כיווניםחדשים

כתב עת לענייני ציונות, יהדות,

מדיניות, חברה ותרבות

עורך

אלי אייל

סגנית־עורך ליפשה בן ש"ך

גיליון מס' 26, סיון-תמוז תשע"ב, יוני 2012

ו י ה י ת ל הנו במה ע צ מ א י ת ו ב ל ת כתב העת כיוונים חדשים

לדיון בסוגיות הציונות והעם היהודי בימינו: תיאור התמורות בישראל ובגולה

וכיווני התפתחותן; חקר תולדות היישוב והתנועה הציונית; ביטוי למחשבה

היהודית בת־זמננו; עיון בבעיות הזהות התרבותית של החברה הישראלית;

עתיד הציונות - הערכות ומגמות.

ולכן וחופשי מלא פלורליסטי ביטוי מתן מאפשרת הציונית ההסתדרות

במאמרים המובעות הדעות מגוונות. להשקפות פתוח חדשים כיוונים

מבטאות את עמדות מחבריהם ולא בהכרח את עמדת המערכת.

כתובת המערכת:ההסתדרות הציונית העולמית, ת"ד 92, ירושלים 91000, טל' 052-3473934

יוצא לאור בסיוע המכון לתולדות הציונות וההתיישבות של קק"ל

מחיר חוברת: 45 ש"ח

© כל הזכויות שמורותהמערכת אינה מחזירה כתבי־יד

עריכה לשונית, עימוד והפקה: "מערכת" קיבוץ דליה 19239נדפס בישראל, סיון-תמוז תשע"ב, יוני 2012

לוחות והדפסה: סדר־צלם, תל־אביב

השער האחורי:לארי אברמסון, הצרעה VIII, 2010, שמן ואקריליק על בד, 150x185 ס"מ )באדיבות גלריה גורדון(.

בשלושת לתל־אביב. מירושלים באחרונה עבר דרום־אפריקה. בדרבן, ב־1954 נולד אברמסון לארי העשורים האחרונים, התבסס מעמדו של לארי אברמסון כצייר מרכזי וכאמן משפיע ועטור פרסים. הוא השתתף בביאנאלה של ונציה )1986(, הציג תערוכות יחיד רבות ולקח חלק בעשרות תערוכות קבוצתיות במוזיאונים ובגלריות יוקרתיות בארץ ובעולם. כאמן בעל תודעה ביקורתית וכמורה רב השפעה )שעמד ממלא שנקר(, הגבוה הספר בבית כיום ומלמד ,1999-1992 בשנים בבצלאל לאמנות המחלקה בראש אברמסון תפקיד מפתח בשיח שעניינו יחסי הגומלין המורכבים בין האמנות לבין הקשריה ההיסטוריים,

החברתיים והפוליטיים.

]גנית אנקורי, מתוך אמנות ישראלית עכשיו, עורכות: איריס ריבקינד בן־צור, רויטל אלקלעי, 2009, מודן הוצאה לאור, עמ' 26; ב־2010, ערך מוזיאון תל־אביב תערוכה רטרוספקטיבית של לארי אברמסון[

תוכן העניינים

5 אלי אייל כיוונים חדשים:האורתודוקסיהוהחילוניות-ומהשביניהןסדריוםחדשלמחאההחברתית אברהם )רמי( פרידמן ונתי לייזר 2142 שלמה אהרונסון דרךהייסוריםשלהאופציההגרעינית68 דניאל דורון האמנםכלכלתהשוקהכשילהאתהציונות79 אליעזר שביד "מורהנבוכיהזמן"לנבוכיזמננו

בחסותושל"החופשהאקדמי"91 זיוה שמיר מעמיקההפוליטיזציהבאוניברסיטאות107 אריה נאור בן־גוריוןובגין:פוליטיקהשלשנאה

לפולמוסאלתרמן־יזהרהיהתפקידמכונן119 הראל להב בהגדרותהחדשותשלימיןושמאל

האשהגלובליסטיתאחזהבשדההישראלי134 גדעון עפרת הצמאכלכךלקשרעולמי;הקץל"כאןלאשם"150 אלישע אפרת אתמהלהעדיף:הנגבאוהגליל

קריסתערכיםבעולםשחלף-161 אהוד שמיר חינוךלערכיםב"חברהמשתנה"173 אורי רזניק התפיסותשלז'בוטינסקי-והאקטואליה190 אהוד מנור קץלאיוולת"איהתערבותליברלית"200 יחיעם ויץ התהפוכותוהמשבריםשלשמואלאטינגר210 עודד היילברונר נאוםהסכסוך-קץלמדינתהלאום דעהאחרת:ב

הקרעביןיהודיישראלליהודיארה"ב217 ברוך גור עלרקעתופעתהנשירהשלעוליברה"מ232 אליעזר שמואלי האםישצורךבכללבמזכירותהפדגוגית238 אלעד אוזן שירתנשיםכחלקמליטורגיקהיהודית

הדרתנשיםראשונהבישראל:גולדהמאיר256 ערן אלדר מולהסיעותהדתיותבעירייתתל־אביב

ספרות וביקורת ספרים

268 מנחם מ' פאלק שיר:זכר

269 עליזה שנהר "סיפורחיים"נוריתגוברין,אהרן מגד, חסד החיים, דיוקנו של בן הארץ כסופר עברי

המשפטוהתקשורת,שני"כלביהשמירה"שלהדמוקרטיה,

276 גבריאל שטרסמן נתערבבוזהבזהד"רענתפלג,דלתיים פתוחות, השפעת התקשורת על המשפט בישראל

282 עדו לנדאו הריאליותשלהאוטופיותאוטופיות,עורכיםאברהםיסעורונגהוולף

287 יצחק שור ביאליקוהפוליטיקהבעקבות"ראיתיכם שוב בקוצר ידכם"

296 מרדכי נאור "סיפור־מקום"תל־אביבי-ימיהתוםוהתקווהנתןינאי,השכונה

302 בארי צימרמן "מעלהמישורשלימיהחול"שרהשוב,מעל מישור החולין / עיון בחגי ישראל ובמועדיו

כיוונים חדשים

האורתודוקסיה והחילוניות - ומה שביניהן

סולובייצ'יק הרב עם מ־1965, ריאיון וגם: בבוסטון, "דמות ייחודית, בעלת השכלה רחבה משולבת בסמכות הלכתית" - על רקע השסע

החדש בין חילונים, דתיים וחרדים

אלי אייל

"לא אמרתי מעולם שהמעבר דרך החילוניות ק ו ס ם )הדגשה במקור( לי! יכול להיות שהוא מפחיד לא רק אותך אלא גם אותי, השאלה אם תמצא דרך אחרת. אמונתי היא שאמנם רבו יותר הסיכויים שהחילוניות הגמורה מביאה בעקבותיה את תמורתה הדיאלקטית ותצמיח אנשי אמת ואנשי אמונה יותר מאשר העולם המסתגר של המסורת")מתוך מכתב של גרשם שלום לאהוד בן־עזר, 1 בפברואר 1976, מופיע בעוד דבר, פרקי מורשה ותחייה של גרשם שלום, כינס וערך אברהם שפירא(.

דברים קשים אומר פרופ' אביגדור לבונטין על משבר אמונה "עמוק ומסעיר", בו שרויה החברה היהודית החילונית. מובלעת בהם ביקורת על בורות האורתודוקסיה המאה של התשעים שנות בראשית שכתב, בספר הכללית. בהשכלה והליקוי

אלי אייל6

הקודמת, תחת שם העט "פרט" )וכבר נחשפה זהותו ברבים על ידי אהרון אמיר, במאמר ביקורת אוהד על הספר בידיעות אחרונות( מוקדש לכך פרק בשם "בית דווקא על רקע משבר תרבותי חילוני נחשפת בורותם של חצוי, נפש חצויה". רבים מן החרדים ו"צאצאי המהפכה הציונית צופים בחרדה כיצד הולך הרעיון

הציוני ומתרוקן מתכניו".ראוי להביא כאן באריכות כמה קטעים מן המאמר:

בהיעדר ישראל משתקפת נפשה החצויה של נפרדות. לנו תרבויות קמו

תרבות מוסכמת. אין זאת בעיה חברתית בלבד. התפלגות החברה לשכבות

ובכל מקום. לא בה מוקד דאגתי, אלא בחלוקת ולמעמדות קיימת תמיד

בישראל נרחבים חוגים בעיניי רוחניים. ולמגזרים לשבטים אוכלוסייתנו

יצירות ביאליק וטשרניחובסקי פסולות, או בכלל אינן קיימות. באנגליה יש

הסכמה רחבה ששיקספיר ומילטון הם חלק מהמורשה הלאומית. בצרפת

מוסכם כך על מולייר והוגו, ובמנוד ראש מסוים מצד השמרנים - גם על

וולטיר. בגרמניה יש הסכמה דומה על גיתה, וברוסיה - על גוגול ועל פושקין.

ומי ייחשב באיטליה איש משכיל, בעצם איטלקי שלם, ללא המאורשים של

מנצוני, שלא לדבר על משורר הקומדיה האלוהית?

אין זאת אומרת שכל נהג מונית, ספרית או זבן בארצות אלו מכיר את בוני

אין באנגליה לומר, שלילית: מורשתו התרבותית. המשמעות, אם תמצא

חוגים נרחבים הדוחים את שייקספיר ואת מילטון, או הרואים את יצירתם

של אלה כפסולה בעיקרון. מי שאינו מכיר אותם - אינו מכיר, אך אין פלג

ניכר בעם הדוחה את שייקספיר או את מילטון בתואנה שאין מקום לגיטימי

או שהקריאה בסופרים אלה תסיט את הקורא מלימוד חילונית, לספרות

כהרהורי הניתנים להתפרש דברים אלה בסופרים או שיש כתבי הקודש,

מסויגים אולי שהם משכילים, שאנגלו־קתולים שמעתי לא )ואף מינות

ממילטון, יתכחשו אליו(.

לבתי הולכים מדובר, וביהודים אלפי תלמידים, - שאני. עשרות בישראל

ספר שבהם אין מלמדים את ביאליק, טשרניחובסקי, ברנר, ברדיצ'בסקי,

מנדלי, יל"ג, ואף את אלחריזי או רמח"ל. ואין זאת משום שבתי ספר אלה

אם רבים ספר בבתי גדושה. הלימודים שתכנית משום או טובים, אינם

המורה מזכירם, הוא עושה זאת כמי שכפאו שד: משום שאינו רואה בהם

חלק ממורשת ישראל הלגיטימית, שהיא לדידו אחת ואין בלתה.

בנערותי אמר מי שהיה רב ראשי בתל־אביב על הספרות העברית החדשה

7האורתודוקסיה והחילוניות - ומה שביניהן

שאינה אלא קיקיון. אפשר אמנם שהניח, מחוסר ידיעה, שהכוונה ב"ספרות

ליצירה ולא אז של בתל־אביב כלשהו אוונגרדי לזרם החדשה" העברית

הספרותית למן )נניח( הרמח"ל. בורותם של רבים מרבני ישראל - בפירוש

כך: בורותם - כמעט לא תיאמן. שאלתי פעם רב ראשי לישראל על יחסו אל

הספרות העברית החדשה; התרשמתי שלא הבין כלל במה מדובר. רבים גם

אינם מיטיבים לדעת עברית. אין כמעט גילוי דעת ממקורם המודבק בראש

בשל גיחוך ויש שהניסוח מעורר גסות. דקדוק נקי משגיאות והוא חוצות

שימוש במטבע לשון שנתחדשה או קיבלה בימינו משמעות שאינה מוכרת

להם, עקב ניתוקם מהשפה החיה ומספרותה.

ההבדלים בהשכלה ובחינוך אינם הבדלי היקף או איכות, כבארצות שיש בהן

חינוך פרטי יקר, האמור להיות יותר "טוב" מהחינוך הציבורי )בדומה, נניח,

לשירות רפואי פרטי(, אלא הם משקפים עמדות שונות לגבי עיקר השאלה

מה היא ישראל. יהודים רבים בישראל אינם רואים עצמם כ"יהודי ישראל"

או "יהודים ישראלים" אלא אולי רק כ"יהודים בישראל". מי שאינם יודעים

כביכול, זאת משום שהם, אין גיתה, או בגרמניה את בצרפת את מולייר

בעלי תרבות צרפתית או גרמנית אלטרנטיבית, "אחרת", העתיקה באלפי

שנים מתרבותם של מולייר או גיתה. כאן ההבדל. אנשי הישיבות החליטו

לעצמם מה מהווה "יהדות", והיכן נמתחים גבולותיה. והם מתמקדים - זהו

העיקרון המרכזי והמנחה - במה שמייחד יהודים, כלומר, מבדילם ומרחיקם

ממשפחת האדם. במידה רבה עולה בידם לגרור את רובנו אל עבר עמדתם

מפני שהמחנה החופשי אינו יודע מה להשיב. בן־גוריון, למשל, לא ידע מה

להשיב ל"חזון־איש", שהעלה את דימוי המפגש בין העגלה המלאה לעגלה

הריקה, משום שבן־גוריון לא בטח בעצמו, ולא היה מצויד דיו כדי להשיב

ואילו ריקה, אינה כלל ה"חזון־איש" בפי ריקה להיות האמורה שהעגלה

לשכבת מתחת לבדוק, ראוי בה דווקא - מלאה להיות האמורה העגלה

הקש והגבבא, שמא אין שם אלא עוד קש וגבבא נוספת.

כעין החילונים מן חלק בקרב יצר הריקה" והעגלה המלאה "העגלה משל "תסביך". נחזור, אפוא, לאותה פגישה בין דוד בן־גוריון ל"חזון־איש", בשלהי ה"חזון מול והציונות, המדינה מנהיג ראש ממשלה, גוריון, בן דוד :1952 קיץ איש", שנחשב לאישיות סמכותית חשובה בעולם הדתי והחרדי וכפוסק הלכה.

אלי אייל8

ספרי אי"ש בהיותו בן שלושים ושלוש, כתב ה"חזון־איש" סדרת ספרים בשם )בשם זה רמוז שמו, אברהם ישעיהו, ומכאן נתקבע כינויו ללא הגרשיים(, ועורר התפעלות בחכמתו ובידיעותיו. הוא עלה לארץ־ישראל ב־1933 , במסגרת מכסת החזון־איש קוק. הכהן יצחק הרב בקשת ולפי חכמים לתלמידי סרטיפיקטים רוב הפלגים החרדים עליונה בקרב ומיד הפך לסמכות בבני־ברק, קבע מושבו בארץ. עם קום המדינה הסכים, בניגוד לדעת "נטורי קרתא", ש"אגודת ישראל" תשתתף בבחירות לכנסת ואישר את חתימתו של נציגה על מגילת העצמאות. אף על פי כן, הביע התנגדות עקבית לציונות ולשיתוף פעולה אתה. יש הטוענים כי חרף התנגדותו לציונות, העריך ואף העריץ את הרב קוק, אף ששיתף פעולה

עם הציונות והציונים.הדתיות הבנות גיוס סוגיית בשל נערכה לחזון־איש בן־גוריון בין הפגישה ובן־גוריון יעבור", ובל "ייהרג בחינת לכך התנגד החזון־איש לאומי. לשירות כי יסכים לרעיון השירות הלאומי. פשרה לא הושגה, אבל קיווה לשכנע אותו מן המחלוקת נותר משל "העגלה המלאה והעגלה הריקה", הלקוח מן התלמוד

)מסכת סנהדרין, בסוגיית גמל טעון מול גמל ריק(.שאל החזון־איש את בן־גוריון: "שתי עגלות עוברות על גשר צר. אחת מהן מלאה

ואחת ריקה. למי תהיה זכות קדימה?""לעגלה המלאה," השיב בן־גוריון.

זכות מגיעה הגות, שנות אלפיים הנושאים המסורת, לשומרי לנו, כך, "אם קדימה," השיב החזון־איש.

חלק עליו בן־גוריון והשיב בתרעומת: "ומצוות יישוב הארץ? ועבודת האדמה? והשמירה על החיים והגבולות?"

בכל זאת ביקש בן־גוריון לקבל תשובה מבן שיחו על השאלה כיצד יחיו אדוקים ולא אדוקים יחדיו במדינת ישראל, אך החזון־איש התעקש: "זו התשובה!"

]אגב, מי שהיה אז נהגו של בן־גוריון וליווה אותו לפגישה, אמר לי כי הוא חש אז שב"ג לא הכין עצמו כדבעי להשיב על דברי החזון־איש. בכנס הרצליה האחרון, אמר הרב החרדי שמואל חיים פפנהיים, בפאנל שרובו מנה חילונים ה"מודאגים" משינוי פני המדינה ודמותה הליברלית, כי הציבור החרדי, שכבר מונה שמונה מאות אלף נפש, ימנה תוך זמן קצר מיליון )!( נפש. "לא הכרנו במדינה," אמר,

"אבל פרקטית אנו רוצים השפעה ותקציבים."[

9האורתודוקסיה והחילוניות - ומה שביניהן

נמצאו מלומדים ש"הרגיעו" את המצפון החילוני.אחד מהם היה, כאמור, אביגדור לבונטין, משכיל, ידען ומשפטן חריף.

כיום ניתן לבלבל מוחם של אנשים שלא למדו תלמוד ושאלות ותשובות -

אולי משום שהקדישו מרב זמנם ומרצם לעניינים יותר חשובים. והמבלבלים

את למדו שלא אלה הם המשכיל, הציבור של גם הציבור, של מוחו את

הדברים היותר חשובים, והם לא אחת נבערים מדעת - גם מדעת היהדות

של למחסנה המפתח את המחזיקים שהם־הם זאת עם טוענים אך -

ה"יהדות" ]המירכאות במקור. א"א[.

חיים כהן, מי שהיה שופט בבית המשפט העליון, שבא מן העולם הדתי ועזבו בעקבות השואה, משפטן מתלבט ומהפכן, אינטלקטואל יוצא דופן והוגה דעות מקורי, כתב באוטוביוגרפיה שלו מבוא אישי )הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר(,

על "אותם מחוקקים חילונים שבעומק לבם מתגעגעים למסורת אבותיהם":

לפעמים לובשת נוסטלגיה נסתרת זו צורה של תחושת מחויבות, מוסרית

ביהודי שמתעוררת גם יש ומורים. הורים של זכרם כלפי מסתורית, או

חילוני הכרת טובה לאלה הממשיכים במסורת אבות ומנציחים אותה, ולא

נטשוה כמותם. לעומתם, יש יהודים חילונים שכל פעילות דתית היא לזרא

להם, ומנוי וגמור אתם לנער עצמם, ומנהגיהם ואורח חייהם מכל פעילות

דתית. רבים מאלה חשים, ולו רק בתת־מודע, רגשות אשם - אם בשל חוסר

התחשבותם בדת ובאינטרסים דתיים, ואם בשל מה שנראה בעיניהם כחוסר

יהדותם. גם בעלי הנוסטלגיה וגם בעלי האשם עשויים למצוא בהצבעתם

בעד חקיקה דתית משום פורקן למועקה חבויה. אלה ישכנעו עצמם שעשו

מעשה טוב למורשתם המוזנחת, ואלה יקלו על עצמם מתחושת האשמה.

קרה עוד משהו ב"תנועת העגלות". לפני שתים־עשרה שנים, בטקס הענקת פרסי ישראל, נשא פרופ' יוסף דן, חוקר הקבלה, החסידות והמיסטיקה היהודית, נאום ביקורתי אודות יחסו של הציבור החילוני למורשת היהדות, וטען שהנושא נזנח

אלי אייל10

כל בשם דיבר דן יוסף והחרדיים. הדתיים החוגים של בידיהם ונמצא ידו על כלות וחתני הפרס ולכן עורר עליו רטינות מצד חוגים דתיים וחרדיים שטענו שניצל את הבמה הממלכתית,החגיגית, לפולמוס דתי־חילוני. מה אמר יוסף דן, חתן פרס ישראל למחשבת ישראל )תשנ"ז(? הוא דיבר על כך ש"המקום היחיד בתבל שבו מוטלות בספק הלגיטימיות, הדינמיות והרלוונטיות של מדעי היהדות בציבור החילוני ]הוא[ במדינת ישראל, שאני משתייך אליו". כאשר החל פרופ' דן את לימודיו באוניברסיטה "לפני כחמישים שנה" היו רוב המורים והתלמידים התרבות בשילוב קושי מצאו שלא מובהק, באופן "חילונים היהדות במדעי

היהודית בתרבות המערבית, וראו עצמם בני בית בשתיהן".

]"משל העגלות" לא הניח ליאיר צבן ולירמיהו יובל, שיחד עם דוד שחם הוציאו לאור, בחסות "קרן פוזן", את זמן יהודי חדש, תרבות יהודית בעידן חילוני, מבט

אנציקלופדי )הוצאת כתר, 2007, למדא, עמותה לתרבות יהודית מודרנית(.מדובר באנתולוגיה של יצירות התרבות החילונית ב־250־200 השנים האחרונות, בספרות, בשפה העברית, בתאטרון, באדריכלות, באמנות, במוזיקה, בפוליטיקה

ובחיי החברה: חיים יהודיים חילוניים.[

ההתייחסות האורתודוקסית לתרבות החילונית העסיקה גם את אליעזר שביד, שעמד לדעתו, היה, הוויכוח בכל העימות ציר הישראלית. והמציאות החילון שורשי על שאלת "האקטיביזם ההיסטורי". כלומר, "האם מותר לעם היהודי לנקוט יוזמת גאולה עצמית על ידי שינוי כולל של מצבו בין העמים תוך שימוש בכליה של הציביליזציה ובמהדורה ליר(, ון מכון )פרסומי מקיפה במסה כתב ב־1977, עוד המתחלנת?" הבאים: הדברים את המאוחד( הקיבוץ הוצאת בשיתוף ליר, )ון ב־2003 שנייה

עם ישראל עבר את תהליך החילון יחד עם שאר עמי תרבות המערב. בגלל

מצבו המיוחד כעם גולה ובגלל המתח בין היהדות לנצרות, הוא עבר את

שעיצב התרבות זאת: אף לו. מיוחדות ובתנועות בצורות החילון תהליך

בכוחות עצמו בארץ־ישראל שונה מזו שבתפוצות. אך סוגיות אלה של ייחוד

הן מעבר למה שנחוץ לעיון הנוכחי. מנקודת הראות של הגדרת הבעיות, כפי

שהן עולות לדיון במציאות הישראלית, ניתן לאשש את הנאמר כך: מלחמת

בין "דתיים" ל"חילונים", התרבות, שמגדירים אותה דרך שגרה כמלחמה

11האורתודוקסיה והחילוניות - ומה שביניהן

היא מלחמתם של חילוניים מסוגים שונים המתמודדים, כל אחד בדרכו, עם

המצוקות הנובעות מן החילון ועם תפקיד הדת בפתרונן.

הגיע, אפוא, הזמן להפנים עובדה זו, ולעדכן בהתאם את הגדרת הבעיות

הגיע אתן; ההתמודדות כלי ואת המדיני־חברתי־תרבותי היום סדר של

הזמן שמייצגי התנועות הדתיות בישראל, שהשלימו בדיעבד עם המציאות

לנקוט באסטרטגיית ההתגוננות יחדלו והעמיקו לחדור לתוכה, החילונית

על ידי הכחשת העובדות, יודו בהן קודם כל בפני עצמם ויתחילו להתמודד

ישירות עם משמעויותיהן; והגיע הזמן שמתנגדיהם יכירו בכך שהחילוניות

יצאה מרשותם ושוב אין הם הבעלים היחידים עליה.

מהפנמת המתחייב הבא הצעד את יעשו ואלה שאלה הזמן הגיע אכן,

את יגדירו "פוסט־חילוני"; הוא ה"פוסט־מודרני" היום שסדר העובדה

רקע על עניינית בצורה האקטואליות והמוסריות הרוחניות המצוקות

מודעות זו; יזהו על יסודה את מקורן וינסו לגבש פתרונות שניתן ליישמם

בהווה כפי שהוא, מתוך ידיעה שמתנגדיהם אינם עומדים להיעלם בטווח

הזמן הנצפה לעין. אם כך ינהגו, נעמוד מול השקפות החולקות זו על זו על

בסיס של הכרת מציאות מוסכמת ותוך שימוש בשפת תרבות משותפת.

המתחים בוודאי לא ייעלמו על ידי כך והמחלוקות לא ייפסקו, אבל יתפתח

דיון ענייני בין אנשים המסוגלים להקשיב זה לזה, ולפעמים אפילו לשכנע זה

את זה במידה מספיקה להשגת פשרות המאפשרות חיי יחד יצירתיים.

לפני זמן קצר שמעתי מישהו חוזר על המונח ח י ל ו נ י ב ה כ ר ה. האומר יומין ששורשיה בתרבות נצר לציוויליזציה עתיקת כי הוא רואה עצמו הדגיש

היהודית; "דמה בדמי," הוסיף.מהי תרבות? אליעזר שביד הגדירה כ"מכלול היצירות החומריות והרוחניות, על עצמו, הוא אדם". בני חברת ידי על ונשמרו שנוצרו שביניהן, הגומלין קשרי "תרבות" העברית המילה כי מזכיר מודרנית, יהודית תרבות לקראת בספרו אנשים )"תרבות מובהקת שלילית בהוראה בלבד אחת פעם במקרא מופיעה חטאים" - במדבר, ל"ב, י"ד(, אך, לדעתו, עם תחיית הלשון העברית היא נבחרה ו"ציוויליזציה". "קולטורה" כדי לבטא שני מונחים הנהוגים בלשונות אירופה: בתוך מודרנית חילונית יהודית בפיתוח תרבות מיוחד קושי ואכן, שביד ראה

דגם התרבות הדתית המסורתית.

אלי אייל12

משלו מונחים וטבע הדת, של וסוציולוג היסטוריון פרידמן, מנחם בא ואז לאבחנה בתוך החילוניות: "חילוניות מיליטנטית" ו"חילוניות שממילא".

היישובית בחברה שהתקיימה למציאות מיוחסת המיליטנטית" "החילונית

זוהי המדינה. הקמת לאחר הראשונות ובשנים הבריטי המנדט בתקופת

חילוניות הרואה בדת ובאמונה הדתית ביטוי של אמונה שגויה וחסרת בסיס

שאדם מודרני ונאור חייב לפסול ולהילחם בהן. זו הייתה גישתן של חלק גדול

מהתנועות הסוציאליסטיות ובשמה נאבקו בדת ובמפלגות הדתיות. אידאולוגיה

זו עמדה בבסיס המדיניות של התנועות הללו בעת שעלתה שאלת ילדי טהראן

ואחר כך בעת קליטתם של יהודי תימן שהגיעו במבצע מרבד הקסמים. מאידך,

המונח "חילוניות שממילא" מתייחס למציאות שהתפתחה בחברה המודרנית

ובישראל למן שנות השישים של המאה העשרים. זוהי חילוניות שאינה רואה

בדתיים ובדת אמונה טפלה שחובה להלחם בהם. אך יחד עם זאת המציאות

הכלכלית והטכנולוגית יוצרת בהכרח קשיים גדולים לאדם הדתי האורתודוקסי

מבחינת והן חברתית מבחינה הן החילוני מיהודי להיבדל אותו ו"מכריחה"

המכונית היא שממילא" "חילוניות של הבולט הביטוי שלו. המגורים מקום

חברתיים לשינויים עיקרי זרז היא המשפחתית המכונית המשפחתית.

הדוקים חברתיים קשרים יצירת מאפשרת היא המודרנית. בחברה יסודיים

על בסיס מגעים קבועים עם חברים הגרים במרחק פיזי ניכר זה מזה, כאשר

מגעים אלה נעשים באמצעות המכונית המשפחתית בעיקר בימי החופשה

השבועיים. בתוך כך היא מחלישה את הזיקה שבין השכנים הגרים באותו בית,

ומשפיעה על ההפרדה שבין אזור המגורים, אזורי הבילוי ומקומות התעסוקה

הדתיים היהודים עצמם מצאו מכך כתוצאה הגדולה. בעיר החי האדם של

האורתודוקסים, שאינם משתמשים במכוניותיהם ביום המנוחה השבועי, יום

השבת, להיבדל ולקיים קשרים חברתיים הדוקים עם שכניהם האורתודוקסים

נוצרה כך טובים. ובימים בשבתות מתפללים הם שבו הכנסת בית סביב

הגדולה. המודרנית העיר של במציאות הייחודית הדתית הקהילה מחדש

"החילוניות שממילא" קשורה גם בבתים המודרניים רבי הקומות ש"מגרשים"

את הדתיים מתוכם בכך שהם מחייבים שימוש במעלית חשמלית בשבתות,

שאינם מאפשרים הקמת סוכה, שהכניסה אליהם נעולה במנעול חשמלי וכו'.

ל"חילוניות שממילא" השלכות רבות נוספות במגזרים רבים של החיים בערים

המודרניות, עובדות חברתיות שמשפיעות השפעה רבה על ההתבדלות של

הדתיים, ולא רק של החרדים שבהם, מהחילונים.

13האורתודוקסיה והחילוניות - ומה שביניהן

עוד קודם לכן, סיכם יעקב כץ, מורו של פרידמן, את הזיקה בין גישות מסורתיות ובין קשיי ההסתגלות לעולם המודרני.

החברה המסורתית, מסורתית היא לא מפני שאין לה עתיד ואין לה הווה.

אין חברה יכולה לחיות אלא מתוך הנתונים שלה ואלה מהווים את ההווה.

דור וכל אליהם. מסתגלים שם וגם המסורתית בחברה גם שינויים חלים

על נדבך מוסיף והוא משלו הגבות לו יש המסורתית, בחברה גם ודור,

ירושת העבר והניסיונות אינם הולכים לאיבוד, אך המסורת משמשת צידוק

לכל המעשים והשינויים בכלל. ואילו בחברה המודרנית המצב הוא הפוך:

היסוסים ורק מתוך יותר, או התאוריה מבטלת את ערך המסורת, פחות

מנסים לקשור קשרים עם המסורת ולמצוא לה סימוכין. הגישה היסודית

של החוקיות פי על ומוסד מוסד כל של הפעולות את למצוא שיש היא

המוסד עצמו. אין אנו יכולים לכלכל את הכלכלה שלנו על פי החוקיות של

הכלכלה, כל שכן את הטכניקה שהיא קשורה לחוקיות שלה, ובדומה לכך

בענייני השלטון, החינוך, המשפחה והבילוי. הבאים מן החברות המסורתיות

אינם מסוגלים להתאים את עצמם התאמה גמורה לנתונים אלה, ועל כן יש

כאן התנגשות של שני עולמות. התנגשות זו חמורה אצלנו במיוחד משום

שאין היא עולה מתוך תהליך של התפתחות היסטורית אלא מתוך עקירה

מחברה לחברה, מחברה מסורתית לחברה דינמית מודרנית.

ברב להיזכר הקורא את להוביל כדי מביא אני אלה ומובאות אלה דברים יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, שהתגורר בבוסטון. הרב אורתודוקסי מודרני, הרב ומנהיגה הרוחני )הבלתי מוכתר( )1993-1903( היה פילוסוף דתי סולובייצ'יק של האורתודוקסיה היהודית בארצות־הברית. לא כל האורתודוקסיה היהודית־אמריקנית הכירה במנהיגותו, שכן היה מראשי הציונות הדתית ותנועת המזרחי.

בעיני עצמו היה אך ורק "איש ההלכה".לפני כן, לא אמנע מן הקורא סיפור משעשע הנוגע לרב סולובייצ'יק ולקשריו

עם ישראל.אחרי מותו של הרב הראשי, יצחק אייזיק הלוי הרצוג, היו שנקבו בשמו של הרב

אלי אייל14

כרב ראשי לבוא במקומו ראוי כמועמד בבוסטון, סולובייצ'יק, שישב, כאמור, בישראל. עלו שמות של מועמדים אחרים כמו הרב אונטרמן )שנבחר( והרב גורן )שנבחר מאוחר יותר(, אבל מועמדותו של הרב סולובייצ'יק היא שריתקה רבים בציבור הציוני־דתי. השכלתו הכללית הרחבה, הרבה מעבר לעולם ההלכה, קסמה לאורתודוקסיה המתונה בישראל שראתה באישיותו חיבור בין הדת למודרנה. באוניברסיטת השכלה סולובייצ'יק רכש רבנית, יהודית ללמדנות מעבר שכן, בנאו־ והתמחה ופסיכולוגיה( פיזיקה מתמטיקה, פילוסופיה, למד )שם ברלין קנטיאניזם. ב־1935, ביקר בארץ והיה מיועד לכהן כרבה הראשי של תל־אביב,

אך מי שנבחר היה הרב עמיאל. ראשי, כרב הרצוג הרב של מקומו את למלא שמו הוזכר כאשר ב־1959, ובכן הסתייג סולובייצ'יק מלהיות "פקיד מדינה". כך אן כך, תומכי הרבנים האחרים מדי רוכבת, שרעייתו מפני ראשי לרב שיתמנה נאה זה אין כי שמועה הפיצו ב"הארץ" במאמר זאת פרסמתי רכיבה. במכנסי לבושה כשהיא סוס על פעם, במסגרת ההתגודדות סביב בחירת רב ראשי חדש, ושופט בית המשפט העליון, פרסום ביום פגשתי בו עברי, ומשפט גמרא ספוג עילוי המנוח, זילברג משה המאמר, הגיב בהומור: "לא ידעתי עד כה במי אני תומך, אבל אחרי שהתברר לי כי אשת הרב רוכבת על סוס, אני תומך ברב סולובייצ'יק ורואה בכך סגולה טובה לרבנות הראשית." אני עצמי ננזפתי קשות על ידי מנהיג המפד"ל דאז, משה חיים שפירא, שסבר כי פרסום סיפור זה )שלא אומת אי פעם( יכשיל את בחירתו של הרב סולובייצ'יק. כעבור כמה שנים, נזדמנתי לבוסטון ונפגשתי עם הרב לריאיון. הגברת סולובייצ'יק ליוותה אותי בצאתי, וכשסיפרתי לה את סיפור הסוס ומכנסי

הרכיבה פרצה בצחוק רם ומתגלגל. אני נותרתי ללא תשובה בעניין זה.

כך או כך, את הריאיון עם הרב סולובייצ'יק, שפורסם אז תחת הכותרת: "הרב להביא ראוי ,)1965 יולי )הארץ, וחילוניים" דתיים עם מתפלמס סולובייצ'יק כאן. למותר להוסיף, כי אילו היה נערך ריאיון זה היום, על רקע השסע בין חרדים

לחילונים, היו נוספות שאלות שהזמן גרמן.

ש א ל ה: אדוני הרב, מה זה "יהודי טוב" ו"יהודי לא טוב".' י ק: אדוני יצטרך להגדיר שאלתו. בכלל, הגדרת יהודי ה ר ב ס ו ל ו ב י י צ היא שאלה קשה וחמורה. ישנן שתי גישות: פורמלית ואמוציונלית. על פי ההלכה

15האורתודוקסיה והחילוניות - ומה שביניהן

היהודית. מי שנולד יהודי הוא יהודי, בין אם הוא שומר מצוות או לא. כמובן, שעל פי ההלכה יש יהודים כשרים ובלתי כשרים. זו היא הקטגוריה ההלכתית. קדושת היהדות קשורה לכל יהודי שנולד לאם יהודייה או לזה שהתגייר ונכנס תחת כנפי השכינה. גישת היהדות אינה תלויה במדרגות חיי היחיד. גם המשומד הוא יהודי על פי ההלכה. אבל, זו הנקודה הטהורה של ההלכה והן אדוני רוצה לדעת את מי אני מחזיק ליהודי?! במובן אמוציוני ואישי - זה כבר עניין אחר. ראשית, יהודי שומר מצוות במונחים סובייקטיביים, אישיים, אמוציוניים, לדידי שמירת מצוות של האדם - אם היא מוגבלת ליחיד שאינו דואג למסור את אורח חייו ליוצאי יהודי הוא זה שדואג על דבר העתיד של היהדות חלציו - אינה מספקת. לדידי ורוצה להנציח את היהדות לדורי דורות. אני מעדיף יהודי שאינו שומר מצוות אך מחנך בניו לחיים יהודיים על יהודי שומר מצוות שמפקיר את בניו. פעם בא אלי יהודי אמריקאי ששיבח את אשתו על שמקפידה היא על כשרות ונמנעת מאכול אמה, בבית אוכלת אינה שבתך שמעתי לו לו: אמרתי כשר שאינו בתה בבית הייתי מכבדה )את האם(, אך זה שאינה אוכלת ממאכלי בתה הבלתי כשרים, זה אינו מעורר בי רגש כבוד כלפיה. יחיד אינו יכול להיבדל מן הזרם ההיסטורי. חסר היה גם כאן ליהודים בבוסטון רגש של אחריות לעתיד. איני יכול לכבד יהודים רק כיוון שהם שומרים מצוות. זה אגואיזם ואגואיזם דתי וזה מעין שגרה. אין זו התמכרות )קומיטמנט, מחויבות(. יהודי שאינו מזדקק למרות ההלכה וזקוק לעם ישראל הוא יהודי ואין אנו מפקירים אותו. אין סתירה כאן בין זיקת ההלכה לזיקה האמוציונלית. אך יש הבדל בין מי שמרד באומתו ויצא לתרבות רעה. גם אז לפי בישראל לרבנים כתבתי דניאל האח פרשת בעת לא. לדידי יהודי. הוא ההלכה שיפסיקו לפסוק על פי ההלכה ויפסקו לפי רגשותיהם. לפי ההלכה האח דניאל הוא יהודי. ותודה לאל שבית המשפט העליון לא התחשב בהלכה הפורמלית והוציא פסק דין משפטי אמוציונלי. התפללתי שלא ישמעו להלכה. הרבנים רוצים לכלכל את כל מעשינו לפי ההלכה הפורמלית. לו פסק בית המשפט העליון שהאח דניאל צריך להירשם כיהודי אז יהודי אמריקה יכולים להשתייך לכנסייה פרוטסטנטית

ובפטיסטית המסתפקת בעצם ההשתייכות.

זיקת סיני וזיקת מצריםשתי זיקות ביהדות: זיקת סיני וזיקת מצרים. זיקת סיני אומרת: יהודי מחובר באומתו על ידי קבלת תורה ומצוות וחיים קדושים למטרה אחת. זיקת מצרים מצוות ששומר שמי אמר הרמב"ם היהודים. בגורל ההשתלבות זיקת היא ומתבדל מהציבור היהודי - אף כי שומר מצוות הוא, אין לו חלק בעולם הבא.

אלי אייל16

צריך היהודי להשתתף בצרת עמו. היהודים מדברים הרבה שפות, חיים בארצות שונות, בתרבויות שונות, אבל יש להם גורם מאחד; הגורל היהודי. תאמר לי שזו

לאומיות? זה למעלה מלאומיות. זו תודעת אחדות האומה: גוי אחד בארץ.

ש א ל ה: ונאמנותו לאמריקה?ה ר ב ס ו ל ו ב י י צ' י ק: היהודי האמריקאי רואה עצמו חלק בלתי נפרד מהחברה האמריקאית. בני ארץ־ישראל רוצים לשנות זאת ולא יצליחו. יש סתירה פנימית שהוא אמריקאי ומסירותו לישראל אינה פוליטית ואף לא של סימפטיה. זו מסירות אקזיסטנציאלית. זו הזדהות עם מדינת ישראל כשהוא אמריקאי בכל לבו ונפשו.

בסתירה זו אני רואה הרואיזם, שכן הפתרון הפשוט היה להיבדל מן המדינה.

ש א ל ה: האם, לדעתך - והפעם אני מבקש את חוות דעתך מבחינה הלכתית - עדיף יהודי המהדר במצוות וחי בגולה על יהודי מסורתי החי בישראל?

ה ר ב ס ו ל ו ב י י צ' י ק: יהודי שומר מצוות בגולה עדיף מיהודי שאינו שומר מצוות בישראל. אנו מחשיבים את יישוב ארץ־ישראל, אך ההלכה מקפידה על

קיום מצוות. אין אנו יכולים לוותר אף אם המחיר הוא ישיבה בארץ־ישראל.

ש א ל ה: אבל אדוני הרב, אני הבחנתי בין יהודי שמהדר במצוות בגולה לבין י בישראל, דהיינו שאינו מהדר במצוות אך שומר על שבת ו ר ת יהודי מ ס

ומועדים וכשרות וכו'.

צה"ל אינו תכליתה ר ב ס ו ל ו ב י י צ' י ק: גם מבחינת הלכה פורמלית וגם מבחינת הלכה אמוציונית אין לוותר על קיום מצוות משום הטריז כנגד התבוללות. השפה העברית בלבד היא רק כלי ולא תציל את האומה. שפה בלי תוכן יהודי היא כמו פח בלי שמן או כוס ללא יין. יסלח לי אדוני שאני מבקר את המדינה. יאמין לי שאיני נחפז להחליף את מומי במומי אחרים. אבל חסרה בארץ־ישראל ההתמכרות. ארץ־ישראל חשובה, המדינה חשובה, השפה חשובה. אבל אנו רואים את מטרת היהדות לא בקהל פוליטי. הקהל היהודי הוא רוחני, להגיע למטרה הנשגבה: להיות אור לגויים. זו שגיאה גסה לצמצם את כל היהדות ולהכניסה במסגרת של עדה פוליטית. גם מבחינה חילונית זו שגיאה. עם ישראל לא יתקיים כעדה פוליטית, כי הקשרים הפוליטיים הם זמניים. האיטלקים בארצות־הברית שכחו את מולדתם. גם בני ארץ־ישראל ישכחו. הקשר במובן פסיכולוגי־סוציולוגי אל מולדת פוליטית הוא

17האורתודוקסיה והחילוניות - ומה שביניהן

המתמכר יהודי אבל ברינר. יול שעשה כפי אזרחות להחליף יכול אתה זמני; ליהדותו, יש לו פספורט יהודי, וכדי לשנותו עליו להמיר את דתו. זו היא השגיאה יהודיים. ספר בבתי חונך ואשכול בן־גוריון של הדור החילונית. היהדות של אנשים אלה ספגו התלהבות יהודית. הם אמנם אינם שומרים מצוות אך אשכול, לדידי, הוא יהודי חסידי שלא הניח תפילין יותר מארבעים שנה. אבל בני הדור השלישי והרביעי - איך הם יכו שרשים בקרקע האומה. אנו גאים בצה"ל, אך יש צבא גם לאמריקה ולמצרים. איני מבטלו, אך אין ייחוד לצה"ל. אבל צה"ל אינו מצדיק מסירות נפשנו למדינה. זו אינה תכלית, כפי שאין זו תכלית שכנסת תדון בחוגים ומשפטים ואין זו תכלית שתהיה אוניברסיטה. איני מאמין שהתרומה הייחודית של היהדות תהיה במקצוע המדעים. אנו נתקדם בטכנולוגיה, אך לא זו התכלית. התקדמות מדעית תלויה באמצעים כספיים. הגניוס האינדיווידואלי וניוטון. היום במדע אינו תופס היום כפי שתפס לגבי לייבניץ, קאנט, גליליאו וזו צריכה לעדה יש קולקטיביות של המדע. התכלית של המדינה היא רוחנית

רוחנית ולאקלים רוחני ואיני מצייר בנפשי אקלים רוחני בלתי דתי.

ש א ל ה: האם אפשרי, לדעתך, ששלושת הזרמים הדתיים היהודיים בארצות־הברית יוכלו לחיות יחד גם בישראל, במידה שיהודים רפורמים וקונסרבטיבים

ירצו לחיות בישראל על פי נוסח חייהם באמריקה?ה ר ב ס ו ל ו ב י י צ' י ק: שיטתי היא לא לדבר בגנותה של איזו תנועה ורק לשבח

את הפרקמטיה שלי. מעולם לא נלחמתי עם כיתה ביהדות.

ש א ל ה: אבל הרפורמים והקונסרבטיבים טוענים שמדינת ישראל אינה מאפשרת להם חופש דתי. היא אינה מכירה, למשל, בגט קונסרבטיבי.

ה ר ב ס ו ל ו ב י י צ' י ק: נדרתי שלא לדבר על הגט הקונסרבטיבי. גורל המדינה אינו תלוי בכך. אך אני חושב שאין משיגים שום דבר על ידי הפגנות נגד הרפורמה. יש כלל בידי: דבר שאין בו תועלת - הוא מיותר. והמיותר כמוהו כחסר. זה משקף את חוסר הביטחון בצד הדתי. אם אני משוכנע שאני מייצג אמת ויכול להתמודד

ולהתחרות, לא אפחד לפגוש את הצד השני ולא אכפת לי אם גר בשכנותי.

בין בן־גוריון ליהודי רפורמיש א ל ה: כלומר, יש לאפשר חופש דתי גם לרפורמים ולקונסרבטיבים?

ה ר ב ס ו ל ו ב י י צ' י ק: אין אני מאמין שיש עתיד לרפורמה ולקונסרבטיבים את מבינים היו אמריקה יהודי אם התרגום. אבות על מבוססים הם בישראל.

אלי אייל18

התפילות במקור, לא היה צורך ברב רפורמי בישראל. כשהעברית שולטת, חמישים אחוז מעבודת רב רפורמי היא מיותרת. גם החופשיים בישראל לא יראו ברב רפורמי מנהיג רוחני. הם אולי בועטים, אבל כשיצטרכו לרב, ילכו לרב אורתודוקסי. הרבה דברים שהרפורמה עושה כאן, יטילו פחד על אנשי מפא"י. פעם סיפרתי לבן־גוריון על מעשי הרפורמה והוא לא האמין. אז ראיתי את ההבדל בין יהודי רפורמי לבין בן־גוריון. אם יש יהודים הרוצים להיכנס להיכל רפורמי, ייכנסו כאוות נפשם ואין האורתודוקסיה צריכה להתערב. אני מדבר עכשיו מבחינה פרגמטית, כאשר אני

אומר שכפייה בדת מזיקה. ואיני דתי־ליברלי הרואה בדת עניין פרטי.

ש א ל ה: כיוון שהדוגמה האמריקאית של חברה פלורליסטית מאפשרת לבני כל דת לקיים את פולחנם, האין זה רצוי, לדעתך, להפריד את הדת מהמדינה גם

בישראל?ה ר ב ס ו ל ו ב י י צ' י ק: איני מצייר לעצמי מדינה סאקולרית. אם המדינה ושיבת וירושלים לציון בנוגע ההבטחות של חלקית ריאליזציה היא היהודית האומה לארץ־ישראל והקמת הריסות ציון - הרי היא מוכרחה להיות דתית. גם יחס היהודים בגולה יהיה מסובך אם תהיה זו מדינה סאקולרית. הזיקה של יהודי אמריקה לישראל יכולה להיות רק רוחנית. וכשאבא אבן, איש בעל תרבות רחבה יהודית רוחנית במסגרת תרבות סאקולרית ספרותית, זיקה וגבוהה, מדבר על ילדות נזרקה בו. ודאי אדוני הרגיש שהחיים כאן באמריקה סובבים סחור־סחור סביב הדת. אי אפשר ליצור תרבות סאקולרית באמריקה. תרבות אינה מיוסדת על ידיעה. אפשר לדעת את תרבות צרפת וגרמניה, אך הידיעה אינה עושה אותך והזיקה עושות הידיעה אלא ההערכה לא או הגרמנית. בן התרבות הצרפתית ישראל אמריקה. בתרבות מושרשים אמריקה יהודי אחת. תרבות לבן אותך יכול הדתי העולם רק הגדולה. האנגלוסכסית בתרבות להתחרות יכולה אינה להתחרות עם העולם הסאקולרי. זו כבר דימאנסיה אחרת. שייקספיר ומילטון

ודיקנס לא ימלאו את מקום הצרכים הדתיים.

כמו - וחברתי פוליטי כהסדר מהמדינה הדת להפרדת התכוונתי ה: ל א ש בארצות־הברית - ולא לגבי דמותה הרוחנית והתרבותית של ישראל.

ה ר ב ס ו ל ו ב י י צ' י ק: אני מאמין שהחילונים אינם רוצים בזה. אם יביאו את הדבר לעימות )קונפרונטציה( בין דת ומדינה - יידחו גם החילונים את הפתרון

הסאקולרי.

19האורתודוקסיה והחילוניות - ומה שביניהן

ש א ל ה: האם נכונה הדעה שהרבנות הראשית בישראל - הקשורה בממשלה - שבויה בידי מפלגות?

ה ר ב ס ו ל ו ב י י צ' י ק: העובדה שהרבנים מקבלים משכורתם מהממשלה, לא היא החשובה. העניין הוא שהרבנות היא כלי שרת, או שאשתמש במילה פחות פוגעת, שהרבנות היא זרוע של הממשלה - זה פוגם קצת בעצמאותה ואולי זה

היה הנימוק העיקרי בעד סירובי להיות מועמד לרב הראשי.

אשריי שאינני רב ראשיש א ל ה: האם תהיה מוכן לעיין מחדש בהצעה להיות בעתיד רב ראשי לישראל?

ה ר ב ס ו ל ו ב י י צ' י ק: איני יודע. הייתי מוכן לקבל עלי את הרבנות אם הייתה עצמאות ובלתי תלויה בממשלה. הזיקה לממשלה הפחידה אותי והטילה עליי בעתה ואימה. עניין בני ישראל ו"מרבק", למשל, על הרבנות היה לפתור את שאלת בני ישראל לפני חמש שנים. אבל התערבות המדינה, כשהכנסת מתכנסת זו פגיעה בעצמאותה של הרבנות. בתי לישיבה מיוחדת ודחופה לדון ברבנות, המשפטית הזרוע בין ההפרדה אבל המדינה. של זרוע הם באמריקה המשפט לזרוע החקיקתית היא כה בולטת ששום סנטור וחבר קונגרס לא יעז לדבר על פסקי דין של בית המשפט העליון ובוודאי לא יקראו ישיבת קונגרס להפעיל לחץ על בית המשפט העליון. זה חרה לי והשפיל את כבוד הרבנות. אינני מצדיק את עמדת הרבנות, אך אשריי שאינני הרב הראשי. לו הייתי רב ראשי הייתי מכריע

עוד לפני שפרצה השערורייה.

ש א ל ה: האם ההסדרים הדתיים בישראל המערבים את הרבנות בפוליטיקה ברבנות הם המרחיקים את הדור הצעיר מהדת?

י ק: הרבנות הראשית והכיתות הדתיות הן פרגמטיות י צ' י ו ב ו ל ה ר ב ס מדי. עסוקות בענייני היום־יום. יש צורך בסידור גיטין, בפשרה בענייני אישות, יש בולט. אינו זה רוחנית. עבודה היא העיקרים עיקר אבל נישואין. ברישום הלכתית. וליצירה ולחידוש ולהגדרה ולהתעמקות למחשבה הזקוקות שאלות שאלות שגדולי דור העבר לא נתקלו בהן. אבל אי אפשר לדחוק את הרב לומר דבר שאין מצפונו מתיר לו. צריך רבנים בעלי מעוף ויצירה וחזון. איני יודע אם יש כאלה בישראל. אבל לבקר רב על שאינו רוצה לשתף פעולה עם הממשלה - זה בלתי הוגן. האמת היא שגם באמריקה שבוי הרב בידי עדתו. וכך גם הכמרים זו פגימה במנהיגות הרוחנית בעולם כולו. התורה אמרה: לא תגורו הקתולים.

מפני איש. אבל המציאות היא ששליחי הדת יראים את עדתם.

אלי אייל20

עד כאן, הריאיון מ־1965 עם הרב סולובייצ'יק.

]בזמן יהודי חדש, תרבות יהודית בעידן החילוני, מוקדש לרב סולובייצ'יק ערך שכתב אבינועם רוזנק, מן החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית ומכון ליר. מנקודת מבטה של אנציקלופדיה בעלת אופי חילוני מוצג סולובייצ'יק ון כ"דמות ייחודית בעלת השכלה הומניסטית רחבה ושיטתית המשולבת בסמכות הלכתית בכירה ביותר בעולם הישיבות - שילוב שכמוהו לא נמצא במרוצת כל

המאה העשרים".[

הרצברג: ארתור הסביר פרדוקס. היא היהודית המודרניות הכול, ככלות ואחרי זוהי שאיפה להשתלב לחלוטין בחברה הכללית ולהיות מעורבים בה, לצד הרצון להיבדל ממנה. היהודי המודרני עומד אי שם בין המסורת, שלה הוא נאמן עדיין )לפחות מבחינה רגשית(, לבין המודרניות; והרצברג סבור שאין הוא יודע בבירור מה לעשות. הוא מעורב ללא תקנה ביהדותו, ונקרע בין מתחים פנימיים למיניהם.

לעולם והשתייך מצוות שומר שהיה שנים(, כמה לפני )שנפטר עצמו הרצברג מלאה בפתיחות כרצון הפופולרית היהודית המודרניות את הגדיר האקדמי, ובמחסום נייד - בעת ובעונה אחת - ולדעתו, היהודי המודרני ממשיך לחיות את

זהותו המורכבת בעידן שבו אין תשובות חד־משמעיות אלא רק שאלות מרובות.

מקורותפרט, בקר וערב, על מולדתי שרחקה - זכירות, השגות, סיכומים, הוצאת ששר, ירושלים, .1

.1991אליעזר שביד, לקראת תרבות יהודית מודרנית, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תשנ"ה .2

.1995יעקב כץ, לאומיות יהודית, מסות ומחקרים, הספרייה הציונית, 1979. .3

חיים כהן, מבוא אישי, אוטוביוגרפיה, הוצאת כנרת, זמורה ביתן דביר, 2005. .4מנחם פרידמן, מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית. .5

מבט החילוני, בעידן יהודית תרבות חדש, יהודי זמן שחם, דוד צבן, יאיר יובל, ירמיהו .6לתרבות עמותה למדא יהודית, לתרבות פוזן ספריית כתב, הוצאת ,2007 אנציקלופדי,

יהודית מודרנית / מכון שפינוזה בירושלים.

n

סדר יום חדש למחאה החברתית

הצלחת המחאה החדשה תלויה בפשרה בין מנהיגיה המפולגים

המחאה החדשה צריכה להיאבק כמעט מן היסוד

נטיית לב המוחים: שינוי במערכת הערכית של השלטון

פערי השכר בישראל ברמה שנייה בגובהה בעולם המפותח

האמנם למחאה מצבור קולות שיכול לשנות את הרכב השלטון

אברהם )רמי( פרידמן ונתי לייזר

ללימודים המרכז של לניהול "סרנת" הספר בית דיקן הוא פרידמן )רמי( אברהם פרופ' באוניברסיטה עסקים למנהל הספר בבית )אמריטוס( פרופסור באור־יהודה; אקדמאיים העברית בירושלים; יו"ר הוועדה הציבורית המייעצת למבקר המדינה. היה בעבר נציב שירות

המדינה והממונה על השכר.נתי לייזר הוא עוזר מחקר של פרופ' פרידמן; בוגר תואר ראשון ושני במנהל עסקים )התמחות

במימון( בבית הספר לניהול של המרכז ללימודים אקדמאיים באור־יהודה.

אברהם )רמי( פרידמן ונתי לייזר22

בתרבות .2012 וקיץ אביב והגיעו ועברו, חלפו 2012 וחורף 2011 סתיו מחאה, בפעולות שממעטים מקובל בישראל והחברתית הציבורית המחאה בעיתונות ובקיץ. באביב בהן ומרבים ובחורף, בסתיו והפגנות שביתות ובמדיה האלקטרונית מרבים לעסוק בשאלה: מה יהיו פני המחאה, בחודשים הקרובים, ומפרסמים סקירות, הערכות וניתוחים על הישגי המחאה דאשתקד

ועל הצפי לעתיד.שלושת העיתונים הכלכליים הגדולים בארץ, גלובס, דה מרקר וכלכליסט, מרבים ציבורית; מחאה שתהיה היא הנפוצה ההערכה בנושא. ובמאמרים בידיעות גופים פוליטיים יותר; ושתהיה בה מעורבות של וכוחנית שהיא תהיה אלימה ומפלגות. הערכות אלה מתבססות על הניתוח שקיימת בציבור אכזבה הן מעצם הישגי תנועות המחאה, והן מרמת יישום המלצות הוועדות שונות שהוקמו כדי

לטפל במספר נושאים שעמדו במרכז סדר היום שלה.בקרירות נתקבלו כשלעצמן שהן טרכטנברג, ועדת המלצות ביצוע למשל, יותר; ועדת הריכוזיות לא ידי המוחים, שציפו להמלצות קיצונית מסוימת על של סותרות מערכות שתי יצרה ולמעשה מסכם, דוח לכלל להגיע הצליחה המלצות; והעיקר, רבים מהישגיה של המחאה שבאו לביטוי בלחץ על סקטורים

שונים בכלכלה - נשחקו בחודשי "שנת החורף" שלה.

הליך מתמשך - תסריט לעתיד

בימי העיון שנערכו עסקו המכונים לחקר מדיניות, כלכלה וחברה בפניה השונים של המחאה. המסקנה היא שלמרות הישגיה עליה להתחיל במאבק מן היסוד, מאותה נקודת פתיחה בה נמצאה בתחילתה, ביולי 2011, עת הקימה דפני ליף את אוהל המחאה שלה בשדרות רוטשילד בתל־אביב, ותנועת המחאה החלה

להתארגן בפייסבוק.אנו נמצאים בהליך מתמשך, ולכן אין לנו יכולת, עדיין, לערוך מחקר היסטורי מסודר שינתח מה קרה ומה לא קרה בשלביה הראשונים של המחאה. עם זאת, במאמר זה ננתח ונתאר מה קרה עד עתה, ואף נציע תסריט למה שצפוי בעתיד ומהם ה"משחק" כללי הם מה הראשיים", "השחקנים ויהיו היו מי הקרוב:

הערכים העיקרים של המאבק.בקבוצה חברה כאשר ,2011 יולי בראשית החלה המחאה לעיל, כאמור המחאה שפעולת הסכמה קיימת לפעול. והחלה לשטח יצאה בפייסבוק

23סדר יום חדש למחאה החברתית

הייתה ספונטנית, והיא הלכה והתעצמה ככל שנמשכה, עד להפגנה האחרונה, בתחילת ספטמבר 2011, שכללה בשיאה הפגנות מחאה בהשתתפות רבבות,

בכל רחבי הארץ. עם התמסדותה של המחאה הגיעו מארגניה, שבאו משכבות חברתיות שונות, למסקנה שיש לנסות ולמנוע ממנהיגים פוליטיים ומגופים מפלגתיים מלהצטרף אליה והתגאו בכך שהמחאה היא א־פוליטית. יחד עם זאת, הנהגתה של המחאה בעיקר ראשיה, בין רבה מתיחות ועלתה צצה לעת ומעת ברורה, לא הייתה

בשאלה מי הם בעלי הזכות לדבר בשמה.

"השחקנים הראשיים"

"השחקנים הראשיים" בתנועת המחאה היו:אשר הבינוני, מהמעמד האקדמאית, ההשכלה בעלי המשכילים, הצעירים .1להקמת דיור, לרכישת חיסכון מאפשרת אינה אך לקיום מספיקה הכנסתם משפחה ולהבטחת רמת חיים "סבירה". כלומר, הם בעלי הווה סביר אך חוששים זו כבר ובעייתי. הם היו הראשונים להצטרף למחאה. קבוצה מעתיד מעורפל תרמה את תרומתה לחברה - חבריה עובדים שעות רבות, הם שירתו בצה"ל, לעליות ערים למידע, נגישות בעלי הם ומשלמים מסים. במילואים משרתים המחירים כמעט בכל שטחי החיים - ובעיקר מחירי הדיור, הדלק והחשמל. הם כלפי סיכוי המוביליות שלהם רואים עצמם כשייכים למעמד הביניים, כאשר מעלה, למעמד הבינוני־גבוה, קטנים ביותר, ואילו סיכוייהם להידרדר כלפי מטה העשירונים לבין בינם וגדלים ההולכים ההכנסה לפערי ערים הם גדולים. -העליונים, ומרגישים שהגיעה השעה לפעול במטרה לשנות את כיוון ההתפתחות

החברתית בישראל.ישראל בנק דוח נתוני )ראו ומתרחבת בישראל, ההולכת 2. קבוצת העניים האחרון(. קבוצה זו, לא רק שהיא גדלה, אלא אף מעמיקה. לא רק שיש יותר העשירונים לבין בינה ההכנסה ופערי הורע, היחסי שמצבם אלא עניים, שמעליה הולכים וגדלים. באוכלוסייה הנמצאת מתחת לקו העוני מצויה שכבה מצליחים אינם הם אבל מפרנסים שני בהם שיש בית משקי של קטנה לא לפרנס את משפחתם. מפת התעסוקה שלהם מצביעה על כך שחלק לא מבוטל כעובדי בעיקר לו, קרוב או מינימום בשכר העבודה בשוק המועסק ביניהם אפילו להם מובטחות לא שלרוב עובדים - קבלן ועובדי אדם כוח חברות

אברהם )רמי( פרידמן ונתי לייזר24

הזכויות המוקנות להם בחוק. מטרת קבוצה זו היא להקים קול זעקה, להציג לציבור ולמקבלי ההחלטות את מצבם הקשה בהווה, את נטל מחירי המזון, החשמל והמסים, את הצפי כי מצבם רק ילך ויחמיר ואת מצב חוסר התוחלת

בו הם נמצאים.3. קבוצת העסקנים והפעילים: קבוצה זו מורכבת משתי תתי־קבוצות:

א. פעילי תנועות חברתיות בעלי תודעה מעמדית־פוליטית שונה. חלקם מנסים לשנות, נקודתית, את המצב, וחלקם דוגלים בשינוי המצב באופן קיצוני - שינוי המדינות כלכלית־חברתית, כלומר, מאבק בערכי המדיניות הממשלתית הנוהגת כיום. חלק אחר דוגל בהבטחת הטבות לקבוצות אשר במצוקתן הם מטפלים,

מזה מספר שנים.

