים ביותר בקשר לייחום הפירוש על ר״ה לרמב״ם עצמו. אמגם, כעדות בעל ״מאור עיגיים״ גמצאו בו קטעים המובאים בשם הרמב״ם גם בפירוש המפרש לה׳ קדוש החדש, אך כלול בו גם פירוש, אשר הרמב״ם עצמו דוחהו בפירוש המשנה בחריפות יוצאת מהכלל וכותב עליו ״ואין מאמין זה אלא אדם ע״ה טפש בתכלית הטפשות לא ירגיש מן הגלגל אלא כמו שירגיש השוד והחמור״«. לפגיגו איפוא מקוד

מפוקפק, אשר יש בו אולי גם סתירה מיגיה וביה. אך תאריך זה — 4895 — של לידתו של הדמב״ם מקבל חיזוק ניכר

4 עיין מכ״ע חדשי(ברםלוי) 1900 ע. 14 ולהלן. 5 עיין כל זה במאמרים המוזכרים ע״י פריימן ב״קונטרס מפרש השלם״ ערר ״ראש השנה- ואצל פרוס׳ ש. אסף: ״מפירושו של הרמב״ם ז״ל למס׳ שבת״ ב״םיגי״ כרך ר ע׳ ק״ז. פרופ׳ ש. ליברמן ב״הלכות הירושלמי להרמב״ם ז״ל״ ע׳ י״ב אמנם מנסה לטעון, שאפשר לייחס הפירוש לר״ה לרמב״ם ולהסביר חריפות הגבתו בכך, שהוא עצמו נכשל בפירוש לא נכון זה בילדותו מפי מפרש מטעה והצטער על כך ן אך לי נראית

השערה זו לחוקה למדי.

ממקומות אחרים. לא רק שהוא גזבר ב״םפר יוחסין״ (חובר בשנה 5264)» בשם ״ספרים קדומים״, וכן מזכירו בעל ״שלשלת הקבלה״(בערך שגת 5340) בשם ״ם׳ יסוד עולם שחבר ר׳ יצחק ב״ר ישראל י ובחבור של ר׳ שלמה ן׳, יוחסין את התאריך יתייך. לעומת זאת בעל ״שלשלת הקבלה״ מביא בשם ם ד׳ תתצ״א ובשם ״קונטרס ישן״ ד תתצ״ב. אד החיזוק העקרי הוא בדברי

ר׳ שלמה בן צמח דוראן(חי 5204—5121) האומר:

״ומצאתי כתוב, שבשנת אלף תמ״ו לשטרות נולד בחדש ניסן בקרטבא ונפטר בשנת אלף תקי״ו בחדש טבת במצרים ונקבר בטבריא׳ שני

, שנה״. חייו ע

וכן מביא א. ח. פרימאן(ב״אלמה״ ע. 18), שמצא בכ״י ווטיקן:

״וזכה לחיי העולם הבא בליל ב׳ בעשרים יום לחדש טבת שנת א׳ תקי״ו לשטרות. והיום שנולד בו היה ביום י״ד לחדש ניסן /<ינת א׳

תמ״ו לשטרות. נמצאו שני תייו שבעים שנה״.

אולם גגד כל התאריכים האלה קיימת עדותו של הרמב״ם עצמו, הכותב בסוף פירושו למשנה שסיימו בהיותו בן שלשימ שנה בשנה אלף ותע״ט לשטרות. תאריך זה מובא גם ב״ם׳ יוחסין״ ובספר ״דברי יוסף״ לר״י יוסף8 שגגמר בשנה 5433״, וכן בכתבי יד הערביים שלפגיגו מפירוש םמברי המשגה (וכן גם במהדורת דערגבורג מסדר טהרות). אם היה הרמב״ס בשגה 1479 לשטרות בן שלשים שנה, הרי שגולד בשגה 1449 לשטרות והיא השנה 4898 ליצירה כלומר שלש שנים אחרי התאריך המקובל. אמנם נמצאו חוקרים״, אשר הגיהו בדברי הרמב״ם וכתבו, שיש לקרא בסוף פירושו למשגה ״ואני בן שלשים [ושלש] שנה״׳ אך לנו נדמה׳ שאם יש להגיה׳ הרי הדעת נותנת להגיה במקורות אחרים ולא ברמב״ם, על יסוד מה שהסברנו

שכל המקורות האחרים יש בהם כולם סתירות וספקות. וסתירות אלה ישגן גם במה שגוגע לתאריד פטירתו של הרמב״ם. אמנם, בטבת שגה ד׳ נאמר בכל המקורות שהבאנו, שהרמב״ם נפטר בליל ב׳ בכ אלפים תתקם״ה: הםברגו שתאריך זה מדוייק עם הלוח. אך גם תאריכו של

. 6 מהדורת פיליפאווםקי ע׳ 219. ד ביסוד עולם שלפנינו לא ממתיו 8 עיין ב״לקוטיס מספר דברי יוסף״ מהדורת ברלינר ע׳ 12. וע׳ 34. — והוא אצלו בחדא

, תתצ״ה, ולא הרגיש בסתירה שבדבר. מהתא עם אמירתו שנולד בשנה ד 9 שם ע׳ v״

10 עיין •בית תלמוד״ כרו א׳ ודין תרמ״א ע׳ 167.

תאריו לידתו ופטירתו של הומב״ם

ר׳ סעדיה דנאן ליל ב׳ י״ת בכסלו תתקם״ה יכול להיות נכון, אם נגיה את השנה במקום תתקם״ח לתתקם״ה. מספד השנים שחי הרמב״ם אינו ברור, כי

על יד ע׳ שנה, מצאנו הרי גם ע״ב וע״ה., סעדיה מצאנו סניף. ב״תחכמוגי״ לד׳ יהודה אך גם לתאריכו של ר אלחריזי ״ מתרגם ״מודה נבוכים״ נאמר: ״וקודם מותו!של ד׳ יוסף ן׳ שושן,ם שמענו, כי יש שבר י י נ ו ש שמת בשלהי שבט תתקם״ה] חדש אחד א במצרים על הרמב״ס זכרו לברכה״. כאן ישנה עדות של בן דודו של הרמב״ם

, סעדיה תאן. המסייעת לתאריך פטירתו בחדש כסלו, כאמור ע״י ר וכן מצאנו המאחרים את פטירתו בכמה ימים מכ״י וידוגה של אגדת, שמואל אבן תבון ״, בו נאמר: ״בשנת תתקם״ה בעשרה בשבט הרמב״ם לד

ת משה השני ז״ל״. מ מכל האמור מתברר שיש לנו עדויות סותרות הן לתאריך לידתו והן

לתאריד פטירתו של הדמב״ם.

מתרגמי פירוש המשנה לרמב״ם

הדמב״ם כתב, כידוע, את חבוריו בלשון ערבית, מלבד ״היד החזקה״, אשר גכתבה במקורה בלה״ק. גם הפירוש למשנה מבכורי פרי עטו של הרמב״ם גכתב בלשון ערב. עוד בחייו תודגם הפירוש לםדד זרעים עד, שלמה אלתרתי«. כן תורגם הפירוש למסכת שביעית ע״י ר׳ יהודה בן ד למסכת אבות וכן הפירוש לפרק חלק ממסכת םגהדרין2 ע״י ד׳ שמואל בן

ר׳ יהודה אבן תבון.ם פירוש המשנה לסדר זרעים בתרגומו העברי ת חכמי רומי שהגיע ל החלו לחפש אחדי הפירוש לשאר הסדרים. הם שלחו שליח מיוחד, בשם ד׳ שמחה אל הרשב״א לבדצילונה ובקשו ממנו להמציא להם את מבוקשם. אך הרשב״א השיבו, כי אין בידו למלא מבוקשם זה, כי אין הספדים תחת ידו והפנה אותו לממלכת אראגון. ושם במדינת וושקה נמצאו מתרגמים לחלק

11 שער המשים, מהדורת קמינקה, ע׳ 412/3 מובא ע״י י. זנה ב״תרבח״ י׳ ע׳ 148 הערה 49, ובציון לכ״ח ז׳ צ״ל שם ע׳ 249/52 (ולא כמו שנדפס בטעות).