הפוליטיקאים "הורחקו" - מי הם "אנשים טובים"

ראוי לזכור שהמדיניות הכלכלית חברתית של הממשלה דגלה, מזה כשני עשורים, בהעברת הטיפול בבעיות סוציאליות ממנה לעמותות, והקטינה את מעורבותה

בתחום הסוציאלי - גמלאות, שירותי רווחה וכו'.ולהוביל ניסו להצטרף למחאה ב. קבוצת המנהיגים הפוליטיים. מנהיגים אלה קטנה, קבוצה זו המדינה. במנהיגות לשינוי שיביאו פעולות של לכיוון אותה את לאפשר שלא כאמור, השתדלו, המחאה שראשי העובדה בשל יחסית, השתתפותם בה. עם זאת, ככל שמתקרבות הבחירות כך מהווה המחאה הציבורית

מצבור קולות שיש מי שמאמינים שיוכלו לגייסם למטרותיהם.שה"עם" הזמן שהגיע חשבו שפשוט טובים" "אנשים נוספו אלה לקבוצות יתחיל לדאוג לנעשה במדינתו, שהמצב החברתי הקיים אינו יכול להימשך. חלק לא קטן בגיוס ציבור זה, וחיזוקו בתקופת החורף, יש למדיה, ובייחוד לאינטרנט ולעיתונות הכתובה, שפרסמה כתבות המצביעות על הפרשי ההכנסות, על מי

שנהנים מהכנסה גבוהה ביותר, על "השחיתות במשק ובחברה" ועל העוני. למרות הקצר, בטווח אותן לפתור אפשר שאי בבעיות עסקה אף התקשורת הקשישים במצב שיפור לצעירים, מוזל דיור ציבורי, דיור לדוגמה: חריפותן. שהעיתונות הוא שנוצר הרושם בפריפריה. בייחוד התעסוקה, מצב ושיפור לאחד להיות והפכה המצב, את המפרש הפרשן עמדת את נטשה הכלכלית

מה"שחקנים" במחאה.מה בעצם רצו המוחים? ובמה נכשלו?

25סדר יום חדש למחאה החברתית

מספר לה היו ארגונה. חוסר הייתה המחאה בתנועת הקשות הבעיות אחת בין התנועה, בתוך השני. כנגד האחד גם לעתים אך יחד, שפעלו מנהיגים "קבוצות השחקנים", היו אי הסכמות לגבי תביעותיהם מהממשלה, וזמן רב חלף עד שהצליחו לגבש מסמכים ולנסח תביעות. הזמן שחלף אפשר לממשלה לנקוט ביוזמות שנטרלו את תביעות המוחים. דוח ועדת טרכטנברג הפך, כיום, למסמך

מוביל, ואילו מסמך מומחי המחאה נעלם מהשטח.ושוב, שוב נשמעה, ובהפגנות המוחים, רוב הסכימו אחת תביעה־סיסמה על ביוון, המחאה בתנועות אומצה שאף חברתי!", צדק דורש "העם הסיסמה:

בצרפת, ובארצות נוספת בקהילה האירופית.

העשירים מתעשרים ובעלי הכנסות נמוכות שוקעים

מנגד למוחים עמדו "השחקנים הראשיים" הבאים:על כשר גם משמש הוא כי לזכור שיש נתניהו, בנימין בראשות הממשלה, .1המערבית, הכלכלה של בעיקר עולמית, תופעה הנו הכלכלי המשבר כלכלי. ובינתיים, מדינת ישראל עוברת אותו בצורה "טובה" ושוררת יציבות כלכלית. לאחרונה, עלה שיעור הבלתי מועסקים, ואף שיעור האינפלציה עלה במעט, אך לעומת העולם אנחנו במצב טוב. ראש הממשלה זוקף לזכותו את מצבה הכלכלי של ישראל, הן בשל הצעדים שנקט בעבר, עת היה שר האוצר, והן בשל צעדים

שנקט בשנים האחרונות.רואה היא קפיטליסטית. היא הממשלה ראש של הכלכלית האידאולוגיה בהקטנת מעורבות הממשלה בכלכלה, ברווחה ובמשק מטרה ראויה. אמונתו כדאי ולכן הפעילות, תחומי ברוב יותר יעיל ממשלתי הלא שהסקטור היא להעביר את הפעילות לידי סקטור זה באמצעות הפרטה או מיקור חוץ. הוא יגביר את הפעילות הגבוהות בעלי ההכנסות הגורסת שעידוד חסיד השיטה הכלכלית, ובשלב ב' ייהנו ממנה גם בעלי ההכנסות הנמוכות. אלא שהממצאים, כרגע, מורים שהעשירים מתעשרים ובעלי ההכנסות הנמוכות שוקעים, ולו רק באופן יחסי, נמוך יותר. פערי השכר בישראל הם במקום השני הכי גבוה בעולם

המפותח.על פי גישתו של נתניהו יש לדאוג שתקציב יהיה מאוזן, וכל הוצאה צריכה להיות מגובה בהכנסה. ברקע יש לזכור שהמצב הביטחוני מטיל על ישראל עומס כלכלי לא קטן. אילוץ זה שימש - ומשמש - סיבה ותירוץ להגבלת הקצאת תקציבים

אברהם )רמי( פרידמן ונתי לייזר26

לתחום הרווחה. האילוץ השני הוא אילוץ פוליטי - הצורך לספק משאבים לסקטור החרדי, שתרומתו הכלכלית קטנה מזו של הסקטורים היהודיים האחרים.

ב. העשירונים העליונים, בעיקר העשירון העליון בחברה הישראלית. וניסו בתחילת המחאה נרתעו במקצת העשירים - "הטייקונים", כפי שכונו - שמטרתו פרסום במסע התחילו החורף בסוף אך המוחים, עם פעולה לשתף לא אני לי, "מגיע של אמירות נשמעו הכלכלי־חברתי. המצב את להצדיק את נעתיק אותנו לרדוף יתחילו "אם כמו: אמירות נשמעו ואף מתבייש", פעילותינו הכלכלית למקום אחר." החל מאבק על שמירת זכויות יתר שממשלות ישראל העניקו לקבוצות כלכליות שונות: המאבק שליווה את המלצות דוח ועדת

ששינסקי, המאבק בזכויות יתר בתכניות בניין ערים, ועוד.3. סקטורים כלכלים חברתיים מיוחדים אשר בשל כוחם הפוליטי זוכים בהטבות זכויות גיסא, הם דורשים כלכליות: לרוב מדובר במתנחלים או בחרדים. מחד שמכוונות ספציפית עבורם, ומאידך גיסא, הם תומכים בחלק מתביעות המוחים כדי להבטיח שגם הם ייכללו בנהנים. דוגמה לכך אפשר למצוא במאבק לביטול חינוך למסגרת המדינה לסיוע לזכאות כתנאי השתכרות" כושר "מיצוי סעיף

ומעונות יום לגילאי שלוש־ארבע.

שינוי בהקצבה התקציבית - בלי הגדלת העוגה

מה רצתה הממשלה? לפי תגובות הממשלה, הרושם היה שבתחילת המחאה ההערכה של מקבלי הממשלה דוברי של בדבריהם מעצמה. תתפוגג היא כי הייתה ההחלטות נשמעה לשון כפולה: מחד גיסא, אמרו, יש בסיס לתובנות המוחים, אך מאידך גיסא, מצבה הכלכלי של ישראל טוב, ולכן חשוב שלא להגדיל את הוצאות שהם הבינו ההחלטות ומקבלי תאוצה תפסה המחאה כאשר הממשלה. המעומד את חיפשו הם המוחים, ראשי עם והידברות שיח ליצור חייבים המתאים ביותר לתפקיד זה, ומצאו את פרופ' מנואל טרכטנברג, כלכלן בעל לנושאי ורגיש במקרו־כלכלה בקיא הבינלאומית, ובקהילה בישראל מעמד הוועדה, הוקמה וכך הממשלה. לראש כלכלי כיועץ שישמש כלכלן רווחה, שאחד מהאילוצים שקיבלה על עצמה היה שכל המלצותיה יגובו בהצבעה על המקורות התקציביים למימון מימושן. כלומר, אפשר לעסוק בשינוי ההקצבה

התקציבית אך לא בהגדלת העוגה.

27סדר יום חדש למחאה החברתית

תחילה, עורר סעיף זה התנגדות רבה בקרב המוחים, אך לבסוף התקבל גם אילוץ זה. כלומר, מטרת הממשלה הייתה לעבור את המחאה ב"שלום", ללא זעזועים הייתה לא שהמחאה משום בעיקר צלח הדבר פוליטי. לחץ וללא פוליטיים תביעות. רשימת הפחות לכל או כלכלית, תכנית בעלת הייתה ולא ממוסדת

כיום, קשה לקבוע איזה חלק ממטרותיה השיגה ובמה נכשלה.

תמצית המושג צדק - ומודל "רובינזון קרוזו"

בהם: הראשון הישגים. מספר היו ,2011 ביולי-ספטמבר האוהלים למחאת וללא ממש של ארגון ללא מלמטה שצמח הכוח החברתי, התסכול חשיפת למאבק כבסיס לשמש יכול שפורסם הוועדה דוח השני: פוליטית; מעורבות יצירת תחושה שיש בעיה יישומן המהיר; השלישי: ועל על הרחבת ההמלצות

שעלולה לסכן את היציבות הפוליטית ולכן חייבים לטפל בה.אך משום שלא הייתה להנהגת המחאה רשימת תביעות, קשה לקבוע איזה חלק ממטרותיה הושג ואיזה לא. ההערכה בקרב פרשנים היא שהישגי המחאה קטנים ביותר, אך קיימים. ייתכן והמנטרה של המחאה: "העם רוצה צדק חברתי", היא

שמנעה הכנת רשימת תביעות ספציפיות וממוקדות.צדק חברתי מהו?

העיסוק תחילת את המייחסים ויש יומין, עתיק מקורו חברתי צדק המונח הספרות בצד וראולס. מארקס סמיט, אדם יום, לוק, אריסטו, לאפלטון, בו הפילוסופית התפתחה מערכה מחקרית בתחום הפסיכולוגיה החברתית, שעסקה הארגוני הצדק אל ההוגנות ותורת הדיסוננס תורת באמצעות יחסי בחסך והחברתי. קצרה היריעה מלסקור התפתחויות אלה. בביבליוגרפיה שבסוף מאמר

זה מובאים מראי מקום למקורות הסוקרים את ההתפתחויות.במאמר זה אציג את מאפייני המודל הפסיכולוגי חברתי־ארגוני, הנראה לי מתאים ביותר לענייננו. המודל המוצג כאן מבוסס על זה של SHEPPARD. ET. AL, בצירוף

תוספות הלקוחות ממספר מאמרים שפורסמו מאוחר יותר.מהו מודל הצדק הארגוני? המודל מחפש את תמצית המושג צדק, הוגנות בחיי יש מספר מאפיינים לתהליך הקובע ישים בכל תחומי החיים. והוא היום־יום,

מהו צדק ומה לא.לנסות לקבוע, לפחות באופן אקדמאי, ניתן ראשית, למרות שלעתים קרובות ובדרך שתיראה לפחות אובייקטיבית מה מגיע ומה צודק לדרוש, תחושת הצדק

אברהם )רמי( פרידמן ונתי לייזר28

וההוגנות היא אישית וסובייקטיבית. כלומר, במצבים זהים יכולים פרטים שונים להרגיש באופן שונה. חלקם ירגישו שהמצב צודק והוגן, בעוד שאחרים ירגישו שאיננו כזה - הכול בעיני המתבונן. בנוסף לכך, התחושה של צדק והוגנות דורשת השוואה, כלומר, אין לפרטים אפשרות לקבוע - במצב בו לא התנסו בעבר - אם

נוהגים בהם בצדק אם לאו.קרוזו", "רובינזון דפו, דניאל של בספרו מצויה שכזה למצב הקלסית הדוגמה בו מסופר על רובינזון שעד שלא מצא את ששת וחבר אליו, לא ידע מה מצבו. ברגע שהופיע ששת היה ברור שמצבו של רובינזון הלבן הרבה יותר טוב מזה הבסיס העשרים. המאה תחילת לערכי בהתאם הכול הצבעוני, משרתו של לקביעה "מה מגיע לי?" "מה צודק?" הוא בהשוואה למה מקבלים אחרים ומה

היא תרומתם ותפוקתם.במודלים של הצדק כלול מודל הצדק החברתי. אנו מבחינים בו בשלושה מרכיבים

של מושג הצדק: צדק תוצאתי, צדק תהליכי וצדק של השיטה.בצדק תוצאתי הפועל שופט את התוצאה של פעולתו, את השפעת פעולתו על מצבו הנוכחי, ואת "מה יוצא לו" מן הפעולה. ניתן לנסח זאת בשאלה: "האם הכלכלי מצבי האם לא? או הצדק עקרונות לפי לי שמגיע מה את קיבלתי תרומתי/תשומתי/תפוקתי תואם את - הבריאותי לעתים, או, - והחברתי

לחברה ולמשק?"בצדק תהליכי הפועל שופט את ההליך לפיו נקבע, ספציפית למצב ולבעיה הנוכחית, מה מגיע לו. האם ההליך נוהל על פי עקרונות המקובלים בחברה גם לגבי אחרים? לעתים אנו נתקלים במצבים בהם הפועל חש שדרכי פעולתם ברורות, אינן ושל הבירוקרטים השלטוניים בעלי שררה עליו של הממונים מקבל שאיננו לרעה, מופלה שהוא הרושם את ויוצרות דיין שקופות אינן את המגיע לו על פי חוק, לכל הפחות לדעתו. השיפוט כאן נעשה לגבי מקרה ספציפי, למשל, קידום בדרגה במקום העבודה, הכרה בזכאות ספציפית במוסד ממלכתי או פיצוי ראוי עבור ביצוע חריג, והאם נוהל כך שנהגו בפועל בצורה

צודקת והוגנת או לא.בצדק של השיטה נשפט היחס של השיטה כולה כלפי אזרחיה. האם החברה מופלים אנו והוגן? האם צודק ביחס וכלפי חבריי כלפיי נוהגת הישראלית הטבות? מיני לכל וזכאות נגישות מאתנו נמנעת האם לטובה? או לרעה התבטאויות כגון "בלי פרוטקציה לא ניתן לקבל פה כלום", או "מה שקובע את היחס אליי הוא צבע עורי ולא יכולותיי", מעידים על קיום שיטת קידום

בלתי צודקת במערכת.

29סדר יום חדש למחאה החברתית

תחושה של אי צדק תוצאתי תביא לירידה בתשומותיו של היחיד, ברמת פעילותו וברמת ההנעה שלו או בנכונותו לתרום.

תחושה של אי צדק תהליכי תפגע במחויבות המשתתף לפעילות בה הוא מרגיש כי תהליך קביעת זכאותו אינו צודק או לא הוגן.

או בקשריו להמשיך המשתתף בנכונות תפגע בשיטה צדק אי של תחושה "הכול כמו: התבטאויות אחריה ותגרור צדק, באי הנוהגים בגופים בחברותו לי", "אני מחפש דרכים כיצד רקוב במדינה", "אי אפשר לקבל את מה שמגיע לא להשתתף", "אני לא מרגיש מחויבות לחברה או לעם", "שפראיירים אחרים

יתרמו, לי אין סיבה לתרום ולעשות כן".

ארבע נקודות מבט

הצדק מהו אחת, כל הקובעות, מבט נקודת ארבע שיש גורס המוצג המודל לבעל סובייקטיביות היא אלה מקביעות אחת כל כי זכרו לדעתה. החברתי, העמדה, ולכן משתתפים שונים יכולים להשתמש בקריטריונים שונים ובהשוואה

שונה. ארבע נקודות מבט אלה הן:נקודת המבט של החברה כולה - זו היא האתיקה החברתית, הצדק החברתי, .1בחוקים שייקבעו אפשר אלה צדק עקרונות כולה. החברה של הצדק ערכי

ואפשר שייקבעו בערכי תרבות, חברה וממשל.השכבה של או הפעילות, נעשית שבו הארגון או הגוף של המבט נקודת .2ערכי של תהיה המרכזית ההשפעה המשתתף. של והמעמדית החברתית

התרבות והשכבה החברתית.נקודת המבט של קבוצות החברות או השייכות בהן פועל וחבר הפרט. כאן .3ההנחה היא שעצם חברותו של פרט בקבוצה משפיעה על עמדותיו ותפיסתו.

נקודת המבט של היחיד הפועל. כאן הגישה היא כי לכל פרט יש צרכים משלו, .4טעמים משלו וניסיון חיים מצטבר משלו, ולכן העדפות והערכות שוויים של תגמולים הן סובייקטיביות. חשיבות ההכרה בכך שיש נקודות מבט שונות הנוהגות באותו המצב בנסיבות זהות, מדגישה את האופי האישי של הערכת מושג הצדק. כלומר, הצדק אינו מושג אבסולוטי אלה מושג אישי, לדוגמה: בקביעה האם נוהגים בו בצדק ובהוגנות ובהתאם לצרכיו, טעמו וציפיותיו, יש כאלה המעריכים הישגים ואופיו. יושפע היחיד, בדרך כלל, מאישיותו

חומריים ולאחרים החשוב מכל הוא הכבוד והיחס שמגלים כלפיהם.

אברהם )רמי( פרידמן ונתי לייזר30

לגבי נקודת המבט של הקבוצה, יש פרטים, הנכללים בקבוצה, שכאשר נוהגים כלפיהם לפי אותם עקרונות בהם נוהגים לגבי שאר חבריה, הם חשים שנוהגים

כלפיהם בהוגנות ובצדק.לגבי נקודות המבט של הארגון, של החברה, קיימים עקרונות מה מגיע לפרט. התפוקה, ברמת הביצוע, ברמת התגמול את התולים וחברות ארגונים יש ברמת היעילות, ויש התולים את התגמול בנכונות, ברצון, במסירות לארגון או

לחברה.

כללי צדק במדינות לא־דמוקרטיות ודמוקרטיות

לגבי נקודות המבט של כלל החברה, בחברה דמוקרטית, בדרך כלל, לפחות להלכה, הצדק החברתי וההוגנות צריכים להיות זהים לכל המשתתפים. יש חברות לא מעטות, דמוקרטיות ושאינן דמוקרטיות, שבהם נהוג ומקובל להתייחס בצורה לפי צדק עקרונות ליחס למשל, שונים, וממגזרים משכבות לאזרחים שונה בין קבוצות זהה. כלומר, אפליה ולא באופן המגדר, הדת, המוצא או העיסוק, קיימת ומקובלת, למרות שפורמלית עקרונות הצדק וההוגנות חלים בצורה זהה

על כל האזרחים, אך ידוע שלא זה המצב בפועל.

מערכות חינוך שונות מקנות ללומדים בהן ערכים שונים, שלפיהם הם שופטים אינה הבעיה לאחרים. שמגיע מה לעומת להם מגיע מה חברתי, צדק מהו מיושמים הם בה בדרך אלא האתיים, והעקרונות הנורמות החוקים, בתוכן לגבי פרטים שונים. לכן, כאשר תובעים צדק חברתי או צדק כללי צריך לשאול: מהם עקרונות הצדק אליהם אתם מתכוונים? וזאת, כאמור, משום שתביעות מכאן, שונות. מבט מנקודות ונקבעות ונשפטות סובייקטיביות הן אלה שקשה מאוד להגיע להסכמה כללית מהם באמת הצדק האבסולוטי וההוגנות

הראויה.לכן, אנו מדגישים שצדק חברתי - וצדק בכלל - הוא מושג י ח ס י התלוי במצב

ה"שחקנים" ובנקודת מבטו של השופט.

31סדר יום חדש למחאה החברתית

השינוי שחל בערכים החברתיים המרכזיים של ישראל, מאז קום המדינה

כיוםלפני קום המדינה

הערכים המובילים היו בעלי הדגש המקרים וברוב להלכה אידאולוגי גם למעשה, האידאולוגיה המובילה

הייתה ציונית סוציאליסטית.

הישגים הם המובילים הערכים חומריים, חומרנות, רמת חיים גבוהה

ותצרוכת ראווה.

בפעילות החברתית והכלכלית הדגש היה על מטרות קולקטיביות.

השאלה המתבקשת בכל פעולה היא: במה פעילות זו תורמת לציבור?

הדגש והכלכלית בפעילות החברתית השאלה היחיד. מטרות על הוא המתבקשת בכל פעולה היא: מה יוצא

לי מזה?

לפי נקבע החברתי הסטטוס משתנים שיוכיים. לאיזו קבוצה אתה

שייך? איזה פנקס חבר יש לך?

לפי הישגיך, נקבע החברתי הסטטוס בעיקר הכלכליים, ובעיקר על פי עושרו

של הפרט או המשפחה

הייתה הציבורית ההנהגה גישת עלינו, "סמוך פטרנליסטית: המנהיגים, אנחנו דואגים לך. אנחנו שירותי לך שהיו לך מבטיחים עבודה, פנסיוני, ביטוח בריאות, המערכת חינוך." תרבות, דיור, השלטונית קיבלה על עצמה לדאוג

לעתידו של הפרט

גישת ההנהגה הציבורית היא שעל כל פרט וכל משק בית לדאוג לעצמם. הם חייבים לדאוג שתהיה לכם פנסיה לעת בריאות ביטוח להם שיהיה פרישה, בצורה יושקעו שהחסכונות ראוי, והחובה של הפרט הם טובה. החופש ולא לסמוך על לדאוג בעצמו לעתידו

המערכת השלטונית

אברהם )רמי( פרידמן ונתי לייזר32

ערכים קפיטליסטיים פגעו בשכבות החלשות ובמעמד הביניים

קום והלא־החרדית, מאז היהודית הישראלית, בערכי החברה השינויים שחלו המדינה, היו הדרגתיים אך משמעותיים מאוד: מחברה בעלת הדגש סוציאליסטי הפכנו לחברה בעלת הדגש קפיטליסטי; מחברה בה רוב השכירים קיבלו שכר עבודה ותנאי עבודה שנקבעו בהסכמים קיבוציים, לחברה שבה חלק משמעותי מהשכירים מועסקים באמצעות חברות כוח אדם או מיקור חוץ - מודל תעסוקתי שהשכר ותנאי העבודה שהוא מעניק לשכירים הם מינימליים, ולעתים אף נמוכים

מהמובטח להם בחוקי העבודה של מדינת ישראל.ההישגיות והחומרנות הממונפים על ידי משטר קפיטליסטי "חזירי" הביאו את הפרשי השכר במקומות עבודה רבים לרמה גבוהה ביותר, וישראל מדורגת בין ארצות־ אחרי ההכנסה, הפרשי ברמת השנייה כמדינה המפותחות המדינות הברית. במקרים רבים, מנהלי מפעלים וחברות גאים בהפרשיות זו וחשים שהם, אכן, מקבלים את המגיע להם. אין הם מוצאים סיבה לכך שעובדיהם, בייחוד זכאים לתוספות שכר להן יהיו ביותר, אלה הנמצאים ברמות השכר הנמוכות

הם זכאים.באשר החלשות, בשכבות קשות פגעו הישראלית החברה בערכי השינויים בכלכלה או במשק מעורבותו את להקטין הייתה השלטון של האידאולוגיה ולהעביר את הטיפול בהן לידי ספקי שירות חיצוניים. אלה גיוסו באמצעות מכרזים שהקריטריון המשפיע ביותר על סיכוי הזכייה בהם היה עלות הפעילות, ולא הושם דגש על איכותה. בנוסף, המדינה הסתלקה מן הדאגה לפרט, גם אם תרם לחברה כפי שנדרש ממנו. האמנה הבלתי כתובה בין הפרט למדינה שונתה. המדינה הקטינה

מאוד את מחויבותה לאזרחיה, בייחוד לבני המעמדות הנמוכים.העניים, השייכים מבחינת הכנסתם לעשירונים הנמוכים, לא היו מודעים, בדרך כלל, לשינוים אלה ולהשלכותיהם. כיום, הם מתחילים לחוש שהמדינה הזניחה

אותם ובגדה בהם. השינוי במשטר הכלכלי הביא גם להרעה במצבם של בני מעמד הביניים. מעמד

זה הוא שנשא את נס המחאה, ועל הפרופיל שלו כבר עמדנו לעיל.מחקרים סוציולוגיים של תנועות מחאה קבעו, ברוב המקרים, שכדי שזו תצליח נדרשים להובילה בעלי השכלה ואינטלקטואלים. לכן, לתנועת המחאה שפעלה קבוצות לשורותיה לגייס הצליחה אף ולכן להצליח, כלים היו האחרון בקיץ אוכלוסייה רבות, שונות ובעלות אינטרסים שונים. התחושה הייתה שלכולם רע

ושיש למצוא פתרון כולל.

33סדר יום חדש למחאה החברתית

בשוב המחאה שנית

כפי שתיארנו, תנועה המחאה, בהיותה ספונטאנית, לא הוקמה כתנועה ממוסדת והנהגתה לא הייתה ברורה. תביעות המוחים לא היו מגובשות, לקבוצות אשר הרכיבו את הליבה של תנועת המחאה היו מטרות שונות, לכל קבוצה מטרות

משלה. לעתים, מטרות קבוצה אחת סתרו את מטרותיהן של האחרות.משום שהמערכת הפוליטית הממשלתית היא זו שקבעה את הפתרונות, קיימת, כיום, הסכמה כללית, בין מנתחי הניתוחים וכותבי המאמרים, שהישגי המחאה

היו מעטים, ויש אף הטוענים שלא היו לה הישגים כלל.אז מה צפוי לנו? אנו מצטרפים לרבים מן הכותבים וצופים שהמחאה אכן תחזור. הבעיות לא נפתרו, ההישגים מעטים ותהליכי השינוי איטיים. בניתוח התביעות יומן המחאה )ראו את בולטות התובנות הערכיות שהושמעו במהלך המחאה בסוף מאמר זה(. הדרישה המהותית העיקרית הייתה שהממשלה תחזור ותתפוס את מקומה כ"מבוגר אחראי" ותהיה "שחקן מרכזי" בהבטחת עתידם של אזרחי המדינה כולם, ולא רק של אלה שבידיהם אמצעי לחץ פוליטיים המאפשרים -

באמצעות הסכמים, איומים, ולחצים - להבטיח את עתידם.תוך קיום ניתוח רציונלי, על ראשי המחאה להסכים ביניהם שלא ניתן יהיה להשיג הכול עבור כולם, ושעליהם לקבוע סדר יום חדש שיענה על חלק מדרישותיה של

כל אחת מהקבוצות המשתתפות במחאה.הם צריכים להתכונן למחאה ולהכין שיעורי בית. הם צריכים להבהיר למה הם מתכוונים בדרישה לצדק חברתי, ונטיית הלב של המוחים היא לשינוי במערכת הערכית של השלטון, להחזרת מעורבותו באספקת שירותי רווחה ובהבטחתם לנסח שתפקידם שתבהיר הסברה מערכת לנהל צריכים הם ובעתיד. בהווה יטפלו שבאמצעותם המשאבים יבואו מהיכן בסוגיה ולעסוק התביעות, את יכולים להסכים בידי הממשלה. כמובן, שהם זאת ולא להשאיר בתביעותיהם, על יישום הדרגתי של הפתרון, למרות שהדבר יהיה לא פופולרי, מכיוון שמחצית

השנה )הסתיו והחורף( כבר הלכה לאיבוד.הם צריכים להסכים ביניהם על שינוי הערכים המזערי שהם דורשים הן מהבירוקרטיה

הציבורית, הן ממקבלי ההחלטות והן מראשי המגזר העסקי והמגזר השלישי.ההחלטות, מקבלי של הערכית במערכת להיות צריך העיקרי השינוי כלומר, שינוי הקשה להם עד מאוד, כי הוא דורש מהם לפעול לריסון השינויים שהנהיגו ונאבקו להחדירם, במשך למעלה מעשור, והם גאים בכך שעולם ערכים זה הוא

ש"הציל" את ישראל מהמשבר הכלכלי השורר ברוב מדינות העולם החופשי.

אברהם )רמי( פרידמן ונתי לייזר34

ההטבות יינתנו סמוך למועד הבחירות

הצדק בחוסר בשחיתות, מאבק ולקדם לשלטון לחבור יוכלו והמוחים ייתכן וההוגנות ובאי השקיפות בעולם העסקי ובמערכות השלטון עצמו.

הלחץ של תנועות המחאה יהיה חייב להתגבר ככל שנתקרב לבחירות, שעשויות לב. בתום מעשיה לכלכל צריכה הממשלה הקרובות. וחצי בשנה להתקיים חינוך, ברווחה, המושקעים החברתיים התקציבים את להגדיל שתצטרך ברור יחליטו גם אם לבחירות. ככל שנתקרב ויגבר ילך עליה והלחץ ודיור, בריאות שלא להיזהר עליהם שומה לב, רוחב ולגלות הטבות לחלק ההחלטות מקבלי חברתית רגיעה להשיג תהיה ההטבות מטרת מדי. מוקדם בהענקתן להתחיל לעת בחירות, ולשם כך צריך לתת אותן קרוב למועד הבחירות, אחרת ייאלצו

לחלק הטבות מספר פעמים, כדוגמת מה שקרה בשביתת הרופאים.

כדאי לאנשי אגף התקציבים וליחידת הממונה על השכר במשרד האוצר לבחון את התיק שדן במשא מתן על הסכמי השכר הקיבוציים בסקטור הציבורי, בסוף שנת 1976 ובשנת 1977, כאשר החלו להעניק הטבות מוקדם מדי, ועד הבחירות הנהגת בין המו"מ ניהול שלוש. או פעמיים קיימים הסכמים לפתוח נאלצו

המחאה לממשלה יצריך מיומנות רבה כדי לדעת לתת מתי שצריך ולמי שזכאי.ברורות מטרות בעלת הנהגה ותגבש פעילותה תחדש המחאה תנועת אם ואסטרטגיה וטקטיקה כדי להגשימן, יקשה על הממשלה לחפש מרכיבים בתוכה

שעמם כדאי לה לקיים מו"מ נפרד.הממשלה צריכה להיזהר מכך שהמוחים המתונים הסולדים מפעילות פוליטית יתייאשו מן המו"מ ויפרשו ממנו, כי במקרה כזה מנהלי המו"מ מטעם תנועות המחאה יהיו פעילים/מנהיגים/עסקנים של תנועות פוליטיות קיצוניות, והמאבק יהיה אלים יותר ומבוזר יותר כשכל קבוצת מחאה תעלה תביעות ספציפיות. לכן, לשני הצדדים כדאי להתכונן, ואפילו להתחיל בשיחות לא פורמליות מקדימות,

כדי לקדם מציאת פתרון.

סיכום - הסכמה בין המארגנים

גורלה של תנועת המחאה תלוי ביכולתה לגבש סדר יום ורשימת תביעות שתספק ולמנוע סכסוכים הנהגתה לגבש את ובה בעת את מרב המשתתפים במחאה,

35סדר יום חדש למחאה החברתית

אישיים ותחרות אישית בין ראשיה.דוגמת פוליטיים, לגופים חוברת היא האם במהירות להחליט תצטרך היא ההסתדרות, כדי שיסייעו לה בניהול המאבק, או שהיא מתרחקת מכל קשר עם

המערכת הפוליטית, כפי שנהגה בקיץ שעבר.החשוב מכל הוא להגיע להסכמה כללית על מהות הדרישה לצדק חברתי. הממשלה צריכה להחליט מהו אזור המשא או מתן, מה היא מוכנה לתת היום, מהו המרב

שתהיה מוכנה לתת עד סוף המו"מ, ומהו המועד הרצוי לביצוע המתן.בקיצור, צפוי לנו קיץ חם ומעניין!

יומן המחאה )עם הערות המחברים(

תאריך - 14.7.11

אירוע:דפני ליף מקימה אוהל מחאה ראשון בשדרות רוטשילד

עמדות כלפי צדק חברתי - תביעות המוחים:המחאה החלה כקבוצת מחאה בפייסבוק, שהובילה להקמת אוהל בשדרות

רוטשילד בתל־אביב

תאריך - 18.7.11

אירוע:מחאה בכיכר; נדמה שבערב הרביעי המחאה ממשיכה להתחזק ולהתרחב. עכשיו כבר נספחו לה תנועות וארגונים פוליטיים. המארגנים אסרו להציג

סמלים, מה שנשמע נכון להשגת מטרתם.

עמדות כלפי צדק חברתי - תביעות המוחים:החלו טענות שסגנון "שמאלני" עולה מהמחאה. האתגר עכשיו יהיה להתאחד סביב מטרה ברורה, כי יש לקהל פוטנציאל להפוך לתנועת מחאה משמעותית. המחאה החלה בתביעות צרות, יחסית, בעיקר בתחום הדיור והיעדר פתרונות

לדיור בר השגה לכלל תושבי ישראל

אברהם )רמי( פרידמן ונתי לייזר36

תאריך - 24.7.11

אירוע:היום האחד־עשר למחאה - הפגנה ראשונה: כ־50 אלף איש

עמדות כלפי צדק חברתי - תביעות המוחים:תביעה לדיור בר השגה כחלק מהצדק החברתי

תאריך - 28.7.11

אירוע:היום הארבעה־עשר למחאה - בשעה 20:30 יצאה שיירה של מפגינים מ'עיר את מגרשת העירייה החלה העיר, שם בדרום לווינסקי גינת אל האוהלים' יושבי האוהלים. כרוז מתחת לבית שצועק שעופר עיני "הוא לא חלק מהמאבק

ורק מנסה להתלבש עליו". איך מוצאים איזון בין 'מהפכה' ל'שגרה'?

עמדות כלפי צדק חברתי - תביעות המוחים:לכלל השגה בר לדיור פתרונות היעדר הדיור, בתחום שהחלה המחאה, מערכת המחיה, יוקר כמו נושאים גם וכללה התרחבה ישראל, תושבי החינוך והבריאות, העלויות העקיפות של גידול ילדים )"מחאת העגלות"(

ועוד נושאים הנוגעים לסדר היום החברתי והכלכלי בישראל

תאריך - 29.7.11

אירוע:בתום שבוע מסעיר, גל של הורים ועגלות פעוטיהם שטפו את 'עיר האוהלים', שמתחילה למצות את עצמה כאטרקציה תיירותית וחוזרת לאיטה למהות

המקורית שלה. טוב שכך

עמדות כלפי צדק חברתי - תביעות המוחים:בהמשך קמו אוהלים בערים נוספות. הקמת האוהלים עוררה שיח ציבורי על יוקר הדיור והמחיה ועל צדק חברתי בישראל. במסגרת המחאה התקיימו מספר הפגנות המונים ברחבי הארץ, בהן השתתפו מאות אלפי אנשים. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הצהיר על תכניות דיור חדשות שנועדו להתמודד ראשי רוב הסטודנטים. של הכלכלי מצבם על ולהקל הדיור מצוקת עם תנועת המחאה דחו את התכנית משום שלא ענתה על דרישותיהם, וקבעו

כי ההפגנות תימשכנה

37סדר יום חדש למחאה החברתית

תאריך - 5.8.11

אירוע:מפגש אברכים ושמאלנים במאהל, המקום מלא והדיון קולח

עמדות כלפי צדק חברתי - תביעות המוחים:החלו בניסיון לתת תחושה שזו לא מחאה של השמאל , אלא של כל העם

תאריך - 6.8.11

אירוע:המתנחלים, שהתקבלו ברגשות מעורבים, הספיקו הבוקר להתקפל מסיבות

השמורות עמהם

עמדות כלפי צדק חברתי - תביעות המוחים:"בני עקיבא", "ישראל שלי" ו"אם תרצו" הודיעו שהם מצטרפים למחאה, סייגו אותה בכך שמטרתם אינה חילופי שלטון, והדגישו שברצונם למצוא

פתרון ציוני צודק

תאריך - 7.8.11

אירוע:כ־300 אלף ישראלים זעקו: החלטנו צדק חברתי! "הרוח הזו הולכת ומתעצמת. הצית רוטשילד בשדרות שהקימה שהאוהל ליף, דפני סיכמה הוריקן," זה את המחאה החברתית. המוני ישראלים שטפו את הרחובות מקרית־שמונה עד אילת, בערב אדיר שסימן את שיא המאבק. לאחר חצות חסמו מפגינים

כבישים בתל־אביב, לפחות שבעה מהם נעצרו

עמדות כלפי צדק חברתי - תביעות המוחים:תעמיד הענק הפגנת יותר. ברורה משמעות מקבל חברתי' 'צדק המושג

במבחן את רצינותה של המחאה והמאבק כולו

תאריך - 8.8.11

אירוע:ביום העשרים וחמישה החלה מחאה בכל העולם, כולל בארה"ב ובאנגליה

אברהם )רמי( פרידמן ונתי לייזר38

עמדות כלפי צדק חברתי - תביעות המוחים:וחלוקת ההון בעלי כנגד הקטן האזרח - העולם בכל חברתי לצדק צעקה העוגה של הממשל. מודל המחאה של מגורים באוהלים במרכזי ערים, כמחאה על מחירי הדיור הגבוהים בעולם, החלה להינקט בספרד, באביב 2011 , אולם

בישראל כבר נוצר הדפוס לפני כעשור, במסגרת מחאת כיכר הלחם

תאריך - 10.8.11

אירוע:ב־9 באוגוסט נפגשו חלק ממובילי המחאה עם קבוצת מומחים בתחומי ודנו השמאל, מחנה עם מזוהים רובם אשר והדיור, הכלכלה החברה, עמם בשאלה האם לנהל מגעים עם הצוות שמינה ראש הממשלה נתניהו. פרופ' יוסי זעירא, מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, טען כי יש להתנגד להידברות עם צוות ראש הממשלה, שכן נדרש שינוי היא נתניהו של כוונתו שכל אמרה ששון טליה עו"ד במדיניות. יסודי

למשוך זמן

עמדות כלפי צדק חברתי - תביעות המוחים:"העם אינו פרה שאפשר לחלוב אותה ללא סוף, אין נביא בעירו אך יש נביא בארצו. רמסתם את המעמד התחתון, מעמד הביניים נלחם על חייו, הבא

בתור זה אתם, וממי תקחו כסף?"

תאריך - 12.8.11

אירוע:לעיר, חדשה תנועה הגיעה התותחים, כל ועם מקום" "משום תעלומה! 'ערבות' שמה. מי הם? מה הם? איש אינו יודע... בינתיים ניכר שזו קבוצה גדולה, מגובשת ומתוקצבת. היא לא מהיום ולא של צעירים. אני אומר -

ברוכים המצטרפים, אך יש להתייחס אליהם בחשדנות זהירה

עמדות כלפי צדק חברתי - תביעות המוחים:הצרפתית. מסמלי המהפכה אחד גיליוטינה, רוטשילד הוצבה בשדרות זמן, ב־11 באוגוסט, בעקבות המחאה על הצבת המיצג הוא הוסר. כעבור רחובות, קרית־מוצקין, בת־ים, חולון, באילת, וילדים הורים מאות צעדו

חדרה ותל־אביב במחאה על יוקר המחיה

39סדר יום חדש למחאה החברתית

תאריך - 18.8.11

אירוע: מחאה - היום השלושים וחמישה

בסימן א' = אסטרטגיה; מוצג דף עמדה ראשון

עמדות כלפי צדק חברתי - תביעות המוחים:מוצג לראשונה דף עמדה

תאריך - 20.8.11

אירוע:מחאה - היום השלושים ושבעה

הערב הזה מעמיד במבחן אמת את הקשר בין רוב העם למחאה זו; היחס שלה לאירועים בדרום

עמדות כלפי צדק חברתי - תביעות המוחים:צעדה שקטה - לתת תחושה שלמרות המצב בדרום - המחאה ממשיכה

תאריך - 24.8.11

אירוע:מחאה - היום הארבעים ואחד

כלום..." שינו לא איש 300,000 מזה? לנו יצא "מה אותי שואלים חברים ובכן, מי שציפה לראות קסמים הכין עצמו לאכזבה

עמדות כלפי צדק חברתי - תביעות המוחים:יכולותיה למרות היום. עבודתה את שהחלה טרכטנברג, ועדת עם פגישות

המאוד מוגבלות, הם עושים עבודה בשיתוף והתייעצות; קל להיות מעורבים

תאריך - 26.8.11

אירוע:מחאה - היום הארבעים ושלושה

עיר האוהלים נמצאת בדעיכה, וב־3 בספטמבר תהיה הזדמנות גדולה לקרוא לשינוי

עמדות כלפי צדק חברתי - תביעות המוחים:איציק הסטודנטים, אגודת ויו"ר ליף, דפני המחאה: מובילי בין פילוג החל

שמולי

אברהם )רמי( פרידמן ונתי לייזר40

תאריך - 31.8.11

אירוע:הפגנות מול בתי השרים ברחבי הארץ

עמדות כלפי צדק חברתי - תביעות המוחים:וייקחו אחריות על יעשו את העבודה שלהם "הגיע הזמן ששרי הממשלה

המדינה

תאריך - 1.9.11

אירוע:מאהל רוטשילד נערך להפגנת המיליון וליום שאחרי

תאריך - 2.9.11

אירוע:אחרי חודשיים וחצי: לילה ראשון בלי מאהל תל־אביב

תאריך - 3.9.11

אירוע:הפגנה נוספת ואחרונה

עמדות כלפי צדק חברתי - תביעות המוחים:החליטו איש, כ־400,000 השתתפו בהן בספטמבר, ה־3 הפגנות בעקבות ויש לנתב את המחאה חלק ממנהיגי המחאה שהאוהלים מיצו את עצמם

לאפיקים אחרים

41סדר יום חדש למחאה החברתית

ביבליוגרפיה

א. מאמרים בעיתונות היומית המתארים ומנתחים את המחאה:פרץ, סמי "כמה עצות למי שמתכנן לחדש את המחאה", דה מרקר, 12 באפריל 2012, עמ' 2. .1

ד"ר אריק כרמון, "בריחת מוחות ומוחים", גלובס, 15.4.12. .2צבי סטפק, "קיץ 2011 היה רק פרומו לקיץ הבא", גלובס, 29.1.12. .3

ב. ספרות מקצועית העוסקת במודל הצדק:4. Frolich, Norman, "A very Short History of Distributive Justice", Social Justice

Research, Vol. 20, June 2007, pp. 250-262.

5. Greenberg, Jerald, "A taxonomy of Organizational Justice Theories", Academy of Management Review, Vol. 12, 1987, pp. 9-22.

6. Sheppard Blair; Lewicki Roy; Minton John, Organizational Justice, New York, Lexington Books, 1992.

7. Turner Jonathan, "Justice and Emotions", Social Science Research, Vol. 20, June 2007, pp. 288-311.

n

מדיניות העמימות - היעדר הרתעה גרעינית פומבית

דרך הייסורים של האופציה הגרעינית

לוי אשכול, דימונה, ומלחמת ששת הימים1

שלמה אהרונסון

מבוא

לוי בן דבורה אשכול, כפי שנהג ראש הממשלה השלישי של ישראל להציג את שלו, בהומור בחנו, שנזכר מי ליורשיו. בהשוואה לעדנה, בימינו זוכה עצמו, ישראל של לדמוקרטיזציה שנחשב למה כולו, למשק להתיישבות, בתרומתו של המנצח לצה"ל ובתרומתו ארצות־הברית, עם המיוחדים היחסים ולכינון

מלחמת ששת הימים, מתרפק על הימים היפים ההם. אולם מטרתו של מאמר זה היא להתחקות אחרי מדיניות החוץ והביטחון של עשה מה ממנו וללמוד מכבר, לא זה למחקר, שנפתח התיעוד לאור אשכול, אשכול בגלוי ובמסתורין בתחום רגיש אחד: במאבק על האופציה הגרעינית של

באוניברסיטה המדינה למדע )אמריטוס( פרופסור היסטוריון, הוא אהרונסון שלמה פרופ' העברית בירושלים.

43דרךהייסוריםשלהאופציההגרעינית

ישראל. קשה לקלף את הדיון מהסוגיות האחרות שהיו שלובות בו כמעט לבלי הפרד, ובהן "פרשת לבון", יחסי ישראל־גרמניה, מאבק צעירים־ותיקים במפא"י בן־ של הביטחון למדיניות קונוונציונלית ביטחונית אלטרנטיבה של ולידתה

גוריון, עד למלחמת ששת הימים, שאשכול ובן־גוריון ביקשו למנוע.2

תפיסת הביטחון של בן־גוריון מאחורי הכור בדימונה

תפיסת הביטחון שמאחורי הקמת הכור בדימונה היה מבוססת על הכרתו של בן־גוריון, מימי השואה ומלחמת העצמאות, כי העם היהודי אז וישראל העצמאית של בכוחה ואין הואיל פקודה: יום בבוא בבידוד חמור עצמם למצוא עלולים ישראל לפגוע בערבים פגיעה דומה לזו שהם יוכלו להרשות לעצמם, בשל יחסי בחובה מדובר והכלכליים, הפוליטיים ויתרונותיהם הקונוונציונליים הכוחות מעשית ומוסרית המוטלת על הערבים לנסות את כוחם שוב ושוב,3 וזאת, מבלי שמעצמות זרות יילחמו את מלחמותיה של ישראל. מכאן הוא, שאפילו יפתחו או יזכו בנשק לא קונוונציונלי, עדיין ייפגעו המשטרים הערביים ללא תקנה אם ישתמשו בו, או בכל נשק אחר, כדי לנסות ולהשמיד את ישראל, כאשר תאמץ אופציה גרעינית. בה בעת הקפיד בן־גוריון לקיים עקרונית את חלוקת הארץ, בשינויים מועטים בשעת הכושר, שכן היא שהייתה בסיס להכרה הבינלאומית אשר והיא ישראל, מדינת נולדה שבהם ההיסטוריים בתנאים הציוני במפעל

הבטיחה את צביונה היהודי והדמוקרטי להבא.ונעשה לאיש פוליטי יגאל אלון, מי שהיה מפקד הפלמ"ח לעומתו, הציע האלוף במפלגת אחדות העבודה, אלטרנטיבה קונוונציונלית־טריטוריאלית לחלוקת הארץ, ועוזריו.4 אלטרנטיבה ולאופציה הגרעינית של בן־גוריון למדיניות הפרו־גרמנית, "פרשת על ש"התלבש" במפא"י, הפנימי לפיצול הודות וגידים עור תקרום זאת לבון".5 מאחורי המחלוקת הגלויה ב"פרשה", שבה ראה בן־גוריון כניעה לתקשורת שתמכה בלבון, נחבאו ירושת בן־גוריון וענייני חוץ וביטחון כבדי משקל. החשוב והנסתר שבהם היה הכור בדימונה, שעמד בהקמתו, והמשבר עם צרפת של הגנרל דה־גול, שאיים להשבית את השלמתו.6 לא פחות סמוי היה ההסכם על אספקת נשק וציוד מגרמניה המערבית, לעומת משפט אייכמן )1962-1961(, שגרם להלם מאוחר בעקבות השואה ולפער בין מדיניותו הגרמנית של בן־גוריון לבין רגשותיהם של רבים בציבור.7 זיכויו של לבון מאחריותו ל"פרשה" בידי ועדת שרים בניצוחו בצרפת שפרצה הדלקה בכיבוי טרוד היה שבן־גוריון בשעה נעשה אשכול, של

שלמהאהרונסון44

בעניין דימונה. לאחר מכן, עמד ראש הממשלה ושר הביטחון בפני סערה נוספת בסוגיית דימונה, בשעה שארצות־הברית דרשה מצדה הבהרות בעניין הכור, כדי למנוע את השימוש בו לצרכים צבאיים.8 בה בעת, נודע ברבים כי מדענים גרמנים מתקינים במצרים נשק להשמדה המונית, ובכללו טילים נושאי חימוש ביולוגי, כימי ורדיו־אקטיבי, וכי ממשלת בון - שזכתה זה לא כבר לרהביליטציה מידי בן־גוריון כל אלה חברו כדי להפסיק את פעולתם. דבר - אינה עושה כ"גרמניה האחרת" יחדיו כדי להביא להתפטרותו של בן־גוריון משני תפקידיו, בקיץ 1963, ולמינויו

של אשכול במקומו.

הנשיא קנדי מחמיר דרישותיו מישראל - ביטול פרוייקט הטילים

עמדתו של שר האוצר אשכול בעניין דימונה אינה ברורה, עד כה, שכן כל ימיו חבש שני כובעים: הוא היה הבנאי הגדול, אלוף ההתיישבות החקלאית, קליטת העלייה, ביסוסה הכלכלי ופיתוח המשק, ובה בעת, גזבר קפדן ככל הניתן. הוא הוצג כמי שהתנגד לפרויקט דימונה בשל מחירו,9 אך אין לדעת אם הסיר את הודות לתקציב, מחוץ נוסף מימון השיגו ועוזריו בן־גוריון כאשר התנגדותו

לגיוס תורמים בארץ ובחו"ל.סמוך להתפטרותו של בן־גוריון החמיר הנשיא ג'ון קנדי את דרישותיו מישראל בעניין דימונה, ואף דן בשאלת פליטי 1948 ובגבולות הקבע של ישראל.10 קנדי מוניטין, בעל ציבור איש מקלוי, ג'ון מיוחד, שליח ולישראל למצרים שיגר מוותיקי מפלגתו - המפלגה הדמוקרטית - כדי לדון בעסקת חליפין: הקפאת לבן־ התברר כבר זה בשלב הגרמנים.11 המדענים של טיליהם תמורת דימונה "פיל ולכן היו בחזקת ניווט כי הטילים המצריים חסרו מתקני ולעוזריו גוריון לבן" בלתי מזיק, שעה שדימונה הייתה בעיניהם ערובה הכרחית לביטחון ישראל

לטווח ארוך.12בן־גוריון לא פרש, למרות הפגיעה הרעה של "הפרשה" ושל המדענים הגרמנים במעמדו לפני שכור דימונה הושלם, בשנת 1963, לפי הפרסומים הזרים. לא ידוע אם השלמת הכור הפכה אותו מיד למקור אמין של פלוטוניום לצרכים צבאיים, הרתעה כן, על יתר הוא.13 כך שאכן ברור היה לא לאמריקנים פנים, כל על החליט לפיכך מטוסים. או טילים - שיגור אמצעי טעונה דבר לכל גרעינית שר הביטחון, בן־גוריון, לפתח טילים לטווח קצר )עד 300 קילומטרים( וטילים לטווח בינוני )1,250 קילומטרים(, הן בארץ והן בצרפת, שנותרה ספקית הנשק

45דרךהייסוריםשלהאופציההגרעינית

העיקרית של ישראל באותה תקופה. עם כניסתו לתפקידו כשר הביטחון, בקיץ 1963, החליט אשכול לבטל את פרויקט הטילים הישראלי מטעמי חיסכון, ונותר סמוך על שולחנה של צרפת. הקבלן, חברת מרסל דאסו, כינתה את הטיל קצר הטווח בשם MD-620. את הטיל הבינוני כינתה החברה בשם MD-660, ומועד נראה אשכול בידי הישראלי הטיל פיתוח ביטול .1967 לשנת נועד אספקתו לבן־גוריון כמשגה חמור, ואולי היה תחילתו של הקרע ביניהם.14 אך לפי שעה התייצב אשכול מול נשיא ארצות־הברית בעניינה של דימונה ובענייני הטילים, והוא עשה זאת על פי דרכו. צריך לומר שאלו נותרו הסוגיות המהותיות ביחסי גורם מכריע היו וכי ,1969 למותו של אשכול בשנת עד וירושלים, וושינגטון

בדרך למלחמת ששת הימים.

מג'ון קנדי ללינדון ג'ונסון - נגד הגרעין הישראלי

הנשיא קנדי, מצדו, תלה תקוות באשכול, בא לקראתו יותר מאשר הוא או ממשלים קודמים היו מוכנים ללכת לקראת בן־גוריון, והציע לו ערבות אמריקנית לקווי שביתת הנשק של 1949 בתמורה לדימונה.15 ערבות זו הייתה חשאית, כך שלא היה לה משקל ציבורי בישראל, כמו שחסרה חותם מחייב של הסנאט האמריקני. נאצר, מצרים, נשיא את להניא מקלוי, באמצעות שליחו קנדי, ניסה בעת בה לא נאצר דימונה. להקפיא את ישראל ואת הטילים שלו, תכנית להקפיא את השיב תשובה של ממש, באותו שלב, אולי משום שחשש לפגיעה ביוקרתו בעולם הערבי אם יוותר על הטיל המצרי. מקלוי יצא, אפוא, לאתונה להמתין לה, ואז ג'ונסון, הופנתה לרפורמות לינדון יורשו, נרצח הנשיא קנדי. תשומת הלב של הגדולות שלו בענייני פנים, אולם הוא ירש מקנדי את כל מערך הפקידות בענייני החוץ והביטחון ואת כל חבר יועציו של הנשיא הקודם, השאירם על כנם ותמך במאבקם בתפוצת הנשק הגרעיני, מאבק שהוא עצמו נטל בו, להבא, חלק פעיל. וכך אומר לנו פרופ' רוברט דאלק, הביוגרף של ג'ונסון, בניגוד למקובל בספרות העברית והמתורגמת בתחום זה: "בשלוש השנים הראשונות לכהונתו, הנשיא נלחם )struggled( לעצור )to contain( את תכנית הגרעין הישראלית, שישראל

ראתה בה הכרח קיומי."16הגרעין לעצירתה של תכנית לפעול ג'ונסון ימשיך, אפוא, ממשל ואילך מכאן - בצרפת שהוזמנו הטילים של הצבתם את כוחו בכל ולמנוע הישראלית

בישראל.

שלמהאהרונסון46

אשכול נפגש לראשונה עם ג'ונסון - חילוקי הדעות בעינן

בשנת 1964, יצא אשכול לביקורו הראשון בארצות־הברית, ובשובו מוושינגטון טען לתחילתו של קשר אישי שנוצר בינו לבין הנשיא.17 סיכום הפגישה, לעומת זאת, מלמד על חילוקי דעות שלא נפתרו. אשכול המשיך בדרכו של בן־גוריון עצמאי.18 הרתעה כוח לקיים ישראל של זכותה את והצדיק דימונה בנושא אולם, הוא קיבל על עצמו מדיניות של עמימות בנושא זה, דהיינו, מדיניות של היעדר הרתעה גרעינית פומבית, ואימץ את הנוסחה הקיימת לכאורה, עד היום, בתחום התיכון". למזרח גרעיני נשק להכניס הראשונה תהיה "לא ישראל כי ממילא כי שנתיים, של לתקופה הצבתם על לוותר מוכן אשכול היה הטילים

פיתוחם בצרפת טרם נשלם.זאת ועם לדעתו, לה, כראוי ב"פרשה" לטפל בן־גוריון פרישתו התפנה לאחר ביקש למנוע הקמת "מערך" מפלגתי בין מפא"י לבין אחדות העבודה, שיבטיח לסיעת אלון־גלילי מעמד משוריין בכנסת בלא שייבחן בקלפי. גלילי ואלון לא שבעו נחת מן המדיניות הכלכלית של אשכול ויד ימינו, פנחס ספיר, אולם מחיר החוץ בענייני הגוברת השפעתם בשל העבודה אחדות לאנשי שווה היה זה אחדות אנשי של מקורבם רבין, יצחק את אשכול מינה בעת בה והביטחון. העבודה ושותפיו לעתיד ב"מערך", לרמטכ"ל. מן הדין הוא, אפוא, לעיין בכרך התעודות שהוצא לאור, זה לא כבר, על ידי גנזך המדינה, ובו פירוט ביוגרפי של

פעילותו של רבין אחרי ימיו בפלמ"ח.

יצחק רבין ובן־גוריון19

המטה בקולג' קצרה להשתלמות רבין יצחק יצא העצמאות, מלחמת אחרי לאלוף מכן ולאחר בצה"ל ההדרכה אגף לראש נעשה ארצה בשובו הבריטי, פיקוד צפון. בתוקף תפקידו האחרון לא היה מעורב ב"מבצע קדש" נגד מצרים, בשנת 1956. מידות שיקול הדעת והמתינות שבו גרמו לו להסתייג מלהיטותם של חבריו האלופים אחרי "מלחמת מנע" במצרים. כפי שמסתבר מדברי עורכת כרך התעודות המצוטט כאן, בפגישה שקיים עם הסגל הבכיר של צה"ל התנגד בן־גוריון, ל"מלחמת מנע" שכזו בתקיפות רבה. בסופו של דבר, שר הביטחון, נוכח שינויים לרעה במהלכי מצרים, ירדן ועיראק, תמך רבין במתקפה על ירדן, עריו: על המערבית שבגדה השומרון אזור על מתקפה היה שפירושה דווקא,

47דרךהייסוריםשלהאופציההגרעינית

ג'נין, שכם וטול־כרם. כשבן־גוריון שאלו מה יהיה על יושבי הערים הללו, השיב רבין:20 "אני סבור שאת מרביתם אפשר להרחיק... זה לא יהיה צעד הומני, אבל

מלחמה בכלל זה לא דבר הומני."ויחרוג בכך יבקש רבין בפומבי להפיל את משטר הבעת' בדמשק, בבוא העת, מסמכותו כרמטכ"ל. אולם דווקא שר הביטחון, בן־גוריון, ביקש לצנן את חברי צפויה מלחמה בתרחישי דנו כאשר ,1963 בשנת להתפטרותו סמוך המטכ"ל, שר את העורכת מצטטת כך הדיון," "בסיום הגבולות". ב"שיפור ובכללם הביטחון בהקדמה למסמכים העוסקים בתקופה זו, "העמיד בן־גוריון את חברי בלתי ידועה במידה הוא פה... 'הדיון שבדבריהם. הלקוי האופק על המטכ"ל מציאותי, לא לוקח בחשבון גורם חדש אשר עלול לשנות את כל הדברים'". מה היה הגורם החדש הזה? בן־גוריון לא אמר לפורום הצבאי דבר על דימונה, למרות שבנאומים בתוך צמרת מפלגתו נהג לדבר על האופציה הגרעינית כ"מי שתציל אותנו".21 הוא גילה למשתתפים "על העלייה הגדולה הצפויה מרומניה, וציין כי עלייה זו תתרום לביטחון ישראל יותר מכל הצטיידות צבאית... בן־גוריון הרביץ תורה באלופים ולימדם כי לאור הנתון החדש אין לישראל עניין ליזום מלחמה, וכי יש להימנע מכל סכסוך העלול להידרדר למלחמה" ובכללו תקרית אש אשר

"התפתחה להפגזה סורית על יישובים ישראליים".

אשכול ורבין: תלי טילים

בן־גוריון נאלץ לאלופיו, הללו הכיבושין דברי את שהשמיע לאחר קצר זמן להתפטר מתפקידיו, בין היתר בשל לחץ אמריקאי וביקורת פנימית על פרויקט דימונה. עם כניסתו לתפקידו, רמז רבין לעניין ההרתעה הגרעינית, ועל דרכו שלו שבנו בטוח "אני באומרו: הימים, ששת למלחמת עקלקלות שתוליך - להבא יש את האפשרות להבטיח שגם במושגי הנשק הקונוונציונלי אנו יכולים לקיים

יחסי כוחות שיאפשרו לצה"ל למלא כל משימה שתוטל עליו..."22קובץ תעודות זה אינו מספר לקוראיו כי אחת ההחלטות הראשונות של אשכול כשר הביטחון הייתה לבטל את פרויקט הטילים הישראלי - שהוקם בימי בן־גוריון במקביל להזמנת טילים לטווח קצר ובינוני בצרפת, ואשר נועד להשלים לפחות כי לנו מספר הזה הקובץ אין אף ישראל. של הגרעינית האופציה את משנת 1965 ואילך, עשתה מצרים את מעבר הסף הגרעיני בידי ישראל ל"עילה וכי שלה, הכושל הטילים מפרויקט חד־צדדית שהסתלקה לאחר למלחמה"

שלמהאהרונסון48

ארצות־הברית השקיעה מאמץ רב במניעת מלחמה משום שישראל לא הסתלקה מדימונה. וושינגטון אף הזהירה את ישראל כי אם תפרוץ מלחמה היא - ישראל - תיוותר לבדה. כל הסוגיה הזאת הוסתרה מעיני הציבור בישראל בידי ממשלת ,1967 במאי לסיני, המצרי הצבא צעד מדוע הסבר לו היה לא ולכן אשכול, זאת, בעוד שהממשלה התחבטה נשיא מצרים. פרט לאיזה שיגעון שפקד את ארוכות בשאלה אם לא התגרתה בנו מצרים בחיפוי סובייטי, או שמא התגרו בנו הסובייטים באמצעות מצרים, כדי שנפתח במלחמה ואז ניתן יהיה להשמיד את האופציה הגרעינית של ישראל, אשר "הואטה" בידי אשכול, כפי שנראה להלן. ואם כך היה, התלבטה הממשלה גם בשאלה מדוע לתת למצרים ולסובייטים את

המלחמה שהם רצו בה, במהלך המשבר של מאי 1967.

איום מלחמת מנע - עסקת הרימן־קומר

האתגר שנלקח ברצינות רבה בוושינגטון - היה איום מצרי פומבי למלחמת מנע בישראל אם תעבור את הסף הגרעיני. נשיא מצרים נאצר התחייב לכך ברבים, שהתקיימו במינן ראשונות ערביות פסגה ועידות שתי בעקבות ,1965 בשנת לפני כן, ואשר עסקו בהטיית מקורות הירדן כדי לסכל את תכנית ההשקיה של ישראל במי הכנרת, וכן דנו בתכנית הגרעין שלה.23 בעקבות האחת מהן הקים נאצר את אש"ף כארגון פלסטיני משלו, בראשותו של אחמד שוקיירי, מול פת"ח בראשותו של יאסר ערפאת, שהחל פועל מסוריה. איום מלחמת המנע המצרית

צונזר בישראל, למרות מה שהתפרסם בעיתונות המצרית והזרה.במקביל הגיעה לישראל משלחת אמריקנית רמת דרג, ובראשה אווריל הרימן, יועצו הבכיר של הנשיא ג'ונסון ועתה שליחו לענייני התפוצה של הנשק הגרעיני. שלה הגרעין פרויקט ועל ישראל על הממונה )היהודי( הפקיד קומר, רוברט יתרה בתקיפות ורבין אשכול עם שדיבר מי היה לאומי, לביטחון במועצה בנושא דימונה24 - בעוד שהרימן הבטיחם כי "הנשיא קנדי ריפא את הסובייטים ממנהגם - במשבר של מלחמת 1956 - מלאיים בשימוש בנשק גרעיני", והתכוון לעמידתה האיתנה של ארצות־הברית במשבר הטילים בקובה. בכך ביקש להרגיע את חששותיה של ישראל כי בבוא העת תמצא את עצמה לבדה מול איום גרעיני סובייטי בשירותה של מצרים, כפי שקרה ב־1956, כאמור לעיל, או בשירותה של סוריה. מכאן, שעל ישראל לסמוך על ארצות־הברית במקום על כוח ההרתעה העצמאי שלה. לדברי רבין בפנקס שירות, הפעיל קומר מדיניות של מקל וגזר.