12 מובא שם עי 198.

1 עיין בהקדמת המחמם שכותב : רבינו משה נ״ר ןנטריה רחמנא] בן הרב רבי מימון ז״ל. 2 עיין בהקדמת המתרגם לס׳ נשים. ועיין לעיל בהקדמה פרק n שהרמב״ן השתמש

כנראה בתרגום זה.

ה — ע ~

נספחות

השני של סדר זרעים לסדר מועד ולסדר נשים. המתרגמים הם: ר׳ יוםף, יעקב בר משה בן עכםאי הנקרא בדרש•״. ר׳ בן ר׳ יצחק בן אלפואל* ור יעקב בן עכסאי המציא אף את תרגומו לדשב״א לשם בקורת, ובקשו לעמוד הן על הקדמתו ותוספותיו והן על דיוק תרגומו. הרשב״א הביע את שמחתו להצלחת התרגום. בהקדמת המתרגם לסדר גשים מוצאים אגו את התאריך [ה׳ אלפים] ח״ן כתאריך התרגום, כלומר מאה ושלשים שגה לאחר גמר פירוש המשגה, שגמרו הרמב״ם כפי שכתב בסוף פירושו בשגת 1479 לשטרות

שהיא 4928 ליצירה. המתרגמים מדגישים, כי תרגמו רק סדרים אלה, בגלל שאחרים לא גמצאו במדיגתם. מסדר מועד גמצא רק טופם אחה ור׳ יוסף בר׳ יצחק, המתרגם, מתגצל על טעויות אפשריות, באמרו שאחת הסיבות יכולה להיות

״בספר שהעתקתי ממנו, כי אין בארצנו זולתו לבדו להגיה ממגר- *. ד׳ שמחה, השליח מרומי, לא השלים עם העובדות והמשיד בחפושיו. הוא עבר ממדינת אראגון לםרקוסטה, אליה הגיע בחדש כסלו שנה ה׳ אלפים ג״ז•* ״ומצא אצליגו כל הפירושים מלבד סדר טהרות״, כדברי המתרגם את סדר נזיקין בהקדמתו. שם הוטל על ר׳ שלמה בן ד׳ יוסף, המכונה בן יעקב, נתנאל הרופא בן ד׳ יוסי בן אלמלי לתרגם לתרגם את סדר מיקין, ועל ר את סדר קדשים. ר׳ שלמה בן יעקב לא תרגם את מסכת אבות׳ שתורגמה

כבר ע״י ר׳ שמואל אבן תבון, אך תרגם מחדש את הפירוש לפרק חלק».

סדר טהרות תודגם ע״י מתרגם בלתי ידוע בתקופה מאוחרת יותר. הדמב״ם חבר פירושו בלשון ערב מתוך דצוגו לעשותו ספר המובן לכל אחד. אך במשך הזמן היה מעוניין בתרגומו ללשון הקדש וכן הוא כותב, כאשר נתבקש לתרגם את ״היד החזקה״ ללשון ערב: ״ואיני רוצה בשום פנים להוציאו ללשון ערבי, לפי שכל נעימותו יפסד. ואני מבקש עתה להחזיר פירוש המשנה וספר המצוות ללשון הקדש, וכל שכן שאחזיר זה החיבור

ללשון ערבי ואל תבקש ממני כלל״

3 כך בהקדמת המתרגם למס׳ תרומות וכן בהקדמת המתרגם לסדר נשים ו בהקדמת המתרגם לס׳ מועד אלופלא ואיננו נכון — עיין שטיינשגיידר על התרגומים העבריים

ח״ב ע״ 923 הערה 124. •3 עיין שםיינשניידר שם ע׳ 924 הערה 130, לסיו נכון: עבאםי.

4 עיין כל זאת בהקדמות המתרגמים לסדרים הנ״ל. •4 עיין בהקדמת המתרגם לסדר קדשים.

5 עיין בהקדמות המחרגמים לסדרים אלה, והם אומרים כי ר* שלםה p יעקב תרגם כל סדר נזיקין מלבד מסכת אבות.

, יוסף בן גאבר. 6 עיין ״קבץ״ ח״ב דף ט״ו ע״ב בתשובת הרמב״ס לר

מתרגמי פירוש ןןמשנה לרמב״ם

אמגם גאמרה ע״י החוקר ז. באבר י ההשערה, שיש לקרא בפיםקא זוי ג י מבקש עתה להחזיר פירוש המשנה וספר המצוות ללשון הקדש״ א ו ״ ולדעתו, דק אחדי תיקון זה מובן המשך הדברים ״וכש״כ שאחזיר זה החיבור ללשון ערבי״. אך כגראה לא לקח באבר בחשבון את העובדא, שהתשובה אשר, ממגד. גלקחה פםקא זו גכתבה במקורה בלשון ערבית, כי היא גשלחה לר יוסף בן גאבר המתלוגן שאין הוא יודע עברית, ואס יש בה קושי םגגוגי יש לזוקפו על השבץ המתרגם׳ ופירושה פשוט, שהרמב״ם אומד, כי היה רוצה לתרגם פירושו למשנה וםפד המצוות לעברית וודאי׳ שאיבד נוטה על כן לתרגם

לערבית את ״היד החזקה״. ראיה ברורה לדבריגו ישמשו דבריו של הרמב״ם בתשובה אוזרת«׳ בה הוא כותב על ״ספר המצוות״: ״ונחמתי הרבה על שחברתיו בלשון ערבי, מפני שהכל צריכין לקרותו, ואני מחכה עתה שאעתיק אותו ללשון הקדש״. הרי שהרמב״ם רצה לתרגם את ספר המצוות׳ וזו גם כוונת דבריו בתשובתו

לד׳ יוסף בן גאבר בדברו על הפירוש למשגה ועל ״ספר המצוות״. מלבד התרגומים הידועים לגו של פירוש המשגה יש לציץ עוד קטעי תרגומים אחדים, המצויים בכתבי יד באספים שוגים ואשר פודםמו אף בחלקם״. הושמעה אף השערה׳ שר׳ משה אבן תבון תרגם את כל פירוש

המשנה׳ אך בידינו נשמר דק קטע ממנו, אשד הודפס ».

על מחבר *ספר החינוך״

ב״שם הגדולים״ ערך רבינו אהרן הלוי כותב החיד״א: ״מדגלא בפומייהו. דאשכחן . . ת צ . ויש לפקפק ק . ך. ו נ . שהרא״ה חבר ם׳ החי . . דרבנן בתראי כמה זימני דדעת הרא״ה נגד מ״ש בם׳ החינוך״. דר׳ דוד דוזין« מוכיח ע״פ םתירות בין הרא״ה ב״בדק הבית״ ובין ״ספד החינוך״ שאין מקום ליחס לרא״ה את ״ספר החינוך״. אך מכיוון וראינו, שיש הסובר ש״אם קבלה היא —

ד עיין הקבץ ״ד׳ משה p מימוך (גרמנית) כרך ב׳ ע׳ 281 הערה 2. 8 עיין תשובות הרמב״ם מהדורת ר׳ אברהם חיים פריימן סי׳ שם״ח.

9 עיין שטיינשגיידר: על התרגומים העבריים ח״ב ע׳ 925/6׳ וא. ח. פריימאן ב״אלמה״

כרך ראשון ע׳ 33 ולהלן. 10 עיין סריימאן שם.

\ eskunde2Ein Compendium d. jued. Geset ע׳ 84 דלהלן, ולהלן130ועי .