49דרךהייסוריםשלהאופציההגרעינית

הצד האמריקני ביקש השלמה שבשתיקה מצד ישראל לגבי אספקת נשק אמריקני לירדן, בתנאי שטנקים ירדניים לא יוצבו בגדה המערבית, ואולם:

יש הכרח, לדידם של הרימן וקומר, שתושג הבנה אסטרטגית בין ארצות־

ישראל לא תיזום מלחמת נקודות: לישראל, המבוססת על שלוש הברית

פעולות נגד כוללת צבאית פעולה תנקוט לא ישראל הערבים. נגד מנע

ההטיה ]של מקורות הירדן. ש"א[... ותנסה להשיג מבוקשה בדרך מדינית...

ישראל תתחייב שלא תהיה מדינה גרעינית בעלת נשק גרעיני. אם תקבל

לארצות־ שלה משלחת תצא האמורים, והמגבלות התנאים את ישראל

הברית לדון בצרכיה - במטוסים, בטנקים ובתותחים ]הדגשה שלי. ש"א[.

הפיקוח האמריקני והביקורת של רפ"י - איומים אמריקאים

דימונה, של בעניינה איומים בלשון קומר נקט הרמטכ"ל עם אישית בפגישה לארצות־ ישראל בין ביחסים פעם אי שיחול ביותר" החמור "למשבר כסיבה הברית, ונענה כי ראש הממשלה אשכול הכריז כבר בעבר כי ישראל "לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון", וכי ארצות־הברית קיימה ביקורי

פיקוח בכור דימונה ויודעת את הנעשה שם, לשביעות רצונה.ממשלת על לביקורת מוקד נעשו בכור האמריקניים הפיקוח ביקורי אולם אשכול אחרי בחירות 1965, מצדה של רפ"י, מפלגת האופוזיציה שהוקמה על ידי בן־גוריון לפני הבחירות. ביקורת זו חברה לפיטוריו של פרופ' ארנסט ברגמן הוועדה ולהעברת ייסודה, מיום אטומית לאנרגיה הישראלית הוועדה יו"ר -של ב"אזרוחה" מדובר היה דהיינו, הממשלה. ראש למשרד הביטחון ממשרד הוועדה, כביכול. רפ"י האשימה את אשכול ב"מחדל גדול" הפוסל אותו מלשאת באחריות לביטחון ישראל, שכן בה בעת הוסכם בין אשכול לממשל ג'ונסון גם מטוסי אספקת על וגם דימונה, בכור האמריקניים הפיקוח ביקורי מיסוד על טנקים אספקת על וכן לישראל, הטווח קצר "סקייהוק" מדגם הפצצה קרב אמריקניים. לכאורה, נוצרה כאן זיקה )לינקייג'( בין הפיקוח האמריקני בכור לבל ייצר פלוטוניום לצרכים צבאיים - דבר שיפגע בכושר ההרתעה הגרעינית של ישראל - לבין אספקת הנשק הקונוונציונלי מארצות־הברית. בדיעבד, התלוננו האמריקנים כי הפיקוח לא היה יעיל מכיוון שנעשה אחת לשנה, ותבעו לקיימו אחת לשישה חודשים. לכן גם ראו בעסקת ה"סקייהוקים" והטנקים משום ערבות

שלמהאהרונסון50

בלתי מספקת להקפאת דימונה, ומטעם זה גם הוסיפו לחשוש מפני מלחמת מנע מצרית בהיעדרה.25 עד מהרה נקלעה ישראל של אשכול למיתון כלכלי חמור, שלא היה כמותו בתולדותיה. לבד מן הכרסום במעמדם הציבורי של ראש הממשלה ושל שר האוצר ספיר, בשל המיתון, החל פת"ח בפעולות חבלה בתוך אשכול ישראל מבסיסיו בסוריה, ואלה התרבו והלכו בשנת 1966, עם עלייתה של קבוצה מיליטנטית במפלגת הבעת' לשלטון. "ממשלת הדוקטורים" הקיצונית בדמשק אימצה אסטרטגיה של לוחמת גרילה בישראל מתחת לסף הגרעיני, שהדאיגה

מאוד את הרמטכ"ל רבין ותבעה, לדידו, מהלכי נגד.

האטת הפיתוח; רבין רואה בגרעין רק "נשק יום הדין"

של הקונוונציונלי בכוחה השימוש בעניין רבין של שהערותיו אפוא, מסתבר, לתפקידו כניסתו מיום מהלכיו להבנת מפתח בהן יש לעיל, שצוטטו ישראל, כרמטכ"ל. ליתר דיוק, הוא לא ראה באופציה הגרעינית יותר מאשר מעין "נשק רבין מי שהיה מפקדו של יגאל אלון, לו ערך מעשי. יש הדין" שספק אם יום במלחמת העצמאות, ראה בהרתעה הגרעינית משום אליה וקוץ בה. בספרו מסך בשנת שפרסם השנייה ובמהדורתו ,1959 בחירות לקראת שפורסם חול, של גרעיני איום לכן רציונלי,26 יריב דרוש הגרעינית להרתעה כי 1968, טען אלון ערבי על ישראל יהיה אמין מאוד, הודות לאופיים הבלתי רציונלי של הערבים. מאחורי טיעון זה התחבאה אסטרטגיה קונוונציונלית שביקשה ליצור לישראל עומק אסטרטגי בגדה המערבית עד לנהר הירדן, וכן חופש פעולה קונוונציונלי - גרעיני אימה מאזן בתנאים של אלון, של לדעתו ניתן, מנע שלא למלחמת מאזן שייתכן וייווצר בסיוע גרעיני־סובייטי לערבים, ישיר או עקיף, אם ישראל מצדה תאמץ הרתעה גרעינית גלויה. ואמנם, בסוף 1965, ביקר סגן שר ההגנה הסובייטי אנדרי גרצ'קו במצרים, וזמן קצר לאחר מכן התפרסם בניו יורק טיימס איום מרומז מפיו, כי אם "תשיג ישראל או תפתח נשק גרעיני, תיתן מוסקבה ובראשם העבודה, אחדות שרי יכלו הוא, כך אם למצרים".27 גרעינית ערבות האופציה תנטרל את או נטרלה הסובייטית ה"ערבות" כי לטעון וגלילי, אלון הגרעינית הישראלית. בוודאי שכך יקרה אם ישראל תכריז בפומבי על הרתעה - במקום מדיניות העמימות הפומבית כיסוד מדיניות הביטחון שלה גרעינית בנושא זה, כפי שאומצה על ידי אשכול מאז ביקורו בארצות־הברית, בשנת 1964. משום בצרפת, שהוזמנו הטילים מתכנית להסתייג ואלון גלילי יכלו במיוחד

51דרךהייסוריםשלהאופציההגרעינית

שהטיל הבינוני יכול היה תאורטית לאיים על חלקים ממעצמת־העל הסובייטית. וזאת, למורת רוחן של מוסקבה וארצות־הברית, שכן וושינגטון מבקשת למצוא שפה משותפת עם הקרמלין לריסון מרוץ החימוש הגרעיני ביניהן ובעולם. וכך

אומר לנו ההיסטוריון של אחדות העבודה:

על האוריינטציה החלפת של מדיניות עיצבו ורבין אלון גלילי, אשכול,

גרמניה המערבית וצרפת של דה־גול בהתקרבות לארצות־הברית כמקור

המואץ והטילי הגרעיני הפיתוח והאטת מדינית, ולתמיכה לרכש עיקרי שיזמו והובילו בן־גוריון, דיין ופרס, לטובת רכש של נשק קונוונציונלי.28

צריך להוסיף ולומר, כי "שינוי האוריינטציה" הזה נעשה אפשרי הודות לאופציה לקיומה של הודות נעשה על הסיוע הביטחוני האמריקני הגרעינית, שכן המו"מ לא וגם מצרים, לא גם - ב"האטה" הסתפקה לא וושינגטון ואולם זו. אופציה מוסקבה. וזאת, ככל שאשכול פעל, ככל הנראה, להניח את דעתם של הסובייטים, איזבלה של לטענתם 29.1967 במאי במוסקבה, בביקורו אלון יגאל שעשה כפי גינור וגדעון רמז, מצא אשכול דרך לומר לסובייטים, באמצעות אלון, כי האופציה ישראל לא הושלמה, ושמא הטיל הבינוני - שיכול היה לאיים על הגרעינית של חצופה מהתגרות הקרמלין את לשחרר ובכך יוצב, לא - עצמה ברית־המועצות חופשית יד לסובייטים שנתן הרי אשכול, עשה כך אם בעיניהם. נסבלת ובלתי לפעול, באמצעות מצרים, נגד השלמת האופציה הגרעינית הישראלית, על ידי מתן סיוע רוסי ישיר למהלכיו של נאצר, ובראשו טיסות ביון מעל לכור במטוסי מיג 25 - שטייסיהם היו רוסים, הוא הדבר שאירע במהלך המשבר של 1967 - לדברי גינור ורמז.

האיום של ראסק: "ישראל תישאר לבדה"

התיעוד האמריקני והבריטי העומד לרשותנו מלמדנו, כי וושינגטון לא הרפתה מזכיר הצרפתיים.30 הטילים בעניין ולא דימונה בעניין לא אשכול מממשלת ותבעו מאשכול, במהלך 1966 ג'ונסון עצמו חזרו והנשיא דין ראסק, המדינה, לקיים את התחייבויותיו מאז עסקת הרימן־קומר ,1967 ועד למשבר של מאי לאספקת מטוסים וטנקים תמורת דימונה, וזאת, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים. ראסק תבע לקיים ביקורי פיקוח אמריקניים אפקטיביים בדימונה במקום ביקור פיקוח שנתי ובלתי יעיל, והאשים את אשכול, לא פחות, בהפרת המאזן

שלמהאהרונסון52

הביטחוני במזרח התיכון כולו, בהיעדר פיקוח כזה.31 ראסק הוסיף ואמר כי אם במזרח מדיניותנו כל של מחודשת "בדיקה הדבר יחייב טילים, ישראל תציב התיכון". הנשיא ג'ונסון תבע, מצדו, פיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית בכור, שישראל סירבה לו בטענה שהסוכנות היא ארגון מוטה לטובת מצרים ותומכיה בקרב מדינות העולם השלישי.32 יתר על כן, אשכול ביקש לקיים את ההרתעה הגרעינית של ישראל בנוסחה העמום, והתנגד לכך שהאמריקנים ידווחו למצרים על תוצאות ביקורי הפיקוח שלהם בדימונה, שהוכיחו, לכאורה, כי הכור הגרעיני אינו מייצר פלוטוניום לצרכים צבאיים. בה בעת הבטיח סגן מזכיר המדינה, ניקולס קצנבך, לנשיא נאצר כי עניינה של ארצות־הברית בכור הישראלי חורג מענייני הפנים שלה - כלומר מתחום השפעתו של הלובי היהודי זה מסע בעולם.33 הגרעינית התפוצה למניעת ממסעה כחלק לראותו ויש -היה אמור להבשיל בקרוב את האמנה הבינלאומית למניעת התפוצה של הנשק הגרעיני Non Proliferation Treaty( NPT(, שאכן נחתמה בשנת 1968. ישראל אטומית תהיה בחזקת חריגה מאמנה זו, ולכן נוצר כאן לכאורה מכנה משותף בין וושינגטון לקהיר בסוגיית הכור. השר דין ראסק אף איים על ראש ממשלת זה, "תישאר ישראל לבדה". כלומר, עליה כי אם ימשיך בדרכו בתחום ישראל לבחור בין חסות אמריקנית במקרה של מלחמה, כפי שהוצע לאשכול עוד בימי

הנשיא קנדי, או לשאת בתוצאות, כלומר לאבד את החסות לטובת דימונה. אשכול בחר במעין דרך אמצע - "האטה" של הפרויקט האטומי והאטה בעניין הטיל הצרפתי, ואין לדעת אם לא הציב אותו מכיוון שהגנרל דה־גול לא סיפק אשכול המשיך בעת, בה מיד. בה שידובר בן־ברקא, פרשת בשל הטיל את במדיניותו לגבי ביקורי הפיקוח בכור דימונה ובדחייתם מעבר לששת החדשים שדרשו האמריקנים בתירוצים שונים, בתקווה שוושינגטון תסתפק בהם ואולי

אף תבין את צרותיו מבית.

וושינגטון יורדת לחייו של אשכול - אווירת המיתון

שאשכול בדימונה, הפיקוח בביקורי וכן בצרפת,34 בן־ברקא בפרשת היה מדובר הסכים להם - אם גם בלא שחשף כראוי את הנעשה שם, לטענת האמריקנים.35 מאידך, הפיקוח הוסיף ועשה את עצם קיומה של האופציה הגרעינית של ישראל לבלתי לגיטימית בעיני האמריקנים, הסובייטים והערבים גם יחד, ובכך נתן בידי הערבים עילה מוצדקת למלחמה, מאז שנת 36.1965 אחד המרכיבים בקומפלקס זה

53דרךהייסוריםשלהאופציההגרעינית

בינוני שהוזמנו בצרפת בישראל, שנועדה לשנת היה הצבתם של הטילים לטווח 1967, ואשר נדחתה לכמה שנים בידי אשכול, שמא משום שלא היו מוכנים, שמא משום שדה־גול סירב לספקם בשל פרשת בן־ברקא ושמא בשל לחצן של מעצמות־העל. מהלכים אלו פגמו לכאורה באמינות ההרתעה של ישראל, שעה שנחשדה גם והסיוע סוריה בעיית והלכה ולבסוף, החמירה בהזמנת הטילים מצרפת.37 להבא הצפון ליישובי הישירה והתנכלותה מחד, פת"ח של הגרילה ללוחמי שהעניקה מעמדת השליטה שלה ברמת־הגולן, מאידך. זאת, בשעה שוושינגטון ירדה לחייו של אשכול דווקא בעניין דימונה והטיל הבינוני, עד פרוץ המשבר של מאי 1967,

והוא, מצדו, השתדל להפיס את דעתה - ואת דעת הסובייטים - ככל שיכול.כ"מחדל הבינוני בעניין הטיל והתסבוכת בדימונה הפיקוח האמריקאי הגדרת למחקר, בינתיים שנפתחו הזרים במקורות סימוכין לה יש רפ"י בפי הגדול" ובפרסומים שנעשו מטעמם בני התקופה עדים גם במקורות משניים של כמו בעיתונות הזרה.38 בהגדרת המונח "המחדל הגדול" היה מדובר גם בפרשת בן־ברקא בצרפת, שבעקבותיה הורה הגנרל דה־גול על בדיקה יסודית של כל מערך היחסים בין כל הגופים הצרפתיים למקביליהם בישראל, ואשר ייתכן כי היא זו

שאיימה על אספקת הטיל הבינוני, שנקבעה לסוף 39.1967בינתיים, הותקף אשכול קשות בידי רפ"י בלא תוצאה של ממש, פרט לאווירת הנכאים שפשטה בציבור בעקבות המיתון הכלכלי הקשה שבא לאחר בחירות יישובי והפגזת מסוריה ערפאת של המחבלים פשיטות נוספו ולכך ,1965הצפון מרמת הגולן. גם פעילות פת"ח מבסיסיו בסוריה דרך ירדן נמשכה, כמו גם הפעילות הסורית הישירה בהטיית מי הירדן ובתקיפת יישובי הצפון. סמוך לאותה עת, הקים נאצר את אש"ף בראשותו של אחמד שוקיירי, אולם לא הניח לו לפעול מן הרצועה. עיקר תרומתו של שוקיירי לתהליך שקדם למלחמת ששת הימים היה מסעו לחרחור מלחמה ערבית כוללת בישראל לפני שתהפוך למעצמה המובהק האינטרסים בניגוד הכיר ששוקיירי משום זאת, דבר.40 לכל גרעינית בין הפלסטינים הגולים לבין מדינות ערב, שיוחמר שבעתיים מן הרגע שהללו

תצטרכנה לשאת בתוצאותיה של מלחמה אטומית למען הפלסטינים.

הרמטכ"ל רבין מפנה תשומת לב לסוריה

סוריה הבעת'יסטית, שממשלתה נפלה בידי חבורה קיצונית במהלך 1966, הכריזה על כוונתה להילחם בישראל מלחמת גרילה נוסח אלג'יריה ונוסח וייטנאם, מתחת

שלמהאהרונסון54

לסף הגרעיני. תשובתה של ישראל לפיגוע קטלני בשטחה, שנעשה בידי מחבלי פת"ח שיצאו מסוריה ועברו בירדן דאז - דהיינו בעיירה סמוע של ימינו, בדרום ועוזריו רבין יצחק שהרמטכ"ל זו, בעיירה גדולה תגמול פעולת הייתה הגדה, הורו עליה בנובמבר 1966. מטרת הפעולה, שלא היה לה תקדים בתקופת בן־גוריון - אשר השתתפו בה כוחות שריון ורגלים גדולים לאור יום, ושחיל האוויר התערב בה, שעה שאנשי הלגיון הירדני שחשו לאזור עלו על מארבי צה"ל וסבלו אבדות של ממש - הייתה הרתעתית, במונחים קונוונציונליים. היא כוונה להפגין את כוחו של צה"ל ואת יכולתו, ששוכללה בתקופת כהונתו של רבין - כדי שלא יהיה צורך להשתמש בה במלואה. אלא שתוצאותיה של פעולה זו היו חמורות - בגדה המערבית התלקחה התקוממות פלסטינית, שהמלך חוסיין נאלץ לדכאה להתחייבותה בניגוד לגדה, ארצות־הברית מתוצרת טנקים הכניס לכן בכוח. נותרו שם עד יישארו בגדה המזרחית, והם של ארצות־הברית כי טנקים אלה מלחמת ששת הימים. וושינגטון רגזה מאוד על שישראל פגעה בבן בריתה, שנפל קורבן לטקטיקה סורית, שעה שדמשק, בת חסותה של ברית־המועצות, נותרה

ללא פגע.1967, השמיע לסוריה עצמה. בתחילת לבו מלוא תשומת רבין את הפנה לפיכך הרמטכ"ל אזהרות פומביות נגד המשטר הסורי, שנשתמעו מהם איומים על עצם קיומו. חריגה זו של הדרג הצבאי מסמכותו הביאה את שר הביטחון, אשכול, להרהר

בפיטוריו של רבין, אלא ששרי "אחדות העבודה" גלילי ואלון הגנו עליו.41

למעצמות אטומיות אין תשובה ללוחמה גרעינית

בדברים שהשמיע יצחק רבין לפני מפקדים במדרשה הצבאית לחינוך, בדצמבר פתרון לה מצאה בדמשק הקיצונית הבעת' ממשלת כי הרמטכ"ל אמר ,1966יאסר של בראשותו הפת"ח של וגרילה טרור לוחמת והוא ישראל, לבעיית יוזמת הסורים גרמה למצרים של נאצר ללכת בעקבותיהם ולכונן ערפאת, וכי ארגון גרילה משלהם, הוא אש"ף בראשותו של אחמד שוקיירי. רבין לא נכנס לצד הלא־קונוונציונלי של שיקולי הסורים והפלסטינים, בשעה שהם עצמם הרבו לדון בו בפומבי בדרכיהם השונות. שר החוץ הסורי, ד"ר איברהים מאחוס, למד לקח מפינוי אלג'יריה בידי צרפת ומתבוסתם הממשמשת ובאה של האמריקנים ללוחמת תשובה הייתה לא הללו האטומיות המעצמות לשתי כי בווייטנאם, גרילה מתחת לסף הגרעיני. לעומתו, אחמד שוקיירי, ראש אש"ף, הרעיש עולמות

55דרךהייסוריםשלהאופציההגרעינית

בכתב ובעל פה באומרו, בצדק, כי אם תשלים ישראל את האופציה הגרעינית שלה עתה - אזי ייתקע טריז בין הפלסטינים הגולים מארצם לבין מדינות ערב שיושביהן אינם גולים, ולא יסתכנו בשואה גרעינית בגלל אחיהם הפלסטינים.

לכן, טען, הזמן למלחמה הוא עכשיו. רבין, מצדו, התייחס בחומרה רבה מאוד לאיום בלוחמת טרור סורית־אש"פית מתחת לסף הגרעיני, ולא פסל אפשרות של מלחמה כוללת בהנהגתו של נאצר. כך אמר גם בישיבת מטכ"ל ביום 24 באפריל 1967, כמצוטט בקובץ התעודות

של גנזך המדינה:

...ההתנגשות שלנו עם השלטון הסורי היא התנגשות של "אול אאוט"

)all out( בעיניי. בעיתונות אסור לכתוב זאת ]אחרי שכבר צוטט בתקשורת זה ישתנה או שעליו ליפול42 או שמשטר בידי אשכול. ש"א[ אבל וננזף

]הדגשות שלי. ש"א[.

נאצר להניע את יכלו עתה גרזן המלחמה, שכן הסובייטים היה גם כאן טמון לטובת הסורים ולהניח לו להסלים את המשבר, או שנאצר האמין שהסובייטים הקליינט על הישראלי האיום לפני לכך מוכנים משהיו יותר מעתה לו יסייעו

הסורי שלהם.

"רבין מחכה לנאצר"

ב־15 במאי, הצעיד נשיא מצרים את כוחותיו לסיני. מדוע עשה זאת? זוהי חידה שאין לה פתרון במקורות הראשוניים המצריים, מכיוון שאינם זמינים. יש לה אולי פתרון בתיעוד ובעדויות סובייטיות, שנפתחו לאחרונה למחקר.43 לאור תיעוד ועדויות אלו ייתכן מאוד שברית־המועצות עמדה מאחורי הגמביט )מסע פתיחה בשחמט שבו מקריבים כלי, לרוב רגלי, כדי להבטיח עמדת יתרון( המצרי, מתוך בידי המצרים מן האוויר דימונה ואז תופצץ תקווה שישראל תפתח במלחמה לפני הצבת הטיל הבינוני שהוזמן בצרפת, אשר טווח הפעולה שלו הגיע לתוככי רוסיה הסובייטית. ממשלת אשכול עצמה התלבטה בכך ימים ארוכים, הקרויים "תקופת ההמתנה", אך הואיל ומלכתחילה הכין רבין את צה"ל למלחמה, הרי מעט־מעט התמלאו התנאים שהצדיקו אותה, בעיניו. הנחת היסוד שלו הייתה שנאצר "הסתבך" בעבר במהלכים שלא תכנן אותם מראש, כמו האיחוד הכושל

שלמהאהרונסון56

עם סוריה ומלחמתו הארוכה בתימן, אבל בכל זאת שקע לתוכם בשל אופיו - או שמא מטעמי יוקרה בין־ערבית שגברו על שיקול דעתו. מכיוון שכך, העריך, יש רבין אימץ להלן, למלחמה. שידרדרוהו במהלכים הפעם גם שיסתבך לחשוש לפי אלא סבירותן, לפי לא "באפשרויות דיון שחייבה המטכ"ל, בדיוני עמדה סכנתן". כלומר, הוא ויתר על לימוד מניעי האויב, ובכללם על כוונתו לתקוף - שכן ההיערכות המצרית בסיני הייתה ונותרה הגנתית - אלא הניח שייתכן והיערכות חייל, וכל מפקד שכל רוצה "אני רבין: הוסיף בה בעת זו תיעשה להתקפית. עד האחרון שבהם, ידעו שנערכים אנו למלחמה: לא אימונים ולא תרגילים. איני רוצה היום להכניס אווירה של פסיכולוגיה שייתכן שמצב זה יעבור ללא כלום"44 )הדגשה שלי. ש"א(. בעצם יצירת אווירה של מלחמה הקטין רבין את חופש הפעולה של הדרג הפוליטי, שביקש למצות מהלכים מדיניים תחילה, ויצר

פער בין הדרג הזה לבין העם, שגויס כולו לאחר סגירת מצרי טיראן.

אשכול, האלופים ומלחמת מנע

מלחמה בזכות עמדה רבין הרמטכ"ל אימץ ,1967 מאי של המשבר במהלך עכשיו, לנוכח סגירת מצרי טיראן בידי נאצר. בממשלה תמכו בו השרים גלילי ואלון )ששב מביקורו במוסקבה(, אך הדיון בשאלה מכריעה זו נדחה בשל תיקו נמנע מלעשות אולם מיידית, בהצבעה. ראש הממשלה אשכול תמך במלחמה שימוש בקולו הכפול ולהכריע בכך את הכף. מכאן, שנוח היה לו לצדד ב"נצים" לבו הלך לא מלכתחילה שכן ממש, של לפעולה שיתחייב מבלי בממשלתו למנוע אולי שיוכלו המדיניים המהלכים שמוצו בלא וסכנותיה, מלחמה אחר אותה. כאן היה אשכול קרוב מאוד לעמדותיו של בן־גוריון.45 בממשלה הוחלט, אפוא, להמתין עד לבירור עמדתה של ארצות־הברית, ובינתיים להשאיר לאורך הגבולות, ללא מעש, את מערך הסדיר והמילואים שגויס.46 כאשר ביקש להסביר את אי ההחלטה בממשלה לגבי יציאה למלחמה, בניגוד למצופה בציבור, השמיע אך הוא דבר, של לאמיתו ברדיו. כביכול, שלו, הגמגום" "נאום את אשכול התקשה לקרוא תיקון בכתב יד להודעת הממשלה שניסח גלילי.47 אשכול אף לא תפס עד היכן היה כאן שילוב קטלני מבחינה ציבורית של סגנון ותוכן, בחברה שהחלה הופכת לחברה תקשורתית. לפי שעה, יצא ראש הממשלה ושר הביטחון לפגישה עם אלופי צה"ל.48 כאן, אדלג על ההתחבטויות השונות בממשלה, בינה לבין הרמטכ"ל ובינו לבין עצמו,49 שכן אפשר לשער כי רבין תהה היכן עזרתו

57דרךהייסוריםשלהאופציההגרעינית

של הנשיא ג'ונסון, שהוצג על ידי אשכול כ"ידידו", שעה שמדובר במשבר שלא צריך להיות שנוי במחלוקת עם האמריקנים, כמו נושא דימונה, כי הרי מדובר בסגירת נתיב מים בינלאומי ובהתחייבויות עבר של וושינגטון בסוגיה זו.50 זאת, שעה שאשכול הלך לקראת האמריקנים בעניין ה"האטה" בדימונה ובעניין הצבת שקיבל התמורה היא ומה - פיתוחם נשלם אמנם אם - הצרפתיים הטילים מהם? ואולם, אשכול עצמו לא ביקש לנהוג כגיבור וללכת בעצת אלופיו, בתקווה שהנשיא ג'ונסון - בעצה אחת עם מעצמות אחרות - יחלץ אותו מן המצרים בלא מלחמה, כמפורט בזיכרונותיו של תת־אלוף ישראל ליאור, מזכירו הצבאי,

שרשם את דבריו:

אנחנו זה ברגע המצרים. בעיית את לפתור בינלאומית נכונות ...קיימת

מפעילים כוח עם מוח, ייתכן שלאלופי צה"ל נוסח הדברים הזה הוא לא נוח...

בינתיים קרו דברים בשדה המדיני שמחייבים להתאפק, לפי שעה, ולשמור

שיעבור ימי בינלאומי חיל־משלוח מכינות הימיות המעצמות הכוח... על

במצרים... לא מן ההיגיון הפוליטי ואולי גם המוסרי לפתוח במלחמה. אנחנו

צריכים, לפי שעה, להתאפק ולשמור על הכוח לשבוע, שבועיים, שלושה

ואולי בכלל.

אשכול גם הטעים את התלות הישראלית באספקת נשק מבחוץ, שיש לדאוג גם לפני שיוצאים למלחמת מנע. עצם היערכותו של הצבא המצרי בעמדותיו לה בטריטוריה דובר שכן בו, למלחמה חוקית עילה הייתה לא בסיני הקדמיות ריבונית של מצרים. בתשובה, התריעו האלופים כי הדחייה תחמיר את המצב

הצבאי בלא מוצא אמיתי מבחוץ, ואשכול השיב:

כי כי אם הממשלה תחליט נבדוק את הדברים מן הצד האמריקני, ...אנו

בינתיים, מתוך היא תחליט לפעול. אזי - ידי המעצמות על היא מרומה

הכרה אישית שלי עם ג'ונסון, יש לי תקווה שהוא יקיים את אשר הבטיח

]הדגשה שלי. ש"א[.

בתגובה, הופצץ ראש הממשלה ושר הביטחון בטיעוני נגד של האלופים שעיקרם העם כי המצרית; וההתעצמות ההתגרות מול חולשה מפגינה ישראל כי היה רוצה שצה"ל יגן על מדינת ישראל ועל כבודה; כי אין ביטחון שארצות־הברית תצליח לפתוח את המצרים; כי צה"ל אינו בנוי להמתנה ארוכה; וכי אלופיו לא

שלמהאהרונסון58

יוכלו לכחד מחייליהם שנתקבלה החלטת ממשלה "בלתי ברורה". אשכול השיב בן־גוריון שעה שעלה נקט מילים שבהן באותן כמעט והולך, גובר בזעף להם יכולתו למנוע משדה־בוקר למלון "נאות מדבר" בבאר־שבע, ופעל שם כמיטב

מלחמת מנע:

חייבת הממשלה המדינאים... של מקומם את להבין חייבים צה"ל אלופי

הנזק למכונה בעיית הרכוש, בעיית הדם, את כל העניין, את לראות את

הצבאית... איש לא אמר שאנו צבא מנע... עצם המונח כוח הרתעה אומר

שלהם החיים שכל אלה את במיוחד מרגיז זה נשימה... אורך שצריך

מתחנכים על תקיפה, על מלחמה, אבל אנחנו דיברנו על הרתעה. הרתעה

נעשה מלחמת־מנע אנחנו התחנכנו שלא לפעול... אומרת שצריך לא

]הדגשה שלי. ש"א[.

להימנע מחורבן דימונה

של לבה הייתה מקדימה" נגד ש"מכת במאוחר גילה שאשכול נראה האמנם? תורת הביטחון מיסודו של יגאל אלון. ספק הוא אם בשל טרדותיו הרבות קרא אשכול את ספרו של אלון מסך של חול, שיצא לאור בשנת 1959, ואם התחקה זה מי שאישר זו בקרב אלופיו. בה בעת, אשכול היה אחר קליטתה של תורה את פעולת סמוע, ופעולות צבאיות אחרות שקדמו למשבר הנוכחי, בנימוק של הרתעה. אחר כך מיהר לגייס את העם כולו, כעצתו של רבין, לנוכח סגירת מצרי

טיראן, ובכך יצר מגבלה חמורה על חופש פעולתו.כושר כאובדן ח"ן, יודעי ובעיני בציבור, שנראה מה לפני אשכול עמד עתה ההרתעה הקונוונציונלי והאטומי של ישראל בעצם אי המעש. לא מפתיע הוא, הנוכחי למשבר שאחראי מי את כה, עד ובמהלכיו באשכול, ראה שבן־גוריון שאיבד וכמי רבין,51 לרמטכ"ל שאמר כפי מנהיגות, והיעדר ראות קוצר בשל את השליטה במשבר כולו. לגופו של דבר, גם אם צדק אשכול כי יש להמשיך בסיבובי המשך סמוע, בפעולת החל באשמתו: למשבר שנקלע הרי בהמתנה, המהלומות עם סוריה, וכלה בגיוס הכללי עקב חסימת מצרי טיראן בלא מוצא מן המצב שנוצר, כך שאין לו בסיס פוליטי וציבורי למשול בעם להבא. לדידו של בן־גוריון התחייב ניהול של המשבר, מניעת מלחמה - בהדרכת אנשי ארץ־ישראל השלמה של אחדות העבודה - שמחירה ותוצאותיה מי ישורן, "התחפרות", וסיוע

59דרךהייסוריםשלהאופציההגרעינית

של מעצמה. במקביל, צריך היה להימנע מחורבן דימונה, אם תירה ישראל את הירייה הראשונה; לתקן את היחסים עם דה־גול, שקלקולם חייב גם הוא סילוק אשכול; לשוב ולזכות בטיל הצרפתי או להחיות את פרויקט הטילים הישראלי, שנגנז בשעתו על ידי אשכול; להעמיק את האופציה הגרעינית במקום להסתכן במלחמה יזומה, שתצדיק תקיפה מצרית נגד אובייקט זה, שמא בסיוע סובייטי ובהסכמה אמריקנית שבשתיקה. בבוא העת, ציטט אבא אבן, מי שהיה שר החוץ של אשכול, את בן־גוריון כמי שהזהיר "מפני המלחמה הלא נכונה, נגד האויב

הלא נכון, בזמן הלא נכון".52

וושינגטון מכריזה: "ניטרליות במחשבה ובמעשה"

פרוץ לאחר ועד המשבר של מראשיתו האמריקניות התעודות אוספי בחינת אחר ג'ונסון חושפת מכריע, ישראלי כניצחון שנראה במה וסיומה, המלחמה לגמרי מזה שצייר אשכול בפגישתו עם האלופים.53 הנשיא דחה שורה של איגרות ששלח אשכול, בהן טען כי המצרים ערוכים לתקיפתה מיידית של ישראל, בטענה כי היערכותו של הצבא המצרי בסיני היא הגנתית. בה בעת פעל - הנכונה -הנשיא למנוע עימות עם ברית־המועצות, אך ביקש למנוע סיוע סובייטי צבאי לג'ונסון ספק שנאצר היה לא ולסוריה, אם תפתחנה במלחמה. ישיר למצרים שבר את הכלים, אולם הנשיא המצרי היה ונותר דמות מרכזית במזרח התיכון, המצרי־אמריקני, הבילטראלי במישור דרישותיו אחר להתחקות היה וצריך בתימן מלחמתו בשל שנפסקה לאוכלוסייתו, דגנים אספקת לחדש ואולי ומאבקו בערבים ה"מתונים". בעיית חופש השיט במצרי טיראן, וההתחייבויות כלפי ישראל בתחום זה, הייתה בעיני יועציו עניין לפרשנות משפטית, לפנייה אל האו"ם, ולגיוס בעלות ברית למעבר במצרים, ולא למהלך אמריקני חד־צדדי. לכן, לא ניתנו לאשכול שום הבטחות מסוג זה, כפי שהבטיח לאלופים. אשכול פירש את הדברים אל נכון כאיסור אמריקני לצאת למלחמה יזומה וביקש לציית לו,

לפי שעה, אך הציג אותו לאלופי המטכ"ל באור חיובי, בלא הצלחה.ההיסטוריות לטענות חשוף היה מלחמה, למנוע אפוא, ביקש, ג'ונסון הנשיא של דין אצ'יסון, מזכיר המדינה הוותיק ודמות חשובה בעבר, כי "עצם הקמתה של ישראל הייתה טעות", ובוודאי חתר למנוע מלחמה יזומה בידי ישראל בלא אישורו תחילה. האישור לא ניתן, וכאשר פרצה המלחמה התעמק וולט רוסטאו, ירה את הירייה הראשונה", בעוד "מי )היהודי( לענייני ביטחון, בשאלה יועצו

שלמהאהרונסון60

שהנשיא ראה בה "טעות ישראלית" חמורה, ולא שינה דעתו זו למרות ניצחונה המשכנע של ישראל.54 במהלך הקרבות הכריז דובר מחלקת המדינה על "ניטרליות אמריקנית במחשבה ובמעשה", וקיצורו של דבר, הטיעון המקובל כי וושינגטון העניקה לישראל "אור צהוב" לצאת למלחמת ששת הימים אינו נכון. הצי השישי הורחק מחופי הנצים, וחזר לזירה רק כאשר נראה היה שהסובייטים מאיימים

להתערב ישירות לטובת סוריה.55

מלחמה!

בתגובה למהלכי נאצר ולמהלכי רבין החלה הסלמה ללא שליטה בעולם הערבי, ובסופה נראה היה כי בשלו כל התנאים למלחמת מנע: מצור מכל צד, גיוס כללי

שהכרחי לפרקו - ולו במלחמה - ומשבר אמון חמור בהנהגה מבית.הלכה ומפלגתו עצמו אשכול של ראשו את תבעו התקשורת כלי דבר: סוף בעקבותיהם. היו שתבעו את שובו של בן־גוריון למשרד הביטחון, אם ניתן, או לפחות את מינויו של משה דיין לשר הביטחון. אשכול לא היה רחוק מעמדתו של בן־גוריון, ששללה מלחמה, אולם לא היה מסוגל להסכים לשובו של מי שאולי טיראן מצרי לפתיחת אותה לצמצם או בכלל, המלחמה את למנוע היה יכול שבעניינם התקיים מעין קונצנזוס בינלאומי, ולהימנע מכיבוש הגדה המערבית

כולה גם לאחר שהמלך חוסיין הצטרף לנאצר, בשיא המשבר. אשכול נימק את סירובו למנות את בן־גוריון לשר הביטחון בכך, ש"שני הסוסים הללו לא יוכלו למשוך באותה עגלה". הוא הוסיף כי "הדבר לא יהיה מקובל גם על האמריקנים",56 ברומזו לחלקו של בן־גוריון בהקמת דימונה. אולם גם הוא עצמו לא היה מקובל על הנשיא וכמה מעוזריו, בשל אותה סיבה, וגם בשל המלחמה יהודי מחוזק, הודות למהלכי הממשל בתקופת ההמתנה, ותוצאותיה. רק לובי להבא. גם מדימונה שירפה בלא צעדיו, את הצרו מבית, ג'ונסון של וצרותיו השינוי הגדול בעניין דימונה וביחסי ארצות־הברית וישראל חל לאחר פטירתו

של אשכול ב־1969, ועלייתו של ממשל ניקסון־קיסינג'ר לשלטון.בינתיים נאלץ אשכול להסכים למינויו של משה דיין לשר הביטחון, לאחר שהלה, בן־גוריון את והשאירו לאומית חירום לממשלת הצטרפו פרס, שמעון ועמו זו, יחד עם אשכול לבדו. בכך נעשה בן־גוריון לגיבור הטראגי השני של סאגה - שלא זכה בקרדיט על הניצחון - שכן בן־גוריון הוא אשר חילץ את דיין מן המדבר הפוליטי בהקימו את רפ"י. האחרון יהיה מי שידחוף בהצלחה למלחמה

61דרךהייסוריםשלהאופציההגרעינית

נתן את בניהול השטחים המוחזקים, בבוא העת. אשכול לגורם מרכזי וייהפך לכיבוש הגדה המערבית לאחר התגרותו של חוסיין בישראל, בשיתוף עם ידו דיין, למרות שדווקא יצחק רבין העיר כי שליטתה המוחלטת של ישראל באוויר למנוע דבר עשה לא אך צבאיים,57 מטעמים הגדה מכיבוש צה"ל את פוטרת זאת. אשכול הסכים גם לצירופו של מנחם בגין לממשלת חירום, ועמו לכניסתה של התנועה לארץ־ישראל השלמה כגורם לגיטימי בחייה של ישראל לצד סיעת אחדות העבודה, שפעלה בהשראתו של איש ארץ־ישראל השלמה, יצחק טבנקין. בבוא המלחמה. בעקבות שקמה זו, לתנועה הצטרפו עצמה במפא"י אישים העת, תשתנה הנהגתה של המפד"ל, שעה שיהודה ושומרון יהפכו לכר פעולתה. ממנה ומישיבותיה יצמחו מי שידברו, בבוא העת, בשמו של הקב"ה בלא רשותו, ויאיימו על שלטון החוק והרשות החילונית בישראל. הניצחון הגדול כמו העלים

את הטרגדיה הזאת, שאת תוצאותיה אנו חיים, ומתים, עד היום הזה.

סיום והתחלה: גזילת הניצחון והמהלכים שלאחר המלחמה

שתפארת כמי עצמו את אשכול ראה ,1967 יוני של המזהיר הניצחון לאחר ההצלחה נגזלה ממנו. הוא ביקש לעצמו את הילת המנצח האמיתי, כמי שהכין את צה"ל למלחמה ולמרות שיצא אליה בעל כורחו. עתה היה כבר חולה מאוד, וכאשר חידשו הנשיא ג'ונסון ואנשיו את לחציהם בעניין דימונה, באותה לשון הרימן־קומר בשנת ידי משלחת על כפי שהועלו דרישות אותן והעלו תקיפה, 1965, הזהירה אותם השגרירות בתל־אביב כי ראש הממשלה אינו במצב להיענות להם בשל בריאותו הלקויה ולחצי רפ"י מבפנים.58 אשכול, מצדו, גילה תקיפות רבה כלפי ממשל ג'ונסון, תוך קבלת סיוע מסיבי של יהדות ארצות־הברית, ביחס לתוצאות מלחמת ששת הימים בירושלים ובמה שייקרא בקרוב יהודה ושומרון, וכן בעניינם של השטחים הכבושים האחרים, בהיעדר פרטנרים ערבים להסדר וייטנאם מלחמת בשל תקנה ללא הוחמר מבית שמצבו הנשיא, מלא. שלום והתפוררות מפלגתו הדמוקרטית מבפנים, לא היה במצב בו היה ביכולתו לפתוח חזית נוספת ביחסיו עם ישראל המנצחת ומול השינוי שהתחולל בקרב יהדות ג'ונסון הודיע מהרה עד המלחמה. בעקבות )וברית־המועצות( ארצות־הברית כי לא ירוץ לכהונה שנייה, אם כי הוא וגם יורשיו הדמוקרטים אחריו, עד היום עם הסכימו אך לאחר המלחמה, השינויים שנעשו בשטח קיבלו את לא הזה, אשכול ויורשיו כי אל לה לישראל לסגת בלא ביטול מצב הלוחמה שקיימו מצרים

שלמהאהרונסון62

כולל, שהסדר בתקווה וזאת, .1949 בשנת הנשק שביתת מהסכמי ואחיותיה כדרישת אשכול, ימציא פתרון לבעיית פליטי 1948. הנה כי כן, "בעיות הליבה" של הסכסוך נתקיימו מאז ולהבא בגלגולים שונים, ונוספה להן בעיית ירושלים. גבולותיה ואישרו את הרחבת ירושלים היו מי שאיחדו את וממשלתו אשכול

בהמלצתה של ועדה בראשותו של עוזר ראש אג"מ, רחבעם זאבי.

"אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי"

בה בעת, ראה אשכול בערביי הגדה ורצועת עזה בחינת "אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי". הוא השמיע את הציטוט המוצלח הזה, לכשעצמו, בישיבת מטכ"ל שבה ביקש את עצת האלופים כיצד לנהוג בשטחים הכבושים, במקום להכתיב להם את החלטתו של הדרג המדיני כפי שניסה לעשות ערב המלחמה. הדרג המדיני עצמו השתנה והתמסמס עם הקמת ממשלת האחדות הלאומית, ואשכול בראשה, ועוד יותר עם הקמת מפלגת העבודה על ידו, בשנת 1968. מפא"י ההיסטורית מצאה

עצמה חלוקה בתוכה ומאוגפת בסיעות ובאישים שחתרו איש־איש לכיוונו.לפני כן, נתן אשכול את ידו לחידוש ההתיישבות בגוש עציון, לא פעל נגד יוזמתו של יגאל אלון להתנחלות בחברון, ואישר התנחלויות ברמת־הגולן ובצפון סיני תוך תחרות עם מהלכיהם של אלון ודיין, שאף התחרו ביניהם. תקצר היריעה המערבית, לגדה אלון" "תכנית כלפי האחדות ממשלת לעמדת כאן מלהיכנס שעה ששר הביטחון דיין הלך והשתלט על הטיפול בשטחים, למרות ניסיונותיהם

של אשכול וספיר לרכז את הסוגיה הזאת בידיהם.תביעותיה את הלאומית האחדות ממשלת הגדירה ערבים, פרטנרים בהיעדר מהם במינוח הידוע כי לא תהיה נסיגה לגבולות מאי 1967, וכי יש לקיים עמם

מו"מ ישיר על גבולות בטוחים ומוסכמים.כולה 1968, עמדה בראשית ג'ונסון, הנשיא פגישתו האחרונה של אשכול עם בסימן בקשותיו לנשק אמריקני, ובייחוד למטוסי "פנטום" - אך המטוסים לא סופקו עד להסדרת נושא דימונה. בתחום הקונוונציונלי, מלחמת ששת הימים פתחה דווקא פתח שהלך והתרחב לשיתוף פעולה עם זרועות הצבא האמריקני, הודות לשלל הסובייטי שנפל בידי ישראל ולהצלחתה בשדה הקרב - אך נשמר הכלל שלא תסופקנה לישראל מערכות נשק מתקדמות, אלא אם פיתחה תחילה כי לקראת חתימתה של האמנה למניעת הפצת ייתכן הדבר, כמותן בעצמה.59 הנשק הגרעיני ב־1968, חדלו האמריקנים מיוזמתם לפקח על כור דימונה, עד

63דרךהייסוריםשלהאופציההגרעינית

להסדר אחר של סוגיה זו, שימתין לעלייתו של ממשל רפובליקני ולשינוי עמדתו 1973, מלחמה שבן־גוריון ביום הכיפורים - בדרך למלחמה הבאה, זה בנושא בן־ לחם הגרעינית, שעליה הביאה האופציה חזה שכמותה מראש. אלא שאז גוריון ועליה נפל, לצמצום הלחימה לשולי השטחים שנכבשו ב־1967. בבוא העת היא - האופציה - תסייע להסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן ולעמידה האיתנה

מול איראן, גם בימי "האביב הערבי".

הערות

Eshkol - A Doer, מאמר זה מהווה סיכום מעודכן, כולל תוספות, לקורא העברי של ספרי .1 From a Pioneering Operator to a Tragic Hero, שפורסם בתחילת 2011, בהוצאת וולנטיין

מיטשל בלונדון.בדרך למלחמת ששת הימים: מהצד הישראלי יש לצטט, תחילה, את אוסף התעודות שפרסם .2גנזך המדינה בשנת 2005: יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל 1974-1977 / 1992-1995, מבחר תעודות מפרקי חייו, כרך ראשון 1922-1967 ]להלן: תיעוד גנזך המדינה בעריכתה יצחק פרופ' הביטחון, מערכת היסטוריון של מחקרו עם ולהצליבו רוזנטל[, ימימה של גרינברג )ראו להלן(, ולעיין בתיעוד שפורסם בספר כעוף החול, שמעון פרס - הביוגרפיה מאת מיכאל בר־זהר, ובכרך ג' של הביוגרפיה שפרסם, בשנת 1977, על בן־גוריון. לקריאה נוספת יש לעיין במחקרו של זכי שלום, בין דימונה לוושינגטון, המאבק על פיתוח האופציה הגרעינית של ישראל, 1960-1968 ובמחקרו רב ההיקף של בנימין פינקוס, מאמביוולנטיות לברית בלתי כתובה, ישראל, צרפת, ויהודי צרפת 1947-1957. בספרי שדלעיל ובמאמר זה

נעשה שימוש רב באוספי התעודות: FRUS - Foreign Relations of the United States - Volume XI - Arms Control and Disarmament,Washington, DC. Government Printing Office, 1997.Volume XVIII - The Arab Israeli Dispute 19642000 ,1967־.Volume XIX - Arab־Israeli Crisis and War 1967, 2004, Volume XX, 2001.התיכון, במזרח גרעיני נשק ספרי של וב' א' בכרכים שפורסמו לתעודות בנוסף וזאת, הוצאת אקדמון, ירושלים, 1994 ו־2006, מגנזי הארכיונים הנשיאותיים של ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון ]להבא אהרונסון 1994 ואהרונסון 2006[, ובפרסומיי האחרים בסוגיה זו, שיפורטו

למטה בנפרד. Publicבמקביל, נעשה שימוש במקורות בריטיים ראשוניים ומקבילים, שנפתחו למחקר ב־

Record Office שליד לונדון.כן יש לתת את הדעת על מקורות סובייטיים שנפתחו לאחר קריסתה של ברית־המועצות,

שיש בהם כדי לזרוק אור חדש על הדרך למלחמת ששת הימים, וראו להלן.וראו לעניין זה חילופי הדברים בין שר הביטחון בן־גוריון לרמטכ"ל משה דיין, שצוטטו .3מיומן הפיקוד העליון בספרו של דיין אבני דרך, תל־אביב, הוצאת ידיעות אחרונות, עמ'

.208 ,167 ,143

שלמהאהרונסון64

בין חזון לשלטון, מפלגת אחדות העבודה פועלי ציון בתקופת היישוב ראו אורי יזהר, .4והמדינה, יד טבנקין, 2005.

ראו נתן ינאי, משברים פוליטיים בישראל, כתר, 1982, חלק שני. .5ראו: .6

Shlomo Aronson, David Ben־Gurion, Levi Eshkol and the Struggle over Dimona: A Prologue to the Six Day War and its (Un) Anticipated Results, Israel Affairs, Vol. 15, No 2, April 2009, pp. 114134־.וראו לעניין זה י' גלעד, דעת הקהל בישראל על יחסי ישראל וגרמניה המערבית, עבודת .7

דוקטור, אוניברסיטת תל־אביב, 1984.זו, בסוגיה קנדי הנשיא ומגנזך אייזנהאואר הנשיא מגנזך ותיעוד ,1994 וראו אהרונסון .8שם. אני מודה לעוזרי, ד"ר עודד ברוש, על איסוף התיעוד הנשיאותי האמור. כן ראו השוו ספרי דוד בן־גוריון, מנהיג הרנסאנס ששקע, שדה־בוקר, מכון בן־גוריון, 1999, פרק רביעי David Ben־Gurion and the Jewish לאנגלית, מעודכן ותרגום ,]1999 אהרונסון ]להלן:

Renaissance, הוצאת קיימברידג', ניו־יורק 2011.וראו בר זוהר 1977, עמ' 1523-1522. .9ראו אהרונסון 1994, עמ' 294 ואילך. .10

President Kennedy's Policy toward the Arab ,שם, וראו לעניין זה מאמרו של מרדכי גזית .11.Aviv University, 1983־States and Israel, Tel, וכן גם חילופי דברים של המחבר עם פרופ' מיכאל בריצ'ר, שהיה הראשון לפרסם ברבים כי הנשיא קנדי הציע ערבות אמריקנית לקווי

שביתת הנשק של 1949, אך נמנע מלפרסם כי התמורה שדרש הייתה הקפאת דימונה.12. ראו מאמרי:

Israeli Security and the Holocaust: Lessons Learned, but Existential Fears Continue, Israel Studies, Vol. 14, No. 1, spring 2009, pp. 6593־.ריאיון שנתן פרופ' יובל נאמן למחבר, פורסם באהרונסון 2006, ובו טען כי אכן היו תקלות .13בהשלמת הכור שלא נפתרו עד למינויו של פרופ' ישראל דוסטרובסקי למנהל הפרויקט, בסוף 1964, או בתחילת 1965. כך אפשר להבין את עליית המדרגה באיומי נאצר במלחמה החל מתאריכים אלה, אם תעבור ישראל את הסף הגרעיני, ואת היוזמה האמריקנית לפצות

את ישראל בנשק קונוונציונלי תמורת דימונה, באותה שנה - 1965.ראו יצחק גרינברג, "הקמת התשתית למחקר ופיתוח במערכת הביטחון - אספקטים של .14

מדיניות ותקצוב", עיונים בתקומת ישראל 9, 1999, עמ' 187-167.וראו ריאיון שלי עם פרופ' בריצ'ר, וכן: .15

Michael Brecher, Decisions in Crisis: Israel 1967 and 1973, (Berkeley, University of California Press, 1980).

וראו: .16 Robert Dallek, A Flawed Giant: Lyndon Johnson and His Times 19611973־ (New York,

Oxford University Press, 1993), p. 425ff.וראו יוסי גולדשטיין, אשכול, ביוגרפיה, ירושלים, כתר, 2003, עמ' 503-502. .17

וראו מקור ארכיוני - חוזר מוברק לסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית סבב"א, 28 ביוני .181964, סודי. תפוצה לכל בירות ערב:

UPA Microfilms, "Israel National Security Files 19631969־," K4128־b [Kathy], Library

65דרךהייסוריםשלהאופציההגרעינית

of Congress Microfilm Reading Room, 86892624־ (4561\85 MICRR).ראו לעיל, הערה 2, קובץ גנזך המדינה לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין, בעריכתה של .19

ימימה רוזנטל, 2005.שם, עמ' 180-179. .20

שם, עמ' 219-218, והשווה פרוטוקול כנס באר־שבע בעניין גיוס הנוער, ארכיון בן־גוריון .21)אב"ג(, מסמך 2175\001 מיום 19 ביולי 1954.

ראו קובץ גנזך המדינה, עמ' 337. .22ראו פירוט - אהרונסון 2006, עמ' 42, הערה. .23

ראו יצחק רבין, פנקס שירות, כרך א', תל־אביב, מעריב, 1979, עמ' 130-129. .24וראו לעניין זה מברק מחלקת המדינה בעניין הישגיה המוגבלים של שליחות הרימן־קומר .25מס' 5632, מיום 18 במרס 1965 - סודי, מעוקר - מקור ארכיוני בספריית ג'ונסון, אוסטין,

.21a. חטיבת הביטחון הלאומי, תיק קע"מ )מצרים(, מיכל מס' 161-159, פריטיגאל אלון גייס לצורך טיעון זה את השימוש שעשתה, בשעתה, תורת המשחקים במצבי .26נגד מילים להכביר צורך אין ואילך. 106 עמ' ,1994 אהרונסון וראו גרעיניים, הרתעה יום הכיפורים, וסוריה קיבלו על עצמן במלחמת זה, בהתחשב במגבלות שמצרים טיעון

ובתרומתה של ההרתעה הגרעינית להסכם השלום עם מצרים בשנת 1979 ואילך. על ביקור גרצ'קו בקהיר ועל איומו לתת למצרים חסות גרעינית בעתיד ראו ניו יורק טיימס, .27

4 בפברואר, 1966.יזהר, עמ' 313. .28

וראו לעניין זה את ספרם של איזבלה גינור וגדעון רמז: .29 Foxbats over Dimona: The Soviet Gamble in the Six Day War, Yale University Press, 2007.Foreign Broadcasts Information Service (FBIS) SOVבאשר לאלון ולטיל הבינוני, ראו ־87־ September 1987 29 ,188. בשידור סובייטי זה אוזכר אלון כמי שהתחייב כלפי הסובייטים שלא

להציב טיל המסוגל לפגוע בשטחם.וראו לעניין זה FRUS, 2000, עמ' 556 ואילך. .30

שם, שם. .31הוראותיו לפי המדינה, מחלקת עם בישראל ארצות־הברית שגרירות התכתבות שם, .32החוזרות ונשנות של המזכיר ראסק על שיחות השגריר וולוורת ברבור עם שר החוץ אבא אבן, עם השגריר גדעון רפאל, עם מנהל מחלקת ארצות־הברית במשרד החוץ משה ביתן, ועם ראש הממשלה ושר הביטחון אשכול. תיעוד זה מכיל התייעצויות פנימיות של הנשיא

ג'ונסון עם עוזריו בסוגיה זו לגופה, ובקשר לבקשות ישראל לסיוע צבאי וכלכלי.ראו FRUS, 2000, עמ' 768 ואילך. .33

שירותי בידי בן־ברקא, מהדי המרוקני, האופוזיציה מנהיג של בחטיפתו היה המדובר .34המודיעין של ארצו מאדמת צרפת בסיועו של ה"מוסד" הישראלי. וראו לעניין זה, איסר

הראל, ביטחון ודמוקרטיה, תל־אביב, 1989, עמ' 453-452.וראו FRUS, איגרת מזכיר המדינה ראסק לשגריר ארצות־הברית בישראל, עמ' 597-596. .35

ראו דיון בהצהרותיו הפומביות של נשיא מצרים בסוגיה זו וכן הצדקתה של מלחמת מנע .36מצרית בישראל בעיתונות המצרית אם תעבור את הסף הגרעיני, באהרונסון 2006 , עמ'

.90

שלמהאהרונסון66

לעניין זה, ראו הידיעה בניו יורק טיימס, 7 בינואר, 1966, שעל פיה "הזמינה ישראל בצרפת .3730 טילים בליסטיים לטווח בינוני, מהלך המלמד על כוונתה לפתח נשק גרעיני". בעקבות הפרסום הזה החלה פעילות אמריקאית־בריטית ערה מאחורי הקלעים, המשתקפת בכרך Foreign Relations of the United States, במסמך 293, עמ' 588, מברק המצוטט לעיל של ]השגריר חתום בוושינגטון, דיפרטמנט לסטייט בתל־אביב ארצות־הברית שגרירות וולוורת[ ברבור, שעל פיו אמר לו ראש הממשלה ושר הביטחון אשכול, כי אין בידי ישראל טילים אסטרטגיים, בשלב זה, והתחייב כלפיו כי גם לא יהיו בידיה לפחות שנתיים - אולי באותו פיתוחם של הטילים ימינו אם צרפת השלימה את עד ברור לא - מעתה. שלוש בן־ פרשת בשל שאיבד מה או בידו, היה לא שממילא מה על ויתר שאשכול כך שלב, ברקא. כרך זה אף כולל פרטים רבים על הפיקוח האמריקאי בדימונה, שהתמסד בעקבות עסקת ה"סקייהוקים" וה"פאטונים" של 1965, ועל ניסיונותיהם של האמריקאים לעשותו

לאפקטיבי.וראו לעניין זה, איתן הבר, היום תפרוץ מלחמה, זיכרונותיו של תת־אלוף ישראל ליאור, .38

המזכיר הצבאי של ראשי הממשלה לוי אשכול וגולדה מאיר, תל־אביב, 1987, עמ' 93. PRO FO 371/86851, British Embassy Washington to Foreign,גנזך המדינה הבריטי וראו .39

.Office, doc. # 11946G ולהלן.ראו, למשל, פילסטין, ביירות, 17 בנובמבר 1966 )תרגום חצ"ב, 27 בנובמבר(: "יש להתכונן .40להרוס את הכורים הגרעיניים בישראל." והשווה לאל מוחר'ר, ביירות, 11 בנובמבר 1966: הכור על אווירית פתע ובהתקפת בטילים ישראל נגד ערבית מנע במלחמת לצאת "יש

בדימונה."מרים אשכול למחבר. .41

ראו כרך התעודות של גנזך המדינה בעריכתה של ימימה רוזנטל, דברים בישיבת המטה .42הכללי, עמ' 437.

ראו גינור־רמז לעיל, והשווה דברי אשכול בישיבת ועדת השרים לענייני ביטחון ביום 21 .43האטומי הכור את "ולהפציץ טיראן במצרי השיט להפסקת חותרים המצרים כי במאי בדימונה", שמא בסיוע סובייטי - תוספת שלי בעקבות עדותו של השר יוסף בורג למחבר. רבין עצמו הביע חשש מפני התערבות צבאית סובייטית בישיבת מטכ"ל, ביום 26 במאי,

וראו קובץ גנזך המדינה, עמ' 465.קובץ גנזך המדינה, עמ' 448. .44

המחבר היה נוכח בהופעותיו של בן־גוריון במלון ובטענותיו נגד יוזמה מלחמתית ישראלית, .45בסיועם של שמעון פרס ושל האלוף במילואים יהושפט הרכבי, ולעומתם שמע את ביקורתו

של האלוף אריאל שרון, בשובו מן הדיון עם אשכול, על "אזלת ידה" של הממשלה.וראו שיחתו של רבין עם שר הפנים משה חיים שפירא, שהתנגד למלחמה יזומה בכל תוקף, .46ג'ונסון בצטטו את מהלכיו של בן־גוריון לפני מבצע קדש כהלכתם, ואת תביעת הנשיא

להימנע ממלחמה כדיוקה, שם, עמ' 460-459.המחבר היה נוכח באולפן, ככתב צבאי מגויס, באותה הזדמנות. .47

תרשומת הישיבה נעשתה בידי תא"ל ישראל ליאור, מזכירו הצבאי של אשכול, וראו לעיל, .48הערה 48.

המדובר ב"התמוטטותו" של רבין ב־23 במאי, שנמשכה פחות מיממה. ועם זאת, יש לומר .49כי הרמטכ"ל הכיר בכך, שמהלכיו מול ירדן וסוריה תרמו תרומה נכבדה להסלמה שתסתיים

67דרךהייסוריםשלהאופציההגרעינית

במלחמה עקובה מדם, ככל הנראה, שם, עמ' 461-460.לפי FRUS טענו האמריקנים שלא היו התחייבויות מפורשות מצדם בסוגיית המצרים מימי .50

מלחמת סיני, אלא הבטחה לפנות לאו"ם אם יחדשו המצרים את המצור על אילת.בפגישתם לבקשתו של רבין ב־21 במאי, וראו לעיל, הערה 52. .51

אבן בריאיון לדבר, צוטט בעל־פה בריאיון עם המחבר. .52ועד וממנה המלחמה, לפרוץ עד המשבר תאריכי פי על ,XIX כרך ,FRUSב־ המדובר .53

להחלטת מועצת הביטחון 242.FRUS שדלעיל, עמ' 291 בקשר לעמדת אצ'יסון, ועמ' 290 בקשר לעמדת ג'ונסון: עדותו .54

של וולט רוסטאו, יועץ הנשיא לביטחון לאומי.ראו עדות שר ההגנה דאז רוברט מקנמרה לפרופ' דאלק, 29 במרס 1993, ספריית ג'ונסון, .55

אוסטין.וראו אהרונסון 1999. עמ' 425. .56ראו הבר־ליאור, לעיל עמ' 228. .57

וראו FRUS לעיל, עמ' 981-973. .58וראו לעניין זה, עוזי עילם, קשת עילם, הטכנולוגיה המתקדמת - סוד העוצמה הישראלית, .59

תל־אביב, ידיעות ספרים, 2009.

n

האמנם כלכלת השוק הכשילה את הציונות

דניאל דורון

לאחר מאה שנים של חולשה כלכלית חודרת ההכרה, אפילו למגדלי אנושי הון בעל ביותר, מוכשר העובדה שעם כי האקדמיים, השן מהטובים בעולם, החי במדינה שהושקעו בה למעלה משלוש מאות מיליארד דולר ממקורות חוץ, אינו מצליח להבטיח למרבית עובדיו המסורים והמיומנים יותר משכר בושה של כחמשת אלפים שקלים

בחודש, מעידה על בעיה חמורה.ברם, מעבר להכרה המאוחרת בבעיה זו אין, כנראה, הסכמה באשר לסיבותיה, ולפיכך אין פתרונות. אזרחי ישראל ממשיכים להתייסר ברמת חיים נמוכה, המונעת מהם התפתחות אישית, חברתית כלכלית

ופוליטית, שעם כל כך מוכשר ראוי לה.אולי ניתוח הבעיה והתהליכים ההיסטוריים שיצרו אותה, יתרום לדיון מתפיסות סוף־סוף להשתחרר לנו ויסייע ועובדתי מושכל ציבורי עם לרפא את המחלה החמורה שהפכה שגויות, שאינן מאפשרות

מוכשר כשלנו לנכה כלכלית וחברתית.