נספחות

, ההינוך — נקבלה״ וגם נמצא מי שאמד י׳ שאין שהדא״ה חבו את ם להוכית מסתירות כלום, מכיוון שיכול להיות, שחזר בו הדא״ה מהוראותיו, עלינו לברר פרשה זו. ונדמה לנו, שהבירור שבידינו הנו סופי ואין עליו כל

פקפוק. בשו״ת הרשב״א ח״ד סי׳ צ״ב נדפסה תשובת הרשב״א. המהדיר מציין שם שסופה נדפס בשו״ת הדשב״א ח״ג סי׳ קכ״ב, וכן שהובאה בקיצור בב״י חו״מ סי׳ רמ״ח מחודש ר. התשובה הזאת מובאת בשו״ת ר׳ בצלאל אשכנזי. (סי׳ ט״ו — מהדורת ויניציאה דף נ׳ ע״א) וכן הוא אומר: ״על דבר ראובן שלא היה לו כי אם בת אחת ובשעת פטירתו נתן כל נכסיו לבת בתורת ירושה וצוד! ואמר אם תמות הבת בלא ולד בין קודם שתנשא בין לאחר שתנשא יחזרו הנכסים להקדש עניים ואחד מיתת האב מכרה הבת מאותן נכסים וכו,ל ״ ה ז י א ר ה ל ו ״ א ז ״ ב ש ר ן ה י ל ב ו ד ת ג ק ו ל ח ה מ ו ל — ב פ נ ו ועמדו דבריהם לפ[נ]י חכמי צדפת ז״ל והודו לדברי הרשב״א ז״ל וכמו שכתבל ״ ז א ״ ב ש ר ה י ו ה כ ז ש ד ק ה ה ש ל ״ ז ה ״ א ד בסי׳ תש״ד». ו ד ע ת ה. והנה ב״םפר החינוד״ סי׳ ת׳ אנו קורץ: ״ ה ת כ ת ז ב ה ר ש מ א ק ו ל ח וגדולה מזאת למדונו מורינו ישמרם א־ל בראיות חזקות וברורות׳ שאפילו האומר למי שראוי ליורשו גכםי לד ואחריך להקדש׳ או אפילו אמר ומעכשיו אחריך להקדש, שהיורש זוכה בגכםים, ויש לו למוכרן ולעשות בהן כל חפצת גפשו׳ ואין כח בההקדש לעולם להוציאו מיד לוקת, או מקבל מתגה מן הטעם שכתבנו. ומכיון שאמר המוריש ליורשו נכסי לד זכה בנכסים׳ ואין בידו להקדיש אותן עוד, אלא הרי הוא במקדיש נכסי אחרים. ומה שיש לעיין בעגין זה שגראה בתחלת העיון קושיא׳ כגון מה שאמרו זכרונם לברכה אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, ועל דברים אחרים׳ כבר נשאנו ונתנו בהן ודקדקנו את כולם יפה, ועלה הענין מבורר כמו שכתבנו, ויאיר העגין ׳אם

באתי לכתוב הכל ולא ממלאכת ספרי הוא״.

2 עיין הרב חיים דב שעוזעל ב״מבוא- לס׳ התיגוך (ירושלים תשי״ב) ע׳ ה׳. 3 *יץ ״תורת הלוי״ על ספר החינוך מאת מרדכי יהודה הלוי פרום (ירושלם תשי״ב)

ע׳ 11—10. 4 וז״ל הרשב״א בשו״ת שלו סי׳ תש״ד : ומעשה בא על ידי לענין הקדש ומי שכנגדי היה

חלוק עלי לענין ההקדש ועמדו דברינו לסני רבני צרסת והודו לדברי. 5 יש מקום לתקוה שבקרוב נזכה לראות בדפוס גם את תשובת הרא״ה׳ אשר נשמרה בכ״י בין אחינו עולי תימן, ונמסרה לדפוס ע״י אחד מנכבדי הרבנים של עדה זו 1 וע״י שראיתי תשובה זו במקורה הגעתי לכלל הבירור דלעיל על מחברו של ם׳ החינוך

וטיבותא לשקייה.

~ ח ע ~

על מחבר ״ספד החיבור״

, החיגיד ברור מללו שסובר כדעת הרשב״א׳ ולא עוד אלא הדי דברי ם שבירר גם הסענות הנגדיות. ואין כל מקום להעלות על הדעת׳ שהרא״ה שהנו בעל דבביה של הרשב״א בעגין זה יכתוב כלשון הזה. אלא שברור הוא שאין

כל מקום לייחס את ספר החינוך לרא״ה בעל ״בדק הבית״.

— עט —