ד"ר דניאל דורון הוא פובליציסט ופעיל פוליטי למען עקרון השוק החופשי; מנהל המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי המתבסס על הגותו של מילטון פרידמן.

69האמנם כלכלת השוק הכשילה את הציונות

שהנהיגה והעוול הניצול משטר נגד הישראלי הצרכן התמרד שעבר, בקיץ בידי הנגזלות השיטה הפוליטית שלנו, משטר המאמלל מאות אלפי משפחות להתפרנס להן מאפשר שאינו משטר הטייקונים, ושותפיהם הפוליטיקאים

בכבוד.מרד הקוטג' של יצחק אלרוב וחבריו, נגד הפקעת מחירים סיטונית של כל מוצרי הצריכה והשירותים, התגלגל למחאה פוליטית רבתי, שהובילו דפני ליף ואנשי לשינוי רק לא להביא יכולה הציבורית ההתעוררות לישראל. החדשה הקרן כלכלי עמוק, אלא גם לשינוי בשיטה הפוליטית. כי מרגע שהצרכן, האזרח, ילמד שבכוחו לרסן לא רק את הטייקונים הבוזזים אותו, אלא גם את הפוליטיקאים המאפשרים את הגזל בהגבלות על התחרות ובאפליות לטובתם של מונופולים חמסניים, וזאת בנוסף למסי העושק שהם מטילים עליו, אין גבול לשינוי שהוא

עשוי לחולל.

אובדן החופש הכלכלי

החופש הכלכלי הנשלל כיום מאזרחי ישראל חיוני לא רק לצמיחה כלכלית אלא זכויות קניין, האזרח, כמשתמע מדברי חז"ל, אף לשגשוג חברתי ואנושי . ללא חשוב כמת, כפי שמעצבי החוקה האמריקנית, אנשים חכמים, הבינו. ללא רכוש, נתון לשרירות והוא נטיית השלטון לרודנות, אין בכוחו של האזרח לרסן את לבו, אפילו אם חוקה נפלאה תתיימר להבטיח את כל הזכויות שאפשר לדמיין,

כפי שנעשה בחוקה של ברית־המועצות. אובדן החופש הכלכלי הוא הסיבה שעם מוכשר כעם הישראלי לא מצליח לשבור שבר לביתו, בשפע ובנינוחות. כל הממליצים על הרחבת המעורבות של הממשלה הפוליטיקה, של הברזל מחוקי מתעלמים טובות, כוונות מתוך ולו במשק, או סוציאליסטי קומוניסטי, פוליטי־כלכלי, חלוקה משטר לכל המאפשרים גבוהים(, מסים )באמצעות היחיד של עמלו פרי את לגזול סוציאל־דמוקרטי, בבירוקרטיה במאבק ימיו לכלות כישוריו, את ולהגביל יוזמתו את לחסום ובקיצור: מהממשלה, "הטבות" קבלת על והולכת, מקצינה מפלגת, ובתחרות לתהליך עצובה דוגמה היא ישראל והפוליטיקה. הכלכלה החברה, את לעוות

הרסני שכזה.שרוממות אף על ובתקשורת, באקדמיה בייחוד שלנו, האליטות מזלנו לרוע חופש הביטוי וחופש היצירה בגרונן, והן מוכנות לעלות על בריקדות כדי למנוע

דניאל דורון70

ולו פגיעה זעירה בהן, הרי שכאשר מדובר ביצירה הכלכלית הן דוגלות דווקא במשטר של עבדות לבירוקרטיות ממשלתיות. כחסידים שוטים של "הפורנוגרפיה וכל מניצול בא רווח שכל שלנו האינטלקטואלים משוכנעים המרקסיסטית", עסקה חייבת להיות עסקת סכום אפס, כי כל המרוויח גורם למישהו להפסיד. זו נבואה המגשימה את עצמה: המאמינים שהייצור והסחר הם נצלניים מיסודם זה אין לרוב, לכן, "פראיירים". להיות לא העיקר בעצמם, יושר בחוסר ינהגו

תענוג גדול לעשות עסקים בישראל.לאחרונה, אנו עדים להתקדמות רבה לעבר כלכלת שוק )המכונה "כלכלה חופשית" בפי חסידיה, או "קפיטליזם" בפי אויביה, מאז הצליח קרל מרקס, תועמלן גאון, להדביק לה את כינוי הגנאי הזה(. דרגות שונות של כלכלת שוק הונהגו במדינות שבהן היה משטר פוליטי וכלכלי ריכוזי מאוד, כמו בסין הקומוניסטית ובהודו ובעייתיות, מרוששות שהיו שלהן, הכלכלות מכך, כתוצאה הסוציאליסטית.

מתקרבות לרמת חיים מערבית וחופש הבחירה של אזרחיהן גדל והולך.

המשק הישראלי עדיין ריכוזי וממשלתו מנופחת

המושבים הקיבוצים, שלו, הדגל וספינות שהסוציאליזם אף על ובישראל? ו"חברת העובדים", פשטו כבר מזמן את הרגל, כאשר החמצן של סבסוד ממשלתי נמנע מהם ולו חלקית; ועל אף שהאוליגופול הבנקאי והמונופולים בשוק ההון שירשו את הריכוזיות פורקו, לפחות חלקית; ולמרות ניסיונות אמיצים נוספים של בנימין נתניהו להפרטה ולקיצוץ בגודלה המזיק של הממשלה - נותר המשק הישראלי משק ריכוזי מאוד, בעל ממשלה מנופחת, מזיקה ובזבזנית, משק חסר תחרות ומלא עיוותים, הפוגעים קשות ביעילות, בפריון ובכושר ההשתכרות של

האזרחים, בייחוד של מעוטי ההכנסה - השכבות המוחלשות.עקב חוסר השקעות בתעשייה המסורתית, עקב חוקי עבודה ונהלים שההסתדרות הכתיבה, שגרמו לפוליטיזציה של מקום העבודה ולפגיעה קשה בפריון, תפוקת האמריקני, העובד של מזו שלישים כשני רק היא המיומן הישראלי העובד

ומשכורתו דלה בהתאם.נמוכים? כה והשכר התפוקה כך, כל משובח אנושי הון לו שיש במשק מדוע מחקר של בנק ישראל, שנערך ב־2010, קבע כי כחצי תריסר משפחות שולטות חמורה סכנה המהווה כזו, ריכוזיות וכי בישראל, הנסחרות המניות במחצית למשק בעתות משבר, פוגעת יום־יום קשות בתחרות. ובאין תחרות אין תמריץ

71האמנם כלכלת השוק הכשילה את הציונות

להתייעלות, וללא התייעלות תפוקתו של העובד נמוכה, וכך גם שכרו.באין תחרות יכולים המונופולים שברשות הטייקונים להפקיע מחירים. אזרחי ישראל, ובייחוד אלה מעוטי ההכנסה, לכודים בצבת של תפוקה ושכר נמוכים מחד, ומחירים כפולים ומשולשים מהממוצע העולמי, מאידך. זו הסיבה העיקרית והיקרה "גומרות את החודש". הממשלה הגדולה שמאות אלפי משפחות אינן )היא הקניין והמעסיק הגדול במשק, ומצטיינת באי יעילות( והריכוזיות העסקית אינם הקטנים במשק. הצמיחה לוז קטנים, עסקים של התפתחות גם מונעים מסוגלים לעמוד בעול הבירוקרטיה הממשלתית או להתחרות בענקים המונעים כניסת מתחרים לשוק ומחסלים מתחרים קיימים. כך נמנעת מישראל החדשנות,

היצירתיות והתחרותיות שעסקים קטנים מביאים למשק צומח.

האשראי נמנע מעסקים קטנים שהם מנוע הצמיחה

לביזור כפי שהייתה אמורה, הביאה, לא בישראל כביכול, ההפרטה שנעשתה, למספר נמכרו המופרטים הנכסים במשק. התחרותיות ולהגברת הבעלות מהאוליגרכיה כמעט בטוחות ללא שקיבלו באשראי אותם שקנו משפחות, כמה איים זה להחזיר אשראי "קברניטי המשק" של יכולתם חוסר הבנקאית.

פעמים על הבנקים בפשיטת רגל ועל המשק כולו - בהתמוטטות.הון השקעה מחסכונות הציבור. יעילה של הריכוזיות בבנקאות מנעה הקצאה להיות אמורים שהיו קטנים, עסקים מאלפי נמנע למקורבים שניתן האשראי המנוע לצמיחה רבתי של המשק בכלל, ושל הנגב והגליל בפרט. מחנק האשראי העיקרית הסיבה הם אותם, לפתח הממשלות של ונשנה החוזר והניסיון לנחשלותם הכלכלית והחברתית של הנגב והגליל, ולא העובדה שהם ב"פריפריה",

אלא אם כן מתכוונים לפריפריה של הפרוטקציה.רשימת המקומות הנחשלים בארץ היא גם רשימת המקומות שהממשלה ניסתה היא מפתחת, שאינה רק לא ממשלתיות בירוקרטיות בעזרת השקעה לפתח. אפילו הורסת, בהפלותה לרעה עסקים מוצלחים ובהעדיפה עסקים פושטי רגל

או בעלי קשרים פוליטיים.נמוך, רמת כל אלה, הידרדר המשק הישראלי ממשבר למשבר, עם פריון עקב שכר ירודה ואבטלה גלויה וסמויה )בייחוד בסקטור הציבורי, המעסיק כל אדם הכלכלה ישראל, בכלכלת בינלאומית בועה ההיי־טק, מתחום לבד שלישי(. הישראלית, כיום, היא ריכוזית יותר מבעבר )לארבעה גופים בלבד יש שליטה

דניאל דורון72

על למעלה מ־40% מהנכסים במשק; שישה אנשי עסקים מקבלים שליש מכל האשראי!(, ואין בה את אותו חופש החיוני כל כך ליצירה ולשגשוג. מתרבים בה

סימנים של אי יעילות, ניוון, בזבוז, שחיתות ואלימות.המציאות אינה מחייבת זאת. על אף התנאים החיצוניים הקשים שבהם נמצאת מחדלינו, ופרי ידינו מעשה הוא הישראלי המשק של הכלכלי הפיגור ישראל,

תוצאה של המבנה הכלכלי המעוות שיצרנו ושאנו משמרים.

איך הגענו עד הלום?

מעט היסטוריה: מאז 1920 התאמצה הציונות הסוציאליסטית )שהשתלטה אז על הציונות ועל כל משאביה( לבנות כלכלה ריכוזית, המבוססת על הלאמה של

מרבית אמצעי הייצור: אדמות, מים ומחצבים, הון, עבודה, תעשייה ושירותים.כי בן־גוריון האמין העבודה( במחנה חבריו רוב שהיו )כפי מושבע כלניניסט רק הקומוניזם יוכל להגשים את הציונות, ודרש "דיקטטורה של הפועל העברי כמייצג כל עניני הלאום", כיוון "שתעודתו ההיסטורית ]...[ לעמוד בראש תנועת השחרור והתחייה של עמי המזרח התיכון" - לא פחות ולא יותר - "ואין לעכבה כיוון שהמנדט הבריטי לא היה מאפשר דיקטטורה של בממרות דמוקרטיות". כדבריו, שתשלוט, כדי ההסתדרות, את ב־1920 בן־גוריון הקים הפרולטריון,

בכלכלה ובפרנסת כל עובד, כך שייאלץ להישמע להנהגתה.כשנוצרה חברה אזרחית משגשגת בערים ובמושבות שהצליחה, כלכלית, הרבה יותר מהיישובים הקולקטיביסטיים - שהיו כה בלתי יעילים עד שעמדו תמיד על סף פשיטת רגל והתקיימו רק בזכות קצבאות של "המוסדות הלאומיים" - הקים השמאל "כוח מעמדי פוליטי, מאורגן היטב וחזק לשם מלחמת מעמדות עקבית", כדברי מייסדיו. הוא נועד להרוס את מפעלי ה"בורגנות" השנואה. אליהו גולומב השלטת על המדיני, השלטון על "מלחמה היא המעמדות מלחמת כי הצהיר יצחק הכריז מקווה," "אני כולו". העם של ובנכסיו במוסדותיו הפרולטריון טבנקין, "ששביתות הפועלים תגרומנה לכך שההון הפרטי יתייאש מאפשרות

להשקעות רווחיות בארץ ואולי זה ייתן דחיפה לחרושת הקואופרטיבית". אנשי השמאל פתחו בשביתות אלימות, בחרם, בהרעבה, בפרובוקציות ובמלחמת "לא סירקין, נחמן שלהם, הגורו קבע הבורגנית," "לציונות טוטאלית. תרבות ערך מוסרי ולא ערך לאומי... במקום להשיב את עם ישראל אל האדמה והעבודה

היא מקיימת אותו כעם של מנצלים ומתווכים..."

73האמנם כלכלת השוק הכשילה את הציונות

"חיי עולם" ו"חיי שעה"

כדי לשבור את הרוב המוחלט שהיה למחנה האזרחי בארץ שכנע וייצמן - שחשש מהצביון הרע שיעניקו יהודי גולה "בורגנים" או דתיים לציונות - את האנגלים להפקיד את הסלקציה של העולים בידי ההסתדרות הציונית. זו אפשרה כמעט וייצמן בעיני מתאים, חומר שהיו רווקים שמאל אנשי "חלוצים", עליית רק וחבריו, ליצירת הישראלי החדש. כשהצליחו כמה מאות מיהודי גרמניה להימלט

לארץ, בשנת 1935, הכריז וייצמן:

חושש אני שאנו מחליפים כיום את מושג הצלת היהודים במושג הגאולה...

להיכנס מגרמניה[ ]ה"בורגנים" אלה אנשים יכולים אם שוקל כשאני

למסגרת החיים שאנו בונים כאן... עליי לומר בגלוי, לא... הציונות היא חיי

עולם, והצלת אלפי יהודים אינה לגבי אלא חיי שעה...

כלכלי שגשוג להביא שיכלו הון ובעלי יזמים עליית מנעה הציונית ההנהלה ליישוב; עסקיהם של רבים מבין אלה שעלו נהרסו והם נאלצו לרדת. לפי ממדי ההלאמה של הקרקע, המים וכל השאר, הפך היישוב היהודי למשק הריכוזי ביותר

בעולם המערבי, משק מפגר כמו כל המשקים הריכוזיים.בקיבוצים השמאלנית האוטופיה של הנפל ניסיונות על בוזבז רב הון תושביהם. של הרבה מסירותם אף על עשור, מדי רגל שפשטו ובמושבים, כבר בשנות העשרים, ייצרה פתח־תקוה לבדה תפוקה גדולה הרבה יותר מכל המשקים הקולקטיביים והעסיקה אלפי עובדים, לעומת המאות ב"התיישבות

העובדת".בונה", "סולל כמו העובדים, ארגוני את רב בהון סבסדה הציונית ההנהגה בעזרת הפרטי בסקטור ש"התחרו" הפועלים", ו"בנק המרכזי" "המשביר הוא, גם לקה העובדים", "חברת לימים, שנעשה, מה שקיבלו. התמיכות את שהחלישו מתמשכים, ובהפסדים כושל בניהול וכמושבים, כקיבוצים

היישוב מבחינה כלכלית ופוליטית.עקב כך, נקלע המפעל הציוני, מראשיתו, למשברים כלכליים וחברתיים ששימשו מנעו ואף מדינית היישוב את החלישו העלייה, את להגביל לאנגלים כתירוץ

ממנו להציל יותר יהודים ולהעלותם ארצה לפני השואה.

דניאל דורון74

פער בין רטוריקה שוויונית למערכת העדפות מפלות

הולאם עליו, הגנו המנדט ששלטונות הפרטי, הסקטור המדינה, הקמת אחרי לוועידת ששלח במכתב בן־גוריון, התפאר החמישים, בשנות כולו. כמעט המדינות הבלתי מזדהות בבנדונג, כי בישראל הולאמו כמעט כל אמצעי הייצור החקלאות ועמו הרגל, את פשט שהסוציאליזם לאחר גם אך והשירותים. הקולקטיביסטית ומפעלי ההסתדרות, נשאר המשק הישראלי משק אטטיסטי,

הנשלט לחלוטין על ידי הממשלה, הבירוקרטיות ושותפיהן הטייקונים.היו לא שלה, הרגל פשיטת וללא העובדים" "ממשלות שיצרו הריכוזיות ללא יכולים הטייקונים לקנות חלקים כה נכבדים מהמשק במחירי מציאה ובהלוואות

ללא ערבויות שקיבלו מהבנקים המולאמים בעזרת קשריהם הפוליטיים.המשחיתים הלוביסטים על היום, עד המגנים, הכנסת חברי הפוליטיקאים, הישראלי מהצרכן לגזול לטייקונים מאפשרים ישראל, וממשלות הכנסת, את כמחצית מהכנסתו העלובה. המונופולים הממשלתיים על המים, החשמל, החינוך

והבריאות שותפים לגזל הזה.הפער בין הרטוריקה השוויונית לבין מערכת ההעדפות המפלות שבעזרתן מתגמל השלטון את תומכיו; הסתירה בין השאיפה, לכאורה, לצדק ולשמירת זכויות האזרח, לבין הכוחניות האלימה שבה מנכס השלטון את רכוש האזרח ואת חירותו לצרכים

פוליטיים, רוקנו את הציונות מתוכן והפכו אותה ל"ציונות" במירכאות.הפוליטיזציה השאירה אחריה אדמה חרוכה מבחינה מוסרית, תרבותית ודתית. כל המשחיתים למיניהם ו"מאכרים" פוליטיות "עסקונות" הושלטו אלה בכל חלקה טובה )ראו מה קורה בתאטראות( ומצמיחים עשבים שוטים של תרבות

מטעם וניהיליזם חתרני כנגדה.

מחלוקות בין בעלי אינטרסים גרמו לפלגנות והשחתה

פוליטית שליטה מחייב שיישומו הסוציאליזם, את להגשים ניסו בו מקום בכל של וגם הכלכלה של גם להשחתה כך, עקב הנוצר הכוח, ריכוז גרם בכלכלה, מחלוקות תמיד ליבה הממשלתיות ה"הטבות" חלוקת על המאבק הפוליטיקה. פוליטיות קשות בין קבוצות אינטרסנטים )בחברת החשמל, בנמלים, ב"מקורות", המונופולין וזכויות ההטבות על בארץ, האדמות חלוקת על במאבקים בבנקים, יחסי של בייחוד ולהשחתה, לפלגנות וגרם עמדות הקצין הוא ועוד(. למיניהן

75האמנם כלכלת השוק הכשילה את הציונות

העבודה )ראו מקרה רכבת ישראל(.ההשלכות המדיניות והכלכליות־חברתיות של השיטה הכושלת הזו היו קשות ההון הכביר של הפוטנציאל להגשים את היה יכול לא היישובי מאוד. המשק האנושי שלו, כיוון שנמנעו ממנו עיור ותיעוש, שהם תנאי לקליטת עלייה מהירה

ולצבירת כוח כלכלי ופוליטי. שגשוג כלכלי היה יכול למתן גם את הסכסוך עם הערבים, ולא ללבותו באמצעות אגרארית. לכלכלה החיוניים ומים, קרקע של מצומצמים משאבים על מאבק למערכה. היישוב של במוכנותו הכלכלית החולשה פגעה העצמאות במלחמת כתוצאה מכך, היו האבדות כבדות מאוד, פעמים רבות מיותרות, כי אפילו לא

היו אמצעים להכשיר מספיק חובשים.העבודה", "מחנה לרשות עמדה עוצמת השלטון כשכל המדינה, הקמת לאחר הלאימה למעשה, העבודה. שוק על ובייחוד המשק על ההסתדרות השתלטה הממשלה את הבנקים ואת שוקי ההון, שנים לפני שהולאמו להלכה. הסקטור של חסדו לחם אוכלי רק ממנו ונשארו עצמאי, כגוף למעשה, חוסל, הפרטי

השלטון, אנשי ה"חברוקרטיה".המפלגות איבדו כל אידאולוגיה והפכו לקואליציות לא יציבות של אינטרסנטים, הנלחמות על קבלת הטבות מהשלטון. הפוליטיקאים סייעו לארגן קבוצות לחץ

שאפשר לשחד אותן בכספי משלם המסים, כדי לזכות בתמיכתן הפוליטית.

הטייקונים יורשים את הריכוזיות

גם אחרי שהסוציאליזם התגלה לעולם כתקוות שווא, כסכנה לקיום חברה ומשק מתפקדים, הוא המשיך להתקיים, למעשה, בישראל עקב שליטת הממשלה, קרי משחיתה בשליטה תמכו ואינטלקטואלים אקדמאים במשק. הפוליטיקאים, זו, שנתעצמה על ידי קבלת סיוע חוץ מאסיבי ונדבות, שעמדו אף הם לרשות

הפוליטיקאים. ישראל היתה למדינת חלוקה.גם פשיטת הרגל של ההסתדרות והמפעלים הממשלתיים לא שכנעה את הממסד הפוליטי לזנוח את הלאמת הכלכלה ואת הריכוזיות המשחיתה, שעברה לידיהם של טייקונים המקורבים לשלטון. המשטר הפוליטי בישראל, שממדי השחיתות ומעשיהם בכנסת הלוביסטים של תעלוליהם חשיפת עם עתה, מתגלים, בו של הטייקונים ואלפי הסייענים שלהם, מהווה סכנה מוחשית למשק הישראלי

ולשגשוגו, לשרידותה של מדינת ישראל.

דניאל דורון76

הפוליטיזציה ניוונה גם את רגשות האחריות לזולת, הטבועים בעם היהודי. כל הצרכים באיתור כצפוי, שכשלה, ה"ממשלה", על הוטלה האנושית האחריות האמיתיים של הנזקקים ובהתמודדות אתם. מדיניות הסעד הנציחה את תלותן

של השכבות המוחלשות בשלטון והחריפה את הפתולוגיה החברתית.המציאות הקשה בה מצויה ישראל מחייבת כלכלה משגשגת. זו תקום רק כשנבין כיצד כלכלה מתפקדת, כיצד נוצר העושר אותו אנו מקווים "לחלק". ראשית חכמה, יש לדעת שלפני שמחלקים את העושר יש ליצור אותו, משימה לא פשוטה. השאיפה ידי השלטון לפתור את כל בעיות החברה באמצעות חלוקתם של המשאבים על

גורמת לכך שאין תמריצים לייצר מספיק משאבים, וסופה התרוששות והשחתה.

אין סיכוי ליצור חברה מושלמת

כוחן שימור מטרתן פוליטיקאים. בין יציבות בלתי קואליציות הן ממשלות מטבען, יעילות בלתי הן ממשלות הציבור. טובת חשבון על לרוב הפוליטי, לספק בהן, שתוכלנה האוטופיות שתולים סיכוי שתגשמנה את התקוות ואין חינוך, בריאות או דיור טובים במחיר סביר. ממשלות אינן מסוגלות לבצע את רוב המשימות שהן נוטלות על עצמן, כי אין גוף בעולם, אפילו תהא זו חברה מסחרית יעילה, היכול למלא את מספרן הרב של המשימות המורכבות, פעמים מהחלטות מ־70% למעלה לבצע. מבטיחים שהפוליטיקאים סותרות, רבות הממשלה בישראל אינן מבוצעות )ומה שכן נאכף, נאכף בצורה חלקית ומפלה, כמו חוקי התנועה(. הציניקנים אומרים שטוב שכך, כי בחוקים המבוצעים גורמת

הממשלה נזק רב. כך נוצר הזלזול המסוכן בשלטון החוק.אין כל סיכוי ליצור חברה מושלמת. ה"חברה" מורכבת מבני אדם בלתי מושלמים. הניסיון לעצב חברה מושלמת בכוח הכפייה של הממשלה הוא ניסיון הרסני, כי

הכפייה משחיתה תמיד גם כשכוונותיה הטובות מרצפות את הדרך לגיהינום.הכלכלה תוכל לפרוח רק אחרי שנשתחרר ממערכת הכפייה הבירוקרטית, החונקת העיקרי, היצירה כסוד נתגלה האינדיווידואלי "הגורם והיצירה. היזמות את והקפיץ היחיד המניע את הגורם הזה היה, הווה ויהיה יסוד הדחף להתנשאותו במאמרו ז'בוטינסקי זאב כתב הקולקטיב," של ההווי למישור מעל הפרט של "אנחנו הבורגנים" )1929!( - שיר הלל לכלכלת השוק. "היצירה נתגלתה כבלתי אפשרית בחברה, שממנה נעקר יסוד דחף זה; היצירה אפשרית רק באותה חברה

שבה מחייכת התקווה ליוזמה הפרטית ומבטיחה גמול פרטי," חזה.

77האמנם כלכלת השוק הכשילה את הציונות

ועוד הוסיף ז'בוטינסקי, כשכולם היו עדיין שיכורי גאולה קולקטיביסטית:

הגורם האינדיווידואלי בפיתוח היצירה הוא גורם יסודי ובלתי נמנע. האנושות

אינה צועדת לקראת הסוציאליזם, היא צועדת לכיוון ההפוך; ומשום כך, אם יש

מעמד המתיימר להיות נושא החזון... אם אכן יש מעמד כזה אזי אנו, הבורגנים,

הננו אויבי מדינת העל המשטרתית ודוגלי האידאולוגיה האינדיווידואליסטית...

כ"הרסנית", לתחרות מתייחסים )הישראלים ותחרותי חופשי כלכלי משטר להשתפר( אותו ומדרבנת ה"מפסיד", עם גם בספורט, כמו מיטיבה, היא אך ולא מדינת חלוקה מנוונת, יצור בישראל חברה משגשגת שתדאג לעני ולחלש, כמצוות היהדות. חברה כזו, יצרנית ורודפת צדק, תהיה הגשמה ראויה של החזון

הציוני והמסורת היהודית המפוארת.

תשובה לפרופ' אליעזר שביד

)כיוונים חדשים 25(, שכלכלת הערות לסיום: טענתו של פרופ' אליעזר שביד השוק הכושלת היא שגרמה לאי צדק ולעוני, מבוססת על הנחה שגויה שבישראל מלאת המונופולים, שהריכוזיות בה היא הגדולה בכל ארצות המערב, התקיימה

אי פעם כלכלת שוק. ולא בכדי. פרופ' שביד אינו מבין, כנראה, מהי "כלכלת השוק החופשי", אותה הוא שנביאה השוק, כלכלת כיצד פתרונים שביד לפרופסור "פוסט־מודרנית". מכנה המובהק הוא אדם סמית - מי שחיבר לפני כמאתיים וחמישים שנה ספר על תורת המידות, לפני שכתב את ספר היסוד של כלכלת השוק, עושר העמים, מתוך שכנוע עמוק כי כלכלת שוק יכולה להתקיים רק בחברה השומרת על ערכי מוסר ויושרה - הפכה באבחת עט ל"פוסט־מודרנית". ככלל, אפיונו של שביד את כלכלת השוק לוקה ועוינת. מוטית טעונה, בלשון ומנוסח ובסתירות, עמומות בהפשטות בהכללות, בתחילה כותב שביד שעל פי התאוריה "של כלכלת השוק החופשי הפוסט־מודרנית רק המעמד הפרולטרי, המועסק בשכר מזערי המבטיח את רווחיות הייצור והשיווק, מוכר כעני...", ומיד לאחר מכן הוא גורס כי "התאוריה החברתית כלכלית שהונחה תגביר החופשית.... שהתחרות הניחה החופשי השוק כלכלת של התכנון ביסוד בהתמדה את ה'צמיחה' ]המירכאות במקור[ במשק את השפע הכלכלי ]...[ תבטיח

את עליית רמת החיים של כל עשירוני החברה האזרחית..." וכו'.

דניאל דורון78

כלומר, קודם מאפיין שביד את כלכלת השוק כמנצלת של עובדים המועסקים שכלכלת הרווח ושגויה; מיושנת )תפיסה הרווח את המבטיח מזערי" "בשכר השוק מאפשרת מבוסס דווקא על עלייה בתפוקה ובשכר המגדילים את הצריכה(,

אך אחר כך הוא מאפיין אותה דווקא כנבנית מהצמיחה ומהשפע.תכונות הפוסט־מודרני" החופשי השוק כלכלת "של לתאוריה מייחס שביד אחד ציטוט אפילו להביא בלי כלשהו, מקור על להסתמך בלי לבו מהרהורי מאדם סמית, פרידריך האייק, מילטון פרידמן, או אפילו קיינס. האמירה שלו על "התאוריה החברתית כלכלית שהונחה ביסוד התכנון של כלכלת השוק החופשי" מלמדת על חוסר הבנה ש"תכנון" הוא ההפך הגמור מהנעשה בכלכלת השוק, הנבנית ממה שהייאק כינה סדר ספונטני - כמו זה שיצר את הלשון האנושית לא

בהכוונה מלמעלה, אלא מתוך הצורך של הבריות לתקשר ביניהן.

איך יוצרים שפע ורווחה

מטעה מכל היא נטייתו של שביד, כדרכם של סוציאליסטים, להתייחס רק לבעיות "החלוקה" של המשאבים )כמובן "הצודקת"; כאילו יש מישהו המסוגל לקבוע מה "צודק"(. אך "משאבים" אינם באים מוכנים כמן מהשמים. על השאלה מה מעודד יצירת "משאבים", על מקור "עושר האומות", עיקר עיסוקה של כלכלת השוק, אין לשביד דבר לומר. כבר כתב בשעתו חלוץ התעשייה, נחום וילבושביץ, בשנת 1919, )!( ש"החלוצים שנרתעו ממשטר החלוקה ]של החרדים בירושלים[ עברו לקיצוניות אחרת, אל עבודת האדמה הטהורה... אך חוסר הפרודוקטיביות השאלות בפתרון לעסוק במקום לריקבון. ]אצלם[ גרמו לתמיכה וההזדקקות מנהיגי פרודוקטיבית, העברי עבודת שתיעשה "כדי התאונן, הכלכליות", כך שביד, במקום לשאול על מלחמת מפלגות..." כל מרצם מוציאים הפועלים

כיצד ליצור שפע ורווחה לכול, נלחם בכלכלת השוק בתואנות שווא.לא חברה משגשת ובריאה, לא רווחה ולא ערבות הדדית ברוח ערכי יהדות בראו הסוציאליזם ומדינת הסעד, יורשתו - שלחידושה קורא שביד מתוך נוסטלגיה המעוותת את תמונת העבר. הם רוששו את הכלכלה ואת החברה, ליבו פילוגים בספרו קריב אברהם הוכיח אשר את )זכור ביהדות ונלחמו ומאבקים מרים של )כעדותו השנאה" "רעל את הפיצו הם מכל, והרע לי(. וירווח אדברה,

ז'בוטינסקי(, את שנאת החינם, כלפי כל מי שלא הסכים עמם.

n

"מורה נבוכי הזמן" לנבוכי זמננו)*(

אליעזר שביד

לנבוכי )רנ"ק( קרוכמל נחמן רבי מאת הזמן נבוכי מורה הספר של תועלתו זמננו היא אותה התועלת שהייתה לו בזמנו. דברים אלה אמורים גם בספרו של הרמב"ם מורה נבוכים, שאליו מתייחס הספר מורה נבוכי הזמן כמייסד האסכולה המרכזית בפילוסופיה היהודית. במאות התשע־עשרה העשרים, נוספו על שני ספרים אלה כמה חיבורים מרכזיים שהמשיכו את אסכולת הרמב"ם בהתמודדות עם בעיות הרוח בעידן המודרני, כפי שהן משתקפות בפילוסופיה הכללית של

תרבות המערב.תולדות של השדרה חוט את ומהווים זה על זה מסתמכים אלה חיבורים העיקרי עניינם הכללית. בפילוסופיה הזרמים כאחד היהודית הפילוסופיה ממקורותיה ישראל תרבות של הראויה ההתפתחות כיוון התוויית הוא הקנוניים, מזה, וממקורות הפילוסופיה הכללית, מזה. אלו הן חוליות בשרשרת היסטורית. תרומתה של כל חוליה היא זמנית בהתייחסותה לזמנה והיא על

)*( בעקבות ספרו של נחמן קרוכמל, מורה נבוכי הזמן. מבוא ועריכה מדעית מאת יהוידע עמיר. הוצאת כרמל, ירושלים תשע"א.

פרופ' אליעזר שביד הוא פרופסור )אמריטוס( למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים.

אליעזרשביד80

זמנית בהתייחסותה ליצירת הדורות הבאים, הן מבחינת המתודה הפילוסופית, הביקורתית־סינתטית, הבוחנת את מכלול היצירה התרבותית מכל בחינותיה ועל כל סתירותיה, והן מבחינת התכלית הייעודית: אחדות והמשכיות. לפנינו התרבות תולדות את ומסכמים שמשקפים פילוסופיים חיבורים של רצף היהודית בהיקפה הרב־פני ובהתפתחותה. מחברי הספרים הגדולים קיבלו על עצמם את שליחות "הצופים לבית ישראל", שתפקידם להנחיל את המורשת ברמתה העליונה והכוללת, לחבר את עתיד העם לעברו, ליישב את הסתירות פיתרון ולהציע הכללית למורשת היהודי העם של הייחודית המורשת בין לזמננו תרומתם לעתיד. והציפיות העבר ניסיון יסוד על ההווה למבוכות ליצירות חדשות ובהשראה בהנחיה העיונית, בהנחת התשתית אפוא, היא, שתתמודדנה עם המבוכות, הספקות והדילמות הקשות שנולדו מחורבן תרבות

העידן המודרני ומהמעבר לעידן ה"פוסט־מודרני".

אתגר תורת ההתפתחות והקדמה בזמן החדש

לממד המשכילית בהיוודעות מתבטא זמנו רקע על רנ"ק של חיבורו ייחוד ההתפתחות ההיסטורית, זו שמעבר למחזוריות הקבועה ביצירה התרבותית של כל דור מילדות לבגרות. בני הזמן החדש השתחררו מן הכפיפות של הדורות שקדמו להם לסמכות העבר וגילו את יכולתם להתבסס על הישגי קודמיהם ולחתור להתקדמות נוספת על ידי תיקון המישגים והכשלים של קודמיהם ועל ידי פיתוח נוסף של מדע, טכנולוגיה ומיומנויות היצירה. אבל גם המהלך הזה נתקל במגבלות של טבע היקום וטבע האדם. שוב התעוררה בעיית החריגיות של האדם בטבע כייצור ששכלו מבדיל אותו מהותית מכל בעלי החיים, אבל תוך כדי כך הוא יוצר סכסוך מביך ומכשיל בין טבעו כבעל חיים לבין מעלתו השכלית המייחדת אותו כיצור שנברא "בצלם האלוהים". הרמב"ם התמודד עם בעיה זו בימי הביניים שנכפפו לסמכות העבר, הן מבחינת גילוי האמת הדתית שנתלתה בסמכות האלוהים העל זמנית שהתגלתה והפילוסופית, המדעית האמת מבחינת והן האומה, ולאבות האנושות לאבות שנתלתה בסמכותם העל זמנית של מייסדי האסכולה אפלטון ואריסטו. על יסוד רנ"ק עמד והעיונית־תבונית המדעית ההתפתחות של בדינמיקה ההסתכלות חכמת של הרוחניות ההתפתחויות על והגל קנט ולייבניץ, שפינוזה בעקבות ישראל, מהזמן העתיק עד ימי הביניים ומימי הביניים עד לזמן החדש, וחקר את החוקיות ההיסטורית הגלומה בהן. בעקבות הגל, אך במתכונת שונה שנבעה מזווית

81"מורהנבוכיהזמן"לנבוכיזמננו

הסתכלותו היהודית הוא גילה מחזוריות ספירלית המחברת את מחזורי כל תקופה בתולדות העמים כחוליות אחוזות זו בזו של קדמה קווית שנעה מבריאה לגאולה. זו ראה את המפתח לפתרון המבוכות הרוחניות שהתעוררו במחשבתם בתגלית בראש החדש. לזמן הביניים ימי שבין במעבר בישראל התורה חכמי גדולי של זו המבוכה הנובעת מהשתחררות חכמי הזמן החדש מהכפיפות וראשונה הייתה המוחלטת שהאמת האמונה ומן משה תורת של הנצחית ההתגלותית לסמכות התגלתה למשה באשר השגתו השכלית־נבואית עלתה על השגת כל החכמים שהיו לפניו ויהיו אחריו, בעוד שהשגת חכמי הדורות שבאו אחריו הלכה והתמעטה מדור לדור. תאוריית ההתפתחות והקדמה של קנט והגל הוכיחה את ההפך. לפיה חכמי הדורות המאוחרים מתייצבים על כתפי קודמיהם ומגיעים לרמה מתגבהת והולכת זוהי והמוסרית־תבונית. האסתטית הפילוסופית, המדעית, האמת את בהשגתם סתירה עמוקה בין יסודות הדת ליסודות הפילוסופיה והיא מקוממת את המנהיגות הרבנית ואת העם הנשמע לה נגד המשכילים החדשים הנחשבים לכופרים מסוכנים. פתרונה של מבוכה זו נמצא לרנ"ק על ידי העמקת רעיון ההתפתחות. העליונות של תורת משה גלומה בראשוניותה המקורית: היא גילתה לאנושות בפעם הראשונה, עליונה, תבונית אמת שהיא המונותאיסטית האמת את מאוד, קדומה בתקופה וחוללה על ידי כך מפנה מכריע בתולדות האנושות. שום אדם לפניו או אחריו לא עשה תגלית על זמנית כה גדול וכוללת וזהו יתרון נצחי שהפך לגורם מכונן לכל ההתפתחויות שבאו אחר כך על יסודו ובמובן זה נכון לומר שכל התגליות שעשו בתגליתו, בכוח גלומות היו ובמוסר בפילוסופיה הדורות הבאים במדעים, חכמי אף כי משה עצמו ותלמידיו הראשונים לא יכלו לדעת עליהן דבר, עובדה שאינה גורעת מאומה מסמכותם הראשונית־הנצחית ומחובת חכמי הדורות הבאים ללמוד דור, את תורת משה, הזקנים, הנביאים והחכמים ואת תורות תלמידיו דור אחר לעקוב אחרי ההתפתחות ההדרגתית מרמת השגה שכלית ותבונית נמוכה לרמות השכליות והתבוניות הגבוהות כדי להוסיף על הישגי קודמיהם את הנדבך שלהם

ולהיות תלמידים ממשיכים נאמנים לתורתם ולדתם.

העמקת הרעיון שהאדם יצור חריג בטבע

נזקק רנ"ק להגדיר מחדש את תופעת החריגיות של טבע האדם לביסוס פתרונו ולהתמודד עם המבוכות המוסריות, החברתיות והפוליטיות הנובעות ממנה. כמו הרמב"ם, פתח גם רנ"ק את העיון בהנחתו הידועה של אריסטו ש"האדם הוא פוליטי

אליעזרשביד82

מטבעו". אך הוא ראה בעומק רב יותר מאריסטו ומהרמב"ם את ההשלכות החיוביות והשליליות של חריגיות זו במישור המוסר האישי, החברתי והפוליטי. אריסטו עמד של השכלי הפוטנציאל מתגלה הפוליטית ברמה מתוקשרת בחברה שרק כך על האדם על ידי התהליך החינוכי המבוסס על הנחלת המורשת התרבותית של העם מדור לדור. רק בחברה מתוקשרת ברמה הפוליטית יכול בעל החיים האנושי לתפקד כיצור שכלי לומד, מעיין, מבין ומתנהג על פי מדע שכלי ותבונה מוסרית, ולא על פי הדחפים הייצריים הבלתי מבוקרים של בעלי החיים. הרמב"ם הוסיף על הנחות אלה את האבחנה המעוגנת בתורת משה שיש סכסוך בין טבעו הייצרי, האנוכי, של בעל החיים האנושי לטבעו הרוחני כיצור שנברא "בצלם האלוהים ובדמותו". נבע מכאן הצורך במנגנון שלטוני - המדינה - המסוגל לכפות על בני האדם את ואילו והתבונית, שהיא תנאי לתפקודה של חברה מתוקנת, ההתנהגות השכלית רנ"ק העמיק יותר וראה את הדילמה הגלומה במחזוריות הקבועה של התפתחות ובגרות בחרות נעורים, מינקות, העלייה בקו תחילה והתרבויות הציוויליזציות ואחר כך בקו הירידה לזקנה, כמישה ומוות וחוזר חלילה. לפי ניתוחו של רנ"ק שורש הבעיה נעוץ בעובדה שהטבע אינו מספק לאדם מעצמו את הצרכים המהווים תנאי הכרחי להתפתחותו הרוחנית, השכלית־תבונית. שלא כמו כל בעלי החיים האדם אינו נולד בטבעו המיוחד אלא מפתח את עצמיותו המיוחדת מחוץ לרחם. לשם כך הוא זקוק לא רק לחברה הפוליטית אלא גם לסביבת החיים המלאכותית שאותה עליו ליצור בעצמו ממשאבי הטבע, אך מעבר לו. זוהי חריגיותו של היצור האנושי

ובו גלום הסכסוך שבטבעו, המתגלה כהרסני.במלחמת לו מועילים טורף חיים בעל הוא באשר האדם של האנוכיים יצריו ידי שכלו הקיום המתנהלת בטבע, אבל במדינה עליו לרסנם ולשלוט בהם על ותבונתו המוסרית. כנגד יצריו הרעים, האנוכיים והאלימים, המטים אותו לקחת יצריו את להפעיל עליו זולתו, בצורכי להתחשב ולא ידו שבהישג כל לעצמו הטובים שמהם שופעים רגשות האהבה, ההישתתפות והחמלה, וגם אותם עליו להפעיל על פי מידת הצדק ועל פי חוקי המדינה. שאם לא כן תתמוטט המדינה

במלחמת הכול בכל, שבה כל דאלים גבר.

רנ"ק סטה מתורת הקדמה של הגל

הגל, מתורת רנ"ק של לסטייתו ההסבר הוא זה דעת ששיקול לכך לב נשים המפרשת את הסכסוכים הנובעים מטבעו השכלי של האדם כתהליך דיאלקטי

83"מורהנבוכיהזמן"לנבוכיזמננו

המחזוריות את בה משלב והוא קדימה, ישר בקו כולה האנושות את המוליך בתחילת עצמה. ברשות העומדת ציוויליזציה כל של ההתפתחות בתהליכי דרכו, בצעירותו, מוכרח כל עם להתאחד ולהתלכד כדי להפיק מן הטבע, על ידי היחידים כל של המחסורים סיפוק את והתמקצעות, מושכלת עבודה חלוקת ולחלק את התוצרת במידת הצדק, אבל כאשר הציוויליזציה מתפתחת ומגיעה למלוא כוחה הופכים העושר ורדיפת המותרות לגורמים של התנוונות וכמישה. הבקרה השכלית־תבונית על היצרים החייתיים מתרופפת ומתחילות המריבות מזולתו יותר לעצמו לקחת יחיד מתאמץ כל התוצרת: חלוקת על והמלחמות עד כמה שידו משגת. התוצאה היא, כמובן, מלחמת הכול בכל שעלולה להיות יותר אכזרית מזו המתנהלת בטבע, שכן בני האדם משתמשים בנשק מתוחכם. היתרון השכלי של בני האדם הופך על ידי כך לחיסרון כי התוצאה היא ניוונה, ויחידיו מתפרק שזקן העם האורגנית. הקיבוצית הישות של ומותה חוליה נטמעים בעמים אחרים ואת מקומו תופס עם צעיר, חזק דיו כדי להשתלט על הציוויליזציה המתפרקת ועל אוצרות המדע והחכמה שלה, לרשת את הישגיה ויותר מאושרת עד שגם יותר מוסרית יותר מתוחכמת, ולפתח בתורו תרבות

הוא מגיע לשיאו ומתחיל את דרכו כלפי מטה.חומרית מפוטנציאליות הקווית ההתפתחות תורת את אפוא, פיתח, רנ"ק יחד. ושלבם לכמישה ובמקביל את תורת המחזוריות מלידה רוחנית לשלמות הוא הניח שכל מחזור חיים של כל עם יוצר תרבות מסתמך על הישגי העמים רובד במורשתם הגלום הפוטנציאל מן מפתח הוא לו. שקדמו התרבות יוצרי הצעירים לעמים אותה ומנחיל גבוהה יותר שלמות בדרגת יצירה של נוסף הנולדים ומתפתחים אחריו. כך עולה האנושות המורכבת מעמים שתרבות כל ההרמוני. המכלול לשלמות אותו ותורם לו מיוחד אידאל מייצגת מהם אחד התהליך מתנהל כסדרו על פי דירוג הישגי התודעה האנושית בארבעה שלבים שממצים את פוטנציאל היצירה הגלום ברוח בני האדם שנבראו בצלם האלוהים,

כלומר, ניחנו בשכל ובתבונה.

שליחות ייעודית אוניברסלית לעם ישראל

ייעודית שליחות ישראל לעם רנ"ק ייחד זו מורכבת חשיבה תבנית בתוך אוניברסלית שמקנה לו תמידיות מחזורית לאורך כל תולדות האנושות: השאיפה וזוהי הצרופה, הרוחניות רמת שהיא האידאלית, ברמתה כוללת לאחדות

אליעזרשביד84

המשמעות שרנ"ק שיווה למונותאיזם של תורת משה וישראל: לא רק אמונה באל אחד טרנסצנדנטי )קדוש( כי אם גם שאיפה לאחדות וקדושה הן בחיי היחידים אורחות במכלול שמתממש אידאל זהו חייה. אורחות ובכל האומה בחיי והן חייו של העם המאחד במורשת תרבותו את מכלול דעת האמת ועשיית הטוב ברמת שהתאבן עם היהודי בעם שראה להגל בניגוד האלוהים. מצוות פי על "ממלכת להיות שהתקדש כעם היהודי העם את הרנ"ק זיהה נמוכה חשיבה כהנים וגוי קדוש" במשמעות המוסרית והמטפיזית שלו: עם הומניסטי שהפנים את כל ערכי היצירה מכל אחד מן העמים שבתוכם גלה. רנ"ק הניח, שוב בעקבות יהיה היסטורית שעה באותה האנושות עמדה שבפתחו הרביעי שהשלב הגל, שבה הטרנסצנדנטית השלמות אל כולה האנושות את שיביא האחרון השלב תיפסק המחזוריות, שכן הרוחניות הצרופה תסלק את החומריות, שאינה אלא פוטנציאליות גולמית, ותעלה אותה אל הרוחניות השכלית־תבונית המזדהה עם

ההוויה האידאלית שמעבר למקום ומעבר לזמן.על יסוד ההתקדמות הגדולה במדעים, בטכנולוגיה וביצירה הרוחנית, שהתממשה בארצות מרכז ומערב אירופה בדורו, האמין רנ"ק שהאנושות, והעם היהודי בתוכה, שיתוף בכוח המחסור על יתגבר שהשפע האחרון, ההישג סף על ניצבים אכן הפעולה בין יחידים, משפחות, קהילות ועמים וכך תתגלה עצמיותם הרוחנית של כל בני האדם השואפים מטבעם לחיים, לקיום ולטוב, באופן שהקדמה תתממש לא רק בהישגים המצטברים של המדע והטכנולוגיה אלא גם בהשגים המצטברים של

התבונה המוסרית־חברתית וכך תנצח הקדמה הקווית את המחזוריות.

היסוד לתקוות הגאולה והסיבות לכישלונה

לזכותו של רנ"ק נטען כי בשעתו לא הייתה תצפית אופטימית זו נטולת יסוד. על רקע התוצאות המוחשיות מאוד של החורבן וההרס שסיים את המחזור השלישי קודמים, חורבנות שני בזיכרונו שמר שכבר הגולה, ישראל עם של בהיסטוריה העמים כל של לאמנסיפציה והתקוות החדש הזמן של החיוביים ההישגים היו המדוכאים, כולל העם היהודי, מרשימים ומבטיחים גדולות. לעומתם תהה רנ"ק, האם גזירה היא שהפער בין ההישגים במדעים ובטכנולוגיה לבין ההישגים במוסר האישי, החברתי והפוליטי, יישאר בעינו ויגדל בהתמדה? כמשכיל וכיהודי מאמין בטבע. החדורה האלוהית השכליות את ובתבונתו בשכלו מייצג שהאדם הניח פחת היעדר, אלא אינו הרוע ואילו הטוב עם מזדהה שהישות נובע זו מהנחה

85"מורהנבוכיהזמן"לנבוכיזמננו

וחיסרון. נובע מכאן שהרע כשלעצמו אינו נמצא אלא ביחס אל הטוב, ובמובן זה הוא גם משרת אותו בדרך דיאלקטית, במשמע זה שהרוע, ההיעדר, החסר, מהווה והתבונית. אתגר היצירה המדעית פוטנציאל מיצוי ידי על להגברת הטוב אתגר ההיעדר והמחסור שעדיין לא התמלא גדל והולך בסיום כל מחזור, אבל בהסתכלות היסטורית כוללת גם עובדה זו מתפרשת לטובה כי על ידי כך עתיד הפער להיסגר קנט כמו רנ"ק, התבונה. לרמת האנושית התרבות יצירת תתעלה שבו במחזור והגל, סמך בנידון זה בייחוד על מפעלה של תנועת ההשכלה, והוא: הקמת מוסדות החינוך המודרני מגן הילדים ועד האוניברסיטה כדי שאור הדעת, ההשכלה המדעית והתבונה הפילוסופית יהיו לנחלת הכלל. בעיני המשכילים הייתה הבערות אם כל הרוע, ההיעדר והמחסור, והדעת הייתה בעיניהם אם כל הטוב המזדהה עם היש. כאשר האנושות תפענח את כל סודות הבריאה היא תתרומם כולה מן החומריות מנקודת הראות ולא החומר. לבדה שולטת יתברר שהרוח אז היעדרים. המלאה הדתית זיהה, אפוא, רנ"ק את התעלות תרבות האדם שלב אחרי שלב מן השקיעה המתפשטת האלוהית ההשגחה עם יחד הרוח של העליונות להתגלות בחומר

בבריאה ומהווה את חוקיותה העצמית הנחשפת על ידי מדע.רנ"ק לא הספיק להציע את תצפית מהלך ההיסטוריה בעידן שהוא ניצב על ספו. שיבת לתצפית צורכם כל ברורים רמזים יש זמנו מציאות על בתיאוריו אבל לתבונה שיתעלו העמים כל בהסכמת ממלכתו ולתקומת לארצו היהודי העם התרומה ערך את כולם יכירו ההוא ביום נחלתו. על עם כל בשלום, וישגשגו שעם הסגולה, מבשר המונותאיזם, תרם לאנושות כולה, ויתקיימו דברי ישעיהו

הנביא: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" )ישעיהו, ב' 4(.

העידן הרביעי של הקדמה הסתיים בחורבן

לבני דורנו, שראו את קצו של העידן הרביעי, אין צורך לומר שתחזית העתיד הופרכה. ישראל, עם לגבי רנ"ק של והן האנושות, לגבי הגל ושל קנט של הן חוק המחזוריות בתולדות התרבות האנושית הוא שהפריך אותה. העידן הרביעי, המודרני, לא היה שונה מקודמיו. בהישגיו המדעיים והטכנולוגיים הגדולים הוא ידי על שהתחולל חורבנו בעוצמת גם כך אבל לו שקדם העידן על עלה אכן בינלאומית בהסכמה ציון שיבת נבואת הללו. בהישגים לרעה היעיל השימוש אחרי כלומר, אחריו, שבא העידן של בראשיתו רק אבל התקיימה, חלקית מלחמה ושואה חסרי תקדים הן בעמים והן בעם היהודי. ההסכמה הבינלאומית

אליעזרשביד86

לא נבעה מהערכת תרומת עם ישראל לאנושות, כי אם ממפעלו של עם ישראל בארץ ישראל ומשיקולים שמקורם באינטרסים בינלאומיים שלא החזיקו מעמד זמן רב, שעל כן מעגל האיבה האנטישמית עדיין מקיף את העם במדינתו וסכנת

שואה שנייה עדיין מרחפת מעליו. תרומתו של הספר מורה נבוכי הזמן לנבוכי זמננו אינה, אפוא, תחזית העתיד כי אם הבנתו את תבנית המחזוריות בהיסטוריה ספו עמד שצפה לעידן שעל וההתמודדות עם בעיות ההשתקמות של עם ישראל אחרי כל חורבן שעבר עליו באמצעות מאמץ בלתי נלאה לשמור על רציפות זהותו הרוחנית־תרבותית על ידי הנאמנות למקורותיו הקנוניים ועל ידי יצירה שיונקת ממקורות אלה ועונה

על צורכי העם בעידננו.

מבוכות העידן ה"פוסט־מודרני"

העולם מלחמת בתוצאות מעוגנות "פוסט־מודרני" המכונה עידננו מבוכות מכוח היהודי העם על המיטה זו שמלחמה התקדים חסרת ובשואה השנייה הקדמה חסרת התקדים במדעים ובטכנולוגיה לאורך כל העידן המודרני, כולל שנות מלחמות העולם הראשונה והשנייה. אכן, טכנולוגיית ההרס של המחזור הרביעי עלתה על כל קודמיה במידה כזאת שהיא מאיימת לא רק על הציוויליזציה אלא גם על סביבת היקום שבה נטועים שורשיה. מבוכות אלה מחמירות עוד כולה ממלחמת עולם שלישית. היום על האנושות יותר מול הסכנה המרחפת זו עלולה לפרוץ בכל רגע ולהתנהל בנשק אטומי שעוצמת ההרס שלו גדולה פי כמה מזו שחוללו שתי פצצות האטום שהשליכה ארצות־הברית על הירושימה

ועל נגסקי, בסוף מלחמת העולם השנייה. אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה תקופה קצרה שבה התחולל רנסנס הומניסטי בדמות מדינת הרווחה הסוציאל־דמוקרטית שצמחה במדינות "העולם החופשי" שניצחו במלחמה, וגם במדינת ישראל. הייתה זו היענות דחופה לצורכי השיקום העולם מלחמת תוצאות בשל היהודי העם ושל אירופה ומערב מרכז עמי של השנייה. אולם באירופה רנסנס זה החזיק מעמד רק כעשור, ובמדינת ישראל כשני "העולם מדינות מנהיגי היו הסוציאל־דמוקרטית הרווחה מדינת יוזמי עשורים. החופשי" שהיו בשלטון בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ולזכותם יש לזקוף את ההתאוששות של מדינות אירופה מהריסות המלחמה. אולם בעקבות התאוששות זו כבר עלתה לשלטון המנהיגות הצעירה, שבגרה בשנות מלחמת העולם השנייה,

87"מורהנבוכיהזמן"לנבוכיזמננו

וחוותה את כישלון ההומניזם הליברלי. מנהיגות זו הסיקה את המסקנות שנבעו ביסודם הם טובים האדם שבני האמונה ומתוצאותיה. במלחמה חייה מניסיון ויתעלו על דחפי יצריהם האנוכיים כאשר השפע יספיק לכולם הופרכה בעיניהם. האנוכי המעמדי או הלאומי שהקולקטיב הדעה בעיניהם הופרכה מידה באותה יכריח את בני האדם לנהוג במידת הצדק השוויוני ולשעבד את טובת עצמם לטובת את לייצג שהתיימר המעמדי או הלאומי שהקולקטיב התברר מעמדם. או עמם רצח את יכול שאכן כל מנהיג הכלל הפך לשלטון מפלגה אחת שבראשה טובת אזרחיו לא פחות מכפי שטבח באזרחי מדינות האויבים שנגדם נלחם על כיבוש של הכוללת המפולת בתוך עצמו את שהוכיח היחיד הקדמה ממד כולו. העולם חזון הקדמה היה ממד הקדמה המדעית והטכנולוגית. קדמה זו קפצה עוד קפיצת הטכנולוגיה את לפתח התחרותי המאמץ בגלל המלחמה בשנות שלמה מדרגה המלחמתית היעילה שתביא את הניצחון. ארצות־הברית הקפיטליסטית־ליברלית, והייתה זו ניצחה בתחרות שנעשתה בשנות המלחמה למנהיגת העולם החופשי, ניצחון פירוס: הציוויליזציה שלה לא למדינה היחידה שניצחונה לא היה בחזקת ניזוקה במלחמה אלא שגשגה ואפשרה לה להיות למעצמת־על עולמית בלי לכבוש המדינות לבין בינה שיצרה הכלכלית התלות ידי על רק אלא אימפריה, לעצמה המנצחות והמנוצחות. דור המנהיגים החדש במדינות אירופה הליברליות הפיק את הלקח שנבע ממסקנות ביקורתיות אלה, ובכך צדק ללא ספק, אך את התיקון חיפש על ידי הטיה קיצונית לקוטב הנגדי, זה של ההפרטה, המבטלת את עובדת קיומם של עמים שטובתם כישים קיבוציים קודמת לטובת היחידים ומתנה אותה וזה של התמקצעות המבטלת את חשיבותם של ערכי הצדק, האהבה והחמלה על בני האדם ושמה במקומם את ערכי היעילות, הרווחיות, השליטה וההנאה. "מדינת הרווחה"

פורקה, אפוא, ואת מקומה תפס הקפיטליזם החומרני של ארצות־הברית.

הקפיטליזם החומרני־דרוויניסטי החדש

ראוי להדגיש בהקשר זה את ההבדל בין הקפיטליזם המקורי בן המאה התשע־עשרה, שהיה לאומי והומניסטי, לקפיטליזם של ארצות־הברית ה"פוסט־מודרנית" שנעשתה חומרנית־דרוויניסטית, כלומר אנטי־הומניסטית. הקפיטליזם החדש לא נשען על החינוך המוסרי כי אם רק על האינטרסים החומריים והביולוגיים האנוכיים של בעל החיים האנושי. כל ההבדל שבינו לבין הקומוניזם והפשיזם על ההישענות במקום הפרטיים האדם בני אנוכיות על בהישענות התמצה

אליעזרשביד88

אנוכיות הקולקטיב הלאומי או המעמדי. לפי התאוריה של הקפיטליזם החדש, מאפשרת הטכנולוגיה המתוחכמת, ה"פוסט־מודרנית", להפוך את דחף ההתחרות הטבעית בין בני אדם על רכוש, עוצמה ואושר מגורם של מלחמות לגורם של שיתוף פעולה בשלום, מכוח השפע חסר התקדים שטכנולוגיה זו מסוגלת להפיק מן הטבע ומבני האדם המשתלטים עליו בעזרתה. לשם כך לא נדרש אלא לכוון את הטכנולוגיה המתוחכמת לכיוון אמצעי הייצור של מוצרי הצריכה, התקשור, הענקת היא זאת לעשות הדרך מרבית. במידה אותם ולייעל והשיווק הארגון החופש לכל היחידים להתחרות ולמצות את יכולותיהם לטובת עצמם ולמנוע התערבות של השלטון המייצג את טובת הכלל הן בהתחרות על הייצור והשיווק והן בהתחרות על חלוקת התגמולים והרווחים. הגורם היחיד שיקבע את רמות כוחות השוק. היא התחרותיות באמצעות המכניזם האובייקטיבי של התגמול ידי חינוך לערכי הצדק, יבואו לעולם על במילים אחרות: האושר והשלום לא ידי המדע שקביעותיו אובייקטיביות, אהבת הרע, האחווה והשלום כי אם על שעל כן כל המציית להן מרוויח. הכוח המניע הוא המוטיבציה העצמית להצליח, והשלטון, הערב לטובת הכלל יידרש להשגיח שהמתחרים לא ייסטו מן הכללים המתנים את יעילות התפקוד של המערכת המבוססת על שיתוף פעולה במסגרת

של חלוקת עבודה רציונלית.תאוריה פוליטית־כלכלית זו מגדירה גם את השלטון כפונקציה מקצועית טכנית ולא כשליחותית־ערכית. הפוליטיקאים הופכים משליחים המייצגים את רצון העם לפונקציונרים שהעם בוחר בהם על פי כישרונם המוכח ומתגמלים אותם על פי תפקודם המקצועי. למעשה מדובר בטכנוקרטים שקיבלו את הסמכתם באקדמיה ה"פוסט־מודרנית". לצורך תפקודם הם בלב בלב אזרחי המדינה ה"פוסט־מודרנית" את האמונה שהמדע והטכנולוגיה יכולים להשליט את האנושות על הטבע ולשעבד אותו לסיפוק צורכי בני האדם בשפע גובר בלי גבול, באופן שככל שאזרחי המדינה יצרכו יותר בכמות, באיכות ובמגוון, הם יפתחו את המשק, ייצרו יותר ויגדילו את מספר העובדים המקצועיים המתוגמלים היטב על ידי כוחות השוק הצומחים. כך יכניסו למעגל היצירה וההנאה מפירותיה בני אדם רבים יותר עד שתיפתרנה כל

הבעיות והמצוקות שהאנושות סובלת מהן, לאורך הדורות.מדעי־טכנולוגי בחינוך אותו וממירה המוסרי החינוך את מייתרת זו תאוריה המתועשות, במדינות השפע את ולשלש להכפיל הצליחה היא בזה מקצועי. את גלובלי באורח שמנצלת אחידנית ציוויליזציה בו ששלטת עולם ויצרה משאבי הטבע ואת כוח העבודה של מיליוני בני האדם בעולם כולו לאושרם של אלה שהצליחו בתחרות על ההון ועל השלטון. אבל האנושות לא התאחדה על

89"מורהנבוכיהזמן"לנבוכיזמננו

ידי כך כי אם התפלגה, בעיות חלוקת השפע לכל בני האדם השותפים בייצורו עמים ועניים, עשירים רבדים חברתיים בין האינטרסים ניגודי ואתן החמירו, עשירים ועניים ומדינות עשירות ועניות. עתה הם מאיימים במלחמת הכול בכל בכלים הטכנולוגיים המשוכללים ביותר, המסוגלים להשמדת המונים שתמיט על

האנושות חורבן שממנו לא תוכל להתאושש עוד.מובנית והתמקצעות הפרטה של עידן כאמור, הוא, ה"פוסט־מודרני" העידן לתגמול שאיפה מתוך והרווחיות, התחרותיות היעילות, ערכי על המבוססת חומרי. בניגוד להומניזם של תנועת ההשכלה, שראה בציוויליזציה החומרית את האמצעי ובתרבות חיי הרוח את התכלית, התרבות ה"פוסט־מודרנית" רואה את הכישרונות הרוחניים של האדם ואת יכולתו החברתית כאמצעי ואת הציוויליזציה החומרית, המבוססת על ערכי היעילות, השלטון וההנאה החושנית והפסיכולוגית כתכלית. בדרך זו מתפתחת התמכרות מוחלטת לערכי ההנאה החומרנית והעוצמה השלטונית שאותה מגדירים כחופש במובן שמותר לאדם לעשות להנאתו בשדה התצרוכת כל שהוא מתאווה לעשות בלי לקחת על עצמו אחריות לזולתו ולחברה.

בזכות המוסר האישי והאחריות לכלל ולזולת

הציוויליזציה הטכנולוגית המשוכללת אינה מצפה ממפעיליה שיתפתחו כבני אדם במקצוע שיתמחו אלא נעלות, אישיות ותכונות מוסר מידות ובעלי משכילים מצומצם אחד ויתאמצו להצטיין בו כדי לתרום תרומה מבוקשת בשוק שתתגמל מחמירים אינטרסים ניגודי היא נמנעת הבלתי התוצאה חומרי. בשפע אותם והולכים בין המצליחים יותר למצליחים פחות ובין המצליחים פחות לאלה שאינם עידוד כן, על יתר גם במדינות המפותחות. בני האדם רוב והם כלל, מצליחים האנוכיות התחרותית המתוגמלת משליט אותה גם מעבר לשוקי הייצור, המסחר הבין־ האנושיים היחסים להתבטא אמורים שבהם בתחומים כגון והעבודה, סובייקטיביים: המשפחה, הקהילה, החברה האזרחית והסולידריות המאחדת את העם. התוצאה היא יחסי גומלין נצלניים. בדרך זו מתפרקת המשפחה והקהילה וגם הסדר החברתי, מתפוררת, הסולידריות הלאומית של בני עם אחד נעלמת שהוא תנאי לתפקוד תקין של המערכת הכלכלית והפוליטית, סופו שהוא מתפרע שכן בתי משפט ומשטרה לבדם אינם יכולים לערוב לו. על כך מתווסף הניצול הורסת וכך חידושם באפשרות התחשבות ללא הטבע משאבי של הבזבזני

הציוויליזציה היעילה את התשתית שעליה היא יושבת.

אליעזרשביד90

תרבות המונים ממוסחרת פונה למכנה המשותף הנמוך

תנועת שאפה שאליה התבוניות מרמת התרבות הידרדרות של תסמונת זוהי וצרת האופק. ההשכלה אל רמת הייצריות השכלתנית המתוחכמת, הקטנונית מבחינת זהותו העצמית של כל אדם וזהותם העצמית של כל העמים התוצאה היא תרבות המונים אחידנית וממוסחרת הפונה אל המכנה המשותף האנושי הנמוך ביותר, ולגבי העם היהודי המשמעות היא התבוללות עד אובדן כל שריד הקנוניים שאיחדו את העם למקורות הזיקה ניתוק מייחדת, זהות עצמית של המוסרי־רוחני הייעוד תודעת והיעלמות הדורות, ולאורך פיזורו, במרחבי

שמכוחו התחדש עמנו בכל העידנים הקודמים.זוהי מבוכת הזמן של עידננו. הנבוכים הם אנשי הרוח שנושאים באחריות לקיום היהודי העם כל מדינת שהיא יהודית, כמדינה מדינתו ולעתיד היהודי העם הוא פתרון למבוכתם יש אם הייעודית. העצמית תרבותו ערכי את ומשקפת יינתן על ידי תנועת רנסנס שתחזיר את העם אל רציפות יצירתו הרוחנית ואל לו כדי שיחזור לראות בציוויליזציה החומרית אמצעי הייעוד המוסרי המיוחד זו תחייב את חידוש מעמדה של הפילוסופיה לחיים אנושיים ראויים. מהפכה ההומניסטית כדיסציפלינה מחנכת המנחה את תהליכי היצירה המתחדשת ואת המדיניות המעצבת את היחסים הפנימיים האישיים והקיבוציים בתוך העם ואת היחסים בין העמים. למהלך זה של רנסנס המונחה על ידי מנהיגות רוחנית של עיקרי, מקור הזמן נבוכי מורה רנ"ק של חיבורו יהיה תרבות ויוצרי מחנכים הן מבחינת ההתחברות אל מקורות העבר והן מבחינת התגבשות חזון העתיד

התואם את התנאים, היכולות והציפיות של בני זמננו.

n

בחסותו של "החופש האקדמי"מעמיקה הפוליטיזציה באוניברסיטאות

זיוה שמיר

"שסעת" )סכיזופרניה בלע"ז( היא מחלת נפש חשוכת מרפא, המשבשת את חיי נפגעיה וגורמת להם בעיות תפקוד קשות. טיפול תרופתי וריפוי בעיסוק מקלים אמנם על מחלה זו במקצת, ובכל זאת, לכל הדעות עדיף טיפול חלקי ובלתי מספק על הזנחה טוטלית ועל טמינת הראש בחול. ומה יעשה עם שלם חולה שסעת לחילונים, דתיים בין למערב, מזרח בין לשמאל, ימין בין הקרוע עם )כלומר, בין לבתר־ציונים, ציונים בין לעולים חדשים, ותיקים בין לדתיים, בין חרדים רעבים ללחם לעשירים מופלגים, בין פרזיטים לעמלים, בין משתמטים לחיילים קרביים, וכיוצא באלה פלגים ופלגי־פלגים המאפיינים את המציאות היהודית־על להקל כדי זה לעם להציע ניתן ריפוי דרכי ואלו תרופה איזו ישראלית(?

התפרצויותיו הפסיכוטיות, ולהחזירו למסלול חיים תקין?שאלה זו צריכה להעסיק כיום את אנשי הרוח שלנו ולגזול שינה מעיניהם, אך בעידן חומרני־אינדיווידואליסטי כשלנו, שבו כל אחד עושה לביתו, קשה לגלות באופק חיינו אנשי רוח כלשהם, הן בקרב מנהיגינו, הן בקרב הסופרים הפועלים בקריית ספר העברית. למען האמת, גם בעולם הרחב מעטים הם בימינו אנשי

פרופ' זיוה שמיר היא פרופסור )אמריטה( לספרות עברית באוניברסיטת תל־אביב.

זיוה שמיר92

הנאורה, חזותה חרף הבתר־מודרנית, תקופתנו שכן לשמם, הראויים הרוח לתקופה והופכת הולכת והומניטריים, הומניסטיים דגלים להניף המרבה פונדמנטליסטית שאינה מעודדת חשיבה עצמאית, חקירה ודרישה. לכל שאלה יש תשובה מוכנה מראש וסימן קריאה בסופה, ותשובה זו מציגה על פי רוב איזו "אמת בלעדית" מונוליתית וחסרת פשרות, שהיא לא אחת רחוקה ת"ק פרסה מאיזו אמת אובייקטיבית כלשהי. האם על המשכיל בעת כזו להיאלם דום? או תקופת ולכונן לתקן לנסות והאיוולת, העוולה גילויי על להזדעק עליו שמא השכלה חדשה, שתאותת לעם ולעולם שמותר להעז לדעת? כיום, רבים מאנשי ובין שמרצון בין מים. פיהם ממלאים התקשורת ואנשי הסופרים האקדמיה, שמאונס, בין שבמתכוון או שלא במתכוון, הם מטאטאים את האמת הכמוסה

בלבם אל מתחת לשטיח, יושבים באפס מעשה ומצפים לימים טובים מאלה.

הקיטוב מקצין

וכך, מול עינינו הרואות, הולך ומתהווה מצב שבו על כל השאלות יש תשובות ידועות וערוכות מראש, ולא אצל החרדים בלבד, אלא גם, ובעיקר, אצל הפלג וקנאי מהדתיים פחות לא דוגמטי הפך הוא גם "ליברלי". עצמו את המכנה לאמתותיו המקודשות לא פחות מהם. הגיע הדבר לידי כך שכל פלג מחזיק כיום וחילונים, חרדים עליהן. לערער או תקפותן על להרהר שאסור באקסיומות מוכנים ואינם ועוד, עוד עמדותיהם את מקצינים יחד, גם וימין אנשי שמאל אפילו להיחשף אל האמת החלקית שבעמדת ה"סטרא אחרא" ולהודות בקיומה. נכונותו חוסר ועל הפוליטי היריב "אטימותו" של על ותסכול זעם וכך, מתוך להטות אוזן לנימוקים שאינם נוחים לו, מתחפר כל אחד מהצדדים עמוק יותר ויותר בעמדותיו ומקצין אותן משנה לשנה. הדתיים הולכים ומתחרדים, ותעיד חיילים של וסירובם הציבורית בתחבורה לנשים גברים בין להפרדה הדרישה לעמוד מול מקהלת נשים, מחשש "קול באישה ערווה"; ואילו החוגים החילוניים ,queer studiesו־ )מגדר דוגמטיות חדשות "דתות" מיני כבר המציאו לעצמם ובלתי מקודשות שלהן היסוד שהנחות וכו'(, אקולוגיה פוסט־קולוניאליזם,

ניתנות לערעור.פן יבינו את דבריי שלא כהלכה, אבהיר כבר עכשיו כי כל התחומים הללו הם תחומים ראויים לחקירה, בתנאי שאין הופכים אותם לדוגמות מקודשות שכל המנסה לערער על האקסיומות שלהן, ולו כקוצו של יו"ד, מתחייב בנפשו. ואולם,

93בחסותו של "החופש האקדמי" מעמיקה הפוליטיזציה באוניברסיטאות

רוב המחקרים בפמיניזם, למשל, אינם מחקרים תיאוריים )descriptive(, המציבים סימני שאלה ומנסים לענות עליהם, כי אם פסאודו־מחקרים מגמתיים ומכתיבי פעולה )prescriptive(, שבהם העובדות והנתונים לא ישנו את התוצאות הידועות מראש, וכל נתון שעלול לשבש את התוצאות יסולק בהם מן הדרך. "מחקרים" כאלה אינם טובים יותר מן ה"מחקרים" ומ"סקרי דעת הקהל" שמזמינות חברות קונצרניות כדי לקדם את מכירותיהן, או מן הכתבות העיתונאיות רחבות היריעה,

שבשוליהן רשום באותיות קטנות "פרסום מסחרי".לענות ולנסות שאלה סימני להציב שמתפקידה האקדמיה, אפילו כן, כי הנה וחד־ מוטות אמיתות מיני ,ex cathedra האחרון, בדור משמיעה עליהם, משמעיות המסתיימות בסימני קריאה כמקלות המתופף במצעד צבאי, אמיתות המתאימות אולי להופיע על לוח מודעות או להישמע מעל בימת הנאום הפוליטי, אך מקומן לא יכירן במוסדות המחקר וההוראה האקדמיים מחמת חד־צדדיותם הפלקטית והמגמתית. כאמור, כל מי שינסה לבדוק את תקפות האקסיומות של ה"דתות" החדשות הנ"ל, שנסתפחו למדעי הרוח, למדעי החברה והמדינה ואפילו למשפטים )ואלה כמעט שירשו בשנים האחרונות את מקומן של הדיסציפלינות

ה"ישנות"(, יוקא עד מהרה מן הקהילייה האקדמית ויוקע אל עמוד הקלון.

המחקרים נרתמים למען אקסיומות פוליטיות קיצוניות

על כן, מעטים יהינו להודות בגלוי שאחדים מהחוגים באוניברסיטאות הגדולות בישראל, כבמקומות רבים בעולם, מהלכים כיום בשוליה הסהרוריים של המפה המוצק המחקר את מכבר זה המירו מעטים לא דעת תחומי וכי הפוליטית, ב"שיח" אופנתי. בחוגים מסוימים כבר אי אפשר להשמיע כל דעה, כי "אבירי חופש הדיבור" יזדעקו לאלתר ויחרימו ללא דיחוי כל דיבור "בלתי תקני", ירעישו עליו עולמות ויערכו לו דה־לגיטימציה פומבית ומתוקשרת. על כן, איש אף לא יודה בכך שבחוגים לא מעטים באוניברסיטאות הגדולות בישראל כבר אי אפשר לתת אמון בדבריהם של רבים מהמרצים, הנגועים בחשיבה רדיקלית סהרורית אינטרסנטית בצביעות ולפעמים וכנה, תמימה באמונה מקורה )שלפעמים המתוגמלת היטב על ידי גופים שאינם אוהדי ישראל, אם לנקוט לשון המעטה(, ואלה משתמשים במושאי "מחקריהם" ובנושאי ההוראה שלהם אך ורק כבקולב

לתליית אקסיומות פוליטיות קיצוניות.אל ובמיוחד הסופרים, אל שואלות עיניים הציבור נשא שבהן תקופות היו

זיוה שמיר94

המשוררים, אך בימינו גם רוב הסופרים אינם מסוגלים לטפס על הר גבוה ולראות ממנו את מפת המציאות בכל צבעיה ובמלוא מורכבותה. הם דוחקים את עצמם, מרצון ומאונס, לפינה צרה ונידחת, שממנה אי אפשר לראות את מפת המציאות צבעים חלקי. בשל עיוורון ומתוך ראייה אקסצנטרית מזווית הרב־גונית אלא מסוגלים אינם רבים מהסופרים רעיונית, גמישות והיעדר עמדה אקסיומטית לראות את התמונה הכוללת ומעבר לה. תחת זאת, הם נוברים עד לזרא באותה והתנאים הנסיבות נשתנו שמא להרהר מבלי ושוב, שוב צרה מציאות פיסת ושמא נתיישנו האמתות שלהם וכבר בלו מזוקן. ציבור הקוראים הרחב משלם להם באופן אינטואיטיבי כגמולם: הוא אינו נותן בהם אמון ואינו מוכן להטות להם אוזן. הסופר אינו מסוגל לשמש לעמו מנחה ו"מורה נבוכים", והנתק בינו

לבין קוראיו הוא הגדול ביותר שהיה אי פעם בתולדות התרבות.מחלת השסעת שממנה סובל עמנו חמורה במיוחד לאור העובדה שתרבותו העתיקה והמרובדת, שהבטיחה את קיומו במשך אלפי שנים ושימשה לבניו דבק מלכד, גוועת באלף השלישי והולכת לבית עולמה. אפילו אלה המתברכים בעצמם ומשוכנעים שהם שומרי חומותיה אינם מכירים אותה כראוי: ב"ישיבות" אין מכירים את חקר הספרות של שיאיה את בהן מכירים שאין ובוודאי התלמוד, חקר את המקרא, העברית - את שירת "תור הזהב" בספרד ואת הספרות העברית של "דור התחייה"; ויתרו זה מכבר על ההתמקדות המעמיקה בתחומים ואילו באוניברסיטאות כבר אלה, החיוניים לקיומם של העם והמדינה, לטובת רפרוף שטחי בתחומים חדשים

ואופנתיים, אשר החלישו את הדיסציפלינות ה"ישנות" עד דכא.

מה קרה לספרות העברית באוניברסיטת תל־אביב

כבר תל־אביב אוניברסיטת כמו חשובה שבאוניברסיטה סוד בגדר הדבר אין אין וכבר עברית ללשון חוג אין כבר לתלמוד, חוג אין כבר למקרא, חוג אין חוג לספרות עברית. החוגים ללשון עברית, למקרא ולתלמוד פועלים כ"מגמות" לספרות החוג ואילו ללימודי התרבות העברית", "החוג בתוך מעטפת ששמה ושמו הכללית, הספרות לתורת החוג עם אחדות שנים לפני התאחד עברית בישראל "החוג לספרות". יוצא, אפוא, שבאוניברסיטה הגדולה בישראל, שבה וחוג קלסיים ללימודים חוג צרפתית, לספרות חוג אנגלית, לספרות חוג יש לספרות ערבית, אין חוג המוקדש במלואו ללימוד הספרות העברית. משל למה לספרות החוג על אוקספורד אוניברסיטת של היפותטי לוויתור דומה? הדבר

95בחסותו של "החופש האקדמי" מעמיקה הפוליטיזציה באוניברסיטאות

הספרות תלמידי את לבחור ממשיכה זו יוקרתית אוניברסיטה ודוק, אנגלית. חקר כמו תחום על לוותר קברניטיה דעת על יעלה ולא יתרה, בקפידה שלה

הספרות האנגלית והוראתה. כתוצאה מהאיחודים האלה, נוצרו באוניברסיטת תל־אביב יצירי כלאיים חדשים, המנדט את למלא מסוגלים שאינם היא ה"ישנים" החוגים של וה"חדשנות" שקיבלו החוגים ה"ישנים" מהמועצה להשכלה גבוהה, דהיינו: לערוך לתלמידיהם היכרות יסודית ומעמיקה עם התרבות העברית לדורותיה. הגיע הדבר לידי כך, שהידיעון של שנת הלימודים תשע"ב, שכל אחד יכול לראותו באתר האינטרנט המוקדש, אחד שיעור לא אף לספרות בחוג אין כי מלמד האוניברסיטה, של עגנון. ש"י ליצירת או אלתרמן נתן ליצירת ביאליק, ח"נ ליצירת ככולו, רובו תחת זאת יש שיעורים המוקדשים לספרות העוסקת במגדר, בסרבנות, בכיבוש ובשאר נושאים שבהם נועצים המרצים תחילה את החץ ואחר כך משרטטים ביד

בוטחת את עיגולי המטרה.פה ושם יש אמנם שיעורים לא רבים המוקדשים ליצירתם של יוצרים מינוריים יותר משלושת היוצרים הגדולים הנ"ל - יוצרים שגם בלי היכרות מעמיקה עם יצירתם אפשר וראוי בהחלט לקבל תואר "מוסמך" בספרות עברית - אך חלק )כגון: בתכלית ביזאריים שוליים לנושאי מוקדש הלימודים מתכנית קטן לא וצילום, אנימליזם, מזון בספרות(, ספרות בלשים, ספרות פורנוגרפית, ספרות

וכיוצא באלה "פרפראות".

חוקי היצע וביקוש

עיון יום אלה, וכגון כאלה, שוליים לנושאי להקדיש ניתן נורמליות, בנסיבות קליל ומעניין, שבו יפושו המורים, החוקרים והתלמידים מנושאי החובה הכבדים שהשתלט הכאוטי במצב ואולם, קיום. זכות לחוג אין שבלעדיהם והנכבדים, החשובים הנושאים הרואות, עינינו מול השלישי באלף האוניברסיטאות על והמרכזיים נמחו כמעט כליל מתכנית הלימודים, ואילו השוליים כבשו את מרכז הזירה. לעתים אינך יודע אם מעצבי תכנית הלימודים אינם יודעים שהתכנית שבנו חותרת נגד כל היגיון, ומקדשת אך ורק את האגואיזם הנאור ואת הנאותיו כל תחת לחתור - מטרתם זוהי שמא או הפרט, של המיידיות האפיקוריות תשתית תרבותית מלכדת, להביא לאטומיזציה של העם והחברה בישראל ולהפוך ילמדו, בבוא יומם, את את השוליים הסהרוריים למרכז )ביודעם שתלמידיהם

זיוה שמיר96

ודור ההמשך, לגבי דידם של תלמידיהם שלהם את מה שלמדו באוניברסיטה, מעצבי התרבות החדשים שלנו, מוטב שלא ידע ולא יבין מי היו יל"ג, ביאליק

ואלתרמן, ומה היה תפקידם ברצף ההיסטורי של התרבות העברית החדשה(.החוגים של העגום מצבם את מכתיבים הם גם והביקוש ההיצע חוקי אמת, החשובים, אך הבלתי אטרקטיביים הללו. בימים קשים אלה, שבהם תלמידים מדירים את רגליהם ממדעי הרוח ומחפשים לעצמם מקצועות שיש בצדם בדל של סיכוי לתעסוקה ולפרנסה, לא קל לאייש חוג לספרות עברית, הן מבחינת סגל ההוראה, הן מבחינת קהל הסטודנטים. גם אותם סטודנטים לא מרובים הבאים ללמוד ספרות מתוך בחירה, ישמחו אולי לקבל "פרפראות" תחת מנות עיקריות כן, מתוך אוריינטציה על ועגנון. ביאליק ומנדלי, יל"ג כיצירות לעיכול כבדות שיווקית, אפשר למצוא בתכנית הלימודים של חוג כמו החוג לספרות קורסים הנושאים שמות שאפילו הנייר אינו סובלם )כגון "הסופרת כזונת צמרת, הספרות כסרסור"(, ואלה הופכים בבת־אחת חוג אקדמי עתיר הישגים לקברט ספרותי,

שאף אינו ממלא כראוי את התפקיד שלמענו נוצר.

"אוריינטציה שיווקית"

כי העיתונות מתברר דיווחי לפי יותר. טוב המצב אין העברית באוניברסיטה נמנים בוגריו ועם סטודנטים מאות שנה בכל אליו נרשמו שבעבר זה, לחוג חשובי הסופרים בישראל, נרשמו בשנה החולפת שבעה סטודנטים בלבד. מעניין להיווכח כי, למרבה הפרדוקס, דווקא בתקופות שבהן קבע החוג לספרות עברית תכנית לימודים תובענית ומחייבת, שידעה לבור את התבן מן המוץ, לא חסרו הנמוך המשותף המכנה אל החנופה אין הכול שככלות )אפשר תלמידים בו סטודנטים(. קהל בגיוס להצלחה ערובה הקל" "הגל בתכניות החוג והצפת לא אך עגנון, ועל ביאליק על אמנם ויתרו לא עדיין בר־אילן באוניברסיטת ויתרו על האוריינטציה השיווקית )ויעידו כותרות קורסים כדוגמת "מאיזופוס עד מיקי מאוס: משלי חיות"(, והמחלקה לספרות עם ישראל שכוללת גם יידיש או ביידיש", זולה וספרות הנאה "ספרות כדוגמת נושאים לאדינו מציעה וגם וחילונים, דתיים ומשמאל, מימין בלאדינו". העממי הסיפור ג'וחה: אמר "מה "המחלקה או עברית", לספרות "החוג פעם שנקראו בחוגים, אפוא מטפחים לספרות עברית", מגמות בתר־ציוניות, שכן הם מאותתים, מדעת ושלא מדעת, שאין די בחקר הספרות העברית ובהוראתה כדי לפרנס חוג אקדמי ראוי לשמו

97בחסותו של "החופש האקדמי" מעמיקה הפוליטיזציה באוניברסיטאות

לתרבות כי בכורח־בל־יגונה, כאן ומדובר שייתכן להודות יש האמת, )למען גוועת, כמו תרבות יידיש ותרבות לאדינו, יימצאו תמיד תורמים נדיבים, אך איש

מהתורמים לא יסכים לתרום לחקר הספרות העברית(.

במקום שמונה פרופסורים שפרשו - תקן אחד חדש

דורות במשך פיתחו חוגים, אשר מציאות שבה מצטיירת לפנינו או אחרת, כך תחומי מחקר חשובים ואשר הצעידו את חקר התרבות העברית קדימה, מוכנים להשמיט את ה"יש" הוודאי ולהתחיל לבנות משהו חדש "יש מאין" רק משום שאיזו אופנה חולפת מאותתת להם שאולי בדרך זו יימשכו אליהם כמה סטודנטים. הצרה היא שלא יעלה בדעת קברניטי האוניברסיטה להדריך את ראשי החוגים השוקעים הללו ולעודדם ליזום אסטרטגיית שיווק הפוכה לחלוטין: דהיינו, להעלות את רמת החוגים המופקדים על התרבות העברית לסוגיה ולדורותיה באמצעות מתן מלגות החיוניים הדעת תחומי של קיומם את שיאפשרו מצטיינים, לתלמידים נדיבות נדיבים משאבים להפנות דעתם על יעלה לא אף הבאים. בדורות גם הללו למחקרים בתחומי התרבות העברית, כי כל אחד מהם דואג קודם כל ללטיפונדיה שלו. וכך, עקב חוסר ביקוש הגורם לאובדן־כיוונים אצל ראשי החוגים, וכן עקב חוסר מנהיגות ברמה הלאומית וברמה האוניברסיטאית, אנו עדים לכך שחוגים

בעלי מסורת והישגים, שקיומם הוא בנפשנו, נמקים מאין דורש.קברניטי האוניברסיטאות אינם מקדישים מחשבה לתוצאות שקיעתם של אותם תחומי דעת שקיומם הוא תנאי בל יעבור להבטחת עתיד העם והמדינה. על כן הם מכרסמים ללא הרף במצבת התקנים של אותם חוגים שבהם חוקרים ומלמדים את התרבות הלאומית, במקום לחזק חוגים אלה ולהבטיח את המשך קיומם: כך, למשל, בחוג לספרות של אוניברסיטת תל־אביב, עם פרישתם, בעשור האחרון, של שמונה פרופסורים מן המניין לספרות עברית, קיבל החוג בתמורה לשמונה תקנים בכירים רק תקן אחד בלבד, שהוקצה למרצה המתמקד בספרות הגרמנית)!(. אחדים מגמלאי החוג ממשיכים ללמד בהתנדבות, וכך נוצר הרושם הכוזב שאין כ"מרוץ כמוהם ידע אקדמיים ולהבין שתחומי לראות כך, מבלי כל גרוע המצב שליחים", ובאין דור המשך, שיקבל את הלפיד מקודמו כדי למסור אותו הלאה,

יום אחד ייפסק המרוץ והלפיד העשן והמדולדל יכבה כליל.הנה כי כן, קצן של דיסציפלינות רבות בתחומי התרבות העברית אורב מאחורי הכותל. הכול יודעים ומבינים כמדומה כי מחובתה של האוניברסיטה לגדל את

זיוה שמיר98

ולהימנע ככל האפשר מביסוסה של תכנית הלימודים עתודת הדורות הבאים, על שיעורים הניתנים בהתנדבות על ידי גמלאים קשישים, שרוב הישגיהם כבר ביתו, את באוניברסיטה שיראה צעיר סגל לטפח במקום ואולם, מאחוריהם. מאמר כתבו לא שעדיין מזדמנים, במתרגלים השוקעים החוגים מתמלאים כל עתיד במוסד האקדמי נכון שאין להם והיודעים אל אקדמי אחד מימיהם, לעתים גרועים אלה מורים־דרדקים של העסקתם תנאי מלמדים. הם שבו בערפל לוט שלהם הציפיות ואופק קבלן, עובדי של המחפירים מתנאיהם לחלוטין. סיכוייהם להפוך ביום מן הימים לאנשי הסגל הבכיר של האוניברסיטה להניח האנומלי שנוצר, סביר ולאור המצב לכך, אי מועטים, אם לא אפסיים. שבעתיד ייסגרו החוגים המופקדים על התרבות הלאומית, בהיעדר ביקוש מצד לדעת שהכשרת )ראוי ובהוראה במחקר לשמו ראוי סגל ובהיעדר התלמידים

איש מחקר והוראה במדעי הרוח אורכת עשרות שנים(.

מתבקשת התערבות ממלכתית

אפשר שהאוניברסיטאות הגדולות אינן רואות סיבה לדאגה, כי תמיד יימצאו באלה וכיוצא תקשורת עסקים, מנהל משפטים, ללמוד שירצו סטודנטים מקצועות מבטיחים; אך העומדים בראשן, אם עיניים להם בקודקודם, צריכים להרחיק ראות ולהבין כי התרבות הלאומית עלולה לגווע אט־אט, אם לא יהיה מי שילמד אותה ויחקרנה. במצב שנוצר גם מחקריה הקיימים יאבדו את ערכם מאין דורש, ואם לא יהיו בתחומי דעת אלה חוקרים ומורים ראויים לשמם, גם לא יהיה מי שינחיל אותם לדור הבא, ותחומי הדעת הללו יישארו כאבן שאין

לה הופכין.אכן, בהיעדר חוגים ראויים לשמם, שיחנכו דורות חדשים של מורים וחוקרים, גם הוראתם של מקצועות אלה בחינוך היסודי והעל־יסודי תלך ותאבד את ערכה ואת מעמדה )יודעי דבר אומרים שהיא כבר איבדה מזמן את כוחה ואת מעמדה, לתקון"(. יוכל לא "מעוות של במצב כרגע שרויה היא הספר בתי ברוב וכי התלמידים, שמערכת החינוך של ימינו מעמידה לרשותם אפשרויות אין־ספור, עברית, ספרות מאשר יותר ושימושיים מושכי־לב במקצועות לבחור יעדיפו למשל, ויסתפקו בלימודי ספרות ברמת המינימום הנדרש לקבלת תעודת בגרות. לא ירחק היום, וגם המינימום הזה יימחק מדרישות הסף לקבלת תעודת בגרות, והדורות הבאים יצאו ממערכת החינוך ללא כל תשתית תרבותית מלכדת. איש

99בחסותו של "החופש האקדמי" מעמיקה הפוליטיזציה באוניברסיטאות

לא יקונן על כך, כשם שאיש לא קונן בעת שנתבטלו מקצועות התורה שבעל־פה והתלמוד, שנלמדו בבתי הספר היסודיים והעל־יסודיים בישראל בדורות עברו.

אל יציץ ותמיד בחלקו, ישמח לא שלעולם דל, ועם עשירה תרבות לנו יש מאחורי הגדר כדי להתקנא בדשא הירוק של זולתו. הצעירים יעדיפו להכיר את ויחיד אחד מפרק מחייבות בלתי טעימות לטעום או הרחוק, המזרח תרבות בתרבותם - תורת הסוד והמסתורין, שמסיבות שלא כאן המקום לפרטן הפכה לאופנתית ומושכת בדור האחרון. הדתיים ימשיכו לשנות את פרקם, כמימים ימימה, ולא יפתחו את "ארון הספרים" שלהם לרווחה לטקסטים חדשים. ידוע שבחינוך החרדי אפילו ביאליק, מחברם של "המתמיד" ו"על סף בית המדרש", הוא בבחינת מוקצה, ורבות מהיצירות הנלמדות בו תחת הכותרת "ספרות" הן כה רדודות מן הבחינה הרעיונית וכה ירודות מן הבחינה האסתטית, עד כי אי אפשר לכנותן "ספרות". במצב כזה מתבקשת התערבות ממלכתית, שתציל את מה שניתן להציל, אך גם מנהיגות אין. בניין תרבותי, שדורות עמלו על בנייתו

וטיפוחו, עומד בסכנה קיומית.

מה לעשות? לעשות!

יש לזכור ולהזכיר: לעם אסור לערער במו ידיו את מעמדן של ספרותו ותרבותו. בבית הספר האמריקני מלמדים את מארק טוויין ואת המינגוויי, את אדגר אלן פו ואת וולט ויטמן עוד לפני שמלמדים בו את שקספיר. שקספיר האנגלי נלמד אצלנו, ואילו זרה. כספרות - העולם מספרות כחלק האמריקני הספר בבית הכלל של שמירת התרבות הלאומית חשוב שבעתיים. חשוב לשמור על הספרות העברית, כי היא זו שעשויה להבטיח את קיומנו במקום הזה. היא הבסיס לזהות עמים אחרים אצל חדש. כעם ישותנו את והיא שהולידה שלנו, הקולקטיבית קדמו הקרקע, כלי האוכל וכלי המלחמה לספרות. אצלנו קדמה הספרות העברית החדשה לארץ ולמדינה. לפני שהיו לנו כלי מלחמה, היו לנו סופרים שחלומותיהם והגותם הולידו את המדינה. תחיית הלשון והתרבות העברית החדשה היא ההישג הוודאי ביותר שלנו, והיא זו שעדיין מחזיקה בארץ גם אותם אנשי משני קצותיה של המפה הפוליטית, אלה הבזים לעניינים טריטוריאליים ואלה הבזים לעניינים טרנסצנדנטיים. ובמה עתיד להתמלא החלל שייווצר לאחר הוויתור על התרבות העברית? מוטב שלא להעלות כאן השערות וחזיונות בעתה אפוקליפטיים. אלה

עוד עלולים חס וחלילה להתגשם מול עינינו הרואות.

זיוה שמיר100

לכאורה אין כל תרופה לריפוי החולי הזה, שתקף את כל המערכות וטרף את כל הכללים. הן מדובר במלחמת תרבות בעלת השלכות לאומיות ובינלאומיות, ובתופעות בעלות ממדים גלובליים. ייתכן שאין מה לעשות חוץ מאשר לשבת ולחכות בסבלנות עד שהגל העכור הזה יחלוף ויעבור מן העולם. ואולם, במצבנו ייתכן הלאומי־חברתי, המפולג והקרוע, מצבה של אומה קטנה וחולת שסעת, שחייבים לעשות מעשה. גם ילד קטן, שיסתום את החור שבסכר ויעצור באצבעו את השיטפון הגדול, יעשה ללא ספק מעשה ראוי ומועיל. על כן, אסור לשבת מנגד, להיאלם דום ולהתעלם מן המציאות עד שהציבור יתעשת ויבין במאוחר

שהנאורות ממנו והלאה.

הגילויים הבוטים של הפוליטיזציה

עם ישראל, שמחלת השסעת שלו חמורה פי כמה מזו של המתוקנות שבאומות הרואית והבלתי ההרואית הזאת, המשימה את עצמו על לקחת צריך העולם, ואפשר השוקעת, הלאומית התרבות של מעוותיה בתיקון הכרוכה כאחת, להתחיל לעשות זאת באמצעות בדק בית בחמש האוניברסיטאות הגדולות, גם אם התיקון עלול להכאיב ולעתים אף להיראות שמרני ורגרסיבי. לפעמים גלגולו המחודש של הישן הוא החידוש האמתי. עם ההכרה בצורך בתיקון יתחיל אולי תהליך הריפוי, ותוחזר השפיות אל המוסדות להשכלה גבוהה, תחלחל מהם גם

אל מערכת החינוך היסודית והעל־יסודית, ותשפיע על הציבור כולו.אמנם, אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, ולתבוע הוראה אקדמית א־פוליטית למהדרין, כבעבר. השקפת המרצים תבצבץ מדבריהם גם אם יסתירוה מאחורי כל מאחורי המסתתר subtextה־ לזיהוי דרכים לימדונו וכבר צעיפים, שבעה והבלתי הבוטים גילוייה את מתוכה להוציא אפשר גם אפשר ואולם, טקסט. לשטיפת האקדמית ההוראה את ההופכים אלה הפוליטיזציה, של לגיטימיים מוח ולאינדוקטרינציה חסרות בקרה ורסן. כאשר כיהנתי כחברה בוועדת מינויים אוניברסיטאית נזדמן לי לעיין בסקרי הוראה, ולגלות בשוליהם הערות מחאה של סטודנטים ממורמרים, הקובלים בסתר על הטרדה פוליטית מצד מוריהם. מתברר שיש מרצים "מיסיונרים" לא מעטים, המבקשים להעביר את תלמידיהם למכשיר בלוגיקה תרגיל או תחבירי ניתוח אפילו ההופכים כאלה "דתם", על מחוכם להטפה ולאינדוקטרינציה. חלפו להם, כידוע, הימים שבהם הבינו מורים פוליטיים מתכתיבים להימנע ויש למפלגתם סניף כיתתם את לעשות שאין

101בחסותו של "החופש האקדמי" מעמיקה הפוליטיזציה באוניברסיטאות

טורדניים, מעודדי אפליה ובידול. כיום, המצב הוא שהמרצה ה"מיסיונר" גורם בעריצותו הרעיונית לכך שהמשוכנעים ישתכנעו, שהמתנגדים יתבצרו בעמדתם ושהתלויים בו ובמוצא פיו יהפכו בעל כורחם ל"אנוסים". בכל מקרה, אין בדבריו של מרצה כזה, המדבר בדרך כלל גבוהה־גבוהה על חופש המחשבה והביטוי, כדי

לעודד מחשבה חופשית ופלורליסטית.

בין מחקר לבין תעמולה פוליטית

על כן, מן הראוי לערוך צעדים אחדים שישנו את המצב:בראש ובראשונה, יש לדאוג שהחוגים יבדקו את עצמם, וגם ייבדקו על ידי •גורם חיצוני, שיעריך אם הם עדיין עומדים בתנאי המנדט שניתן להם לפני יובל שנים ויותר על ידי המועצה להשכלה גבוהה. בדיקה תקופתית כזו אינה הליך מיותר גם בזמנים שפויים יותר, ויש בה כדי להחזיר לתכנית הלימודים האוניברסיטאית אותם מרכיבים בסיסיים וחיוניים, שהם בבחינת תנאי בל יעבור לקבלת התארים "בוגר" ו"מוסמך". בדק בית כזה יעלה את קרנן של האוניברסיטאות, כי רק חוג הבונה את תכנית הלימודים שלו על קומת מסד

מוצקה, יכול לצייד את בוגריו בתעודה ראויה לשמה. אם שינה החוג, במרוצת השנים, מקצה אל קצה את תכניתו המקורית, שעליה קיבל לפני יובל שנים מנדט להעניק לתלמידיו את התארים "בוגר" ו"מוסמך", ואף שינה את שמו, יתכבד ויפנה אל המועצה להשכלה גבוהה בדרישה להכיר בו כבחוג חדש המסוגל להסמיך תלמידים. אי אפשר לזלזל בחוגים "הישנים" ובהישגיהם, ובו־בזמן להמשיך להשתמש בהיתר המל"ג שחוגים "ישנים" אלה קיבלו, לפני יובל שנים ויותר, על סמך תכנית לימודים שכבר עברה ובטלה מן העולם. יש להבין כי אישורה של המל"ג איבד את תקפותו ברגע שהחוג שינה

את פניו עד לבלי הכר.מן הראוי לבטל את הנוהג הפסול שפשה בקרב אנשי סגל לא מעטים: הפיכת •החדר או המשרד האוניברסיטאי לסניף של המפלגה שאת דגלה הם נושאים, תוך שימוש בלתי הוגן בשירותי הדואר, הטלפון והאינטרנט של האוניברסיטה, מתקני לרשותם. שהועמדו ההוראה עוזרי של בשירותיהם אף ולעתים האוניברסיטה ותקציביה נועדו לסייע להם במחקריהם ובהדרכת תלמידיהם,

ולא לשום מטרה אחרת.מן הראוי שייאסר על אנשי סגל להטיף את דעותיהם הפוליטיות האישיות •

זיוה שמיר102

יותר חשובה אינה האקדמי הסגל איש של האישית דעתו הקתדרה. מעל משל האיש ברחוב, ולא בזכותה גייסה אותו האוניברסיטה לשורותיה. מרצה שהעשייה הפוליטית בוערת כאש בעצמותיו, יתכבד במחילה ויצא לחופשה

מההוראה, או ימיר את הקריירה האקדמית שלו בקריירה פוליטית.מן הראוי שתוקם ועדה של משפטנים, פילוסופים, בלשנים וחוקרי טקסט אשר •תשב ותנסח את ההבדלים המהותיים שבין מחקר ראוי לשמו לבין תעמולה פוליטית בלתי לגיטימית, גם באותם תחומים אפורים שבהם ההבדלים דקים וקשים לניסוח. ועדה כזו תוכל לקבוע אם חצה מרצה, שתלמידיו הגדירוהו "מטריד פוליטי", את הגבול הדק והמסופק שבין הבעת דעה לגיטימית להטפה

טורדנית.העיסוק באותם תחומים אקדמיים, המשיקים בפוליטיקה, מן הראוי שייעשה פרסקריפטיבית בדרך ולא פלורליסטית, המעודדת חשיבה תיאורית, בדרך )דרך הציווי והתכתיב, המעודדת או דורשת פעולה(. הסטודנטים, יש לזכור, רשאים אינם והמרצים שלהם, המרצים של שבויים או ערובה בני אינם את להטריד סגל לאנשי שאסור כשם ממש פוליטית, הטרדה להטרידם תלמידיהם הטרדה מינית. סטודנטים המתבקשים להביע את דעתם, בכתב המוזמנים סטודנטים במחלוקת, שנויים פוליטיים עניינים על בעל־פה, או על ידי מרציהם להשתתף בהפגנה או לחתום על עצומה, מוטרדים הטרדה פוליטית, כי המורה מנצל את מרותו. מבלי לומר זאת מפורשות, הוא כופה עליהם לחשוב כמוהו ולהתנהג כמוהו. למותר לציין, כי הסטודנט רשאי וזכאי לחשוב אחרת ממורהו ולהתנהג אחרת ממנו מבלי שהדבר יסכן את ציוניו, או

ישבש את קידומו ואת מהלכה של דרכו האקדמית.

מה בין מרצה באקדמיה לפועל תעשייה?

מרבים שבו ,)Libertas scholastica )בלטינית: האקדמי החופש כי לזכור יש לנפנף בכל פעם שבה מאשימים את האוניברסיטאות בפוליטיזציה, אינו אלא החופש של איש הסגל לחקור ולפרסם את תוצאות המחקר ללא התערבות או תכתיבים "מלמעלה". החופש האקדמי איננו carte blanche להפיכת הקתדרה החופש בדגל המנפנפים אלה כן, על פוליטית. לתעמולה לבמה האקדמית שוכחים תעמולה, ובהפצת פוליטית בהטיה אותם שמאשימים בעת האקדמי ומשכיחים, בין שבשוגג ובין שבמזיד, את משמעותו המקורית של מושג חשוב

103בחסותו של "החופש האקדמי" מעמיקה הפוליטיזציה באוניברסיטאות

זה, שהוא אחד מאבני היסוד של התרבות המערבית האנתרופוצנטרית שעודדה את חופש המחשבה.

אותם השלישי: האלף נוסח הביטוי" "חופש מעוותי לתיקון נוספת והצעה אנשי סגל, מעטים אך קולניים, הקוראים להחרמת מוסדות ההשכלה הגבוהה וילמדו במוסדות שמעבר לים ולא באותם מוסדות להשכלה בישראל, יתכבדו גבוהה בישראל המוקצים, לדעתם, מחמת מיאוס. החוק הן מתיר לפטר פועל נזיקין, ואף לתבוע אותו על תעשייה הקורא להחרמת המפעל שבו הוא עובד שהרי התעמולה שהוא עורך נגד מקום עבודתו, שממנו הוא מוצא את פרנסתו, גורמת נזק כלכלי. גם איש סגל הקורא להחרמת האקדמיה הישראלית כורת את וכלכלי, שקשה אפילו לאומדו. נזק תדמיתי לה וגורם יושב, הענף שעליו הוא או תעשייה? פועל משל יותר סמוק באוניברסיטאות המרצים של דמם האם

שמא דמם כחול יותר? לרבות בישראל, האוניברסיטאות החרמת את שדרשה מרצה על שמענו כבר שבתון לשנת מקום לעצמה לחפש ובבואה מלמדת, היא שבה האוניברסיטה עסק!" לנו אין ישראלים "עם לה: נאמר בבריטניה, באחת מהאוניברסיטאות הנגב. באוניברסיטת לממשל החוג את לסגור הכוונה על התבשרנו מכבר לא העיתונים ציטטו את דברי ראש החוג, שקרא לא פעם להחרמת האוניברסיטאות בישראל, ולפיהם הוא חרד לגורל משפחתו. ולא עלה בדעתו של "הקוזק הנגזל" וכי הדברים לגדל בארץ את משפחותיהם, רוצים הזה שגם אנשי סגל אחרים שעליו הענף את כורתים ומוסדותיה ישראל נגד העולם בכל משמיע שהוא

יושבים הם והוא גם יחד.

הצדקנות מתוגמלת בחו"ל

אף ראוי להקים ועדת אתיקה שתבחן את נושא המידתיות בטיעוניהם של חברי כך, ותקפותם. הטיעונים איכות את רק ולא באוניברסיטאות, האקדמי הסגל למשל, לא מכבר נתבשרנו בעיתונות על ספר חדש המאשים את ספרי הלימוד לא אחת מוצג הערבי העיתונאי, הדיווח לפי למה? כך וכל בגזענות. בישראל כרופא ולא ר"ל, בגלאבייה, לבוש כפלאח בישראל הלימוד מספרי באחדים בחלוק לבן, למשל. אעיר על כך, שאם זהו אכן המצב בספרי הלימוד בישראל, לדעתי רחוקה ב"גזענות" להאשמה ועד מכאן אך תיקון, כמובן טעון הריהו הדרך. האשמת ספרי הלימוד בישראל בגזענות צורמת במיוחד כשהיא נעשית

זיוה שמיר104

באנגלית, למען קוראים בעולם הרחב, שמעתה יאשימו את ישראל בגזענות מבלי יש דרישות מפורשות כי בספרי הלימוד של הרשות הפלסטינאית כלל שידעו החינוך אשת של ב"מחקרה" המידתיות חוסר פחות!(. )לא ישראל להשמדת מהאוניברסיטה העברית, שמיהרה לפרסם את ממצאיה באנגלית, לאחר שבדקה אבסורדית הפרזה והפריזה ההקשר את תחילה בכוונה העלימה אחד, צד רק זועק לים, ישראל רעה מעבר דיבת להוציא את כדי בניסוח תוצאות בדיקתה אפוא לשמים. הצדקנות, במקרה זה, כנראה מתוגמלת היטב על ידי אותם גופים שהוקעת ישראל בעולם משרתת היטב את מטרתם. אותה חוקרת, שהייתה מוכנה להתיר את דמם של נציגי המדינה שבאו לדרום־אפריקה כדי להגן על העמדה הישראלית ולא מחתה על פרסום תמונותיהם תחת הכותרת "פושעי מלחמה", והמקודשת של הנהנים מחסותו המגוננת לגמרי מביקורת על מעשיה, חסינה ומסולפת לחלוטין, בימינו פרשנות מוטה "החופש האקדמי", המקבל, כאמור,

שבינה לבין הוראתו המקורית והנכונה של המושג אין ולא כלום.הן הנייר יכול לסבול כל דבר עוולה ואיוולת. הנה, עיתון הניו־יורק טיימס, מיום 10.5.1943, שראה אור באותם ימים אפלים שבהם כבר הייתה ארצות־הברית שכותרתה בכתבה יצא הנאצית, גרמניה עם ולמוות לחיים במלחמה נתונה Jewish Resistance Shatters Hopes for a Peaceful Final" :ההזויה הכריזהSolution" )"ההתנגדות היהודית ]כלומר, מרד גטו ורשה. ז"ש[ מנפצת תקוות לפתרון סופי בדרכי שלום"(. באותה עת היה הבעלים והמו"ל של העיתון יהודי בשם ארתור הייז סולצברגר, שלא חי בשלום עם יהדותו, וביקש להיראות בעיני יש תעודת ביטוח יותר מהאפיפיור. האם ו"נאור" אף חבריו הנאורים "צדיק" לאותם חברי סגל, המשמיעים כתבי שטנה אוטו־אנטישמיים ואנטי־ישראליים מעל הקתדראות )ועיניהם לא אחת נשואות לשכר ולבצע שיגיעו מקרנות המחקר ה"אלטרואיסטיות" למיניהן שמעבר לים(, שדברי הבלע שלהם לא יצוטטו לימים לדיראון עולם ביחד עם הכותרת המצמררת הנ"ל של הניו יורק טיימס? גם אם הצעדים המוצעים בזה ייחשבו צעדים מכאיבים ורגרסיביים, ייתכן שלעתים יש

להכאיב ולהיסוג לאחור כדי לאפשר צעידה בטוחה אל העתיד.

משיטות מחקר א־פוליטיות לפוליטיזציה בהוראה ובמחקר

נגד פוליטיזציה באקדמיה, והם עצמם יוצאים נגדי: דברייך יטענו הטוענים תיאוריים יהיו האקדמיה איש שדברי דורשים דברייך בפוליטיקה; נגועים

105בחסותו של "החופש האקדמי" מעמיקה הפוליטיזציה באוניברסיטאות

עצמך ואת ,)prescriptive( לפעולה דרכים יכתיבו ושלא ,)descriptive(ממליצה על נקיטת צעדים ודרכי פעולה נגד הפוליטיזציה של האוניברסיטאות; ייתכן שיוסיפו ויטענו נגדי: לא השמעת כאן דברי ביקורת נגד אוניברסיטת בר־אילן, שלפי דיווחי העיתונות מעכבת קידומם של אנשי סגל "שמאלנים", ובעבר טיפחה בין כתליה אותם תועמלנים שתרמו בדבריהם להסתה הפוליטית את תובעות ואלה סתירות, בדבריי יש לכאורה אכן, רבין. לרצח שהביאה

יישובן.שולט שתיארתי שהמצב ואומר אלה, היפותטיות לטענות להשיב אנסה בארבע מבין חמש האוניברסיטאות הגדולות, ועל כן התמקדתי כאן, מקוצר היריעה, בעיקר בצד אחד של התמונה, שהוא הצד הדומיננטי בהשכלה הגבוהה בישראל, שאותו אני מכירה היטב מקרוב ושאותו ראיתי במו עיניי בארבעים באוניברסיטה עבודתי את התחלתי תל־אביב. באוניברסיטת עבודתי שנות בעיצומה של המלחמה הקרה, שהולידה שיטות מחקר א־פוליטיות, ופרשתי השתלטה שבה כמוה, מאין קיצונית תקופה של בעיצומה לגמלאות ממנה עקר, ל"שיח" המחקר את בהן והפכה האוניברסיטאות על הפוליטיזציה שאינו נותן פרחים ופרי. אכן, קיצוניות מולידה קיצוניות, ועליי להודות בריש אוניברסיטת את כיום המאפיינים וההתחרדות ההקצנה תהליכי שגם גלי שבו במקום בישראל. הגבוהה ההשכלה עתיד את לדעתי מסכנים בר־אילן ירשו סימני הקריאה את סימני השאלה, אי אפשר לטפח מחקר ראוי לשמו. הדת והמחקר, כמו הפוליטיקה והמחקר, אינם שותפים טבעיים לדרך אחת, ויתקשו ללכת בה "יד ביד": הדת והפוליטיקה דורשות אמירות נחרצות וחד־ולגלות שאלות לשאול בו העוסקים את מחייב המחקר ואילו משמעיות, נכונות לשנות את התזה, במידת הצורך. פיזיקאי דתי צריך להשאיר בבית את אמונתו בספר התנ"ך בצאתו אל המעבדה, וכלכלן או סוציולוג שחבש בנעוריו את ספסלי בנק"י צריך להשאיר בבית את הדוגמות שעליהן התחנך בנעוריו בצאתו לכנס מקצועי. כך נהגו בעבר, הן באוניברסיטת בר־אילן הדתית והן בארבע האוניברסיטאות החילוניות, אך בדור האחרון נפרצו הכללים והותרו כל האיסורים. את הנעשה באוניברסיטת בר־אילן אני מכירה, כאמור, רק מפי היטב, מכירה אני האחרים האקדמיים במוסדות הנעשה את אך השמועה, ויודעת שהפוליטיזציה כבשה בהן כל חלקה טובה וגרמה לפיחות זוחל בערכה של ההשכלה הגבוהה. הפוליטיזציה במדעי הרוח והחברה הפכה את ההשכלה לתופעה - הרע ובמקרה אינטלקטואלי, לבידור הטוב, במקרה הגבוהה,

המסכנת את עתיד העם והמדינה.

זיוה שמיר106

בדק בית כדי ש"חופש אקדמי" לא יהיה להפקרות אקדמית

כי להיאמר, וראויים לדעתי, לגיטימיים, כאן שביטאתי שהדברים עוד אומר נגועים באינטרס אישי כלשהו. כפי שאדם הפורש מן "המוסד" רשאי אין הם להשמיע בגלוי אותן דעות, שבמשך שנים אסור היה לו לבטאן, כך גם לאיש סגל הפורש לגמלאות מותר להשמיע דברי ביקורת קונסטרוקטיביים ולקרוא לתיקון. אמנם, גם בעבר מעולם לא נרתעתי מלהביע את מורת רוחי מן הפוליטיזציה הפושה במוסדות להשכלה גבוהה, אך בעבר לא הצעתי במאמריי דרכים לריפוי תחלואיה ומעוותיה של הפוליטיזציה. עתה אני חשה שזכותי וחובתי להציע את הדברים שהוצעו כאן, ואם בעקבותיהם יתוקן אפילו תיקון קל שבקלים - יהא זה שכרי. גם צעד קטן לריפוי האנומליה שנוצרה באוניברסיטאות, שהפכה את "החופש האקדמי" להפקרות אקדמית, עדיף בעיניי על התעלמות מהסכנה ועל טמינת הראש בחול. בדק הבית שייערך באוניברסיטאות, אם ייערך, יש בכוחו

להשפיע השפעה חיובית על כל מערכות חיינו.

n

בן־גוריון ובגין: פוליטיקה של שנאה

בגין לחיים גורי אחרי ההתפייסות: "אילו ב"ג ואני היינומכירים זה את זה מזמן, אולי היו נמנעים דברים טרגיים"

אריה נאור

"גם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם כבר אבדה")קהלת ט, ו(.

יכולת עמה שיש עוצמה בעל רגש היא כקנאה, כמוה כאהבה כמוה שנאה, השפעה על בני אדם, על דעותיהם ועל מעשיהם. שנאתם של מנהיגים פוליטיים לא כשנאתם של שאר בני אדם היא, שהללו שונאים בתגובה על עוול אמיתי או מדומה - כעשו שנאמר עליו "וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו", או מתוך קנאה כאחי יוסף - שעליהם נאמר "וישנאו אותו ולא יכלו דברו ניתוחו של דוסטוייבסקי: דווקא משום שלא עשיתי לפלוני לשלום", או ברוח עוול, אולי אפילו הטבתי אתו מעבר למידה הראויה, הוא שונא לי. זאת שנאה תגובתית. לא כן שנאתם של פוליטיקאים זה לזה, שהיא שנאה תכליתית, שנאה

פרופ' אריה נאור הוא ראש המחלקה לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה בירושלים, ז'בוטינסקי מכון של האקדמית הוועדה ויו"ר בן־גוריון באוניברסיטת אמריטוס פרופסור

בישראל. היה מזכיר ממשלתו של מנחם בגין בשנים 1982-1977.

אריה נאור108

ולכן היא מצריכה אינסטרומנטלית. הפוליטיקה, כתב קרל שמיט, היא מאבק, אויב; ואנו רשאים לדייק ולומר: הפוליטיקה כמאבק מצריכה תודעת קיומו של אויב, או במונחים דמוקרטיים יותר - תודעת קיומו של יריב. פוליטיקאים, על ידי הפגנת שנאתם זה לזה הם מבדלים עצמם זה מזה, וברטוריקה של "אנחנו דוד גם להתפייס, כפי שעשו יכולים לכן הם לגיטימציה. יבקשו לעצמם והם" בן־גוריון ומנחם בגין. אחרי שבן־גוריון אמר על בגין שהוא "טיפוס היטלריסטי מובהק" ובגין אמר על בן־גוריון "את הנורא במעשים עשית, דמי נקיים שפכת", יכלו השניים להתרועע זה עם זה במזנון הכנסת ולהמתיק סוד. גם אהבתם, גם שנאתם, גם קנאתם - מכשירים פוליטיים היו, לא רק תגובה פסיכולוגית אלא גם יוזמה פוליטית שנועדה להפיק תועלת פוליטית. במאמר זה נעקוב אחרי כמה

תחנות בדרך הפוליטיקה של שנאה.

"הכנופיה המהרסת והמחריבה"

יזם השנאה היה בן־גוריון, ותכליתה - דה־לגיטימציה של יריבים. הביוגרף שלו, 1938, לאיחוד בר־זהר, כתב שמתוך שנאה פסל הסכם, שנעשה בשנת מיכאל ה"הגנה" והאצ"ל. בגין עדיין היה בבית"ר בפולין. גם בראשית דרכו בארץ לא של החדש מפקדו את מזכיר הוא ב־1944, ביומניו לבן־גוריון. ידוע שמו היה האצ"ל בכינוי "הפולני", כפי שנזכר במסמכי הש"י. הביקורת שמתח בן־גוריון על פעולות האצ"ל היו מופנות נגד "הטרוריסטים" בלשון כללית, נגד "הפורשים", לא הוא טבת, שבתי שלו, הביוגרף שהעיר וכפי - "הרוויזיוניסטים" נגד או היה ער למהפך הפנימי שהתחולל באצ"ל ולניתוקו מהמפלגה הרוויזיוניסטית. זאת הייתה ביקורת עניינית ומנומקת, אם כי מפעם לפעם היו בה ביטויים של שנאה ודה־לגיטימציה מוחלטת של "הכנופיה המהרסת והמחריבה", שראשיתה ונאצית פשיסטית ובאוריינטציה )אצ"ל( הפולנים האנטישמים עם בשותפות )לח"י(, ולכן נתבע היישוב "להקיא מתוכו" את "הכנופיה". בגין לא נזכר כלל. לא הוא, אלא הארגון ואוהדי הארגון היו היעד למסע הדה־לגיטימציה שיזם בן־

גוריון, ושיאו בתקופת "הסזון".בגין, יש לציין, התאמץ להגיע לכלל ויכוח עם בן־גוריון על האסטרטגיה הציונית. כרוזי האצ"ל, שאת רובם ככולם כתב במו ידיו, התפלמסו עם בן־גוריון, בדרך כלל בלשון עניינית, אם כי מפעם לפעם היו גם בהם ביטויים של דה־לגיטימציה אחת ליישוב, הנהגות שתי היו משל הרשמית", "ההנהגה הוא בהם והשכיח

109בן־גוריון ובגין: פוליטיקה של שנאה

רשמית בראשות בן־גוריון ושניה מעשית בראשות בגין. אולם בן־גוריון לא נגרר לפולמוס מעין זה משום שעצם הפולמוס יש בו משום לגיטימציה, והוא לא היה מוכן לעשות את בגין וארגונו יריבים לגיטימיים שיש להתווכח אתם, אלא רק "כנופיה" שיש לחסלה. כך גם בכרוזים ובנאומים בתקופת "הסזון". המסר של

דברי בן־גוריון היה ברירה לאומית: "או הם או אנחנו."

בגין: "זכור, קין!"

תגובת בגין הייתה כפולה: מצד אחד, הרגיע מפני חששות בדבר מלחמת אחים, ומצד אחר האשים את "ההנהגה הרשמית של היישוב" בשלטון טוטליטרי מבית ז'בוטינסקי זאב של לאזהרותיו שמעה שלא ומתוך חוץ, כלפי מעש ובחוסר אירופה, מזרח יהודי של לאבקואציה השלושים, שנות באמצע ולקריאתו, נטבחים מיליוני יהודים בגולה. בגין לא הזכיר בדברים חמורים אלו את שם בן־גוריון. בהדרגה החל להאשים את "ההנהגה הרשמית" בבגידה, ובאחד הכרוזים

אף נאמר:

זכור, קין! עוד יבוא יום הדין... ועל בגידתך ופשעיך, על הלשנותיך ותעלוליך,

קרבנותינו בשם המשועבדת, המולדת בשם הדוויה, האומה בשם

הקדושים ובשם אחינו המוסגרים, בשם אמהותינו השכולות ובשם ילדינו

העזובים, בשם מלחמתנו הקדושה ובשם דמנו השפוך - עוד שלם נשלם

לך, קין!

את הכינוי "קין" ואת משפט הסיום של הכרוז נטל בגין משירו של ז'בוטינסקי: "עוד שלם נשלם לך, קין/ את נפשות צעיריך ניטול./ כי סופן או לבוץ ריקבונה/

או למרוד בירושת הקלון,/ אנו מרד נקרא ותבאנה/ עם העמק הזה לפדיון.""תנועת של הקצרה בתקופה למעט מלאה, הייתה ההדדית הדה־לגיטימציה המרי". היא הייתה כפולה מצדו של בן־גוריון: ההתעלמות מבגין ומיקוד הדה־לגיטימציה בארגון שעמד בראשו היה בה משום הפגנת זלזול באיש, שאפילו לביטויי שנאה אינו ראוי. הכפירה בסמכות "ההנהגה הרשמית" ובמרותה היא הייתה בגין של ומצדו במחקרו, טבת שהבהיר כפי בן־גוריון, את שהטרידה זו מקור ללגיטימציה עצמית של המרד בשלטון הבריטי, שבעצם היה כפירה

קודם כל מרד באותה "הנהגה רשמית" של היישוב.

אריה נאור110

ב"ג: "חירות" - במלעיל

שינוי מסוים התרחש אחרי הקמת המדינה והבחירות לאספה המכוננת. במרס 1949, נשא בגין נאום בכנסת והאשים את הממשלה ברפיסות בעניין ירושלים.

ראש הממשלה השיב בעוקצנות:

חירות, לעצמה הקוראת הסיעה מנהיג של כמדומני נאומו, את שמעתי

חבר הכנסת מנחם בייגין, ואני רוצה להגיד לו: ]...[ לי ידועים קצת ממעשיכם

המזוינת הפרישה את חיסל לישראל ההגנה שצבא זה לפני בירושלים,

שלכם. ]...[ מעשיכם אז לא עזרו לשחרור ירושלים.

לדה־ כאמצעי ביריבו ומיאוס זלזול להפגין נועדה בן־גוריון של הרטוריקה לגיטימציה. בפתח הדברים הוא מביע כעין ספק אם אמנם בגין הוא ראש הסיעה או מישהו אחר, הסיעה "קוראת לעצמה חירות", המילה "חירות" נאמרה תמיד במלעיל, גם זאת לשם הפגנת זלזול, והיא רק קוראת לעצמה בשם זה - ואגב כך הוא מבטל את ההכרה שנתנו ועדת הבחירות המרכזית והכנסת לשמה של הסיעה - ומוסיף על כך רמז, שלמעשה אין שמה מבטא את מהותה. ומי שרק נדמה לו, לבן־גוריון, שהוא מנהיג הסיעה הזאת אינו בגין, אלא בייגין. הפגנת זלזול זו בשמו של אדם מצטרפת אל הספק בדבר תפקידו. כשהחליט לבטא את שמו של בגין לימים, נקלט בתודעת רבים. והדבר נהג להדגיש את הצירה שלא היה במקומו, כשנבחר בגין לראש הממשלה, כתב השבועון טיים: "בייגין מתחרז עם פייגין" - דמותו הספרותית של יהודי נלעג, שיצר צ'רלס דיקנס, ולא נעדרת ממנה קונוטציה בכוונת מסתמא - בלבל שבן־גוריון זו, מובאה על להעיר יש ועוד אנטישמית. מכוון - בין פרשת אלטלנה ובין רצח ברנדוט, כפי שנהג בשנות המאבק לצרף את

לח"י לאצ"ל כדי להגביר את הדה־לגיטימציה של הארגון השנוא עליו.לגופו של עניין טען בן־גוריון טענת ad hominem קלאסית: כלום מפיך תישמע זוכרים את המעשים שעשיתם טענה בעניין מעמדה של ירושלים? הרי אנחנו בגין, לגופי טיעוניו של צורך להיזקק כל לה. לפיכך, אין והם הזיקו בירושלים שהרי הוא פסול ומעשיו מקולקלים ומזיקים, ובלשון ימינו נוכל לומר: "חבל על

הזמן."כל זה אירע בכנסת ב־10 במרס 1949. עד מהרה עשה לו בן־גוריון מנהג קבוע לצאת מהאולם כל אימת שבגין נאם. ב־9 בנובמבר אותה שנה, קיבל בגין את רשות הדיבור, ובכל זאת לא יצא בן־גוריון מהאולם. בגין ניצל עובדה זו לעקיצה

111בן־גוריון ובגין: פוליטיקה של שנאה

רטורית: "עליי להתחיל בברכת 'שהחיינו'. הנה עליתי על הבמה וראש הממשלה עדיין מוסיף לשבת באולם." כמנהג הימים ההם, הדיון נמשך כמה וכמה ישיבות

ותשובת ראש הממשלה ניתנה ב־21 בנובמבר. וכה אמר:

מר בגין בירך שהחיינו על שראש הממשלה ישב בכנסת ושמע לנאומו. אני

מצטער מאוד שאיני יכול לגמול לו ולברך שהחיינו על נאומו ששמעתי. אם

כי שמעתי מר בגין בפעם הראשונה, לא היה הנאום חדש בשבילי. שמעתי

לפני עוד שנים, כמה לפני - זו בארץ ולא בעברית לא - כאלה נאומים

שבתוכנו על רב צער הצטערתי האמת: ואומר השנייה, העולם מלחמת

נשמעים נאומים כאלה ]...[ נאום זה היה מאלף בשבילי מבחינה אחת: הוא

לא השאיר בלבי שמץ של ספק בדבר מהותה של התנועה שהנואם עומד

אוהב להשתמש יודעים שאיני ואתם אין לה שם עברי, זו בראשה. מהות

במונחים לועזיים.

חילופי האשמות ושמות גנאי

לו השיב וגם בגין של אחר לנאום האזין כבר שבמרס שכח כנראה )ב"ג( הוא תשובה עוקצנית, אך לא זה העיקר. באווירת הימים ההם לא נמצא מי שלא היה יכול שלא להבין את הרמז העבה: בן־גוריון האשים את בגין ומפלגתו בפשיזם או בנאציזם. למחרת היום נאם בגין בעניין אחר, וניצל את ההזדמנות לעריכת חשבון היסטורי עם ראש הממשלה בעניין "הסזון". קודם כל השווה את בן־גוריון למשתפי הפעולה עם הנאצים - בלא להזכירם בשמותיהם אלא בשמות ערי הבירה שלהם,

דיבר על קוויזלינג הנורווגי, הכה הצ'כי והמרשל פטן הצרפתי במשטר וישי:

עבר לשפת בתוכנו שהועתק נאום בן־גוריון מר נשא שנים חמש לפני

זה באוסלו שבנורווגיה, ]...[ אם נאומים שנשמעו בארצות שונות מהרבה

פרהא שבצ'כוסלובקיה ובעיר מרפא מסוימת בצרפת.

הנאום שאותו השווה בגין לנאומיהם של משתפי הפעולה עם הנאצים ולטענתו "הועתק בתוכנו" מדבריהם של פושעי מלחמה אלו, שסייעו לנאצים לשעבד את עמיהם, היה "נאום הסזון" שנשא בן־גוריון בוועידת ההסתדרות בנובמבר 1944.

ובגין המשיך:

אריה נאור112

בנאום ההוא, לפני חמש שנים, דרש לתת יד לשלטונות הבריטיים לחסל

זו מתקיימת, ולהשמיד את הארגון הצבאי הלאומי. אילו הייתה הצהרה

היקשי את לערוך כראש הממשלה זוכה בן־גוריון מר היה לא שוב הרי

הגידוף שלו.

בארץ עשינו ואני שחבריי העבודה "אלמלא בכנסת: אמר אחרת ובהזדמנות יורש ולא הבריטי הנציב אצל ראיונות עדיין מבקש בן־גוריון מר היה הזאת את סמכויותיו." אכן, הוויכוח על התרומה להקמת המדינה ויחסה של ההנהגה בפולמוסי הארץ סערה שעליהם הנושאים משלושת אחד היה ולח"י לאצ"ל זיקת בדבר בן־גוריון היו טענותיו של הנושאים האחרים ובגין. שני בן־גוריון ז'בוטינסקי ותנועתו לפשיזם ואף להיטלריזם, וטענותיו של בגין בעניין היחסים עם גרמניה ובמיוחד פרשת השילומים, שהייתה כעין קו פרשת מים במתח שבין

שני האישים.

מלחמת אזרחים?

מאז פרשת השילומים, בינואר 1952, ועד המשבר שקדם למלחמת ששת הימים, במאי 1967, עם הפסקה אחת במערכת קדש, באוקטובר 1956, הוחלפו ביניהם מהלומות מילוליות רוויות משטמה, והיא שימשה אותם בשמירת מעמדם הפנימי במפלגותיהם כנושאי הדגל נגד "הסטרא אחרא". בגין חדל להשתמש בכינוי "מר בן־ ואילו מפא"י", "ראש או בן־גוריון" "אדון הכינויים את ואימץ בן־גוריון" גוריון לא קרא לבגין בשמו, אלא "האיש היושב על יד ח"כ בדר", או "המנהיג". בהפגנה נגד המשא־ומתן עם גרמניה על השילומים בכיכר ציון בירושלים כינה

בגין את בן־גוריון "הדיקטטור הקטן והמניאק הגדול", ובהתרגשות רבה אמר:

הממשלה ראש עומד דגאולה, האתחלתא לאחר שנים ארבע הזה, היום

העברי ומודיע כי ילך לגרמניה כדי לקבל כסף, כי ילך בעד בצע כסף למכור

את כבוד עם ישראל ולהטיל עליו חרפת עד. ולכן אני אומר לאדון בן־גוריון:

את למסור מוכנים כולנו אנחנו זה על גרמניה, עם משא־ומתן יהיה לא

נפשנו. ייהרג ובל יעבור. אין קרבן אשר לא נקריב בכדי לסכל מזימה זו. אדון

בן־גוריון העמיד שוטרים, ובידיהם - לפי ידיעות שקיבלנו זה עתה - רימונים

וגזים מדמיעים מתוצרת גרמנית, אותם גזים שהחניקו את אבותינו, יש לו

113בן־גוריון ובגין: פוליטיקה של שנאה

בתי סוהר ומחנות ריכוז...

כאשר יריתם בי בתותח, נתתי את הפקודה: לא! היום אתן את הפקודה: כן!

אמנם לא תדעו רחמים עלינו, אך זאת הפעם לא נדע רחמים גם כלפיכם,

זאת תהיה מלחמה לחיים או למוות. למען השם, עריצים אטומי לב, חוסו

על העם הזה, בטרם תיפתח הרעה.

מי ששמע את הדברים הללו לא יכול היה שלא להתרשם כי בגין מדבר על מלחמת אזרחים. בנאומו בכנסת אמר עוד: "אנו מוכנים לכול, לכול, כדי למנוע את החרפה הזאת מישראל. עמים הראויים לשם זה עלו על בריקדות בגלל עניינים הרבה

יותר פעוטים," והוסיף כי "מבחינה יהודית" אין גרמני שאינו נאצי ורוצח."אתה התקומם: לדבר( בגין כשהחל מהאולם יצא לא )הפעם בן־גוריון

פשיסט!" בגין: "אתה פשיסט הפשיסטים! לא יהיה מו"מ עם גרמניה!"

בן־גוריון: "לא יהיה מו"מ עם הרוצחים שלך!"בגין: "אתה רוצח ופושע! כולכם פשיסטים!"

אבנים על הכנסת

בערך באותו זמן הגיעו לבניין הכנסת ברחוב המלך ג'ורג' המפגינים שצעדו מכיכר ציון, התגודדו סביב הבניין ויידו אבנים. בן־גוריון שיסע את דברי בגין: "מי שלח את החוליגנים?" ובגין השיב לו: "אתה חוליגן!" הישיבה הופסקה כשמטר אבנים

של המפגינים וגז מדמיע של השוטרים חדרו פנימה.ריבונות הכנסת," זדונית הונפה על "יד ואמר: בן־גוריון לאומה למחרת שידר

וביומנו כתב על "הפוטש של בגין", "הנכשל, הטרגי והנלעג".הכנסת מישיבות הורחק בגין הצדדים. משני דה־לגיטימציה של שיא היה זה למשך שלושה חודשים, ובשובו לפעילות פרלמנטרית כבר היה ההסכם עובדה קיבל בגין היריבים. לשני תועלת העימות הביא פוליטית מבחינה מוגמרת. ויצא השנייה, לכנסת בבחירות החרות תנועת כישלון אחרי שנייה, הזדמנות להתנגד שהוסיף הציבור של פלח אותו של מעורער בלתי מנהיג העימות מן להסכם ההתנגדות ויץ, יחיעם ההיסטוריון שכתב כפי גרמניה. עם קשר לכל השילומים הייתה הדגל החלופי של חרות, אחרי דחיית עקרון שלמות המולדת על ידי הציבור בבחירות. גם דגל זה לא הונף זמן רב, ולקראת הבחירות לכנסת

אריה נאור114

השלישית )1955( עמדו על הפרק ענייני ביטחון ומצוקתם של תושבי המעברות, שהכפילו את כוחה של חרות ועשו אותה המפלגה השנייה בגודלה.

עוד רבות שנים והפרלמנטריזם. הדמוקרטיה כמגן מהעימות יצא בן־גוריון בנאומיו השתמש שבה והרטוריקה הכנסת, נגד היד הרמת על בגין הותקף סייעה לו בתוך מעגל תומכי חרות, אך הקשתה עליו לפרוץ החוצה. אחרי הפגנות על איום מבפנים עוד נשקף לא בגין נאומי ופרץ הרגשות שעוררו השילומים מנהיגותו. הוא דיבר על אלטרנטיבה לשלטון מפא"י, אך בן־גוריון עשה כמיטב הפוליטיקה ידי על פריצת המעגל, על אפשרות יותר עוד להכביד כדי יכולתו של "בלי חירות ומק"י" שהשוותה את יוצאי אצ"ל לקומוניסטים ובכך הגבירה בן־ ירידת ואת הדה־לגיטימציה של מפלגתם. רק אחרי יותר את הבידוד עוד גוריון מהשלטון הצליח בגין לפרוץ את המעגל על־ידי הקמת גח"ל, וזאת על רקע החלטתו של ראש הממשלה לוי אשכול, להיענות לצוואתו של זאב ז'בוטינסקי

ולהעלות את עצמותיו לקבורה בירושלים.

"אהבת השנאה"

העלאת עצמות ז'בוטינסקי שימשה עילה לבן־גוריון לצאת בסדרה של תשעה מאמרי פולמוס עם ז'בוטינסקי ומורשתו. בגין הגיב בשני מאמרים, ופתח בהתקפה על "אהבת השנאה" של בן־גוריון: "ריבונו של עולם, איך אפשר ככה לשנוא?" שאל, והעלה את הסברה שבן־גוריון התנגד להעלאת עצמות ז'בוטינסקי משום שהכיר בגדולתו וידע שהוא, ז'בוטינסקי, מנהיג גדול ממנו. תוך כדי פולמוס גם סיפר בגין על יחסיו עם בן־גוריון ועל שיחתם ערב מבצע סיני, שעיקרה ענייני ביטחון ועליהם לא יספר כלל, אך השיחה גלשה גם לסוגיית יחסיו של בן־גוריון ז'בוטינסקי של זכרו כמגן רק לא בגין הופיע וכך כתב. ועליה ז'בוטינסקי עם וממשיך מורשתו, אלא גם כבר־שיח של בן־גוריון, הן בענייני ביטחון והן בענייני עוד הוסיפה - - "אהבת השנאה" בן־גוריון והתקפתו על התקפת היסטוריה,

ליוקרתו וללגיטימציה הפנימית שלו.ההתקפה החריפה ביותר של בן־גוריון על בגין, מלווה בביטויי שנאה קיצוניים, על אבא כראש הממשלה. תחילתה בהתקפה לכהונתו בחודש האחרון הייתה המדענים בעניין חרות נציג דברי על בתגובה הכנסת, בישיבת אחימאיר בעיתון אחימאיר שפרסם טור של כותרת ציטט בן־גוריון במצרים. הגרמנים ראיה הביא ומשם - פשיסטן" של "מפנקסו - השלושים בשנות העם חזית

115בן־גוריון ובגין: פוליטיקה של שנאה

שהרוויזיוניסטים כולם היו פשיסטים. קמה מהומה רבה בכנסת והמשורר חיים גורי, שהזדמן למשכן לפגישה עם אביו, ח"כ ישראל גורי, נדהם מעוצמת השנאה וכתב על כך רשימה בעיתונו למרחב. השכם בבוקר יום פרסום המאמר, הופיע

בבית גורי שליח ממשרד ראש הממשלה ובידו מכתב בחתימת בן־גוריון.

ב"ג מביע דאגה במכתב לגורי: "מנעתי טבח בחברי הכנסת"

העתק שלח בן־גוריון אולם המכתב, תוכן את פרסם לא גורי חיים המשורר לישראל גלילי והוא דאג להביא את תוכנו לידיעתו של בגין. בין השאר כתב בן־

גוריון את הדברים האלה:

אני עוקב בדאגה רבה אחרי הגילויים השונים של מנחם בגין. אני אומר בגין

ולא אנשי חרות - כי בדבר אחד דומה חרות לתנועה הרוויזיוניסטית: היא

מגולמת ב"מנהיג" ]...[

נטיותיו אף על ז'בוטינסקי, בגין. ובין ז'בוטינסקי בין רבים הבדלים יש

התקופה יליד הוא בגין הי"ט. המאה סוף תרבות בן היה הפשיסטיות,

מובהק: היטלריסטי טיפוס והוא העולם, מלחמות שתי שבין המטורפת

גזעני, מוכן להשמיד כל הערבים למען שלמות הארץ, מקדש כל האמצעים

חמורה סכנה בו רואה ואני אבסולוטי, שלטון - הקדושה המטרה למען

למצב הפנימי והחיצוני של ישראל. אני לא יכול לשכוח המעט שאני יודע

על פעולתו - ויש לה משמעות ברורה אחת: רצח עשרות יהודים, ערבים

וילדים נשים ורצח יאסין בדיר הפוגרום דוד המלך; מלון בפיצוץ ואנגלים

ערבים; מעשה אלטלנה שהתכוונה לתפיסת השלטון בכוח; רגימת הכנסת

מלחמה הפעם "שזוהי ]...[ מבגין הוראה שקיבלו מוסת אספסוף ידי על

לחיים ולמוות", ואילו לא מנעתי בעוד זמן בכוח הצבא התפרצות האספסוף

לכנסת - היה נערך טבח בקרב חברי הכנסת; העצרת של בית"ר במצודת

ז'בוטינסקי כשסרט ענקי מבשר: "אלוהים לשלטון בחרתנו", סידור "מסע

הניצחון" כפי שתואר בחרות ערב הבחירות לכנסת הרביעית; השתלטותם

אתמול בכנסת בכוח אלימות - כל אלה אינם מעשים בודדים אלא גילוי של

שיטה, אופי ושאיפה.

ספק לי ואין בישראל, השתלטותו של ובאה מתקרבת סכנה רואה אני

המפקדה יחליף להשתלטותו: הראשונות בשנתיים או בשנה יעשה מה

אריה נאור116

בגרמניה, כמו שהיטלר שלט וישלוט בבריונים שלו והמשטרה של הצבא

וידכא בכוח ובאכזריות תנועת הפועלים, ובהרפתקאות מדיניות יחריב את

המדינה. ]...[

אין לי ספק שבגין שונא להיטלר - אבל אין שנאה זו מוכיחה שהוא שונה

יהודים בקרב שיהיה ייתכן לא כי בילדותי פעמים הרבה שמעתי ממנו.

לא יהודים, גנגסטרים ראיתי באמריקה כשהייתי אבל ]...[ גנגסטרים

"גרועים" מאיטלקים ואירים ואחרים.

ביום העצמאות - ברדיו בגין נאום של בחיי כששמעתי בפעם הראשונה

וכשראיתי אתמול היטלר, וצריחותיו של קולו - שמעתי זה אחרי יום או

פניהם המשולהבים של בן־אליעזר, בגין ומרעיהם הכרתי היטב הבעת פנים

רצחנית זו.

הדרך נסללת להתפייסות

כמה בן־גוריון כתב תקופה באותה במחקרו, ויץ יחיעם פרופ' שהעלה כפי מכתבים המשווים את בגין להיטלר. הדברים מדברים בעד עצמם. נציין רק שלוש נקודות: ראשית, במובאות שהובאו במאמר זה יש שלוש עדויות של בן־גוריון על הפעם הראשונה בה שמע נאום של בגין, ובכל פעם סיפר על נאום אחר. האם שמע לראשונה את בגין במרס 1949, או בנובמבר אותה שנה או למחרת הכרזת המדינה? אם אכן שמע "קולו וצריחותיו של היטלר", לא ייתכן שהוא שכח את

הנאום הזה ורק בשבתו לכתוב לחיים גורי נזכר בו.שנית, תיאור ההתרחשויות בכנסת וליד הכנסת בהפגנת השילומים אינו מדויק. לא הצבא בהוראת בן־גוריון הוא שפיזר את המפגינים, אלא המשטרה עשתה זאת בלי צורך בהוראה מיוחדת מאת ראש הממשלה, ומעולם לא הובאה ראיה בחברי "טבח" נערך היה המפגינים פוזרו שאלמלא בן־גוריון לטענת כלשהי הכנסת, גם לא במהלך דיוני ועדת הכנסת שהרחיקה את בגין לשלושה חודשים, כשם שלא הובאה מעולם ראיה לטענת בן־גוריון בנאום הרדיו שלו שבגין זמם

לערוך "פוטש".ושלישית, מעניינת העובדה שעד הפגנת השילומים מיקד בן־גוריון את ביקורתו בגין היו השילומים עניין ומאז החרות, בתנועת שערך הדה־לגיטימציה ואת

ואישיותו למושא התקפותיו יותר מהמפלגה שבגין הנהיג.בימי ההמתנה והמשבר שלפני מלחמת ששת הימים חל שינוי ביחסיהם של

117בן־גוריון ובגין: פוליטיקה של שנאה

שני האישים. בגין נפגש עם בן־גוריון והציע לראש הממשלה, אשכול, למנות את בן־גוריון במקומו או לצדו. ההצעה, כידוע, לא נענתה, אך מהלך זה סלל את הדרך לשיתוף בגין ומפלגתו בממשלה והיחסים עם בן־גוריון עברו מטמורפוזה

משני הצדדים.שכתב מה את הזכיר ובמכתבו שפרסם, מאמר בעקבות לגורי כתב בגין גם ז'בוטינסקי לזאב לקרוא "אם אפשר רטורית: והציג שאלה בן־גוריון למשורר ולדימיר היטלר, מדוע אי אפשר היה לכתוב את הדברים שנכתבו עליי?" כך שאב בגין לגיטימציה גם מהתקפתו הקיצונית של בן־גוריון, על ידי השוואת הדברים שכתב עליו לדברים שאמר על ז'בוטינסקי. מכאן עבר בגין לתאר את "עלילת הדם, הסזון ואלטלנה", שכולם נעשו "באלימות איומה, לרבות הסגרה בידי זרים ועינויי תופת". אחר כך סיפר לגורי על מכתב אחר, שהוא עצמו קיבל מבן־גוריון

בפברואר 1969, ובו נאמר:

אני ממציא לך בזה מכתב ששלחתי לפני ימים אחדים לגולדה מאיר. אולי

אישיות. הערות כמה להוסיף לי כחבר בממשלה. תרשה עניין בו תמצא

לפעמים מתנגד, הייתי אני מה. משום שלך, מעריצה הייתה שלי פולה

חריף מאוד, לדרכך לפני הקמת המדינה ועם קומה, כאשר הייתי מתנגד

ניסיתי הציונית להנהלה ב־1933 כשנבחרתי ז"ל. ז'בוטינסקי של לדרכו

שסידרנו ההסכם דחו חבריי כי אם לידידים, ונהפכנו אתו בדברים לבוא

שנינו, בסוף 1934. התנגדתי לכמה עמדות ופעולות שלך גם אחרי הקמת

המדינה, ואינני מתחרט על כך, כי לדעתי היה הצדק אתי, וכל איש מסוגל

לטעות מבלי שירגיש בכך. אבל מבחינה אישית לא הייתה לי אף פעם טינה

אישית נגדך. וכל מה שהכרתי אותך יותר בשנים האחרונות - הוקרתי אותך

יותר, ופולה שלי שמחה על כך.

והמכתב נחתם "בכבוד ובהוקרה".

אין "אילו" בהיסטוריה

לימים כתב גורי שהתקשה להאמין למראה עיניו בקוראו את המכתב הזה, שבו את שיחריב כהיטלר עוד ולא הוגן כיריב בחיבה בגין אל בן־גוריון התייחס

המדינה.

אריה נאור118

כמשפטן האמון על כלל הפרשנות הקובע שחוק מאוחר גובר על חוק מוקדם, אם יש ביניהם סתירה ושניהם שווי מעמד, ציין בגין במכתבו לגורי שהמכתב

המאוחר של בן־גוריון הוא הקובע, והוסיף הערה:

מאז קיבלתי את המכתב הזה שאלתי תמיד את עצמי: אולי באמת דברים

רבים, טרגיים ואפילו נוראים, היו נמנעים מאתנו, לו בן־גוריון ז"ל ואני היינו

מכירים איש את רעהו יותר.

להשתמש היטב ידע שבן־גוריון עוד ומה בהיסטוריה, "אילו" שאין עקא דא בשנאה כמכשיר פוליטי לא רק כלפי הימין הציוני אלא גם כלפי יריבים בתוך מחנה השמאל. די אם נזכיר את משה שרת, את פנחס לבון ואת לוי אשכול. את לב בכל ואת שלושתם שנא ומינה, היטב, את שלושתם טיפח הכיר שלושתם מרגע שנעשו לו יריבים פוליטיים. מכאן, שיש להטיל ספק בספקולציה של בגין. ומפלגתו סבלו מהחרמתם ומשנאה שחלחלה מלמעלה למטה אין ספק שהוא ושבה ועלתה למעלה במשוב שהעצים אותה. אולם תודעת היותם מושא לשנאה, שאותה טיפח בגין בנאומיו בכינוסי המפלגה ובמאמריו הפובליציסטיים, סייעה

ללכד את השורות, וקולות שנאה עלו גם מקרבם.כידוע לכול, לא היה זה הגילוי האחרון של תרבות השנאה בישראל, של השנאה הפוליטית האינסטרומנטלית, שהגיעה לשיאה ברצח ראש הממשלה יצחק רבין. הפוליטית בתרבות ובגילוייה ההיסטוריים בשורשיה בבעיה, גלוי ציבורי דיון כמטבע השנאה", "אהבת את השנאה, יצר את לדכא לסייע עשוי ובתקשורת הלשון הפרדוקסלי של בגין במאמר התגובה על מאמרי בן־גוריון נגד ז'בוטינסקי.

אהבתם "גם כך: אומר בשלמותו הפסוק בה. ונסיים מקהלת, במובאה פתחנו נעשה לעולם בכל אשר עוד אין להם וחלק כבר אבדה, גם קנאתם גם שנאתם תחת השמש." שני האישים שעליהם דובר במאמר זה, בן־גוריון ובגין, איש־איש כמידתו, חלק יש להם עד עולם בכל אשר נעשה וייעשה תחת שמשה של ישראל.

n

כך החלה החלוקה בין "יונים" ל"נצים"

לפולמוס אלתרמן־יזהר היה תפקיד מכונן בהגדרות החדשות של ימין ושמאל

הוויכוח על השטחים - בעקבות ששת הימים

הראל להב

מלחמת ששת הימים נחשבת כ"קו פרשת המים" בקורותיה של מדינת ישראל, שהפכה ממדינה קטנה החרדה לקיומה, לפניה, לאימפריה צבאית אחוזת תחושת גדלות ואופוריה, לאחריה. הניצחון הענק והשטחים העצומים שנכבשו שינו את המושגים ימין ושמאל, והוויכוח בין השמאל והימין שהיה כלכלי־חברתי במהותו הפך לוויכוח בין "נצים" ל"יונים". בין הדוגלים ב"אף שעל" ובהתיישבות יהודית בכל השטחים הכבושים, לבין אלו שחששו מהשפעות הכיבוש על החברה בישראל וקראו ליציאה מהשטחים ולהימנעות מכיבוש מתמשך של אוכלוסייה ערבית כה גדולה.1 גם אנשי רוח ואנשים בעלי השפעה בחברה הישראלית, שעד למלחמה מהם שניים מזה. זה שונה בעמדה נקטו הפוליטית במפה צד לאותו השתייכו הזרם את ייצגו העבודה, לתנועת השתייכו שניהם יזהר. וס' אלתרמן נתן היו המרכזי בה והיו מתומכיו של דוד בן־גוריון. יתרה מכך, במהלך מלחמת השחרור, היו אלתרמן ויזהר אנשי הרוח הבולטים ביותר שקראו, ביצירותיהם, להתנהגות

מוסרית של לוחמי צה"ל ואף העבירו עליהם ביקורת כאשר חרגו מכך.2

דן לאור באוניברסיטת תל־ זה במסגרת עבודת מ"א שהוגשה לפרופ' להב כתב מאמר הראל אביב, במסגרת הקורס "הטור השביעי - מוסד של איש אחד".

1. אריה נאור, ארץ ישראל השלמה, חיפה 2001, עמ' 41. חזעה, חרבת סיפור השבוי, יזהר, ס' ;19.11.1948 דבר, זאת", "על אלתרמן נתן ראו: .2

ספריית פועלים, 1949.

הראל להב120

הכבושים/ השטחים עתיד על בפולמוס הדברים עיקרי את אציג זה במאמר משוחררים ואנסה לטעון שהיה לו תפקיד חשוב ומכונן בהגדרות החדשות של

השמאל והימין במדינת ישראל, לאחר מלחמת ששת הימים.

מול מציאות שאין לה אח

עניינו של ניצחון זה הוא בכך שהוא מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ־ישראל. זו הפעם הראשונה מאז חורבן בית שני נמצאת ארץ־ישראל בידינו. המדינה והארץ הן מעתה מהות אחת ומעכשיו חסר לה להתחברות ההיסטורית הזו רק עם ישראל שיארוג, יחד עם היש שהושג, את החוט המשולש שלא יינתק.3

ב־16 ביוני 1967, מיד לאחר סיום הקרבות, פרסם אלתרמן במעריב מאמר בשם "מול מציאות שאין לה אח", מאמר מכונן שבו ניסח בבהירות את דעותיו על היהודי העם בפני העומדת העיקרית והמשימה האדירים הישגיה המלחמה, בעקבות ניצחונו של צה"ל. במאמר הציג אלתרמן את גישתו ה"חדשה" הדוגלת כאמור, שנוסחו, ודבריו, השלמה", "ארץ־ישראל ברעיון חד־משמעי באופן לדעתו, זה.4 ברעיון התומכים של ברזל צאן לנכסי הפכו ובעוצמה, בבהירות מלחמת ששת הימים פתחה "דף חדש" בקורותיו של העם היהודי. אם עד עכשיו במציאות כעת, העלייה, לקליטת תנאי היו הארץ ושטחי המדינית העצמאות והיא חובתו ההיסטורית של העם החדשה, העלייה היא תנאי לשלמות הארץ השלמה ארץ־ישראל שטחי ובכיבוש צה"ל בניצחון ראה אלתרמן היהודי. אירועים שהביאו, סוף־סוף, לאיחוד מחודש בין מדינת היהודים לשטחים בהם ישב העם בימי קדם, ותקוותו הייתה שיישובם, עתה, ייעשה באמצעות עלייתם אחת, מהות עתה, מהוות, ו"ארץ־ישראל" ישראל" "מדינת הגולה. יהודי של והעם - בין המדינה, הארץ ייצור את המארג ויתיישב, ישראל", שיעלה ו"עם

הוא "החוט המשולש שלא יינתק".5מאמרו של אלתרמן, שנכתב בהשפעת המעבר החד מהחרדה של תקופת ההמתנה

נתן אלתרמן, "מול מציאות שאין לה אח", מעריב, 16.6.1967. .3דן לאור, המאבק על הזיכרון, תל־אביב 2009, עמ' 221. .4

נתן אלתרמן, "מול מציאות שאין לה אח", מעריב, 16.6.1967. .5

121לפולמוס אלתרמן־יזהר היה תפקיד מכונן בהגדרות החדשות של ימין ושמאל

לאופוריה שלאחר הניצחון, היה רק פתיח, ציון דרך, לטוריו העיתונאים הבאים ולפעילותו הפוליטית. שלוש שנים, מסוף המלחמה ועד מותו, במרס 1970, פרסם אלתרמן בעיתון מעריב למעלה ממאה מאמרים שעסקו בנושא שלמות הארץ, שנכבשו/שוחררו, בשטחים ההתיישבות לנושא גישתו את והדגיש חזר בהם הסביר מדוע מדובר ברגע מהפכני בתולדות העם, המדינה והארץ, קרא לממשלה זרם באופק נראה שלא מכך אכזבתו את והביע השטחים את רשמית לספח ענק של עולים המתדפקים על שערי המדינה.6 יותר מכך, לאחר המלחמה היה אלתרמן מעורב, באופן בלתי פוסק, בפעילותה של התנועה למען ארץ־ישראל השלמה: הוא השתתף בניסוח המנשר שלה ובעצרת היסוד של התנועה, ועקב אישיותו, כוחה של כתיבתו, מעמדו הרם בציבור הישראלי, היותו אחד מנציגיה שנוצרה החדשה המציאות בצדקת ואמונתו העבודה תנועת של הבולטים את והותירו התנועה את שהקימו אישים קבוצת אותה של למנהיגה הפכוהו השפעתם על כל אחד ממהלכיה.7 משה שמיר, אחד משותפיו הקרובים ביותר של אלתרמן בימים ההם, מתאר זאת כך: "הוא היה ראש וראשון, אין בכך שום ספק ־ אבל הוא היה גם איש של עבודת צוות לשעת הצורך, וזו הייתה לו שעת

הצורך הברורה ביותר של חייו".8

"לידה מחדש" של אלתרמן בעקבות ששת הימים

כאשר מנתחים את רעיון שלמות הארץ בכתביו של אלתרמן, חשוב לזכור שזהו רעיון חדש בהגותו. אלתרמן לא עסק בנושא לפני מלחמת ששת הימים, להפך, בולט של הגישה הבן־גוריונית הפרגמטית, שהעדיפה תמיד מייצג היה הוא פני היצמדות לאידאולוגיות רדיקליות. אלתרמן את המדיניות המעשית על את ביכה ולא התנגדות הביע לא גם אך החלוקה, ברעיון אמנם תמך לא המקומות שנותרו מחוץ לגבולותיה לאחר מלחמת העצמאות. אמנם, לאחר הקו את אימץ אך הצבאית, מההצלחה התרגשותו את הביע קדש" "מבצע הבן־גוריוני ולא התנגד להחזרת השטחים למצרים.9 קשה לדעת מהן הסיבות

משה שמיר, נתן אלתרמן המשורר כמנהיג, תל־אביב 1988, עמ' 21-17. .6דן מירון, "תעודה בישראל". בתוך: נוגע בדבר, תל־אביב 1991, עמ' 345. .7

משה שמיר, נתן אלתרמן המשורר כמנהיג, תל־אביב 1988, עמ' 160. .8דן לאור, המאבק על הזיכרון, תל־אביב 2009, עמ' 221-220. .9

הראל להב122

המדויקות שגרמו למהפך העצום בגישתו של אלתרמן והביאו ל"לידה מחדש" נעוץ הדבר ששורש להניח סביר אך הימים, ששת מלחמת לאחר שחווה קיומית מחרדה כולה הישראלית החברה שעברה והקיצוני המהיר בתהליך לאופוריה ולשיכרון הניצחון.10 ניתן להוסיף, אולי, סיבה ייחודית לאלתרמן: התפוצצות לאחר הפוליטי, למדבר בן־גוריון של לכתו מאז המלחמה, לפני "הפרשה" ומינויו של לוי אשכול לראשות הממשלה, התרחק אלתרמן מתנועת העבודה ומנהיגיה, וגם לאחריה, למרות הניצחון הגדול, לא חזר להיות, כפי לשיא העבודה. תנועת הבכירים של ומדובריה ממייצגיה בעבר, אחד שהיה הריחוק מתנועתו הגיע כאשר קרא, מעל דפי העיתון, להצביע לגח"ל ולבגין בבחירות שנערכו ב־1969. המפלגה והאיש, שהיו מוחרמים על ידי בן־גוריון, זכו עוד קודם לכן להכשר הפוליטי מצדם של אשכול ודיין, אולם עכשיו זכו הבן־גוריוני, הקו עם ביותר מזוהה שהיה הרוח מאישי אחד של לתמיכתו ניתן היה לחזותו לאורך השנים.11 כך או כך, אין ספק שהיה זה מהפך שלא לפני המלחמה. כדרכם של מומרי דת ואנשים הנולדים מחדש היה אלתרמן מחויב עמוקות לאידאולוגיה החדשה, להגנה עליה ולניסיונות לממשה בפועל, ולכן, נושאים כגון: שאלת הגבולות, הבעיה הפלסטינית ועתיד השטחים עמדו במרכז חייו האינטלקטואליים. רבים ממאמריו עסקו בוויכוח שהתפתח בין הניצחון תחלואי מפני שהזהירו הסיפוח, שוללי לבין הארץ שלמות תומכי והכיבוש.12 בוויכוחים שניהל, לאחר מלחמת ששת הימים, עם מגוון אישים ועד לחברי כנסת ואנשי אקדמיה מכל הקשת הציבורית בישראל, מסופרים ובעלי תפקידים בתנועת העבודה, ניסח אלתרמן ביתר תוקף את גישתו ותרם, אולי יותר מכל אדם אחר, להתגבשות ולניסוח המצע ה"נצי" של הימין לעומת

מצעו של השמאל ה"יוני".13

דוגמאות נוספות להשפעת המעבר בין החרדה לאופוריה, בייחוד על אנשים מרקע חילוני, .10ראו: יונה הדרי, משיח רכוב על טנק, ישראל 2002, עמ' 126-110.

משה שמיר, נתן אלתרמן המשורר כמנהיג, תל־אביב 1988, עמ' 55-52. .11"שכרון במאמר: מגד, ואהרון עברון בועז עם אלתרמן נתן של הפולמוס לדוגמה: ראו .12המוכיחים", מעריב, 13.10.67; להרחבה: דן לאור, המאבק על הזיכרון, תל־אביב 2009, עמ'

.226-222פניה, שינתה והארץ :1967 שגב, תום ראו: ל"יונים" "נצים" בין הוויכוח שהתפתח על .13

ישראל 2005, עמ' 585-569.

123לפולמוס אלתרמן־יזהר היה תפקיד מכונן בהגדרות החדשות של ימין ושמאל

מיהו הלאום הפלסטיני?

דעותיו של אלתרמן היו מוצקות: הוא חייב את סיפוח השטחים למדינת ישראל וראה בהם את הנכסים העתיקים והחשובים ביותר של העם היהודי; את ה"חזקה" של העם היהודי על השטחים ראה כשילוב של חזקה ביטחונית, אך בעיקר כחזקה דתית, היסטורית ולאומית. לדעתו, יש לעם היהודי זכות בלעדית על ארץ־ישראל ובנושא זה אין הבדל בין השטחים שנכבשו במלחמה לבין השטחים בהם התיישבו בשטחים שישבו הערבים מהמוני התעלם לא אלתרמן ביל"ו.14 מימי היהודים אין "מומצא", לאום הוא הפלסטיני הלאום לדעתו, אומה. בהם ראה לא אבל בו להתחשב צורך אין ולכן לבין שאר האומות הערביות, בינו הבדל של ממש כאשר מדובר בעתיד השטחים. חשוב לומר שאלתרמן לא חשב שהכיבוש עלול להשחית את העם היהודי מבחינה מוסרית. להפך, הממשל הליברלי שהנהיג משה דיין )גיבורו של אלתרמן( מצא חן בעיניו, הוא שיבח את מדיניות השלטון הצבאי בגדה וראה בו שלטון מוסרי ונאור. הפעם, בניגוד לפועלו ולכתיבתו נגד "הממשל הצבאי" ממנו סבלו ערביי ישראל עד שנת 1966, לא גינה אלתרמן את העוולות הארץ" "שלמות של בעיקרון בדבקותו מכך, יותר השטחים.15 לערביי שנגרמו כעיקרון מחייב מבחינה היסטורית, דתית ולאומית, התרחק מערכי הדמוקרטיה הממלכתית ומערכי המחשבה המדינית שעמדו בבסיס שלטונם של בן־גוריון ושל תנועת העבודה, במשך שני העשורים הראשונים לקיום המדינה, ערכים שאלתרמן

היה אחד ממייצגיהם הרהוטים ביותר.16 חייהם רק של לא שינתה לומר שלדעתו של אלתרמן המלחמה ניתן לסיכום, של תושבי מדינת ישראל, אלא של כל העם היהודי. זהו זמן חדש: זמן בו ערכים ישנים נזנחים, למען ערכים ומעשים חשובים מהם; זמן בו הגבולות בין הארץ, עם להתאחד; ולבסוף להיטשטש אמורים העם של מחייתו ותחום המדינה הנוכחות ישראל; מדינת ידי על הנשלטת בארץ־ישראל, לחיות צריך ישראל העם של ההיסטורי קניינו שהם המערבית, הגדה בשטחי הערבית והשליטה היהודי לא הייתה טבעית, וניצחון צה"ל החזיר אותם למקומם הנכון, למצב שבו העם היהודי יהיה הוא זה שיקבע את עתידם באמצעות עלייה והתיישבות.17 אנו

נתן אלתרמן, "משליטה צבאית לנוכחות מלאה", מעריב, 1.7.67. .14דן לאור, המאבק על הזיכרון, תל־אביב 2009, עמ' 226. .15

דן מירון, "תעודה בישראל", בתוך: נוגע בדבר, תל־אביב 1991, עמ' 361-356. .16נתן אלתרמן, "הגדה המערבית, ארץ ללא שם", מעריב, 23.6.67. .17

הראל להב124

למדים כי אלתרמן נהג לא רק כמי שכותב על הנושא ומביע עליו את דעתו, אלא גם כמי שמעורב ופעיל במגוון רחב של מישורים ומעשים למען רעיון שלמות הארץ.18 כתבי אלתרמן מעידים, ללא ספק, כי ציפה לשינוי המציאות: לעלייה מציאות ליצירת השטחים, רחבי בכל חלוצית התיישבות של לפרץ המונית,

חדשה - "מציאות שאין לה אח".

"על משוררי הסיפוח"

"יישר כוח, יזהר! לאחר הפסקה ארוכה שוב הושמע קולו של בעל השבוי וחרבת חזעה. יישר כוחך המשורר, שחזרת אל עצמך".19 דברים אלה, מפיו של המלומד עקיבא ארנסט סימון, פורסמו בעיתון הארץ זמן קצר לאחר פרסום מאמרו של יזהר "על משוררי הסיפוח", ב־15 בדצמבר 1967. הדברים, שנאמרו על ידי אדם בשיעור קומתו של סימון )פרופסור באוניברסיטה העברית, שהיה בעברו חבר בולט ב"ברית שלום"(, מצביעים על חשיבות המאמר בעיני תומכי הגישה ה"יונית" בוויכוח על עתיד השטחים והשליטה בהם. יזהר, אולי הסופר הבולט ביותר של דור הפלמ"ח, האיש שהציג את עמדתו המוסרית בסיפוריו השבוי וחרבת חזעה, שפורסמו במהלך מלחמת 1948, חתן פרס ישראל לספרות, חבר כנסת מטעם מפא"י החל מהכנסת הראשונה וחבר רפ"י, מפלגתם של דיין ובן־גוריון )גיבוריו של אלתרמן(, תרם רבות לעיצוב המחשבה ה"יונית" בארץ, ומאמרו תרם רבות הסופרים פרסומיהם של מול אל ה"יוני", והגישה של המחנה להגדרת השפה

והמשוררים ה"נצים".במהלך החודשים שלאחר המלחמה, בעוד אלתרמן מנסח במאמריו המכוננים גישה חדשה ופופולרית להבנת הישגיה ומוביל את התנועה למען ארץ־ישראל השלמה ברוחו ובמאמריו, החלה להתעצב מעל דפי העיתונות גישה אחרת, המנתחת את לידינו, שנפלו השטחים על רק לא דגש ושמה שונה, בצורה המלחמה תוצאות עמוס התריע בהארץ, במאמריו בהם. היושבים הפלסטינים המוני על גם אלא אילון, כמעט מהרגע הראשון, על הסכנה המוסרית הטמונה לעם היהודי כתוצאה

דן לאור, "פנקסי העבודה של אלתרמן. כמקור להבנת דרכו הספרותית והפוליטית בשנות .18המדינה". בתוך: דברי הקונגרס העולמי ה־9 למדעי היהדות, ירושלים: 1985. עמ' 380.

עקיבא, ארנסט סימון. מכתב למערכת, הארץ, 15.12.67. .19

125לפולמוס אלתרמן־יזהר היה תפקיד מכונן בהגדרות החדשות של ימין ושמאל

"שכרות כנגד יצאו נוספים וכותבים סופרים הפלסטינים.20 המוני על מהשלטון יצחק אורפז, במאמר שתקף אישית את אלתרמן היה והבולט מכולם הניצחון", וחבריו. בחריפות לשונו אף טען שמי שתומך בסיפוח הגדה יש לכנותו שיכור!21 קולות נוספים במחנה ה"יוני" נשמעו מפי עמוס עוז, דליה רביקוביץ, אהרון מגד ועוד מספר אנשי רוח. כמו כן, היו גם אנשי אקדמיה ואישים פוליטיים שהצהירו שהם מתנגדים לסיפוח השטחים בגלל מספר סיבות, בעיקר דמוגרפיות ומוסריות.22

יזהר עצמו, לפחות בחודשים הראשונים, לא צירף את קולו למתנגדי הכיבוש.

סופרי דור תש"ח - לא מקהלה אחת

ביום שישי, ה־7 ביולי 1967, בדיוק חודש לאחר המלחמה, פורסם במעריב, במוסף השבת של העיתון, ביוזמתו של משה שמיר, עמוד מיוחד שנקרא: "אל אופקים חדשים - קבוצת סופרי תש"ח מחווה את דעתה על מלחמת תשכ"ז".23 היה זה ניסיון של חלק מסופרי "דור תש"ח" להתמודד עם המציאות החדשה ובחבורת הסופרים נכללו אישים כמו שמיר עצמו, חיים גורי, ס' יזהר, חנוך ברטוב, אהרון והציגו עמדות מגוון שביטאו הסופרים, את נוספים. וסופרים שחם נתן מגד, נקודות מבט שונות הגדיר שמיר, עורך העמוד: "לא כמקהלה - לא כחבורה אחת", ועם זאת עמד על המשותף ביניהם: "ההכרה שמאמץ ההבקעה העיקרי צריך להיות עכשיו כלפי פנים."24 כלומר, כלפי החברה היהודית והעם היהודי. בעמוד סופרים יזהר לתוצאות המלחמה. ס' גם התייחסותו הרשמית הראשונה של זה הופיעה בזהירות שנוצר המצב על דעתו את הביע להיות" שהולכת "ישראל במאמרו בה וראה לחלוטין, מציאות חדשה נוצרה אמונתו שאכן הדגיש את ובמתינות, הזדמנות חד־פעמית לשלום ולשינוי המציאות המדינית במזרח התיכון. הוא לא הציע הצעות קונקרטיות, אך מתח ביקורת על ההנהגה ודרש "לצאת לדרך" ולפעול למען שינוי דמותם של העם והארץ. אין זה מאמר "יוני" במפורש )בדיעבד, אפשר למצוא בו סממנים "יוניים", אך אפשר לראותו גם כמאמר ביקורתי של חבר רפ"י

עמוס אילון, "המנצח הנבוך", הארץ, 21.6.67. .20יצחק אורפז, "הרחוב שאג מי לא ירא?", הארץ, 8.9.67. .21

יונה הדרי, משיח רכוב על טנק, ישראל 2002, עמ' 139-130. .22מעריב, 7.7.1967. .23

משה שמיר, נתן אלתרמן המשורר כמנהיג, תל־אביב 1988, עמ' 116-115. .24

הראל להב126

או מהשטחים לנסיגה קריאה עדיין בו אין המפא"יניקית(. המדינה הנהגת על להענקת זכויות ליושבים בהם, אך עם זאת, יש בו אזהרה מפני רעיונות מדיניים העלולים לפגוע במוסריותו של עם היהודי.25 בעקבות הפולמוס שהתעורר לאחר של לזה דומה סופרים עמוד בספטמבר פרסם הארץ כאשר אורפז, של מאמרו מעריב, יזהר לא לקח בו חלק ולא טרח להביע בו את דעתו.26 אם כך, תגובתו של אינה הפרק, בתחילת המצוטטת הסיפוח", משוררי "על מאמרו לפרסום סימון מפתיעה: סוף־סוף, הנציג הבולט ביותר של דור הפלמ"ח, חתן פרס ישראל, שהוכיח כנגד חבורת הסופרים בחריפות יוצא עוד במלחמת העצמאות, מוסרית יושרה והמשוררים שהתאחדו סביב רעיון של ארץ־ישראל השלמה, ועושה זאת באריכות ובבהירות התורמות רבות להגדרת הגישה ה"יונית" לסכסוך ולכיבוש )יזהר, ששלח את המאמר בעת ששהה בארצות־הברית, קרא לו "שלום או סיפוח", אך מישהו במערכת הארץ שינה את שם המאמר ל"על משוררי הסיפוח"(. במאמרו לעג יזהר לאלה הקוראים לסיפוח השטחים הכבושים באופן מיידי, מבלי להתחשב בדעתו והדגיש שלא הם העיקר, אלא ובדעתם של האנשים היושבים בהם, של העולם

האנשים היושבים בהם, שאין למדינת ישראל סמכות מוסרית לספחם אליה:

מרבים לדבר על "השטחים" ומה יעשה בהם, כשהכול יודעים שאין שטחים

אלא יש אנשים. אך קל יותר לדבר על סיפוח שטחים ופחות נוח לדבר על

ומיושבים הם מלאים להפך, ריקים, אינם כידוע אנשים. השטחים סיפוח

בבני אדם מרובים. מי שמציע פתרונות לשטחים מוטב שלא יחמוק: ידבר על האנשים האלה ומה הוא אומר לעשות בהם.27

יזהר: מה בעצם מקנה ניצחון בנשק?!

עוד הוסיף יזהר וטען שמשוררי הסיפוח, המתעלמים מתושבי השטחים, מגייסים לעזרתם את התורה והכתובים כדי להצדיק את תביעתם לשלטון בארץ־ישראל השלמה. לדעתו, אסור לעם היהודי להיות כובש השולט על הפלסטינים, אלא יש להגיע עמם להידברות ולשתף אותם בקבלת ההחלטה על עתיד השטחים. אנשי

ס' יזהר, "ישראל שיכולה להיות". מעריב, 7.7.1967. .25"רב שיח: השטחים והערבים החדשים בעיני סופרים", הארץ, 29.9.67. .26

ס' יזהר, "על משוררי הסיפוח", הארץ, 8.12.67. .27

127לפולמוס אלתרמן־יזהר היה תפקיד מכונן בהגדרות החדשות של ימין ושמאל

ארץ־ישראל השלמה מתעלמים, לדעתו, מהמציאות ואינם מבינים את הדילמה יתרה הכבושים. בשטחים החיים הערבים עם בשלום לחיות כיצד העיקרית: מכך, הוא יוצא כנגד הטענה שניצחונה של ישראל שינה את המציאות במזרח התיכון ומקנה לה חזקה מדינית על שטחים בהם יושבים ערבים מאז ומעולם.

לדעתו, השתלטות כוחנית זו תביא להשחתת ערכי המוסר של עם ישראל:

מה בעצם מקנה ניצחון בנשק? אלו זכויות? אלו הצדקות? אם יש עיקור

משמעות לצמד המוזר: הכרעה בכוח וזכות צדקה? ]...[ האם קונים אדמה

בכוח? לא שלא קרה דבר כזה ולא שלא עשינו ככה מאז ומעולם - אלא אם

נכון שאנחנו נתפוס שטחים ונישאר תמימי מבט וזקיפות קומה אנושית?

ומהר בהכרח אותם לומדים משלו. עקרונות כיבוש, לכל לכיבוש, כי ]...[

למדי. גם שסבורים בהתחלה שאפשר יהיה להימנע מהם. וגם שמתחילים

כיבוש אכזרי כל הגיונו של נועם. ובדרכי בנוכחות עקיפה לכאורה אחרת

היו, לא ומעולם אין, בזה? בוחרים לזה? מוכנים אנחנו האם ומתאכזר.

כובשים מתוקים... והאם מוכנים לקבל עקרונות של עם כובש. אני לכשעצמי אינני רוצה להיות כובש בה במידה שאינני רוצה להיות נכבש.28

של מצבם עם ההזדהות היא יזהר של במאמרו החשובים הדברים אחד אונים חסרי ונותרו ישראלי בכובש ירדני הכובש את שהחליפו הפלסטינים אל מול המצב החדש שנוצר. בנוסף מדגיש יזהר, שתומכי שלמות הארץ אינם מציעים הצעות קונקרטיות ופרקטיות לגבי גורל הערבים היושבים בשטחים. זהו, בניגוד לדבריהם, חטאם העיקרי העומד בסתירה לדרכה של הציונות עד 1967. את דבריו הוא חותם בהצהרה: על שני העמים להתקרב, לנסות להבין אחד את השני, ובשל האחריות שהטיל הכיבוש על כתפינו, על הצד החזק והכובש לגלות

יושר ומוסר דגולים במיוחד:

ככל זה... סובב זה וגם זה אצל זה גם ביחד להיות יצטרכו אלה עמים שני

שיקדימו ללמוד לדעת ייטב לשניהם: לפנות זה אל זה במקום לקום זה על זה.

לוותר בכל מה שאפשר ולקבל כל מה שאינו ניתן לפשרה, מודים בזכותו של

זה קל, בוודאי שאין כל אחד להיות שונה. בלי לעשות מזה סיבה להשחיתו.

נוח מזה השאר לבדך וקח לך הכול, אלא שזה אינו ניתן, גם אם מעורר לחמוד.

שם. .28

הראל להב128

עלינו. השאלות הכואבות שלנו שני הצדדים נשאלים, אלא שהאחריות רבה

והמתקיימת והקצרה שבדרכים, ונפתלת - אבל הישרה דרך ארוכה זו הרי מכולן, זו של יושר הלב.29

דיין הכיר בהשפעה שיש לאלתרמן וליזהר

ניתן, אפוא, לראות את מאמרו של יזהר כמאמר מכונן של הגישה ה"יונית" בשל מעמדו הספרותי, הציבורי, ובשל נכונותו להתייצב כנגד רבים מחבריו לדרך.30 ומשמשים רלוונטיים הכיבוש כנגד וטיעוניו שאלה מאף מתחמק אינו הוא לדמוגרפיה העתידית של המדינה מודע יזהר היום.31 עד הכיבוש, את מתנגדי ולהיבטים הביטחוניים של הכיבוש, ומגלה הבנה עמוקה לפחדם של הפלסטינים מפני המצב החדש ולבעיית הפליטים שהחמירה בעקבות המלחמה. יזהר ראה ולכן, באשמתם. שלא אליהם התאכזרה שהמציאות אדם בני בפלסטינים מוטלת עלינו האחריות לדאוג לעם הזה שכבשנו ועל בתיו ושדותיו השתלטנו. אחריות זו היא המבחן האמיתי שהעמידה המלחמה בפנינו, היא הקרב הגדול אותו אנו צריכים לנהל, וכאמור, מי שאינו מבין זאת - ובמיוחד חבריו הסופרים והמשוררים - חוטא לאמות המוסר היהודיות והציוניות, שהתבססו תמיד על

הניסיון למצוא "דרך אחרת", כזו שאינה פוגעת בעם אחר.ולמושא הישראלי השמאל של המכונן למאמר במהירות הפך יזהר של מאמרו לביקורת והתנגחות מצדה הימני של המפה הפוליטית.32 אין זה מפליא שאלתרמן,

בכיר המייצגים של "משוררי הסיפוח", הקדיש למאמר זה תגובה נרחבת במיוחד.גם התייחס הסיפוח", משוררי "על פרסום לאחר ימים חמישה ב־13.12.67, בינו שהתעורר ולפולמוס יזהר של למאמרו רפ"י, בוועידת בנאומו דיין משה ובין אלתרמן, ואמר: "עתיד השטחים לא יקבע בטוריו של אלתרמן ובטח לא

שם. .29ראו החלוקה שעושה דן מירון ביחס לסיפוח השטחים בין סופרי "דור תש"ח" לסופרי "דור .30

המדינה": דן מירון, "תעודה בישראל", בתוך: נוגע בדבר, תל־אביב 1991. עמ' 378-375.המאמר נכלל באסופת המאמרים "כיבוש וסירוב". האסופה יצאה לאור מטעם תנועת "יש .31

גבול", ביוני 2006. ראו תגובותיהם של יוסף אורן, "מה שהיה צודק בתש"ח פסול בתשכ"ח", הארץ, 15.12.67; .32חיים גורי, "ס' יזהר ומשוררי הסיפוח", למרחב, 29.12.67; משה ז"ק,"לא סיפוח ולא נסיגה",

מעריב, 29.12.69.

129לפולמוס אלתרמן־יזהר היה תפקיד מכונן בהגדרות החדשות של ימין ושמאל

במאמרי יזהר, עתיד השטחים ראוי להיקבע על ידי הממשלה והממשלה בלבד." אמירה זו מוכיחה שגם דיין הבחין, בחושיו המחודדים, בהשפעתם הרבה של שני

כותבים אלה על המרחב הציבורי בארץ.)33(

"משפט המשחק"

"אכן, לשיא הלהט מגיעים בעלי התוכחה שעה שהם נותנים בפי יריביהם טענות שאינם קיימות כלל על־מנת לקום ולערער עליהן. כך גם יזהר, שעה שהוא שולל בזעף טענות כגון 'מה היה קורה אילו הם ניצחו?' או 'מי התגרה והתחיל? מי רצה שלום ומי הדליק מלחמה?' האומנם אין הוא חס לא על הזמן לא על הטרחה ולא על העברית הטובה כדי להתווכח עם דיבורים של סרק? האומנם הוא סבור כי שעה שהוא מייחס ליריביו טענות אלו הוא מדבר לעניין?"34

שבוע לאחר פרסום מאמרו של יזהר בהארץ, הופיעה תגובתו של אלתרמן מעל מעריב. אמנם, יזהר לא הזכיר במאמרו משוררים ספציפיים ובוודאי שלא דפי מובילים עצמו ליזהר וההתייחסות חריפותה התגובה אך עצמו, אלתרמן את

להשערה שאלתרמן ראה בעצמו את כתובתו העיקרית לטענותיו של יזהר.אלתרמן, שכאמור לעיל התנגד לתפיסה שראתה את הסכסוך על אדמות אלה כטרגדיה שבה ישנם שני צדדים שווים השקועים בה, וראה בה איום על הציונית וכהכחשה של כל המפעל הציוני,35 הקדיש את כל מאמרו ליזהר והתבטא כנגדו כדי ותוך מהמאמר, שלמים קטעים העתיק כדרכו, ביותר. נחרצת בתקיפות העתקתם רשם הערות, אותן שילב במאמר התגובה. בפנקסיו הוא מציין שיזהר חוזר שוב ושוב על דבריו ובעצם נע בטיעונים מעגליים שאינם מתייחסים לכך, שישראל כבשה שטחים ושלטה על המוני ערבים, גם לפני המלחמה. את מרב זעמו עורר יזהר משום שסילף, לדעתו, את דבריהם של התומכים בסיפוח והציג אותם כחסרי לב ומוסר.36 אלתרמן החשיב את העימות עם יזהר, בדומה ליחסו לוויכוח שניהל עם עמוס עוז, מספר חודשים מאוחר יותר, משום שהבין שניצב

33. ארכיון מפלגת העבודה, בית ברל. סימול: 5-1-1967-17.נתן אלתרמן, "משפט המשחק" מעריב, 15.12.67. .34

דן לאור, המאבק על הזיכרון, תל־אביב 2009, עמ' 230. .35פנקסי העבודה של אלתרמן, ארכיון אלתרמן, מרכז קיפ, אוניברסיטת תל־אביב, 15:9.1-1-13. .36

הראל להב130

מולו סופר בעל שם שדבריו אמורים להשפיע על דעת הקהל עקב מעמדו הציבורי בקרב הציבור הוותיק בארץ.37

ייתכן שעוצמת תגובתו של אלתרמן כלפי יזהר מוסברת בהקשר לכך שהיה זה שניהם לשעבר, מפא"י - מחנה מאותו באו שניהם המשפחה". "בתוך ויכוח היו מחסידי בן־גוריון במפא"י, ושניהם היו מאנשי הרוח הבולטים שייצגו את מפא"י, בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה: אלתרמן עשה זאת מעל דפי העיתון ב"טור השביעי", ויזהר היה חבר כנסת מטעם מפא"י והשתייך לקבוצת צעירים שהיו קשורים לבן־גוריון עצמו. כמו כן, חלקו יזהר ואלתרמן דבר משותף נוסף: במלחמת השחרור היו שני אישי הרוח הבולטים ביותר ומי שעיצבו את

הרוח המוסרית של צה"ל ושל המדינה החדשה.38 לראשונה, מצאו עצמם אלתרמן ויזהר משני צדי המתרס, וכדרכם של "ויכוחים בתוך המשפחה", גם ויכוח זה התאפיין בתגובה אישית ולא רק אינטלקטואלית,

מצדו של אלתרמן, שהיה בה כעס ועלבון.39

מוסר והסתאבות

אלתרמן הציג את יזהר באור מגוחך. הוא קובל על כך שחסידי הגישה ה"יונית", באנושיות המתייחסים - לטובים הוויכוח את מחלקים וחבריו, יזהר כלומר לפלסטינים, ולרעים - הרואים רק את האדמה ולא את האנשים החיים עליה. על פי אלתרמן: "חלוקה זו היא כה ברורה ומוחשית עד כי דומה שאין טעם לערער כל את מעלה הוא זו הצהרתו כדי תוך אולם המקובל",40 ההיגיון בדרכי עליה

והוא מחליט להחיות את הנער ובין הנער בין הכותל "סופר צעיר קם לשפוט לאור, דן .37ולהמית את הכותל", הארץ, 19.4.2010.

דב סדן, "על זאת", דבר, 18.3.1949; להרחבה: מנחם פיינקלשטיין, "הטור השביעי ו'טוהר .38הנשק' - נתן אלתרמן על ביטחון מוסר ומשפט", משפט וצבא א' 2009, עמ' 148 ) הערות

.)406-405במאמר עברון ובועז מגד לאהרון התגובה לעומת ליזהר, התגובה בין ההבדל את ראו .39"שכרון המוכיחים", מעריב, 13.10.67, ולתגובה לעמוס עוז במאמר "המערכה על השלום", מעריב, 1.1.1968. התגובה היחידה, המזכירה את התגובה ליזהר, היא התגובה לאריה לובה

אליאב, במאמר "ההובי החדש", מעריב, 27.2.1970.נתן אלתרמן. "משפט המשחק", מעריב, 15.12.67. .40

131לפולמוס אלתרמן־יזהר היה תפקיד מכונן בהגדרות החדשות של ימין ושמאל

הטיעונים המשמשים אותו להצדקת הנוכחות הישראלית בשטחי הגדה ולסתירת הטענות של אלה המתנגדים לכך.

בהמשך המאמר אלתרמן "מטפל" ביזהר עצמו, ומול כל טיעון משלו הוא מעמיד טיעון הבא לסתור את דבריו ומנסה להציגם בצורה מגוחכת. הוא מזכיר ליזהר שארץ־ישראל לא הייתה ריקה כאשר הגיעו ראשוני הציונים להתיישב בה, כלומר שגם ההתיישבות העובדת בארץ, ממנה בה יזהר עצמו, נעשתה על חשבון התושבים הערבים. מה ההבדל, אם כך, בין 1948 ל־1967? ומדוע רואה יזהר את ההתיישבות, עד קום המדינה, כמוסרית ואת השליטה בשטחים שנכבשו במלחמה כלא מוסרית? זהו משחק מוסרי אינטלקטואלי הבא ליצור הפרדה מלאכותית בין שטחי המדינה לשטחים הכבושים, ועליו יצא קצפו של אלתרמן )ומכאן גם שם המאמר, "משפט המשחק"(. בהמשך דבריו, מזכיר אלתרמן ליזהר כי מי שרצה ארץ ריקה יכול היה של דרכה מראשית כלומר, המיושבת. לארץ־ישראל לבוא ולא באוגנדה לבחור זה בה שיושבים מי חשבון על יבוא ההתיישבות מעשה כי היה ברור הציונות, מכבר. את סוף מאמרו מקדיש אלתרמן להתמודדות עם הדיכוטומיה שיוצר יזהר

בין השליטה על השטחים להסתאבות המוסרית של העם היהודי.

שווה־זכויות ערבי מיעוט של מציאותו כי להאמין הרשות אפילו לנו יש

של מדרון בבחינת לא היהודי לעם יהא וריבונית שלמה יהודית במדינה

הסתאבות, אלא בגדר מבחן מוסרי, אשר האומה עתידה לעמוד בו בכבוד ואולי להיות בכך מופת לרבים.41

בנושא מוסריותו של השלטון דרך" מוסרי "מורה אלתרמן, שזכה למעמד של הצבאי על היישובים הערביים, לפני מלחמת ששת הימים, חשב שאפשר יהיה לשמור על המוסר ועל ערכי העם היהודי למרות השליטה על המוני הפלסטינים. הוא ראה בכך הזדמנות לשפר את היחסים בין הערבים ליהודים ואף חשב שניתן חזון אמנם זהו כי אלתרמן, הדגיש לבסוף, טובה. שכנות ליחסי עמם להגיע

לעתיד, אך זהו חזון היכול להשתלב ב"חזון נביאי ישראל".

שם. .41

הראל להב132

סיור של השניים ברחבי הגדה - והפולמוס המכונן בעינו

כשנתיים לאחר המלחמה, ערכו אלתרמן ויזהר סיור ברחבי הגדה, ביוזמתו של בשטחים, הממשלה פעולות במתאם מלווים כשהם דיין, משה הביטחון, שר ביותר והגורליות המרכזיות הבעיות באחת דעת מרחיב "שיעור ורדי. רפאל הסיור, שנמשך כל במשך לאחר שהסתיים.42 הסיור, את יזהר כינה שלפנינו," כאשר השטחים. עתיד לגבי בוויכוחים ויזהר אלתרמן עסקו אחדות, שעות הגיעו השלושה לאזור שכם והשקיפו על הנוף המרהיב לכיוון בקעת הירדן שאל אלתרמן את יזהר: "נו, את זה אתה מוכן להחזיר?" יזהר לא מיהר להשיב, אך

תשובתו, ככל הנראה, הייתה שלילית.43שנתיים לאחר פרוץ הוויכוח, עדיין דבקו שניהם בעמדותיהם הראשוניות. הסיור מדגיש את חשיבותם של שני אישים אלה בתנועת העבודה ובזירה הציבורית בארץ וחשיבות עמדותיהם בוויכוח על עתיד השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, שהגדיר מחדש את הימין והשמאל במדינת ישראל, ואף גרר בעקבותיו לעומת ימין, מצד אמיתית וציונות הארץ אהבת פטריוטיזם, כגון: מושגים מוסריות, הומאניות וחתירה לשלום, משמאל. ויכוח זה מלווה את מדינת ישראל בין במאבק נזנחו וערכיות חינוכיות כלכליות, חברתיות, ועמדות היום, עד לכן, טריטוריאלית. בפשרה המצדדים לבין השלמה בארץ־ישראל המאמינים

הפולמוס בין אלתרמן ליזהר בנושא זה, הוא פולמוס מכונן.

.Arc 177 * 4 ,מכתב לרפאל ורדי, 18.6.1969. ארכיון ס' יזהר, הספרייה הלאומית ירושלים .42מתוך שיחה עם רפאל ורדי. מתאם פעולות הממשלה בשטחים בשנים 1974-1967. .43

133לפולמוס אלתרמן־יזהר היה תפקיד מכונן בהגדרות החדשות של ימין ושמאל

ביבליוגרפיה

ארכיון אלתרמן, מרכז קיפ, אוניברסיטת תל־אביב.ארכיון ס' יזהר, הספרייה הלאומית ירושלים.

אלתרמן, נתן. "כתבים מתוך החוט המשולש", מעריב: 7.4.1967 - 27.2.1970.יזהר, ס'. "על משוררי הסיפוח", הארץ: 15.12.1967.

עיתונות:הארץ, דבר, מעריב, למרחב.

ספרים:הדרי, יונה, משיח רכוב על טנק. ירושלים: הקיבוץ המאוחד, 2002.

לאור, דן. המאבק על הזיכרון. תל־אביב : עם עובד, 2009.נאור, אריה. ארץ־ישראל השלמה. חיפה: זמורה ביתן, 2001.שגב, תום. 1967: והארץ שינתה פניה. ירושלים: כתר, 2005.

שמיר, משה. נתן אלתרמן המשורר כמנהיג. תל־אביב: זמורה ביתן, 1988.

מאמרים:לאור, דן. "סופר צעיר קם לשפוט בין הכותל ובין הנער והוא מחליט להחיות את הנער ולהמית

את הכותל". הארץ, 19.4.2010.בשנות והפוליטית הספרותית דרכו להבנת כמקור אלתרמן. של העבודה "פנקסי דן. לאור,

המדינה". בתוך: דברי הקונגרס העולמי ה 9 למדעי היהדות. ירושלים: 1985. מירון, דן. "תעודה בישראל", בתוך: נוגע בדבר. תל־אביב: זמורה ביתן 1991. עמ' 382-339.

מוסר ביטחון על אלתרמן נתן - הנשק' ו'טוהר השביעי" מנחם."הטור פיינקלשטיין, ומשפט," משפט וצבא א' 2009.

n

האמנות בעידן הגלובליזם

האש הגלובליסטית אחזה בשדה הישראלי הצמא כל כך לקשר עולמי; הקץ ל"כאן לא שם"

גדעון עפרת

אותם מדרחובים; כאילו מעולם לא יצאת מעירך. ככל שתרחיק תישאר באותו מקום ממנו באת. העיר שם היא אותה העיר כאן, ולהפך. אותם גורדי שחקים, אותם חנויות. אותן הדרך. אם על פונדקים אותם מהירים, כבישים אותם גורמה, אותם קניוני "בנטון"... אותו שלל מסעדות ,"H.M” ,"Zara" מותגים -

ענק... ברוכים הבאים למדבר של הגלובליות.בשנות ה־80, עוד התחרינו זה בזה מי קרא יותר כתבי־עת לאמנות, אמריקאיים נישאים על בעיקר. המתח הדואלי - שם־כאן - היה בשיא אונו. אלא שמאז, "טוויטר", "פייסבוק", "יו־טיוב", )"גוגל", וב"איי־פון" במחשב האינטרנט גלי כי ה"שם" הוא כאן, בכל עוד אחר ה"שם" הנחשק. דולקים "ספייק"...(, איננו שהרי, לאתר". הפך "המקום אחרת? בהזדמנות זאת הגדרנו איך ורגע. רגע ה"כאן" נמוג ופג בין פזמוני העולם של ה־MTV, או במהלך ההתוודעות הגואה "Discovery"( ווירטואליים ריאליים במסעות או בסינמטקים, העולם לסרטי הנמכרים אקזוטיים ופירות ירקות בדין או ,)"National Geographic"והאוניברסלית האורבנית השפה בפני ההתבטלות - כאמור - או במרכולינו, החד־ממדית. בעידן השיא )וערב הדעיכה( של המודרנה - שנות ה־60 - הודיעו

ד"ר גדעון עפרת הוא חוקר תרבות והיסטוריון של האמנות.

135האש הגלובליסטית אחזה בשדה הישראלי הצמא כל כך לקשר עולמי; הקץ ל"כאן לא שם"

והזהירו אותנו מפני "האדם גלובלי" "כפר יודעי דבר בהתרגשות שאנחנו לנו ואזרחים גלובלית אחת עיר ואנחנו האלפיים בשנות אנו והנה, החד־ממדי". עוד במחצית שנות ואדורנו, הורקהיימר וכפי שהבחינו הוויה חד־ממדית. של אז והשלטון. ההון ברית את משרתת חד־ממדיות הקודמת, המאה של ה־30 הזהירו אותנו אלה מפני פאשיזם האורב לחד־ממדי; היום אנחנו יודעים, שגם

הדמוקרטיה הקפיטליסטית הנאו־ליברלית בכוחה לחשוף פני מפלצת.דומה שהייתה זו נירה יצחקי, בעלת גלריה "שלוש" )אז, ברחוב חיסין 5(, שהרימה עוד - להאמין לא - זה היה הישראלי. האמנות עולם של הגלובליות נס את ב־1989, כשהחלה עובדת בתל־אביב עם קבוצת אמנים מזרח־גרמנים, שפעלו זמן קצר לאחר מכן, לאחר R. Penk הנאו־אקספרסיוניסט. תחת הנהגתו של שכבר החלה משתתפת בירידים בינלאומיים, היא הציגה בגלריה התל־אביבית נוצצים בינלאומיים אמנים אתם(, ביחד )ולעתים לישראלים במקביל שלה, וויליאם פלנזה, ג'אומה רנו, פטריק אולמן(, מיכה עם )תערוכה כפיסטולטו קנטרידג' ואחרים. המותגים הגיעו ארצה ואת הזרם כבר לא ניתן היה לעצור. נחום, להבדיל גלריה אחת ברחוב רק עדיין )אז "דביר" גלריה ב־1995, החלה משלושה החללים העכשוויים בין תל־אביב ליפו( במהלך מקביל, כשהיא מציגה בינות לתצוגות של האמנים הישראלים - את מירצ'ה קנטור, קלר פונטיין, -כשפתחה וכך, סולאקוב. נדקו ואת ווינר לורנס מונק, ג'ונתן גורדון, דגלס עירית זומר בשדרות רוטשילד )אז, עדיין במרתף הסמוך לרח' בצלאל יפה( את הגלריה שלה ב־1999, היא הצהירה במפורש על קו בינלאומי, תוך שהיא משלבת בתצוגות הישראליות את תערוכותיהם של וולפגנג טילמנס, רינקה דייקסטרה, הוגו רונדינונה ונוספים. גלריות דוגמת "נוגה" עלו אף הן על אותו מסלול )גלריה טורונטו, של הזיקוק בתי במרחב תאומה גלריה פתחה אף השכנה מ" "ג'ולי מרכז אמנותי שוקק(. השתתפות בירידי "באזל", "ארמורי" )ניו־יורק( וכו' הפכה לנוהג ישראלי קבוע, שכדוגמתו לא הכרנו בעשורים קודמים. אם אינני טועה, צקי רוזנפלד מגלריה "רוזנפלד" )אז, עדיין ברחוב דיזנגוף( היה ראשון בנושא

הירידים, ולו בזכות אחותו המתגוררת בארצות־הברית.

לא עוד המסר "כאן לא שם"

לא עולם האמנות הישראלי. אם גדול של כל הנתונים הללו התחברו למפנה שיטפון, הייתה זו אש בשדה קוצים. האש הגלובליסטית אחזה בשדה הישראלי

גדעון עפרת136

הצמא כל כך לקשר עולמי. הלהבות הללו הגיעו עד מהרה למוזיאון הרצליה, שבניהולה של דליה לוין. המנהלת, בעלת החושים החדים להתנהלות עכשווית נכונה, מיהרה לשלב ב"אשכולות" של תערוכות המוזיאון אמנים בינלאומיים. נוספים, שולבו בתערוכותיו וזכה לחללי תצוגה מאז שופץ המוזיאון ב־1997, ווייס, קימיקו זיגמר פולקה, פיטר פישלי ודיוויד אין־ספור אמני חו"ל, ובהם: יושידה, ינקה שוניברה, הודו רודינונה, רינקה דייקסטרה, דגלס גורדון, מריאלה מאוד. ומוערכים ידועים הגדול חלקם עשרות, נוספים, ורבים־רבים מוסלר ישראל, מוזיאון - הירושלמית הפריפריה את הרצליה של לפריפריה הוסיפו עם החיזוק המשמעותי של רכישה ותצוגות של אמנים עכשוויים )תחת שרביט לעומת לכם תפנית של ממש והרי - לנדאו( סוזן אוצרותה האסרטיבית של המדיניות המאופקת )בהיבט הבינלאומי( של מוזיאונים וגלריות בישראל, עד

שנות ה־90. העשור ידי על אפוא, הוכשרו, הישראלי האמנות עולם של האלפיים שנות הקודם לכיוון של זהות גלובליסטית בלתי מתבדלת. לא עוד המסר של "כאן לא שם" נוסח "דלות החומר" 86, אלא להפך: "כאן, שם ובכל מקום". גם לא עוד המאמץ הזכור משנות ה־80-70, לייסד "מושבות ישראליות" של אמנים החיים המכירות של המערביות הענק חברות החדש, הגלובליסטי בגל בניו־יורק. רק זה היה בתל־אביב. סניפים פתחו - ו"כריסטיס" "סותביס" - הפומביות עניין של זמן עד שבית המכירה הישראלי "מונטיפיורי" יערוך ב־2011, מכירה הישראלי המכירות בית ואילו "בונהמס", הלונדוני המכירות בבית מקבילה "מצא" יערוך בתחילת 2012, מכירה מקבילה בבית המכירות הפאריזאי הנודע "Drouot". סוחרי אמנות ישראלים, דוגמת "לושי" )"פטר ולושי - פרויקטים", בתל־אביב, "מינוטאור" לגלריה בנוסף )שבבעלותו, לוביץ ירון או תל־אביב( שתי גלריות בפאריז(, ייבאו אמנים בינלאומים ארצה וייצאו אמנים ישראלים לחו"ל. מוזיאון "על התפר" בירושלים, בניהולו ואוצרותו של רפי אתגר, הציג ביותר הנוצצים באמנים עתירות חברתיות, נושא תערוכות בירושלים ומציג יחד. במקביל, עלייה מספרית גם והרחוק ובמזרח, הקרוב של העולם במערב בתערוכות ישראליים אמנים של נוכחותם את אפיינה ביותר משמעותית מרכזיות בחו"ל. לשם הדוגמה, בבייאנלה בוונציה של 2011, הציגו הישראלים הפולני(, )הביתן ברתנא יעל הישראלי(, )הביתן לנדאו סיגלית הבאים: אירועים )ה"ארסנלה"(. גל דני הבינלאומי(, האיטלקי )הביתן פאסט עומר או ובינלאומית( ישראלית לחילופין, שהיא, אצירה )עם "ארט־פוקוס" מסוג "הבייאנלה של הים־התיכון" )באוצרותו של בלו סמיון פיינרו( מארחים אמנים

137האש הגלובליסטית אחזה בשדה הישראלי הצמא כל כך לקשר עולמי; הקץ ל"כאן לא שם"

בינלאומיים, תופעה שסנוניותיה עוד ב"אירועי תל־חי" מראשית שנות ה־80, באוצרותו של אמנון ברזל. מוסדות כמו קשתו"ם )קשרי תרבות ומדע, משרד רבקה של בניהולה - "ארטיס" או גמזו, רפי של בניהולו - הישראלי( החוץ סאקר, מארגנים ביקורים של אוצרים ומנהלי מוזיאונים וגלריות מרחבי העולם באקדמיות נחשבים חו"ל אמני ואירוח סטודנטים חילופי מדיניות בישראל. לאמנות )"בצלאל", "שנקר"( הפכה לנוהל של קבע. ובקיצור, יותר משאנחנו על

המפה, המפה בנו ואנו בה.

שיגור פרחי אמנים לממסדי ההכרה האמנותית

בטרם תתפרצו בתרועות שמחה וגיל, שאלו את עצמכם: כיצד נראית האמנות של בגלריות השנתי הסיבוב את מחמיצים שאינכם אתם, הגלובליזם? בעידן צ'לסי ווויליאמסבורג, לונדון, ברלין, פאריז ובתערוכות הבינלאומיות המרכזיות - אין ספק ששמתם לבכם לתופעה העכשווית המדכדכת של השוויון הבינלאומי: התצוגות בכל כמעט בשיממונכם אתכם המותירה חד־זהותית בינונית אותה כה ממוסחר, כה הפך הבינלאומי האמנות עולם לעולם. מסביב העכשוויות נשלט על ידי כוחות המכירה והשיווק, עד כי עטה מסכות זהות על פניהם של נשאבו לכך, שהתכוונו מבלי התצוגות. חללי את המציפים האמנים אין־סוף מתכוני הסיום, תערוכות שמוכיחות וכפי לשיטפון, לאמנות האקדמיות גם "האמנות הנכונה" - זו שתעמוד במבחן ציידי הכישרונות הצעירים - הם עיקר ההיצע האקדמי. מסלולי התמחות של "לימודי המשך" הפכו למסלולי שיגור של פרחי־אמנים אל ממסדי ההכרה האמנותית. אני חוזר על דברים שכתבתי בנושא

הצלחה אמנותית בשנות האלפיים:

לקראת שנות האלפיים, השתנה אופי האקדמיה לבלתי הכר: אצלנו, היו

האקדמיה מורי ה־70 בשנות שהפיקו הקידום תערוכות תחילה, אלה,

אמביציוזית, אקדמית תעשייה יותר, מאוחר ובוגריהם. לתלמידיהם

בפני בוגרים מדי שנה, הציבה אינספור ותמנונית, המנפקת אגרסיבית

הצלחה. ובפני תלמידיה, מדעת או שלא מדעת, תעודה חדשה: עצמה

את יצלח אם יימדד הבוגר, - קרי המנופק, המוצר של ערכו מעתה,

פרסומי בעוד וכך, המוזיאון. או הגלריה חוף אל ויגיע הגמר תערוכת

האקדמיה מתגנדרים בנוצות הבוגרים "שעשו את זה", הכשרת התלמיד

גדעון עפרת138

לתערוכת הגמר הפכה להכשרתו לכיבוש יעד: לצוד את עין/לב בעל/בעלת

הגלריה ו/או מנהלת המוזיאון הפריפריאלי של הצעירים; לאלף את האמן

לא ."in"וה הקדמה בחוגי פתיינית חזות בעלי מושאים ליצירת הצעיר

עוד מי אני ומה אומרת יצירתי על חיי ועל עולמי הסובב, כי אם הבטחת

ק ספ ביקרו. פרח־האמן הצעיר בבחינת חפץ החפץ אשר ה"צבע טרי"

מוצרים "נכונים". ולכן: פרח־האמן הצעיר הוא עצמו כמוצר שאותנטיות

ממנו והלאה. מניה וביה, תערוכת הסיום הייתה לחנות ממכר לקניינים:

צדת - הצלחת, משמע - צלחת. צליחה מהירה, כמובן: שהרי, האתגר

הוא להצליח מוקדם ומהר ככל האפשר. תהליכי הבשלה איטיים? העמקה

הדרגתית אל שכבות־עומק של ידע עצמי ומקצועי? עזבו אותנו מכל זה:

אנחנו צולחים, אנחנו רוצים להגיע, וכל הממהר זוכה. "פרס גוטסדינר"

ממתין לצולח. מהר פן תאחר. ]...[ האקדמיה - כיצד תפתה זו את פרח־

האמן לבוא בשעריה בימים בהם טושטשו גבולות האיכות )וטיב המורים(

בין האקדמיות השונות המתחרות זו בזו על לב המועמדים? הנה הפתרון:

הם הלא פחות, לא השמים, מפתחות את לפרח־האמן תציע היא מפתחות התהילה.1

הפלורליזם טוב לשיווק האמנות

של הגמור הפלורליזם לכאורה, הגולבליסטי? ההצלחה מתכון נראה כיצד אך אלא, המתכון. מושג של המוחלטת סתירתו הוא העכשוויות האמנות שפות שההפך הוא הנכון. אין כמו הפלורליזם כמשרת את שיווק האמנות. זהו, קודם כל, פלורליזם בתחומים הנזילים והפתוחים מאד של הפיגורטיביות. ההפשטה כמעט שאינה נוכחת. ההפשטה אינה נמכרת טוב. מעולם לא היה מעמדה של יותר. אמת, גם הווידאו אינו נמכר, עדיין אינו ירוד קבוצת "אופקים חדשים" "עכשוויות", המסמן כקישוט מתפקד שהווידאו הוא, הרושם אצלנו. נמכר שגלריות מתגנדרות בו פה ושם, אך מקומו האמיתי בשולי הקורפוס המרכזי של "אמני הגלריה" )אפשרות כלכלית נוספת: הצגה מקבילה של צילומי "סטילס"

עפרת" גדעון של "המחסן האתר: בתוך אמן", אני משמע מצליח "אני מאמרי, ראו .1)קטגוריה: ציור עכשווי(.

139האש הגלובליסטית אחזה בשדה הישראלי הצמא כל כך לקשר עולמי; הקץ ל"כאן לא שם"

יותר אך ואחרים(. סלווין רן רובנר, מיכל מקרי ראו - הווידאו עבודת מתוך מכל, הפלורליזם הלשוני של האמנות העכשווית נע בין סוג של ריאליזם נאו־אקדמי, ממטבחו של ישראל הרשברג ותלמידיו )הללו אינם מחבבים את המונח לפי ראוי תחליף לו שאין אלא צודקים, הם היסטורית ומבחינה "ריאליזם", וכלה הרפה"2 "המכחול של המינוריים בדימויים המשך צילומים, דרך שעה(, וכו'(. ליבנה יצחק אברמסון, לארי גטר, )תמר נאו־מושגית בפיגורטיביות למותר לציין: בריבוי הפיגורטיבי הנדון ייכללו גם מגמות הנוטות לסוריאליזם,

לאקספרסיוניזם, לסמי־אבסטרקט שבנוסח "דלות החומר" ועוד ועוד.כיוון שהוא מבטיח שקט תעשייתי־ניהולי לאמנות, לאקדמיות טוב הפלורליזם והמשך ההתפשטות הגורפת כוח והון )היזכרו ב"בצלאל" של מחצית שנות ה־70, מזוהר ההיקסמות ימי ציור, ללימודי סירוב של בימים להנהלה, לה, אירע ומה ההיצע, את מאוד מרחיב הוא למסחר. טוב הפלורליזם מזה, יותר המושגיות(. גם מבטיח ולכן אוביקט אמנותי, לבין צרכן בין זיווג של טעם אסתטי מבטיח התרבותן של גלריות והתרבותם של אספנים חדשים. יותר מזה, הפלורליזם גם מבטיח שקט מסחרי, שאין נוח ממנו למערכת: אין בנמצא קבוצת כוח המטילה שתאגד אמנותית כריזמה בנמצא אין רצוי, ובלתי מסוים אמנותי לכיוון צלה

סביבה אופוזיציה למגמות שיזוהו כ"בורגניות".ידי על הבינלאומי האמנות עולם נשלט עוד כל יתקיים הפלורליזם לכן, המסחר וההון, משמע על ידי הגלובליות. וזו, הגלובליות, המעוקרת ממהותה מהברית עם המקום, עם עברו, עם תרבותו האחרת - הגלובליות הזו תמשיך להנפיק מתוכה עוד ועוד יצירות של "כל מקום" שהוא "שום מקום", יצירות גבון, סן־פרנציסקו, ברחובות כולם שלובשים ומכנסיים כחולצות שכמוהן )haute couture( "טוקיו, אתונה, קיטו ותל־אביב. והרי גם "החייטות הגבוההנידונה להנפקה מסחרית, כפי שהוכיח לנו אנסלם קיפר, בתערוכתו העכשווית

במוזיאון תל־אביב.

הפולקלור ורוח העם

ומה "עממית" אמנות יצירת בו תיראה כיצד שום־מקום": שהוא "כל־מקום

ראו ספרי אמנות מינורית, אמנות ישראל, ירושלים, 2010. .2

גדעון עפרת140

הסיכוי שלה להתקיים בו? ב־2002, הוצגה במוזיאון תל־אביב תערוכה קבוצתית בשם "הגובה של העממי". האוצרת, אלן גינתון, קיבצה יחד קבוצה של אמנים ישראליים עכשוויים: ציבי גבע, מאירה שמש, לארי אברמסון, אורי ניר ואחרים, המשתמשים ביצירתם בחומרים ובדימויים של "אמנות עממית": על פי רוב, לקט של מושאים ששימשו אי פעם בעבר שימוש דקורטיבי, אך הושלכו כגרוטאות תרבות וכקיטש, ואשר משמשים עתה כחומרי גלם ליצירה פוסט־מודרנית זו או אחרת. מאירה שמש, לדוגמה, יצרה קולאז'ים ואסמבלאז'ים של בובות פלסטיק ניר פירק קבוצה נכבדה של ואילו אורי המוניות, חרוזי עץ או חרוזי פלסטיק, ענקית להרכיב מהם בקשירות ארמדה על מנת פסלוני־קרן פסוודו־אקזוטיים

של "ספינות", אותן כינה "צי יום כיפור".השאלה על תשובה האלפיים? בשנות העממית האמנות של מעמדה מהו תובעת, קודם כל, שיבה אל שורשי האידאה של האמנות העממית )זו שנהוג לתרגמה כ־art־folk, או כ־primitive art, או כ־popular art(. תחילה, הזיקה ההיסטורית־רומנטית שבין עממיות, עם ו־folk, בבחינת אידאה פילוסופית מושג של ההגליאנית האידאליזציה את זה בהקשר לעצמנו נציין גרמנית. המוסר בשורש השוכנת רוחנית כלליות אותה של העליון כביטוי folkה־

ומפקיעה כל פרט מהתבדלותו האינדיווידואלית:

היסוד הכללי, הרוח, מצוי בתוך כל אחד ובשביל כל אחד ]...[. והכלליות הזו

]...[ היא האלוהיות של העם. ]...[ כמוסריות מוחלטת, ]...[ כחיים המוחלטים

במולדת ובשביל העם ]...[ היא האמת המוחלטת ]...[ וכל אחת מתנועותיה

היא החירות העליונה והיופי העליון ]...[ כי בה־בתוכה בוטלו כל ההבדלים וכל הכאבים.3

האמנות ,folk geistה־ "רוח־העם", של המהותי הביטוי הוא ה"פולקלור" הפילולוגיסטים במקרה, ולא העם. של לב־לבו אל המפתח היא העממית הגל ה"פולק־גייסט" של ינקו ממושג גרים, ווילהלם יקוב הרומנטיים, האחים את רעיון חקירתם של סיפורי עם כאמצעי להבנת ההוויה הרוחנית של עמים, זו

החבויה מתחת לשכבות התחכום התרבותי.

יסעור, הקיבוץ המאוחד, תל־אביב, 1975, עמ' הגל, עורך: אברהם של המדינית משנתו .3 .126 ,124

141האש הגלובליסטית אחזה בשדה הישראלי הצמא כל כך לקשר עולמי; הקץ ל"כאן לא שם"

אידאה חדשה של תרבות, רומנטית במהותה

אך, כידוע, המונח "פולק־לור" - "ידע עם" - הומצא דווקא קרוב ל־50 שנים לאחר וויליאם האנגלי גרים, האחים אגדות של ומעריצם התרבות חוקר ידי על הגל, תומס )Thoms(, אשר במכתב מ־1846 טבע את המילה. היה זה רק זמן קצר בטרם הופץ והועמק בבריטניה חקר התרבויות העממיות על ידי אבות האנתרופולוגיה המודרנית - בראשם ג'ורג' פרייזר ואדוארד ברנט טיילור - והם שביססו, בשחר המאה ה־20, את מעמדה הידוע של התרבות החומרית העממית. ובכל זאת, ניתן המאה סוף שבין בגרמניה, העממית האמנות של האידאה הולדת את לקבוע אידאה תרבות, של חדשה באידאה אפוא, עסקינן, ה־19. המאה למחצית ה־18 גוטפריד יוהן והתרבות של לתפיסת האמנות רבות רומנטית במהותה, שחייבת פון הרדר, אבי הרעיון של התרבות הלאומית. בספרו מ־1791-1784, מחשבות על הפילוסופיה של תולדות האדם, קישר הפילוסוף את האדם לסביבה הטבעית בה הוא צומח וחי. כמוהו כפרח ועץ היונקים מחומרי אדמתם, הנושמים את האוויר הטרנספורמציה סוד וכו'. אותם העוטפים והחום האור את קולטים סביבם, האנושית, הפיזית והרוחנית, בזיקה ההרמונית למקום בו מושרש האדם. "הרחק את בני־האדם מארצם, ושללת מהם הכל," כתב.4 האקלים של טבע המקום מעצב

את תרבות המקום:

עלייתו או שקיעתו של אזור, טבעו ומוצריו, המזון והמשקה שאנשים נהנים

מהם, אורח החיים שמנהלים, העבודות שבהן הם עוסקים, לבושם, אפילו

הרגליהם היומיומיים, אמנותם ותענוגותיהם ]...[ - כולם שייכים לתמונת אקלים בלתי משתנה.5

תנאיה־לכאורה של האמנות העממית

לא במקרה, היה זה גיתה, תלמידו של הרדר, שנשלח על ידי רבו לכפרים גרמניים ההנחה עמדה המהלך ביסוד עממיים. שירים אחר לתור שם מנת על נידחים

4. Johann Gottfried von Herder, Reflections on the Philosophy of the History of Mankind, University of Chicago Press, Chicago, 1968, p. 10.

שם, עמ' 16. .5

גדעון עפרת142

אודות ברית האמנות העממית, העם והטבע. ככל שהתרבות סמוכה לטבע, כך וביה, מוצנעת ההבחנה גובר הסיכוי לאתר בה עממיות, אומרת ההנחה. מניה הדואלית בין "טבע" לבין "תרבות"; ויותר מזה, זכורה הזיקה האנתרופולוגיסטית עוד עממית. תרבות לבין "פרימיטיבית"( )או נמוכה" "תרבות בין המוקדמת תנאיה־ עשרת את לעצמנו ננסח הבה שעה, לפי זו. בעייתית לנקודה נחזור לכאורה של האמנות העממית - סיפורי העם, ריקודי העם, השטיחים הכפריים,

כדי החרס, הרקמות, הפסלונים, המסכות, שירי העם וכיו"ב:אמנות עממית נוצרת בקהילה אינטימית וסגורה, יחסית: שבט, כפר, עיירה; n

רקמה בדואית, )בחברה תוך־קהילתית היא העממית האמנות של הסמליות n

אדומה מסמלת אישה נשואה. כפרים פלסטינאיים שונים מאופיינים ברקמות שונות(;

התחביר של מושאי האמנות העממית הוא קבוע ומונחל מדור לדור; n

האמנות העממית היא תרבות שבעל פה; n

קהילתיים, התנהגות דפוסי ומשרתים שימושיים העממית האמנות מושאי n

חילוניים ודתיים. מקצבי בוקרים, שירי עבודה, שירי לעמל: זיקה מקיימת העממית האמנות

נפחים, מחול קוצרים וכו';חומרי האמנות העממית עניים, על פי רוב, ומקורם בסביבה: חרסית, צמר וכו'; n

האמנות העממית קרובה לטבע ויונקת ממנו; n

האמנות העממית החזותית נוטה לדקורטיביות; n

האמנות העממית נוצרת בידי יוצרים אנונימיים. n

"האמנות הגבוהה" מול האמנות העממית

מאפיינים אלה של האמנות העממית מבדילים אותה, לכאורה, הבדלה דיכוטומית ממה שקרוי "אמנות גבוהה". זו האחרונה עונה ליצירה הקהילתית האינטימית לקביעות עונה ה"גבוהה" האמנות האמנות. של האוניברסליות באידאל הנוסחאתית והא־היסטורית של האמנות העממית באימוץ עקרונות היצירתיות, המקוריות והתודעה של ההיסטוריה. לעקרון ההנחלה מאב לבן ומדור לדור עונה שבכתב" וב"תורה המקצועית האקדמיה ברעיון בתמיכה הגבוהה" "האמנות לקולקטיביות עונה הגבוהה" "האמנות ותוכן. צורה בשאלות ענפה ספרות -שלא החתימה. הזהות, בעל האמן האינדיווידואל, לאמן בסגידה הקהילתית

143האש הגלובליסטית אחזה בשדה הישראלי הצמא כל כך לקשר עולמי; הקץ ל"כאן לא שם"

של הקאנטיאני הרעיון את מרוממת הגבוהה" "האמנות העממית, כאמנות אחת לא נוקטים הגבוהה" "האמנות חומרי תכליתי. והבלתי שימושי הבלתי בחומר "עשיר" - מתכשיטי זהב וכסף, דרך פיסול בשיש ועד צבעי שמן על בד, ודיקט, כי "האמנות הגבוהה" עשויה לאמץ חומרים "עניים" - פסולת עץ אף גרוטאות למיניהן, ניירת משומשת ועוד )ואז היא תיקרא "ארט־ברוט", "דלות החומר" ו"ארטה פוברה"(. בעוד האמנות העממית החזותית היא אמנות ידנית, "האמנות הגבוהה" מרחיבה עצמה גם למכשירנות דוגמת צילום, וידאו, הדפס־ש"האמנות הרי בעיקרה, כפרית העממית שהאמנות אמרנו ואם וכו'. משי שלא ועוד: לפריפריות. גם לחלחל עשויה כי אף במהותה, עירונית הגבוהה" כפשטות העשייה ה"עממית", מתגאה האמנות הגבוהה בתחכום ובפנייה לקהל

אקסקלוסיבי של אריסטוקרטיה )בעבר( ויודעי ח"ן )בהווה(. אם כן, מתח קוטבי בין שני רובדים אמנותיים. זה העממי הוגדר בעבר כיצירה של -

שיטתי, וחינוך העירונית התרבות לזרמי מחוץ בעיקרם הנמנים אלה התושבים הכפריים הבלתי משכילים או המעט־משכילים.6

או:

תרבותיים בלתי מעמדות של הטפלות והאמונות ההרגלים ...המסורות,

]...[ ואמונות של התרבות הנמוכה, ]...[ פרקטיקות באומות הציביליזציה.

)backward( מפגרים יסודות של לתרבותם הפולקלור מחוזות הגבלת 7.)civilized( בחברות מתורבתות

דואליות זו של ה"גבוה" וה"נמוך" עורערה, לכאורה, ב־1991, בתערוכה חשובה ובראשם בארצות־הברית, מוזיאונים במספר שהוצגה ונמוך", "גבוה בשם בין המונחים גרפית הייתה הצלבה כותרת־המשנה של התערוכה .Momaה־הציגה התערוכה .)Popular Culture( עממית" ו"תרבות מודרנית" "אמנות פסלים של פנייה וכו'; מודעות בעיתונים, הקוביסטים של קולאז'י שימוש "פופ" אמני של שימוש הפרימיטיבי; האפריקאי לפיסול חשובים מודרניים בדימויי "קומיקס" ובדימויי צריכה המוניים, וכו' וכו', ועד לפרפרזות הפיסוליות

6. Encyclopedia Britannica, Vol. 9, 1955, "Folk־dancing", p.444. שם, הערך ”Folklore", עמ' 446. .7

גדעון עפרת144

הוא לכאורה, אישרה, שהתערוכה מה המוניות. בובות על קונס ג'ף של טשטוש הגבולות בין הפופולרי־עממי לבין האמנות האוונגרדית, מעין שוויון בחומרים הרבה שעטפה את השימוש המודרניסטי האירוניה מדומה. שהרי, זו בלב שלא ביטלה את הדואליות הנדונה, אלא והעממיים, לא הפופולריים אף העצימה אותה. כל זאת בהסתייגות אחת: יחסם של פסלים מודרניים - כברנקוזי, ג'אקומטי, אפשטיין, פיקאסו, הנרי מור ואחרים - לפיסול השבטי

לא היה אירוני ואף לא מתנשא. כלל וכלל לא. אולי אף להפך.

שלושה רגעי־שיא מודרניים לאמנות העממית

שלושה רגעי־שיא מודרניים היו, עם זאת, לאמנות העממית, או למפגש האמנות במזרח־אירופה ה־20, המאה בשחר האחד, קצרי־טווח: שלושתם והעממיות, בעיקר: בהשראת השקפתו הרומנטית של מבקר התרבות הרוסי־הצאריסטי הדגול, והלאומיות, העממית התרבות זיקת אודות ,)1906-1824( סטאסוב ולדימיר הפאריזאית המודרנית האמנות בין עזה סינתזה ובאוקראינה ברוסיה לבלבה לבין תכנים וצורות של אמנות יהודית עממית, שנחקרה ב־1914-1912 בעיירות יוסף ליסיצקי, אליעזר שאגאל, מארק המושב".8 "תחום שלאורך היהודיות טשאיקוב, יששכר ריבאק ונוספים העניקו לעממיות מעמד אוונגרדי, שאת הדיו נאתר גם במוזיקה האוונגרדית של אותו זמן ברוסיה )רימסקי קורסקוב(, גרמניה

)גוסטב מאהלר(, הונגריה )בלה בארטוק( ועוד.העממית האמנות בפריחת ביטויו מצא העממית האמנות של נוסף שיא רגע המומצאת, בין אם בתרבות הלאומניות־הפשיסטית ובין אם בתרבות הלאומיות המתחדשת. זכורות, למשל, התהלוכות הנאו־רומיות שחידש מוסולוני, באיטליה של שנות ה־20. לחלופין ולהבדיל, זכורים המאמצים, משנות ה־50, לנסח חגים מחודשים בתנועה הקיבוצית - חג הגז, למשל, שלא לדבר על המאמץ לעממיות יודגש, כמובן, לאומית חדשה בטקסי המחולות בדליה. בהקשר הלאומי־ציוני, ורקמות־ משטיחים - דקורטיביים יהודיים חפצים לייצר ה"בצלאלי" הניסיון

הכוונה למשלחת "החברה האנתרופולוגית היהודית" בראשותו של ש' אנסקי, שסיפורה .8 Tradition and Revolution: The בספר מפורטים היהודי־רוסי האוונגרד על והשפעתה Jewish Renaissance in Russian Avant־Garde Art 19121928־, ed. Ruth Apter־Gabriel,

.Israel Museum, Jerusalem, 1987

145האש הגלובליסטית אחזה בשדה הישראלי הצמא כל כך לקשר עולמי; הקץ ל"כאן לא שם"

ועוד. נרות־יזכור כוסות־קידוש, צלחות־פסח, מזוזות, לחנוכיות, ועד תחרה ה־50 העלייה השנייה, המשכים בשנות בימי הזה, שראשיתו לניסיון המוקדם

במפעלי "פל־בל", "משכית", "לפיד" ורבים נוספים.רגע־שיא מודרני נוסף של האמנות העממית היה על רקע פריחת הסטרוקטורליזם בשנות השבעים. השפעתו הבינלאומית הרחבה של קלוד לוי־שטראוס על עולם האמנות - ובעיקר, הצבעתו על הסטרוקטורות המשותפות לטקסים והרגלים שסמיוטיקאי לכך, הביאה - מאלו אלו ורחוקות שונות בקהילות תרבותיים של וכו' הלבוש האכילה, מנהגי של ה"מיתולוגיות" את ינסח בארת כרולאן החברה הצרפתית, ובמקביל - אמנים אוונגרדיים רבים החלו נוקטים בשפות "שבטיות־פרימיטיביסטיות": מריו מרץ החל בונה פסוודו־איגלואים מענפים, יצר מבנים נוף פסוודו־ארכאיים, צ'רלס סימונדס רוברט סמיתסון ברא מבני פסוודו־ארכיאולוגיים, ריצ'רד לונג סימן צורות יסוד באבנים שמצא בדרכים, המתקיימת יוקרתית־במיוחד אוונגרד חגיגת - 1977 ,"6 ב"דוקומנטה ועוד. מדי ארבע שנים בקאסל שבגרמניה - הוקדש פרק תמים לנושא "מיתולוגיות כפי גיאות הבינלאומית הקרמיקה אמנות ידעה גם עתה אינדיווידואליות". שלא ידעה מעולם, תוך שהיא מאשרת שיג ושיח עם מלאכת הקדרות העממית

במזרח ובמערב.

אובדן תחושת המקום

אלא, כך נדמה, היו אלה רגעים חולפים, שנוצחו במידה רבה על ידי תרבות גלובליסטית, הסותרת את האמנות העממית בכל מהותה, אלא אם כן ניכסה לתרבות גם ספק: אין עממיותה(. את ממנה הפקיעה )ואז לצרכיה אותה הגלובליסטית עממיותה שלה ברמת צריכת מזון מהיר, תכניות טלוויזיה מהסוג המסוים, ספורט, בובות משחק ועוד ועוד. אך, את האמנות העממית נידונה והשיווק המסחור של הכוחנית ההשתלטות להחניק. העכשווית התרבות על המרחב התרבותי לא דילגה על האמנות העממית: מה שהייתה "מוזיקת קאנטרי" תמימה, יחסית, הפכה לתעשייה רבתי בנאשוויל. אין־ספור פסלים ומסכות אפריקאיות נמכרים בהמוני גלריות יוקרתיות בפאריז, לצד מכירתם בשוק הפשפשים ברובע גליאנקור ו/או בפינות רחוב של עיר־האורות. מוזיקה ייצור. אמנות עממית הפכה למצרך לפס עולם" הפכו "מוזיקת ו/או אתנית בינלאומי המוני ועובר לסוחר. באזארים מזרחיים, סככות־ממכר אפריקאיות

גדעון עפרת146

תנועת וזולה. אותנטית אקזוטיקה להוות מזמן חדלו כבר הודי דוכן או התכווצות ושל גיסא, מחד מסחרי, אימפריאליזם של הגדולה המלקחיים העולם בזכות מהפכות הסייבר - הביאה להאחדה תרבותית, בה המקומיות סגורה קהילה - עממית לאמנות הראשון התנאי וקסמה. מכוחה איבדה וכו'. האיי־פון האינטרנט, הטלוויזיה, בכוח נפרץ הזה התנאי - ואינטימית בשני העשורים האחרונים, הדיון באובדן תחושת המקום היה למרכזי ומוביל )Places־Non( של אל־מקומות הספר "לימודי התרבות". של בדיסציפלינה

מארק אוז'ה מ־1992, הפך למיני־תנ"ך. האמת היא, שעוד קודם לגלובליזם, בימי "הכפר הגלובלי" של מרשל מקלוהן, אז שיף, פריץ ד"ר בנושא שכתב דברים בישראל לקרוא יכולנו ה־60, בשנות

מנהל המוזיאון לאמנות חדישה בחיפה:

לכך, גרמה והאינדיווידואליים החברתיים החיים של ]....[ הסטנדרטיזציה

האגדות, של העולם רק חומר בתור הלאומיות התנועות לרשות שעומד

החוכמות והמנהגים של העבר, שאבד עליו כלח לנוכח חיי ההווה וחשיבותו; מחומר זה מעולם לא הצליחו לפתח צורות־אמנות חדשות.9

הגלובליזם אינו אוהב את רעיון "העם" והעממיות

הנה כי כן, בשנת 1900 בקירוב עוד יכול היה בוריס ש"ץ לתור בכפרים בולגריים בסופיה; באקדמיה לתלמידיו מודל שישמשו עממיים שטיחים אחר נידחים הרוסייה גונצ'רובה נטליה הייתה יכולה עוד ה־20 המאה של העשרה בשנות - ה"לובוק" על ה"פרימיטיביסטיים" הפוסט־קוביסטיים ציוריה את לבסס חיתוכי העץ העממיים המזרח־רוסיים; בשנות העשרים דאז עוד יכול היה דיאגו ריברה המכסיקני להשתית חלק מציורי הקיר הריאליסטיים־מרקסיסטיים שלו על דימויים אינדיאניים עממיים פוסט־אצטקיים. אך בשנות ה־60, כבר הפכה

משימה נוסח זו לבלתי אפשרית כמעט.עובדים קבוצת מתוך לצמוח עממיים וזמר ריקוד יכולים בה התקופה חלפה פלאי ושאר המיכון וכו'. במכרה סתתים נחל, גדות על כובסות בשדות,

ד"ר פריץ שיף, מבוא לספר 91 אמנים, אגודת אמני חיפה, 1965, ללא מספרי עמודים. .9

147האש הגלובליסטית אחזה בשדה הישראלי הצמא כל כך לקשר עולמי; הקץ ל"כאן לא שם"

הטכנולוגיה המודרנית שיכנו כבר מזמן את אלה בעיר הגדולה בבחינת מהגרי־ברחבי המפוזרות לאמנות האקדמיות באלפי כיום, צומחת, אמנות עבודה. העולם ו/או בסטודיות של אמנים שבידלו את עצמם מהקהילה כ"אחרים". ואם תצביעו בצדק על התופעה המרשימה של אמנות ה"גרפיטי" העממית, שצמחה ולבלבלה ב־Subway הניו־יורקי, עד שנוכסה וטופחה על ידי גלריות ומוזיאונים יוקרתיים )וראו אצלנו, באחרונה, תערוכת אמני ה"גרפיטי" הישראליים בביתן הלנה רובינשטיין בתל־אביב, וזאת לאחר שטופחו במשך שנים בידי סרז' תירוש, תומך אמנות תל־אביבי( - מה נסיק אם לא, שכל גילוי של אמנות עממית סופו

שייטרף עד תום בידי כרישי המסחר האמנותי.העממיות רעיון את ולא )folk( ה"עם" רעיון את אוהד אינו הגלובליזם לא, )folklore(. הוא גם אינו יכול לקבל את הדואליות של טבע ותרבות, אשר הייתה כה יקרה ללבם של הסטרוקטורליסטים, אנשי החשיבה הפראית ) ק' לוי־שטראוס, ,"Discovery"ה במצלמות כולו נפלש זמננו בן הגולבליסטי שהמרחב :)1962נותר עוד טבע שלא ולא )"עולם מופלא"( BBCוה־ ”National Geographic"הנשזף בעין התרבות. כך קורה שב־1992, יצר יהושע נוישטיין, אמן ישראלי הפועל בניו־יורק, עבודת אמנות בשם "חתונה". כאן הוצבו שלוש ערמות קש כ"מושבים" מסביב לשטיח פרסי וכנגד מוניטור אשר צגו פנה כלפי מעלה. מהמוניטור נשמע

הסיפור הבא:

אדם השיא את בתו בעיירה כפרית. הוא הזמין את שכניו, את המקומיים

כמו גם ידיד ותיק של המשפחה, רופא מהעיר השכנה. עם תחילת הטקס,

משב רוח בא והעיף את מפות השולחן, טלטל את צלחות האוכל והפריע

למהלך החתונה. האנשים פנו אל איש הדת שניהל את הטקס וביקשו הסבר:

מה אירע? האם הרוח הפתאומית הזו היא אות מבשר רעות? כלום הזיווג

גרוע? הכומר השיב שהזיווג מוצלח, אלא שבמסיבת הכלולות נוכח נוכרי,

שהוא הסיבה לרוח. לחש חלף בקהל. הם הפנו מבטם לנוכרי. אבי הכלה,

נבוך ומתנצל, ניגש אל הרופא וליווהו למכוניתו. משעזב האורח, חדלה הרוח והטקס התחדש.10

10. Joshua Neustein - Five Ash Cities (ed. W.Shafir), Academy Chicago Publishers, Chicago, 2000, p. 107.

גדעון עפרת148

ולטר בנימין: אמנות הסיפור קרבה אל קצה

נוישטיין יצר עבודה על בסיס של "סיפור עממי" ועם חומרים של "אמנות עממית" - השטיח, ערמות הקש. כאילו. שהלא, נוכחות מכשיר הווידאו במפגש הכפרי הכפרית בדיונית( מעקרת את התמימות הצגה אלא אינו הוא )אף האינטימי הפרימיטיבית. בעבור נוישטיין, האחדות האינטימית של החוויה העממית היא נסיבה בדיונית לסיפור גירושו של זר, סיפור הבא לבטא את תחושתו האישית הציוני הרעיון ברמת )ופסוודו־כפרית, פסוודו־אינטימית בחברה האמן של את לעצמה כרתה אחרות, במילים ה"עממיות", הישראלית. זו כמו המוקדם(

קברה בעבודתו זו של נוישטיין.נציין לעצמנו, בהקשר לעבודה הנדונה, גם את מאמרו של ולטר בנימין מ־1936, "המספר", בו פיתח המבקר־ההוגה את הרעיון, לפיו "...אמנות הסיפור הולכת וקרבה אל קצה. המפגש עם אנשים המסוגלים לספר סיפור כהלכתו נעשה נדיר

יותר ויותר".11אכן, כבר ב־1936, ידע בנימין להצביע על תהליך שקיעתו של מספר־הסיפורים העממי, תולדת החוויה המודרנית שהעבירה את דיווחי הניסיון האנושי לתחום העולם מלחמת בעקבות אשר המודרנית, החוויה - מזה ויותר העיתונות; כוחו את ועיקרה ופילוסופית קיומית במבוכה האדם את הותירה הראשונה, ההכרתי להפיק לקח, כלומר מוסר־השכל, שהוא תנאי מרכזי לתופעת הסיפור העממי. ובלשונו של בנימין: "אמנות הסיפור קרבה לסופה, מפני שצדה האפי של

האמת, החוכמה, גווע."12דוגמה אחרת לשקיעת האמנות העממית בעת העכשווית היא עבודתו הפיסולית תורן, האלפיים. שנות בתחילת שנוצרה שמה, ב'" "תכנית תורן, עמיקם של המורכבת תלת־ממדית מקבילית בנה בלונדון, ופועל החי ותיק ישראלי אמן מאין־ספור בובות־עץ עממיות מרחבי העולם. הבובות, אובייקטים דקורטיביים בנליים במסווה של אקזוטיקה פרימיטיביסטית אותנטית, קובצו יחדיו כקובייה מוטה על גבי שולחן שרטוט של ארכיטקטים. האמנות העממית כמו הועלתה על ניתוח־שלאחר־ שולחן הניתוחים של הרציונליזם המערבי הפוסט־"השכלתי",

המוות, למותר לציין.

בתוך: ולטר בנימין, הרהורים, כרך ב', תרגום: דוד זינגר, הקיבוץ המאוחד, תל־אביב, 1996, .11עמ' 178.

שם, עמ' 180. .12

149האש הגלובליסטית אחזה בשדה הישראלי הצמא כל כך לקשר עולמי; הקץ ל"כאן לא שם"

פטירתה של "האמנות העממית" היא פטירת "אמנות לעם"

אכן, בשנות האלפיים האמנות העממית משמשת את האמן הפוסט־מודרני אך ורק לצורך קבורתה. אסי משולם, פסל צעיר, נוטל בובות פורצלן, מנקינות ושאר המיתולוגיים המונסטרים את עליהם לכייר מנת על רק מתקתקים חן חפצי של חרדותיו. ומכיוון אחר: עוד ב־1995, אסף גדעון גכטמן מבית הוריו בובות מנת על הרועים", "נערות מדגם מזרח־אירופאיות בובות שבורות, פורצלן לשקמן ברפאות ברונזה ובבחינת מצבה לעולמות שנגוזו - עולם המהגרים של

הוריו ועולם האוטופיה הציונית המוקדמת.ואם היינו זקוקים להוכחה נוספת, באה תערוכתו של בועז ארד בשלהי 2011, "לחן עממי", תערוכת פיסול שהוצגה בגלריה "רוזנפלד" בדרום תל־אביב: כאן הציב האמן מקבץ של אובייקטים דקורטיביים פסוודו־אקזוטיים - פסלוני עץ, כדי חרסינה )מגדל ואזות מקרמיקה(, דמויות פורצלן, כולם "גוויות" של אמנות מקבצים לצופיו הציע ארד מתה. עממית אמנות של רפאים רוחות עממית, אבסורדיים, קומיים, פרגמנטיים ושלמים זה לצד זה, הממוקמים תיאטרלית על אפריקאי טוטם חומר". ב"דלות המנוגרים ופורמאיקה( )עץ רעועים בסיסים ניצב בראש סולם אלומיניום, צמד פסלי עץ בכניסה לתערוכה מייצגים את האמן גבה בדמות פסל פסוודו־אקזוטי של אישה כפרית שחורה הנושאת תינוק על - אלה ואחרים חוללו את "מחול־המוות" המקאברי על קברי האנתרופולוגיה

הישנה, זו שהמציאה את מושג העממיות. האמן העכשווי, זה הפוסט־מודרני והגלובליסטי, בא, אם כן, אל האמנות העממית כמי שיורד אל תוך ארכיון קבור היטב באדמה. מכאן הוא דולה לעצמו את ארכיונו

הפרטי, את ה"מתים" שבעזרתם יקיים את המופע העליז אך העצוב מאין כמותו.לא, לא עוד בנמצא האמנות העממית ההיא. אפשר, שהאמנות העממית דהיום היא זו של ה"יו־טיוב" והקהילה הפסוודו־אינטימית של ה"פייסבוק". בשולי ההספד הזה נוסיף עוד, שכל אותה האידאליזציה הישנה והטובה של "אמנות לעם", זו שדגלה - העירונית, אקסקלוסיבית, מתוחכמת "האמנות הגבוהה" והטמעה של בהפצה ו/או הפחות מלומדת ב"עם" של התרבות הכפרית - קרי וספר, כפר בציבורי -- האידאליזציה הזו היא דוגמה שראוי לבחון מחדש את תקפותה. שכן, בהחלט ייתכן, אם לא ודאי, שפטירתה המצערת של "האמנות העממית" היא גם פטירתה

של "אמנות לעם".

n

אי־שוויון מתמשך בין המרכז לפריפריה

את מה להעדיף: הנגב או הגליל

אלישע אפרת

הצמיחה רקע על ומתרחבים, הולכים ישראל במדינת החברתיים הפערים הכלכלית המהירה, עשירים נעשים עשירים יותר והעניים - עניים יותר. נוסף גדולים לפריפריה המרכז בין הפערים המדינה, קיום שנות 64 אחרי כך, על עדיין, ואם הטיפול בהם עד כה התמקד בעיקר בתחום הכלכלי־חברתי, מן הראוי באי־השוויון מדובר ומרחבי. אזורי גיאוגרפי כנושא הפעם, אליהם, להתייחס המצויה ובאוכלוסייתה הירוק, הקו בתחומי ישראל במדינת הקיים האזורי בתנאים גיאוגרפיים דומיננטיים המשפיעים על רמת רווחתה. ההנחה היא, שכל מעשה מוסדי של שלטון פוליטי - כלכלי או חברתי - המקבל החלטות בנושאים כגון מיקומם של מגורים, שירותים, שטחים ציבוריים פתוחים, כבישים, שדות תעופה, אזורי תעשייה, חופי רחצה, שטחים חקלאיים ועוד, משפיע לטוב או לרע על מידת אי־השוויון האזורי של הכלל ושל הפרט. מטרת המאמר היא לאפיין לאיזון ניתן הוא שבהם המקומות את ולציין האזורי אי־השוויון מרכיבי את

לרווחת כלל האוכלוסייה בישראל.

פרופ' אלישע אפרת, גיאוגרף ומתכנן, הוא חתן פרס ישראל בגיאוגרפיה לשנת תשס"ז.

151את מה להעדיף: הנגב או הגליל

אי־שוויון גם בממדי העוני

היא בישראל האזורי אי־השוויון של התהוותו לגבי ביותר הבולטת התופעה האוכלוסין, פיזור של היעד אף על מרחביה. פני על האוכלוסייה תפרוסת נוצר לא עדיין המדינה, הקמת מאז אזורי פיתוח בכל עיקרית מטרה שהיווה איזון אזורי בשיעורי האוכלוסייה, ועדיין שורר פער כלכלי וחברתי בין מחוזות וירושלים. הצפון הדרום, הפריפריים, המחוזות לבין וחיפה, תל־אביב המרכז, בלבד ל־47.2% הגיעה ישראל של הפריפריה במחוזות האוכלוסייה ב־2009, כמוקד ירושלים אוכלוסיית את ממנה נפחית ואם בארץ, האוכלוסייה מכלל בלבד, לכ־30% יגיע אלה במחוזות האוכלוסייה שיעור נקודתי, עירוני פיתוח בעוד שבמחוז תל־אביב הגיעה האוכלוסייה ל־16.9%, במחוז המרכז - ל־24.0%, ובמחוז חיפה - ל־11.9% מכלל האוכלוסייה, ובסך הכול - 52.8%. יתר על כן, אי־השוויון מתבטא גם בשיעורי העוני בישראל. שיעור המשפחות העניות במחוז הצפון הוא 30.9% מכלל עניי ישראל, ובמחוז הדרום - 23.6%, לעומת ממוצע ארצי של 19.9%, כאשר במחוז המרכז נרשם שיעור המשפחות העניות הנמוך

ביותר, 11.3%, ובתל־אביב 13.7%.תופעה נוספת שאנו עדים לה היא שתהליך צמצום אי־השוויון האזורי, הכלכלי והחברתי בין המרכז לפריפריה מתקדם בקצב איטי למדי, תוך נטייה להתקבצות להודות יש אמנם, החוף. במישור ותיקים כלכלה מוקדי סביב האוכלוסייה והוא עניין שקשה מאוד לבצעו, וחברתי הוא שביטול אי־שוויון אזורי, כלכלי שמוקדי משום מנוגדים גיאוגרפיים תהליכים נגד מתמדת מלחמה בבחינת הצמיחה הנקודתיים מושכים אליהם הון, משאבים ואוכלוסייה מן השוליים אל המרכז. בשנת 2009, למשל, מאזן ההגירה במחוזות הפריפריים היה שלילי: 6,100 בעוד הדרום, במחוז ו־4,200 הצפון, במחוז נפש 3,000 ירושלים, במחוז נפש בהתאמה. ו־1,700 6,800 חיובי, היה ההגירה מאזן וחיפה המרכז שבמחוזות אכן, בכל משטר כלכלי נוצרת אפליה, בצורה כזו או אחרת, בין האזורים. מאחר מן ריחוקה בשל כלל, בדרך נחותים, הפריפריה של הגיאוגרפיים שהנתונים באי־ גם ולרוב בסיכון כרוכה בה כלכלית־חברתית השקעה שכל הרי המרכז, כדאיות. אזור המייצר יותר ומביא תועלת רבה יותר למשק הלאומי זוכה להטבות, לעדיפות בהשקעות ולשיפורים בתשתית, ואילו אזור נחות עקב קשיים פיזיים מעט להקטין לרוב, מצליחות, מדינות בלבד. מועט לעידוד זוכה וגיאוגרפיים וזאת רק בתקופות מסוימות את אי־השוויון האזורי, אך לא לאזן אותו כליל,

שאחריהן המצב נוטה לחזור לקדמותו.

אלישע אפרת152

אי־השוויון האזורי כתופעה עולמית

כאשר העולם היה עדיין בלתי מוכר, הניחו בני האדם שסדנא דארעא - חד הוא. כל מקום דומה למשנהו ולא קיימים הבדלים בין אזור לאזור. מאז שלמדו להכיר מבנה קיום, אמצעי תרבויות, עמים, על במיוחד פרטיו, ריבוי על העולם את חברתי וכלכלי של קבוצות אתניות שונות ונפתחו הגבולות בין המדינות, נעשה המודעות יותר, בולט קיומם ותנאי האדם בני של חייהם באורח אי־השוויון כלפיו גברה אף היא, והדבר גרם לתסכול רב בקרב רבים. מאז גם החלו לתהות על פער הפיתוח הקיים בין קבוצות אוכלוסייה באזורים שונים בעולם, על אי־השוויון בתנאיהן הגיאוגרפיים, ועל השוני במבחר ההזדמנויות העומד לרשותן

לשם קידום ושיפור חייהן.והנה הסתבר, שאי־שוויון אזורי, כלכלי וחברתי קיים בכל מקום, בין אם מדובר ביבשות, אמריקה ובין אם מדובר כדור הארץ, הצפון מול הדרום, בשני חלקי גם קיים דומה מצב הלטינית. ואמריקה אפריקה אסיה, דרום מול הצפונית בתוככי מדינות או ערים. אם בעבר היה העולם שוויוני יותר, משום שהיה מפותח פחות ואחיד יותר ברמת אמצעי הייצור למזון ומוצריו, הרי שמסוף המאה ה־19, עם הפיתוח התעשייתי והטכנולוגי, חלה תאוצה בהתפתחותן של מדינות וגדל הפער בין אזורים, ארצות וחלקי יבשת. נתהוו אזורים עשירים ועניים, מפותחים

ותת־מפותחים, שהפער ביניהם רק הלך והתרחב.החיים הבלתי שוויוניים מציקים לאנושות והתסיסה הגוברת עקב כך מוצאת באמצעי כל לעיני ומתגלית בהפגנות, בשביתות, במלחמות, ביטויה את הקיים אי־השוויון לגבי המידע את מפיצים אלה המודרניים. התקשורת ברמת מגורים, בתנאיי אדם, בני של המחיה ברמת שההבדלים כך בעולם, השירותים, בעושר, בעוני, ברווחה וכד', הפכו להיות מידע הידוע לכול. כתוצאה מההשוואה, הקנאה והשוני במצבם הכלכלי של בני האדם צפו ועלו נושאים כלשהו. לטיפול זכו ולא דורות במשך חבויים שהיו באי־השוויון הקשורים דלילי אזורים יש שווה, באורח פזורה אינה שאוכלוסייה התברר מהרה עד אוכלוסין ויש מקומות צפופים המאופיינים בקשיי קיום; יש אזורים הנוחים למחייתו של האדם מבחינת האקלים, מקורות המים, הקרקע וחומרי הגלם, ואילו אזורים אחרים אינם מאפשרים לו להתקיים בכבוד. אמצעי הייצור אינם החינוך, רמת התפוקה, והצריכה, הייצור רמת גם וכך שווה, במידה מצויים

השירותים, הדיור ועוד.

153את מה להעדיף: הנגב או הגליל

מהי איכות חיים?

המציאות במדינות העולם משקפת את העובדה שקיים אי־שוויון ברמת הרווחה הניתנת לאדם. רווחה פירושה: רמת מחיה, רמת חיים, איכות חיים וסעד חברתי. רמת מחיה היא מידת שביעות הרצון של הפרט מרווחתו הכלכלית והחברתית, הכוללת את תגובתו הפסיכולוגית לתנאים האובייקטיוויים השוררים במציאות בה הוא חי, יכולתו לבחור בין דברים שהוא סובל מהם או נהנה מהם, ויש להעריכה לעומת חיים, רמת מגוריו. בסביבת מקבל שהוא והשירותים המוצרים פי על זאת, היא מידת שביעות הרצון של הפרט מן השירותים שהוא מקבל בקהילה הכלכליים. אמצעיו תמורת לו לתת מסוגלת שהחברה מה וכל חי, הוא שבה יותר המדגיש את הכמות והתפוצה של שירותים איכות חיים היא מושג רחב זיהום נגד התקנות פשיעה, מפני ההגנה הבריאות, החינוך, בתחומי ציבוריים הסביבה, בשימור המורשת ההיסטורית ועוד, שמוסדות השלטון מעניקים לפרט. סעד חברתי הוא אותו המרכיב ברווחה המסייע לפרט למצוא את סיפוקו בתחום

התרבותי והחברתי ולהגשים את השתייכותו לקהילה ולציבור.השנים, במרוצת בישראל, הפריפריה של והיישובית האזורית ההתפתחות חוץ, כלפי מהמרכז האוכלוסייה תפרוסת של איטית בהתקדמות מתאפיינת תוך יצירת מעגלי פיתוח רדיאליים. אם גבול ההתיישבות הרצופה בדרום הארץ, ערב הקמת המדינה, לא חרג הרבה מעבר לציר באר־טוביה־נגבה, הרי שבשנות השישים והשבעים של המאה הקודמת הוא התקדם לעבר ציר אשקלון-באר־שבע-ערד, ואילו כיום הוא נמצא בסביבות רמת חובב, בעוד שהפער המרחבי בינו לבין אילת והערבה, עדיין גדול. אם ההתיישבות הרצופה בגליל הגיעה, ערב הקמת המדינה, עד לעמקים עם שלוחה מזרחית צרה לעבר דן בצפון ושלוחה יישובית איטית לעבר מערבית לעבר ראש־הנקרה, הרי שמאז חלה התקדמות הגליל המרכזי ההררי וגבול הצפון, אך נותר עדיין פער באזור ההר עצמו. מכיוון מישור החוף לעבר ירושלים ההתיישבות הרצופה הגיעה עד לערים לוד, רמלה

ומודיעין, ומזרחה מהן, למעט בית־שמש, לא נוצרו מעגלי פיתוח נוספים.

הכוח הפוליטי של הפריפריה עדיין חלש

התעוררות יש לפריפריה. המרכז בין יותר רב שילוב ניכר הפוליטי במישור כלכלית, חברתית ופוליטית בקרב תושבי הפריפריה הדורשים תמריצים, תשתיות

אלישע אפרת154

והשקעות, ומעת לעת אף מצליחים להניע גורמים מוסדיים במרכז לתמוך בסיוע ובפיתוח אזוריהם. עניין זה מתבטא במצעים של המפלגות, בפעולות ראוותניות בהפשרת הפיתוח, בערי צעירים לזוגות שיכונים כבניית מהותיות ואף רבות קרקעות להגדלת תשתיות הבינוי ועוד. אמנם המרכז מזרים לפריפריה משאבים לא מעטים, אך הכוח הפוליטי של הפריפריה עדיין חלש מדי ואינו מסוגל להיות המרכז בין ההשתלבות שמידת נמצא, זה. תהליך בהאצת משקל בעל גורם לפריפריה הדרגתית ושונה למדי. בתחום האזורי היא איטית, בתחום הפוליטי היא נמצאת בקו עלייה, ואילו בתחום הכלכלי והחברתי היא עדיין לוקה בחסר.

ההצהרות המתמידות על השוויון המוענק לתושבי ישראל ועל הצורך לאפשר הקמת מאז נחלתנו הן ולהתפתחות לקידום למחיה, שווים תנאים לכולם האוכלוסין, בפיזור כאמור, ביטויו, את מצא החברתי אי־השוויון המדינה. בייסוד ערים חדשות בנגב ובגליל, בהקמת אזורי פיתוח, בעידוד התיישבות ספר ועוד. אולם הסתבר, שהנתונים הגיאוגרפיים האובייקטיוויים של מדינת ישראל אינם מאפשרים התפתחות שוויונית מנקודת מבט אזורית, כשם שהדבר אינו בטופוגרפיה, באקלים, הבדלים וכי בעולם, אחרת מדינה בשום לביצוע ניתן יוצרים ההיסטורי וברקע תחבורתית בתשתית הקרקע, בטיב מים, במקורות מראש אי־שוויון בהזדמנויות לקידום כלכלי וחברתי. באופן טבעי נוצרים בכל מקום אזורים שבהם שוררים תנאים מועדפים יותר למגורים ולמחיה ומקומות

הלוקים בנחיתות יחסית.הביאה, בישראל האזורי אי־השוויון פער סגירת של הממשלתית המדיניות עד כה, לתוצאות חלקיות בלבד. אמנם, יש שינוי חיובי בפריסת האוכלוסייה ערים של תוספת יש בעבר, מיושבים היו שלא מרחבים פני על והיישובים ויישובים כפריים העשויים לשמש בסיס לקליטת אוכלוסייה, אך קיים עדיין אי־שוויון בולט בין התפרוסת הפיזית של היישובים והאוכלוסייה לבין רמת הרווחה על כל מרכיביה. מאזן ההגירה באזורי הפריפריה, כאמור, הוא עדיין שלילי ובחלק מערי הפיתוח הוא מקשה על הישגי ההתיישבות הראשונים, ויש עדיין ערי פיתוח שלא הגיעו לנקודת המראה וליכולת משיכה משלהן מבחינה גוברת של סוגי אוכלוסייה מסוימים וכלכלית. אמנם, קיימת נטייה חברתית התיישבות בצורות חיים איכות של מטעמים הפריפריה אזורי אל לצאת באי־ משמעותי לשינוי הביאה טרם זו אך בעבר, קיימות היו שלא חדשות

השוויון האזורי הקיים בארץ.

155את מה להעדיף: הנגב או הגליל

מה פירוש תנאים נוחים ונאותים למגורים ולמחיה

למגורים ונאותים נוחים תנאים טבעי באופן לו מחפש בישראל החי אדם ולמחיה שיאפשרו לו לנהל אורח חיים תקין. ניתן למנות לפחות עשרה תנאים רמת וחברתיות, כלכליות הזדמנויות מבחר נוחות, תעסוקה, ביטחון, כאלה: רמת סביבתית, בריאות של נאותים תנאים ניידות, שירותים, מגוון תרבות, מגורים ואיכות סביבה. לא כל אחת מדרישות אלה ניתנת להשגה בכל מקום בארץ, וברמה הרצויה. האוכלוסייה מתפשרת, בדרך כלל, לגבי מילוי דרישות מנתבים פרטיים, או ציבוריים חברתיים, כלכליים, וגורמים אלה, מינימליות אותה באמצעות של היצע וביקוש אל מקום מגוריה. ניתן להניח, שכל אדם שואף גיאוגרפי במרחב ולרווחה, למגורים הנוגע בכל אופטימליים, תנאים להשיג נתון. הימצאותה של אוכלוסייה באזור מסוים היא פועל יוצא משילוב גורמים גיאוגרפיים ויכולתו של הפרט להתמודד בנתונים המלאכותיים שיצרה החברה ואילוצים ברירה של בתהליך נוצרת האוכלוסייה אנוש. החלטות באמצעות ומביאה אנשים אל אזורים נחותים, יחסית, בהשוואה לאזורים שבהם קיימים יתרונות רבים יותר. מקובל, שבמידה ומתהווים אזורים נחותים בעלי אוכלוסייה ניכרת, הולכת וגוברת התערבותו של השלטון המרכזי במתרחש בהם, במטרה לגשר על הפער האזורי היחסי, והוא מזרים אליהם תמריצי סבסוד ופיתוח. אשר לפעילות הכלכלית והחברתית של אוכלוסייה זו, בהשוואה לאוכלוסיית המרכז, הממשלה, מן עידוד לקבלת עדיין, זקוקה, שהפריפריה מוכיחות העובדות סבסוד ותמריצים, ולאזורים אלה אין כוח משיכה משל עצמם, למרות איכות ולבינוי, לפיתוח הרחבים הממתינים והשטחים בהם הקיימת הגבוהה החיים

המצויים בשפע.

רגשות הקיפוח מקבלות גוון פוליטי

ישנה ישראל, במדינת תשתית והשקעות פיתוח של עשורים שישה אחרי למען לפעול המעוניינות שונות אוכלוסייה קבוצות בקרב גוברת התעוררות קידומם של אזורים פריפריים בלתי שוויוניים. רגשות הקיפוח במגזר החקלאי בהשוואה למגזר העירוני, של יישובי העולים לעומת היישובים הוותיקים, במגזר הערבי בהשוואה היהודי, בנגב ובגליל בהשוואה להתנחלויות ביהודה ושומרון, עולים ונשמעים, עתה, ביתר־שאת ומקבלים גוון פוליטי. במידה שקיימת בקרב

אלישע אפרת156

ולהזרים ברמתם ונחותים פריפריים אזורים ולקדם לפתח נכונות השלטונות ניתוח בסיס על אותם ולתחום עליהם להצביע צורך יש משאבים, אליהם החלטות, מקבלי בידי לסייע כדי זאת, כל מרכיביהם. של מפורט גיאוגרפי לכוון את המשאבים אל המקומות הנכונים בסדרי והכלכלי, במישור הפוליטי פיזיים בגלל תנאים הן עדיפות שקולים. השקעה בלתי מאוזנת של משאבים, אובייקטיוויים והן בשל שיקולים פוליטיים או מנהליים, עלולה להחמיר את אי־השוויון האזורי, ולכן מן הראוי לבודד, לבדוק ולחקור היכן נמצאות חולשותיה האזורי, אי־השוויון את היוצרות ישראל מדינת של העיקריות הגיאוגרפיות והיכן יש לרכז את המאמץ הכלכלי על מנת לגרום לאיזון־יתר בעתיד. בדיקה זו חייבת להביא בחשבון את האלמנטים החשובים ביותר הגורמים או המשפיעים על היווצרותו של אי־השוויון ולדרג אותם על פי עוצמותיהם היחסיות במטרה

לאפשר פיתוח רציונלי בעתיד.

מבחני הקריטריונים

לשם תרגום תופעות של אי־שוויון לשפת המרחב יש צורך לבחור בקריטריונים האמורים לייצג את מגוון הנושאים המאפיינים אותו. בעצם, אין גבול למספר כלשהו. גיאוגרפי באזור אי־שוויון תיאור לשם לבחור שאפשר הקריטריונים הספרות המקצועית העוסקת בכך מתארת שיטה של עריכת משאלים חופשיים אשר בהם נדרשת האוכלוסייה להעלות, באופן ספונטני, כל קריטריון שנראה יחדיו מקובצים הכתב על שהועלו הקריטריונים אזורי. אי־שוויון כמבטא לה בהתאם למידת ההומוגניות של נושאיהם, עוברים מבחני חלוץ על מנת לבחון את מידת רגישותו של הציבור הרלוונטי כלפיהם, חלקם מושמט, והשאר נקבעים כקריטריונים הסופיים לביטוי אי־השוויון. תגובת הציבור לקריטריונים של אי־שוויון אזורי שונה מארץ לארץ ותלויה ברקע ההיסטורי של העם, במסורת, במצב דמוגרפי, כלכלי, פוליטי ועוד. קריטריון של גבול ביטחון, למשל, משמעותי יותר בישראל מאשר במדינות אירופה או בארצות־הברית. כך הדבר לגבי הטופוגרפיה פחותה שמשמעותו ראשי, מכביש המרחק או שבהולנד, זו לעומת בשווייץ, וצפופה, לעומת מדינה בארצות־הברית המרושתת במערכת כבישים מסועפת

במרכז אפריקה הדלה בעורקי תחבורה.מכלל הקריטריונים של אי־שוויון אזורי המופיעים בספרות המקצועית נבחרו לענייננו אלה הרלוונטיים לישראל. הקריטריונים סוננו על ידי קבוצת סטודנטים

157את מה להעדיף: הנגב או הגליל

אלה ונבחרו תל־אביב, באוניברסיטת לימודי סמינר במסגרת לגיאוגרפיה, התכנון של ההיסטורי לרקע מודעים היו הסטודנטים לנדון. ביותר הראויים לגבי העדיפות סדרי את הקובעים הדומיננטיים ולגורמים בישראל והפיתוח מקומות המגורים של אוכלוסייה. הם הביאו בחשבון את היתרונות והחסרונות האזורי, הפיתוח לאפשרויות הנוגע בכל יהודה, ובהרי בגליל הטופוגרפיה של את ערכם של נופים בבחירת מקום מגורים, את תנאי האקלים במישור החוף היוצר מדיני גבול כגון אדם, ידי מעשה גורמים של משמעותם את בנגב, או חיץ בעל חשיבות ביטחונית לאוכלוסייה, או סוג המרחב לפי עברו ההיסטורי לבין להתיישבות, חדשים פיתוח חבלי בין ההבדל את וכן התפתחותו, ורקע חבלים ותיקים אשר בהם נמצאים קיבוצים ומושבים שנוסדו לפני קום המדינה. הייתה להם מודעות למרחק המגורים ממישור החוף, אשר לו יתרונות כלכליים ותחבורתיים רבים, או מרחק המגורים מחוף הים, מערים גדולות ומפותחות או מערים חדשות שהן רק בראשית צמיחתן. לא ניתן היה להתעלם מן העובדה, באורח הזוכים אשר הפיתוח מבחינת מועדפים אזורים בישראל שקיימים מלאכותי לקדימה בהשקעות תשתית, כגון החבלים הפריפריים שבצפון המדינה ודרומה וחבלי ההר, שנקבעו כיעדים לפיזור האוכלוסין במטרה להקל על היקלטות הם: שנבחרו אחרים קריטריונים אטרקטיוויים. פחות בחבלים האוכלוסייה הקשר בין מקום המגורים לבין העיר הגדולה הקרובה ביותר והקרבה אל מרכז עירוני מסדר גודל קטן יותר, שבו ניתן לקבל שירותי מסחר ברמות צריכה שונות. וקרבה במרחב תעבורה המאפשרים ואזוריים ארציים כבישים לגבי הדבר כן טבעית, צמחייה נוף, כמגוון סביבתיים נושאים תעסוקה. מקורות אל יתרה נוף חד־גוני יותר לעומת וכד' נתקבלו כסביבת מגורים מושכת אתרי עתיקות ושומם. מטרדים פיזיים מלאכותיים כשדות תעופה, מתקני ביוב, תחנות כוח,

מחצבות או קווי מסילות ברזל נתפסו, לעומת זאת, כדוחי־מגורים.

חמש רמות של אי־שוויון אזורי

הקריטריונים שלעיל קובצו לחמש רמות של אי־שוויון אזורי: אזור בעל יתרונות רבים מאוד, אזור בעל יתרונות ניכרים, אזור ביניים שבו היתרונות והחסרונות ניכרים ואזור בעל חסרונות ניכרים למגורי אדם שקולים, אזור בעל חסרונות מאוד. ניתוח מפורט של כל משבצת מרחבית בשטח של 10 קילומטרים רבועים במפת ישראל על פי כל הקריטריונים שלעיל, הבליט את תופעת אי־השוויון בין

אלישע אפרת158

דרום הארץ לצפונה. מסתבר, שכשליש משטח מדינת ישראל, מקו כרם־שלום-שדה־בוקר-ים־המלח ודרומה נמצא ברמת אי־השוויון הנמוכה ביותר המוגדרת כאזור בעל חסרונות רבים מאוד. פירושו של דבר הוא, שהפיתוח הרצוף במדינת והשני רמון מצפה סביב האחד "איים", שני להוציא לשם, הגיע טרם ישראל

סביב אילת ]ראו מפה, להלן[.

אי־השוויון של אזורים בישראל על פי רמות יתרונותיהם וחסרונותיהם

159את מה להעדיף: הנגב או הגליל

היחסי המרחבי האזורי שאי־השוויון היא, ובולטת נוספת אי־שוויון תופעת בישראל הולך וגובר ממערב למזרח. מרב הפיתוח והבנייה נעשו, עד כה, במישור גבוהה לעדיפות זכו לא הפנימיים ההר חבלי ואילו הים, חוף ובקרבת החוף בהשקעות תשתית. המישורים בעלי הטופוגרפיה הנמוכה וקרבת הים משכו יותר משאבי פיתוח מאשר הפריפריה ההררית המזרחית. דבר זה נכון בכל חתך רוחב שהוא מצפון לבקעת באר־שבע. כמו כן אנו למדים, שהאזורים בעלי החסרונות הרבים מאוד או בעלי החסרונות הניכרים מהווים כ־70% משטח מדינת ישראל. לעומת זאת, האזורים בעלי היתרונות הרבים מאוד או בעלי היתרונות הניכרים פי גדולים בולט כ־13% משטח המדינה. השטחים בעלי אי־שוויון רק מהווים 5.5 מאלה השוויוניים יותר, המושכים אוכלוסייה ומגורים. האזורים הבינוניים, שבהם היתרונות והחסרונות שקולים ועשויים להוות פשרה מבחינת התנאים

למגורי אוכלוסייה, מהווים רק כ־18% משטח המדינה.

מוקדי משיכה בגליל יותר מבנגב

אי־ ברמת השונים האזורים בין הגומלין יחסי מניתוח ללמוד ניתן עוד השוויון, שהאזור בעל היתרונות הרבים מאוד, המשתרע לאורכו של מישור אשקלון, סביב ושלוחות חדשים מוקדים האחרונות, בשנים מפתח, החוף, נתניה וחדרה. המוקד המועדף סביב חיפה נמשך עד לעכו, ואילו בגליל נמצא מוקדים חדשים המתהווים בציר עפולה־נצרת, סביב טבריה וסביב צפת. מוקדי בנגב. תהליך יותר מאשר בגליל הולכים מתפתחים כאלה יישוביים משיכה התפשטותם של האזורים בעלי היתרונות הניכרים לעבר האזורים הבינוניים הסמוכים להם יוצר עיבוי במרכזו של מישור החוף ונטייה להתחזק לעבר ערי־דרום־ לכיוון כאלה אזורים של התפשטותם נוטה בגליל בדרום. המושבות מזרח בציר חיפה־עפולה, תוך התרחבות בלבו של הגליל התחתון. בגליל נמצא "איים" של התרחבות סביב כרמיאל, טבריה, צפת וקרית־שמונה, וביתר חלקי ובאר־שבע. רמת־הגולן, שהיא ירושלים, קרית־גת נמצא אותם סביב הארץ בעלת היסטוריה קצרה, יחסית, של פיתוח מהווה, כיום, אזור בעל שוויוניות

מרחבית שקולה.

אלישע אפרת160

היכן האזורים הראויים לעדיפות בשלב ראשון

המסקנות האופרטיוויות שניתן להעלות ממפת אי־השוויון האזורי של ישראל הן: גישור על פני אי־השוויון המרחבי בנגב, מדרום לקו כרם־שלום-שדה־בוקר-בכדאיותו, ספק עולה כי עד מרובות כה תשתית בהשקעות כרוך ים־המלח, ליניארי בציר גם לא הוכחה כדאיות בפיתוח בשלב הנוכחי של פיתוח הארץ. מרכז לבין הנגב בין יישובי רצף ליצירת כיעד באר־שבע-מצפה־רמון-אילת הארץ. יעדי הפיתוח המרחבי, בתקופה הקרובה, חייבים להתרכז באותם אזורים שבהם נתגלה רצף יישובי עם גלישה הדרגתית מאזורים בעלי יתרונות ניכרים לאזורים הבינוניים בעלי היתרונות והחסרונות השקולים, או מהם אל האזורים בעלי החסרונות הניכרים. לכן, מן הראוי שהגליל בכללותו, והפריפריה ממזרח שוויון השגת לשם בפיתוח עדיפות־יתר יקבלו החוף, למישור ומדרום־מזרח אזורי. יעדי הגישור מן האזורים בעלי היתרונות הניכרים אל האזורים הבינוניים החוף במישור הכרמל, בחוף הגליל, באצבע המרכזי, בגליל שיהיו הראוי מן המזרחי, בפרוזדור ירושלים, בשפלה הדרומית ובציר שדרות-נתיבות-אופקים-באר־שבע-דימונה-ערד. יעדי גישור מן האזורים הבינוניים אל האזורים בעלי בית־שאן בעמק העליון, בעמק־הירדן שייקבעו הראוי מן הניכרים החסרונות

ובבקעת באר־שבע.להיבט שונים כלכלה וגורמי ישראל ממשלת מצד יותר רבה מודעות ולסיכום, הגיאוגרפי של האזורים בפריפריה בעלי אי־השוויון, תוך עידוד ההשקעה במפעלים גדולים עתירי הון וכוח אדם, שיגדילו את מעגלי הפיתוח הרדיאליים מן המרכז כלפי חוץ, עשויה לאזן במידה ניכרת את אי־השוויון האזורי הקיים. במשטר ריכוזי

כבישראל קיימים תנאים סבירים לכך, ועל כן יש לשאוף למימושם.

n

קריסת ערכים בעולם שחלף -חינוך לערכים ב"חברה משתנה"

הפרט הוא המרכז: לעודד דעה אישית והטלת ספק

אהוד שמיר

הדבר קרה בשנת 1993. הייתי אז מחנך של כיתת י"ב במוסד החינוכי "בקעת המיועד שישליק, בשר של גדולות תיבות שנפרקו בשעה אחד, יום כנרות". לארוחת הצהריים, נעלמה אחת התיבות. הפורקים היו נערים מהכיתה שלי, ולא היה ספק שמישהו מהם אחראי למעשה. אולם שאלותיהן של עובדות המטבח על כך, וכן של הרכזת הפדגוגית, נענו בשתיקה. איש לא ראה ואיש לא שמע. כיוון שכך, החליט מזכיר המוסד, בעצה אחת עם הרכזת הפדגוגית ואתנו, המחנכים, להזמין חוקר משטרתי. החוקר בא, ולאחר שאיים על אחד הנערים במסירת שמו

למשטרה, נשבר הנער ומסר את שמות המעורבים במעשה.מיד לאחר מכן זימנה אליה הרכזת הפדגוגית לבירור את גיא, הנער שיזם את לאור, יצאו לאחר שהעובדות בטוחה שעתה, הייתה היא הוריו. ואת הגניבה, יתנצל גיא על מעשהו. אולם גיא, במקום להתנצל, התפרץ על הרכזת הפדגוגית

בצורה גסה ומחוצפת, כאילו היא זו שפגעה בו ללא הצדקה.

אהוד שמיר הוא איש חינוך מן התנועה הקיבוצית.

אהוד שמיר162

וכסף בגדים גניבת של אחרים מקרים גם החוקר חשף הבשר לפרשת בנוסף בין החניכים לבין עצמם. החלטנו, המחנכים וועדת החברה, לכנס שיחת חברה )שיחה של כל חניכי המוסד(, שתדון במקרים אלה, ובכל מכלול אורחות החיים את גינו חניכים וכמה החוקר, ממצאי על סיפרה הפדגוגית הרכזת במוסד. המעשים ואת עושיהם. ואז נטל את רשות הדיבור עמיר, נואם מחונן וחניך י"ב

גם הוא, ואמר:

סוף־סוף מתחילים להתנהג במוסד הזה בצורה נורמלית. סוף־סוף גונבים

פה, ועושים דברים לא ישרים, ושותים ומעשנים. אני מברך את אלה שנוהגים

כך. חבל שזה התחיל רק עכשיו. מי שחושב למסור שמות של חבר'ה שגנבו,

שיחשוב פעמיים; זה מאוד לא ישתלם לו. החברים שלו לא יסלחו לו על כך.

לא מלשינים על חברים. זה כלל שאסור להפר אותו - לא משנה מה קורה.

משסיים, ענה לו פרץ ספונטני של מחיאות כפיים מצד הקהל.

היבט מוסרי והיבט חברתי

מה כל אותי. וזעזע בי הלם - והשיחה הבשר גניבת - הזה הכפול האירוע שהאמנתי והשקעתי בו קרס כאן, לפתע, כמגדל קלפים. אבל, עם עבור הזמן, הוא גם פקח את עיניי לראות דברים באור חדש. אי אפשר היה לטעון, אחרי מה שקרה, שזהו סתם מקרה רע־ סטייה שתתוקן בהמשך. מה שראיתי ושמעתי כאן היו דיבורים והתייחסות מסוג חדש, שלא היה קיים בעבר. שבר עמוק נפער בכל התפיסה החינוכית שלנו. הדרך החינוכית שלנו, שבה האמנו ואתה הזדהינו, לא הוכיחה את עצמה־ לא תפקדה עוד. אם כך מדברים החניכים שלנו־ מה הטעם

בהשקעה החינוכית הגדולה שלנו? מה התכלית, אם זאת התוצאה?שני היבטים היו למה שקרה: האחד - מוסרי, והשני - חברתי. ושניהם בישרו את

קץ המערכת והגישה החינוכית, כפי היו עד כה.גיא הקיימים. הערכיים הקודים בשבירת התבטא י ר ס ו מ ה ט ב י ה ה ועמיר ראו בגניבת הבשר מעשה לגיטימי, לא היו להם ספקות ולא רגשות אשם על האנוכיות והפגיעה באחרים שהיו כרוכים בו, והשיחות לא שינו את דעתם. הבעיה, מבחינתם, הייתה רק ב ג י ל ו י הגניבה. עמיר, בדרכו הקיצונית, אף הציג וראוי, התחלפה והראויה. התפיסה הישנה, של מה שנכון אותה כדרך הנכונה

163קריסת ערכים בעולם שחלף - חינוך לערכים ב"חברה משתנה"

בתפיסה של מה כדאי, מה טוב ב ש ב י ל י. לא עוד קבלה של ערכים שאליהם יש לשאוף, אלא ראייה צרה ואנוכית - מה א נ י ארוויח, מה זה ייתן ל י. ומזה משתמעת, כמובן, אדישות כלפי האחר. פעם היינו חברים באותה חברה, ולכל אחד הייתה אחריות על חבריו, והייתה אכפתיות, עתה, אין עוד אחריות ואין אכפתיות, ו ז ו א י נ נ ה ב ו ש ה. מותר לגנוב, כל זמן שלא תופסים אותך,

ומותר גם לשקר.לעצמך. גם משקר אתה חוץ, כלפי רק זאת עושה אינך משקר, כשאתה אבל ערכים ונורמות שניטעו באדם בגיל צעיר, זקוקים לחיזוק ולטיפוח. אם הנער חי

בהכחשה ובאי אמירת האמת לעצמו, הערכים שספג מתרופפים ומתכרסמים.

מרד נגד הסמכות החינוכית

מעשה גניבת הבשר לא היה מקרה נקודתי. הוא מסמן את עלייתה של מערכת ערכים חדשה, שבבסיסה השקפה אנוכית על החברה ועל העולם. לא כולם, אולי ינהגו באלימות ובדורסנות שכזו, אבל הגישה הבסיסית מבטאת גם לא הרוב, את המרכזיות והדומיננטיות של הפרט מול החברה, ואדישות לרצונות ולצרכים

של האחר ושל הכלל.עמיר גיא, במרכז הבמה. האני ביטא את העמדת י ת ר ב ח ה ט ב י ה ה וחבריהם העבירו לחבר העובדים ולמחנכים מסר ברור: "אנחנו חזקים ואנחנו ניתן את הטון. א נ ח נ ו נקבע את כללי המשחק, לא אתם." הוויכוח היה נקודתי, לא הפרט מעתה, בכלל. שלנו, החינוכית הסמכות כנגד מרד ביטא הוא אבל יהיה עוד חבר ממושמע בחברה, שאת חוקיה ואת סמכותה הוא מקבל כנתונים ויותר, לישות עצמאית, נפרדת מהחברה, ותכופות - מראש. הוא יהפוך, יותר מנוגדת לה. הוא יודע מה הוא רוצה מעצמו, ומודע לכוחו הגדל. הוא ילבש את יעריץ את אלילי הזמר שלו יאזין למוזיקה שהוא אוהב, יבחר, הבגדים שבהם ויקבע לעצמו את צורת הבילוי. הוא המחליט והקובע, ואין מעליו מי שיאמר לו מה ואיך לעשות. להפך: החברה עוד נותנת לו גיבוי מסיבי. מה מקודש היום יותר מחופש הפרט? ומה, בתוך החופש הזה, מועלה על נס יותר מעקרון ההנאה? אם בעבר החברה, תנועת הנוער ובית הספר קבעו והשפיעו על אורח החיים, וכדברי

השיר: "המורה היה אומר מה שנכון" - היום כבר אין זה כך.בין שני התהליכים, התערערות הערכים הקיימים ועליית כוחו של הפרט, קיים קשר הדוק. התערערות הערכים הביאה להתרופפות הסמכות, הן של ההורים

אהוד שמיר164

והן של המחנכים. בעבר, הסמכות קבעה מה נכון, אבל כאשר כבר לא ברור מה נכון, אובד קנה המידה לדברים, וכל אחד קובע מה נכון ומה טוב - ב ש ב י ל ו.

נסיגה חינוכית - הכול ננטש מאחור

עם הקריסה הערכית ועליית כוחו של הפרט, החלה גם קריסת המערכת החינוכית ורעיוניים ערכיים מסרים בהעברת היה ההיא המערכת של כוחה הישנה. וביצירת הזדהות אתם. השאיפה לאדם טוב יותר, לחברה צודקת והוגנת יותר, למלחמה במדכאים - הייתה נשמת אפה של התפיסה החינוכית ההיא, והייתה הסכמה רחבה שכך נכון וכך צריך לחנך. אבל משהתערפלו הערכים המוחלטים והפכו לסימני שאלה, והחברה החלה להתפורר תחת לחצו של הפרט, התפיסות החינוכיות הישנות החלו להישמע כחלולות. אנחנו דיברנו אל עמיר בשם החברה

והמוסר; הוא ענה לנו בשם האנוכיות והכוחנות של הפרט.העיקרון בשם ומדברים העולה לכוחם המודעים החדשים, החניכים מול האוניברסלי של חופש הפרט, ניצבו המחנכים בהרגשת חולשה גדולה: אמונות העבר, שמהן שאבו את כוחם, לא דיברו עוד אל הנוער; ואידאולוגיה הומאנית חדשה לא הייתה בנמצא. המצב החדש תבע התמודדות רבתי, אבל למחנכים לא היו הכלים המתאימים לכך. כל מה שהיה להם היו כלים מן העבר, ואלה כבר החלו מעלים חלודה ולא היו שמישים עוד. ומכיוון שהתהליך הזה קרה לא רק בבית החדשות השינוי רוחות עם הפנימית וההתמודדות כולה, בחברה אלא הספר נלחמים שהם שמה המחנכים הבינו חזיתות, בשתי למלחמה למעשה, הפכה, ננטש הכול רבתי, חינוכית נסיגה הייתה התוצאה להגנה. עוד ניתן אינו עליו מאחור: האמונה באדם ובחברה טובים יותר; השאיפה לדו־שיח משמעותי עם החניכים; תפיסת החניך כאדם שלם; האמונה ביכולת החינוך לשנות ולהצעיד

קדימה.ההרס. ממדי להתברר החלו עצמה, את הגדולה הנסיגה משמיצתה סוף־סוף, זה המקלט החדש, בו התכנסו עתה כולם, היה מבנה אפור ותכליתי. למעשה, היה רק קניון, אך ללא הפאר והברק של הקניונים העירוניים הגדולים: מקום שבו המוכרים־המורים מנפקים את סחורתם לתלמידים. הסחורה הנה הידע וההבנה

של החומר, ותפקיד הקונים־התלמידים לקלוט וללמוד חומר זה.זהו, אם כן, מצב החינוך היום: מצד אחד, החניך, הפרט, שכוחו התעצם, אבל אין לו גבולות ואין מה שימשוך אותו למעלה, אל הראוי; ומצד שני, בית הספר,

165קריסת ערכים בעולם שחלף - חינוך לערכים ב"חברה משתנה"

שהצטמצם לתחום המובנה והבטוח, יחסית, של הלימודים התכליתיים. החופש, שהיה תמיד ערך חברתי, הפך לערך־על מבודד וחסר כל הקשר; כביכול - הוא אמונה עוד אין עמוקה: פסימיות כענן, אופפת, אלה ואת בעולם. קיים לבדו ביכולתו של האדם־החניך להשתנות, ואין אמונה ביכולתו של בית הספר להביא של וגם התלמיד של גם - לסגירות מביאה הדו־שיח של היעלמותו לשינויו. המורה, וזו מביאה להפסקת השינוי והצמיחה. בית הספר מגיב, לא יוזם: הוא מקיים תכניות למלחמה באלכוהול ובאלימות כתגובה לעליית כמויות השתייה ולאלימות הגואה; הוא מציב מצלמות כדי לדווח על אלימות; הוא משכלל את חוסר רק מבליטים את סכינים. אבל אלה הכנסת למנוע כדי הבדיקה אמצעי

האונים שלו: זהו מאבק בסימפטומים, לא בשורש.

לעורר, לערב, לגרום לחשוב, ולשנות

כבול והרבה פחות ליכולותיו, יותר ער יותר, בגיל העשרה פתוח היום, התלמיד ללא המשתנה בעולם ופועל חי הוא בעבר. מאשר לאידאולוגיות, או לנורמות הרף, ומשתנה יחד אתו. אולם התכונות האלה נשארות, בדרך כלל, ברמה נמוכה. יותר, הפרט מחופר במעין מחילה חמימה, בחברת כמה מבחינה חברתית רחבה ידידים קרובים, ואיננו יוצא אל העולם הגדול; וכשהוא יוצא, הוא מתפקד כצופה פסיבי, לא כגורם מעורב ומשפיע. זהו מצב של מעין חצי תרדמת, שבו הפרט מגיב על גירויים אך איננו יוזם אותם אם אינם נוגעים לו אישית. לכן, תכופות, הוא בא בטענות אל אחרים ולא אל עצמו, על דברים שקורים לו. העולם, מבחינתו, איננו

גורם מאתגר, אלא סביבה נוחה המאפשרת לו להמשיך לנמנם בשלווה יחסית.בבעיות אותו לערב אותו; לעורר זו: להיות חייבת כמחנכים, שלנו, המטרה לחשוב, לו לגרום הקשות; האמיתיות, והפוליטיות התרבותיות החברתיות,

וליזום, ולשנות. כיצד עושים זאת?

על ידי שינוי אופי הגירויים והקטנת המרחק בינו לביניהם. ממקום מושבו של הנער או הנערה, מן ה"מחילה", העולם נראה רחוק, מעורפל ולא ממשי. הוא או היא עסוקים בענייניהם האישיים - שיחות, בילויים, וידאו, טלוויזיה, מחשב - ואין להם "ראש" לבעיות גדולות. עלינו לפעול כך שהבעיות תגענה אליהם, שידברו הנוגעות לברוח, שאלות אי אפשר להם שאלות שמהן ויציגו אליהם בשפתם - על משהו למיקרוסקופ: כשאנו מסתכלים זאת לדמות אישית. אפשר להם,

אהוד שמיר166

טיפת מים או עלה - בעין רגילה, איננו רואים שום דבר מיוחד, ואנו עוברים הלאה. אבל אם נשים אותם תחת מיקרוסקופ, נגלה פתאום עולם שלם ומרתק שימשוך אותנו לחקור ולשאול שאלות. הנער או הנערה שואפים ליהנות בעולמם הקטן והנעים. אמצעי חשוב לכך הוא הינתקות מהעולם האמיתי ומרעשיו. אך לא רק ממנו, גם מהבעיות הקיימות בעולם הקטן שלהם הם שואפים להינתק. בכך, הם למעשה חלק מתפיסת העולם השלטת של "לעשות מה שבא לי"; של אי דחיית סיפוקים; של הצבת עקרון ההנאה מעל לכול. דומה הדבר לשורה של קופסאות סגורות המונחות בחדרו של כל אחד. בתוך כל קופסה מונחת בעיה, אך למה לפתוח אותה כאשר טוב לי כפי שאני? תפקידנו, אחרי יצירת ה"גשר" - המכנה המשותף - הוא לכוון את תשומת הלב אל הקופסה, לפתוח אותה, להוציא מתוכה את הבעיה ולהציגה בצורה כה חדה ותובענית, כך שהחניך יהיה

חייב להתייחס אליה.

ההצלחה כיעד בלעדי

צריך להדגיש שאין זה מקרה של רגע, אלא תהליך הכרוך בשינוי תודעתי. הנטייה של הנער או הנערה - גם כשכבר הביעו עמדה - היא לצמצם עצמם למינימום העמדה, מסתכמת בכך אם אבל אחת. הברה בנות קצרות במילים ולהסתפק ולא ואין בה מחויבות - לא מבחינת הדובר הסיכוי הוא שהיא איננה מובנת, ומחויבת יותר חד־משמעית אמירה לתבוע הוא תפקידנו השומעים. מבחינת יותר. הוא, התלמיד, איננו עוד צופה; הוא על הבמה, והמשחק הוא שלו. עתה, הוא הגשר כלומר: ערכי. בכיוון הדיון את לנווט יכולים אנו קורה, זה כאשר המכנה המשותף שאנו יוצרים בין החניך לבינינו. כאשר נמתח הגשר, אנו גורמים

לחניך להיפתח, ואז - לנקוט עמדה.הנטייה שלנו, לא פעם, היא לדבר בהכללות, ובגוף שלישי - אפשר להבין זאת. להישאר לחניך מאפשר הדבר כי מספיק, זה אין רבים, במקרים היום, אבל מחוץ לתמונה. כדי שתיווצר מעורבות אמיתית על השיח להיות ישיר ותובעני אפשר אבל דעתכם?" "מה ולשאול: המקרה, בתיאור להסתפק אפשר יותר. גם - וזו הדרך העדיפה בעיניי - לפנות לחניך ולשאול: "אתה ]או את[ עכשיו בתוך הסיפור. כיצד א ת ה מגיב?" כלומר: א ת ה עכשיו חלק מהאירוע. יכול להיות, כמובן, שהוא יסרב לנקוט עמדה, אבל אז נפתח לנו פתח לדיון על מידת

המוסריות שבעמדה כזאת, ועל המשמעות של "ישיבה על הגדר".

167קריסת ערכים בעולם שחלף - חינוך לערכים ב"חברה משתנה"

הזמן, כל מתרחשת היא חד־פעמי, אירוע איננה קונכייה בתוך ההסתגרות והחברה מחזקת ומטפחת אותה. כשהחברה מציבה את ההצלחה כיעד בלעדי מעניינות לא והתלבטויות בעיות למעשה: אומרת היא לדברים, מידה וכקנה כיעד הבגרות בחינות את מציב החינוך וכשמשרד תוצאות. רוצה אני אותי, רק לא הזאת המדיניות הדבר. אותו אומר הוא בלעדיים, כמעט מידה וכקנה ומטפחת מחזקת אף היא התלמידים, של הסגירות מצב את כעובדה מקבלת אותו. אצל כל נער ונערה קיימת היכולת להיפתח ולקיים דו־שיח, אבל תכופות, זהו פוטנציאל בלבד, והנערים אף אינם מודעים לו. כאשר אנו הופכים את בית הספר לבית חרושת לציונים, אנו מייבשים את הפוטנציאל הזה. רגב יעקובוביץ,

מורה בבית הספר "רבין" בכפר־סבא, מנסח זאת כך:

מערכת החינוך, כמו החברה שמסביבה, מעדיפה לא להתעסק בקונפליקטים.

- פעיל אזרח עיצוב - החינוך של המהותי התפקיד על ויתור כאן יש

המחלוקות עם שההתמודדות נכון הידע. העברת של בתחום והתמקדות

והנקודות הכואבות דורשת תעצומות נפש, אבל צריך להחליט האם אנחנו

רוצים שהתלמיד יקרא טקסט כלשהו וישאל את עצמו שאלות... או שנסתפק

בלימוד בעל פה לקראת בחינות הבגרות )"השבוע", הארץ, 12.2.10(.

בין "חתיכה" ל"כוסית"

כיצד לחנך היום לערכים?ראשית, צריך לזכור שוב את הרקע, את התקופה בה אנו חיים. זו תקופה שבה אותו, בוחנים לא עליו, מדברים שלא דבר זווית. לקרן נדחק הערכי השיח מתערפל, ובחלקו נשכח, וזה מה שקורה גם לערכים. לגבי נערים בגיל העשרה, שהמטען הערכי שלהם ממילא אינו מבוסס דיו, הדבר נכון עוד יותר. לאחר מקרה גניבת הבשר שתיארתי, אמר לי נער אחד: "לא ידעתי שזה דבר כל כך חמור. אף פעם לא דיברו אתנו על כך ברצינות ולא הביאו אותנו לחשוב על המשמעויות של מעשים כאלה." אולי יש כאן הגזמה מסוימת, אבל בבסיס זה נכון. באמת מדברים היום מעט על "דברים כאלה". ומכיוון שכך, צריך לברר אותם, במקרים

רבים, מההתחלה, מהבסיס, לא לקבל שום דבר כמוגמר וכמובן מאליו.שנית, מה שנראה כמוחלט ושלם, במקרים רבים איננו כזה, והוא נתון לדעות ולפירושים שונים - היום, אולי יותר מאשר בכל תקופה קודמת. למשל: כיצד

אהוד שמיר168

מותר, וכיצד אסור, לכנות בחורה יפה? פעם, וזה היה לפני לא יותר מחמישים שנה, לומר את המילה "חתיכה" היה נחשב בעיני רבים לעלבון, לפגיעה בנשיות. יותר: נכנסה מילה קיצונית הרבה נזנחה, אבל במקומה ובאמת, המילה הזאת "כוסית", וזו כבר מעוררת געגועים לקודמתה. האם "כוסית" היא מילה לגיטימית?

האם יש בכלל מילים שאינן לגיטימיות?הבעיה נעשית עוד קשה יותר, כי איננו מבררים דברים כאלה לעצמנו; כי בזרם

הכללי, השוטף בעוצמה כבירה, נדמה ש"הכול הולך".מה אני רוצה לומר בכך? לא שהערכים אינם חשובים. ולא שאיש הישר בעיניו עם ביחד מלמטה, רבה במידה הערכים את לבנות צריך שהיום, אלא יעשה. החניכים. יש לקחת את שאלותיהם ודעותיהם האישיות ולהטמיע אותן בתוך הערך המדובר. כך יהיה הערך אמיתי יותר, מבחינתם, והוא אף יהיה ש ל ה ם. אלא כהצהרה, לא לבוא צריכה - לנו אמירה להיות וחייבת - שלנו האמירה בעיקר כשאלה. המטרה שלנו איננה לבוא ולומר לחניך מה נכון, אלא להעלות עליהם את הדעת; נתן לא כה לדברים שעד להיפתח לו לגרום סימני שאלה; הוצאת גם וכך שלו, להיות חייבת ההתלבטות במורכבותם. דברים לראות המסקנות. איננו חייבים להסכים, אבל עלינו לקבל את זכותו לדעה, גם אם היא שונה משלנו. בפתח השיחה עומדת תמיד שאלה, וזו, אסור לה שתהיה סגורה. בו ומוכנות מראש; שיש ברורות חייבים להשאיר פתח שבו אין תשובות אנו מרחב לדעה אישית ולהטלת ספק. זהו המקום שבו אין לנו עליונות, ודעתו של החניך חשובה כמו דעתנו־שלנו. אפשר להשתמש כאן, בהשאלה, באחד המושגים של הקבלה: "הצמצום". אנו מצמצמים את עצמנו ואת מרחב השיחה במודע, כדי

לאפשר ביטוי למחשבה ולעמדה העצמאית של החניכים.

שיעור בתנ"ך - להשאיר מקום לסימני שאלה

הערכי לדיון ניגשים אנו וההוגנות. המורכבות של השיקולים מצטרפים לכך בשונה הדיון, אבל ונכון. טוב וזה שלנו, אישית ובהשקפה בעמדה מצוידים ממה שהיה בעבר, הוא פתוח והוגן. זו איננה סיסמה או אמירה כדי לצאת ידי תמונה בשיחה להציג עלינו כך, משום עמדה. בגיבוש חיוני חלק אלא חובה, מורכבת, לא פשטנית, של הדברים. פירוש הדבר: להציג את עמדות הצד השני בצורה הוגנת ומלאה, ככל האפשר. הבנת המציאות המורכבת ועמדת הצד השני תאפשר לחניך ליצור עמדה אישית אמיתית ומבוססת יותר. זהו תהליך מורכב

169קריסת ערכים בעולם שחלף - חינוך לערכים ב"חברה משתנה"

יותר מהחינוך הערכי בעבר, אבל אמיתי יותר ומותאם לתקופה החדשה, שבה הפרט נעשה מרכזי הרבה יותר.

בספרו הביתה )ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2009( מספר אסף ענברי על שיעור תנ"ך שהיה, למעשה, שיעור של הקניית ערכים:

...מולה זהרהרי עמד בכיתה מול נעריו עם תנ"ך פתוח ביד אחת ונופף בידו

ואת כספו אלילי את האדם ישליך ההוא "ביום הפלומה: זהובת השנייה,

אלילי זהבו, אומר לנו ישעיהו. ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת

אלילי זהבו אשר עשו לו להשתחוות לחפור פירות ועטלפים - כי מי שרואה

רק כסף וזהב הוא עיוור כמו חפרפרת, עיוור כמו עטלף. באיזו מין חברה

אתם רוצים לחיות, קינדערלך? בחברה שמכבדת אנשים אם יש להם כסף,

או בחברה שמכבדת אנשים?" )עמ' 103(.

הבחירה שמעמיד מולה זהרהרי בפני חניכיו היא מוחלטת וטוטלית, ומה שעומד לבחירה - חיצוני להם. זוהי בחירה בין הטוב לרע, כאשר שניהם מייצגים עולם שלם, או דרכי חיים מנוגדות. מולה זהרהרי יודע מהו הטוב ומהו הרע, ואחרי השיעור הזה, ושיעורים נוספים - גם חניכיו ידעו. השאלה היא רק האם יבחרו בדרך הנכונה. והדרך, גם היא נמצאת שם מלכתחילה, ברורה ומדויקת. אין צורך יכולים להציב לחפשה או לסלול אותה, רק ללכת בה. הבחירה הערכית שאנו היום בפני החניכים - ובפני עצמנו - מורכבת יותר, מפורטת יותר, והרבה פחות מוכנה ומעוצבת. אם נציב להם משנה ערכית בנויה ומעוצבת עד אחרון סעיפיה, לא החניכים להשיג: שואפים שאנו במטרה יפגע אבל אולי, מרשים יהיה זה סיפור להביא עדיף בה. נאמין לא באמת אנחנו וגם יקבלו אותה; ולא יזדהו, לסימני מקום משאיר זה, ועם ערכי, כיוון ומסמן ערכית בעיה המעלה פרטי שאלה ולדעה אישית. כלומר, מזמין את החניכים - ואותנו - להשתתף בהתוויית

הכיוון הערכי. ועוד נקודה חשובה. בעבר, הייתה מערכת ערכים מוצקה, והייתה השקפת עולם סדורה ומגובשת, והפרט היה חלק מהחברה והזדהה עם מטרותיה. אז, ניתן היה משותפים שהיו אוניברסליים, גדולים, עקרונות בשם הערכי הדיון את לנהל לכולם וחלק מהשיח הקיים. היום, יש חלונות ופתחים רבים המאפשרים סימני שאלה והסתכלות שונה על הדברים, ואילו הפרט תופס עצמו כנבדל מהחברה, ובמקרים רבים הוא אדיש למטרותיה ועסוק בעצמו. לכן, נקודת המוצא לדיון הקטנים, הפרטים דווקא אלא הגדולים, הערכים המכלול, עוד איננה הערכי

אהוד שמיר170

היום־יומיים, שמהם בנוי עולמו של הפרט. נקודת המוצא של הדיון הערכי צריכה לרדת ירידה רבתי מהגובה הרב בו הייתה, אל הדברים שמהם בנויים חיי היום־יום של הפרט. רק מכאן, לאחר שהתמקדנו בעניין מסוים, חסר חשיבות כביכול, לטפס נוכל אחד, לכל הנוגעת משמעותית לבעיה אותו והפכנו הפרט, בחיי שוב למעלה, ולהפוך אותה לעיקרון, לערך. המטען הערכי של הפרט ייבנה לא מלמעלה למטה, אלא מלמטה למעלה; לא מהכלל לפרט, אלא מהפרט - לכלל. וחוסר קשה אפליה שלנו בחברה קיימים הישראלים. לערבים היחס לדוגמה, אמון רב כלפי הערבים הישראלים. כשאני רוצה להמחיש זאת וליצור התייחסות לכך אצל החניכים, אציב במרכז לא את התופעה אלא מקרה אחד מסוים שבו אני רוצה להתמקד. למשל: בבריכת השחייה של היישוב מבועים, בדרום, אמרו "אנחנו לא מכניסים ערבים." אני קורא לחניכים דין בדואי ומשפחתו: לעורך את סיפור זה ומבקש את התייחסותם. לאחר שנוצרה מודעות לבעיה, אני מזמין את מרכזת האירוח הכפרי בשער־הגולן להציג את השקפתה על היחס לערבים - לכל אדם - ולספר על היחס השוויוני שבו נוהגים בקיבוצה כלפי ערבים, או כלפי חרדים. המקרה המסוים של אפליה מקבל את תשובתו במקרים אחרים של יחס שוויוני. הדגש איננו על התאוריה, אלא על מה שקורה בפועל בשטח; לא על הכלל, אלא על פרטים. בעבר, השקפת העולם עסקה בהכללות ומהן ירדה

לפרטים; היום, עליה לעסוק בפרטים ומהם לעבור להכללות.

הבעייה אינה מתחילה ונגמרת בסמים ואלכוהול

מה הם הערכים אליהם צריך להתייחס בחינוך הערכי?הצורה האופיינית של התייחסות לערכים היום היא - תגובה על משבר נקודתי. בכך הטיפול את לוקח הספר בית אלכוהול, או סמים של קשה בעיה יש אם כמבצע: מרכזים משאבים, מפנים לכך שבוע של עיסוק אינטנסיבי - וחוזרים לשגרה. אבל הבעיה אינה מתחילה ואינה נגמרת בסמים או באלכוהול. היא נוגעת שפוגע חולי אלא נקודתי משבר איננו זה ולעצמנו. לחברה התייחסותנו לכל בשורשים ומתפשט לכל הכיוונים. לכן, ההתמודדות שלנו צריכה להיות לא עם חלק אלא עם השלם; עם התופעה וסיבותיה, לא עם אירוע; ועליה להיות נמשכת שאני מה עולם, והשקפת בערכים העוסקים שיעורים נקודתית. ולא ורצופה, מכנה "חברה משתנה", צריכים להתקיים כל שנה, במשך כל השנה, ולהיעשות מתוך תכנון מראש. על מערכת החינוך ובתי הספר לאמץ ולהפנים את ההשקפה

171קריסת ערכים בעולם שחלף - חינוך לערכים ב"חברה משתנה"

שהקניית ערכים והשקפת עולם מהווה חלק חשוב בתהליך החינוכי, לא פחות מלימוד היסטוריה או אנגלית.

אחרי שהכול נאמר - האין זו יומרה גדולה מדי? האם ההתמודדות מול כוחות חזקים כל כך הנה משימה שניתן לעמוד בה?

מאוד גדולות אנרגיות ישנן באפלה. קריאה זו אין אבל גדולה, יומרה אכן, המחכות להשתחרר, אם רק נפתח להן פתח. ומצד שני, יש לא מעט מראית עין בתדמית עוצמתה של השיטה הקיימת. היא הרי נמצאת במשבר עמוק, וביקורת בתודעה אלא בשטח, איננו לפעולה העיקרי המחסום עבר. מכל בה מוטחת

שלנו. את ז ה, בראש ובראשונה, יש לשנות.

"חברה משתנה"

עולם? ולהשקפת לערכים לחנך כיום, אפשר, האם במאמר: שהצבתי השאלה העסיקה אותי רבות, ובחמש־עשרה השנים האחרונות אני מוביל ב"בקעת כנרות" נושא בשם "חברה משתנה", שמטרתו להתמודד אתה ולנסות למצוא לה תשובות.

התפיסה אותה הצגתי כאן, הלכה והתבררה לי במהלך מאות מפגשים ושיחות.זוהי עשייה חינוכית שמטרתה חינוך לערכים ולהשקפת עולם. בכל כיתה, מט' עד י"ב, מוקדש שיעור בשבוע, במשך כל השנה, למפגשים הקשורים לנושא זה. חלק מרכזי בהם הם מפגשים עם אנשים מבחוץ הבאים, מספרים סיפור מיוחד מוצא נקודת מהווים האלה המפגשים מסוים. בנושא השקפתם את ומציגים לשיחות בנושאים ערכיים, כמו הדוגמה שלעיל. בשיחות אלה החניך מתייחס לשאלות שהמחנכת או אני מעלים, מעלה שאלות בעצמו ומנסה לנסח תשובות. והשקפתו. התייחסותו את בהדרגה, החניך, בונה ובו אירוע, לא תהליך, זהו החופש שניתן לחניכים הוא רב, ונוצרת ציפייה שינקטו עמדה וינמקו אותה. אני משתדל שהבעיות יוצגו בצורה מורכבת, כפי שהן באמת, ושגם הפתרונות יהיו

מורכבים, ולא פשטניים.או ערך של כפייה אין וגמישה: פתוחה היא החניך של הערכית ההתייחסות דעה, מלמעלה; ויש ציפייה שהחניך יבטא עמדה אישית כלפי הערך או ההשקפה. ההנחה היא שבמהלך השיחות והמפגשים נוצרת הסכמה די רחבה לגבי הערכים. מצד שני, יש חשיבות רבה מאוד להתייחסותו האישית של החניך, לאופן בו הוא

תופס את הערך המסוים.יכול לפעול ואתה יש אפשרות לשנות דברים, נקודת המוצא היא אופטימית:

אהוד שמיר172

לשינוי. הפרט איננו סטטי: הוא פתוח להשפעות, ומשפיע גם הוא, ותוך כדי כך גם משתנה וצומח. גם כאשר מדובר במקרים קשים, כמו זה של האיש שהחנה את מכוניתו על מדרכה של הולכי רגל, וכשהעירו לו על כך השיב בקללות ובהאשמות. החברה יכולה להגיב על מקרה כזה - גם נקודתית וגם בטווח הארוך - על ידי חינוך. אסור לתת להלך מחשבה סגור ומקובע להשתלט. התיאור העובדתי של

המצב, כל מצב, אינו העיקר, הוא נקודת מוצא לנקיטת עמדה ולשינוי.

הדרך אינה חסומה

בנקודה מסוימת בשנת הלימודים, על התלמיד לכתוב עבודה, לפי בחירתו, על אחד מהנושאים שעסקנו בהם. עיקרה של העבודה - נקיטת עמדה ערכית כלפי הנושא שבחר בו. אם, למשל, בחר בנושא "תרומת אברים", על התלמיד לתאר, בעזרת חומר כתוב, במה מדובר ולנקוט עמדה לגבי התרומה. העבודה הכתובה את ומבהירה זה, בנושא התלמיד של הערכית עמדתו את ומגבשת מבהירה

החשיבות בנקיטת עמדה ערכית בכלל.השיחות והמפגשים משמעותיים מאוד, לא פעם, וחניכים רבים עוברים שינוי

בעקבותיהם. הנה כמה דברים שכתבו חניכים בסיום השיעורים, בכיתה י"ב:

י': "תודה על השיעורים שגרמו לנו לחשוב, להתפתח ולהבין אנשים אחרים.

אלה שיעורים מאוד חשובים למתבגרים והם באמת היו מאוד מוערכים."

ט': "אהוד, אין מילים שיכולות לתאר את העבודה והמשמעות של מה שאתה

עושה. זה פשוט עיצב לי את האישיות. תודה על הכול ומקווה שתמשיך כך!"

ק': " אהוד, תודה לך על כל הזמן שהקדשת לנו. על זה שלימדת אותנו על החיים

ותרמת המון לעיצוב שלנו. תמשיך בכך תמיד. זה מאוד חשוב, זה תורם... אני

שמחה שהשתתפתי בשיעוריך. מקווה שתמשיך כך הלאה. בהצלחה רבה!!!

ותודה גדולה."

נראה לי, אם כן, שהדרך אינה חסומה, ויש אפשרות להתקדם למרות כל הקשיים.

n

התפיסות של ז'בוטינסקי - והאקטואליה

אורי רזניק

לא תהיה זו הפרזה לומר שהגותו המדינית של זאב ז'בוטינסקי ממשיכה למלא, בימינו, תפקיד בהווי המדיני והפוליטי במדינת ישראל. משנתו המדינית הסדורה, וכן דמותו כאיש ספר ואינטלקטואל, ממשיכות להיות מקור השראה לאנשים, בחקר אינו ענייננו משנתו, את לבחון בבואנו לכן, דרכו. ולממשיכי לחניכיו היסטורי, אלא בבחינת שאלות שיש להן השלכות מעשיות על השיח הציבורי

ה ע כ ש ו ו י ועל דרכה המדינית של ישראל.יהיה מי שיגרוס, במידה מסוימת של צדק, כי יש פגם בסיסי בניסיון לתהות מה הייתה חושבת דמות היסטורית על שאלות אקטואליות. אלא שבכל האמור לשיח סביב משנתו המדינית, אין מדובר, כאמור, בדבר שעבר מהעולם. חלק מסוגיות היסוד שבהן עסקה הגותו המדינית נמצאות עדיין במרכז ההוויה הישראלית והן

רלוונטיות לדיון בעתידה של הציונות ומפעלה.מדיניות קביעות מכמה כמורכבת ז'בוטינסקי של תפיסתו את לאפיין ניתן

בסיסיות: ארץ־ של שטחיה בכל מדינתו את לקיים היהודי העם של בזכותו אמונה •

ישראל, משני עברי הירדן;

ד"ר אורי רזניק הוא יועץ מדיני לשר החוץ ומרצה בבית הספר לממשל במרכז הבינתחומי הרצליה.

אורי רזניק174

מחויבות בלתי מותנית לדמוקרטיה ולהבטחת זכויות פרט אוניברסליות לכל •אדם באשר הוא;

זיהוי היעד של השגת רוב יהודי כחלק ממה שמגדיר מדינה כ"יהודית", ומכאן •כיעד מדיני ראשון במעלה.

הנתפסת תקיפה, ומדינית ביטחונית עמדה דהיינו, הברזל", "קיר תפיסת •כאמצעי )הבלעדי( להביא, ביום מן הימים, להבשלת מוכנותם של הערבים

להגיע להסדר.אין כי דומה האחרונים, באלה לבטח בימיו, החזיק שבהן העמדות כתיאור באפיון זה רבב. אלא שבבואנו להשליך מעמדות אלה על בעיות ההווה, עלינו להיזהר מלחטוא לפן נוסף, אולי החשוב ביותר, של האיש והגותו - מחויבותו העיקשת לשיח הגיוני ומנומק. ז'בוטינסקי לא החזיק באף עמדה בבחינת אמונה עיוורת או דוגמטית, אלא דרש, ראשית כל מעצמו, לבסס את הקביעות שבחן

על שילוב של היקש לוגי ומסכת עובדתית משכנעת.על כן, בבחינת משנתו המדינית דרך הפריזמה של שאלות אקטואליות, אבקש להתמקד בארבעת הרבדים המפורטים לעיל, בצירוף רובד נוסף, המהווה מעין לצד מנומקת, לחשיבה מסויגת בלתי מחויבות בשאר: השזור "מטה־עיקרון"

התרחקות מאמונות דוגמטיות.כחלק ממחויבותו לחשיבה מנומקת גילה ז'בוטינסקי, לאורך חייו, מוכנות שלא לשקלל ערכים שניתן לממשם בו בזמן. בכך גילם הבנה כי כל עוד מסכת ערכים הראויים לכשעצמם משתלבים אלה באלה, הרי שאין מניעה לדגול בכולם מבלי לוותר על מי מביניהם. ואולם, על פי אותה תפיסה, משמסתמן מתח בין הערכים, ובאיזו איזה מהם, על להחליט כדי עדיפות ולקבוע סדר מנוס מלשקללם אין

מידה ומובן, צריך לוותר.

עמדה לא דוגמטית ולכן התפשרות על יעדים

וז'בוטינסקי ברור, היה לעיל שפורטו עקרונות בין למתח הפוטנציאל בימיו, מימיו עמיתיו, כמרבית דגל, בה מדינית בדמותה של מטרה המוצא זיהה את הראשונים בתנועה הציונית: העלייה. העלייה סיפקה מוצא משום שגילמה את הפוטנציאל לאפשר את מימושם הסימולטני של הערכים הבסיסיים בהם דגל: מימוש ריבונות בכל ארץ־ישראל )על שתי גדותיה(, הענקת זכויות אזרח מלאות )במשתמע אזרחות( לכל תושבי הארץ - יהודים כלא יהודים, הבטחת רוב יהודי

175התפיסות של ז'בוטינסקי - והאקטואליה

מוצק ובר־קיימא, והצבת "קיר ברזל" מול אויבי הציונות עד שישכילו להגיע אתה לפשרה. ברם, מטרת "קיר הברזל", בראשיתו, הייתה להבטיח את אותה עלייה. זהו הרעיון שאפשר לז'בוטינסקי לגבש משנה מדינית סדורה, עקבית וקוהרנטית. בהיותו נאמן לדרכו הבלתי־דוגמטית, הכיר בצורך לבסס את עמדתו זו, וכך עשה מדינה ימיו, לרבות במסגרת שני ספרים שכתב בערוב אין־ספור, בהזדמנויות יהודית: פתרון שאלת היהודים, וחזית המלחמה של עם ישראל. הצגת העלייה כפתרון שיאפשר לקדם את כל יעדיו וערכיו בו בזמן, לא שימשה כעיקרון העומד רקע על ובחינתן דמוגרפיות עובדות סמך על מסקנה הייתה זו עצמו. בזכות

מכלול הערכים שחפץ היה בקידומם.הטיעון שפרש בשני ספרים אלה, אותם כתב בשנים 1937 ו־1940 בהתאמה, המדינית מסקנתו את לבחון לנו מאפשר והוא מאחר כמותו, מאין חשוב האם ולברר בהווה, הקיימים הדמוגרפיים הנתונים לאור כפתרון( )עלייה אותו טיעון שהציג אז, תקף גם היום. אם לא, ובהיעדר רעיון אחר שיאפשר המדינית, משנתו כי מלהסיק מנוס אין יחדיו, הערכים מכלול את לממש השונים יעדיה לשקלול מחויבות בתוכה המגלמת שלמה הגותית כיצירה מימוש על מידה של התפשרות מחייבת למבחן אמפירי מתמיד, והעמדתם זו מקבלת משנה תוקף לאור הגמישות הרבה חלק מאותם היעדים. מסקנה מהותיים נושאים של ארוכה לשורה ביחס חייו, לאורך ז'בוטינסקי, שגילה לא פחות, כגון: שאלת אל־עריש, שאלת האפשרות להסכם יהודי־ערבי, ועוד נושאים רבים שעמדתו כלפיהם עברה תמורות משמעותיות עם חלוף הזמן

ועם השינויים שחלו בנסיבות.להבדיל ממה שאולי היה נכון בשלהי שנות השלושים, לבין היום, אין אפשרות שבתנאים מכאן, אחת. ובעונה בעת האלה היעדים כל את לממש מעשית הקיימים בהווה חשיבתו המדינית של ז'בוטינסקי מחייבת התפשרות וויתור על חלק מהם. אטען כי התנגדותו של ז'בוטינסקי לחלוקת הארץ נתפסה על ידו כיעד הדורש הצדקה וביסוס אמפירי, מעבר לביסוסה הערכי כתביעת קניין לאומית. המדינית, משנתו את להתאים נדרשים היינו אילו כי לקבוע יסוד אפוא, יש, מתוקף הנסיבות, להתפשרות כלשהי, הסוגיה הטריטוריאלית הייתה מסתמנת

כמוקד הסביר ביותר, ואולי הבלעדי, לבטא זאת.נבחנת כשהיא ז'בוטינסקי, של המדינית במשנתו מקום יש אחרות, במילים כמכלול, להגמשת הקריאה לשלמות הארץ, בנסיבות המצדיקות זאת. יתר על כן, אין לראות במסקנה זו בבחינת פולמוס עם משנתו, אלא פרשנות לאופן שבו יש

להבינה לאור תנאי המציאות הקיימים בהווה.

אורי רזניק176

מוכנות להגמשה בעניין הסכם עם הערבים

"במשך כל הסערה המשתוללת סביבו, שמר ז'בוטינסקי על קור רוחו, על שיקוליו ובדייקנות, בבהירות דעותיו את מנסח הוא הזה הזמן כל ובמשך ההגיוניים, בקפדנות של איש מדע, שבודק בזהירות את הבעיות הנדונות לפני שהוא מציע את פתרונן. ]...[ בכל אלפי העמודים שבהם הגן על דעותיו, קשה למצוא פסקה יד, שאינה מבוססת על ידע ממשי ועל סברות הגיוניים," כך שנכתבה כלאחר

כתב פרופ' אריה נאור.1יתר על כן, ז'בוטינסקי גילה, לאורך שנותיו, מוכנות להגמיש את עמדותיו ביחס אף ואולי בנסיבות, לשינויים בהתאם ביותר, החשובים גם שונים, לנושאים כביטוי לשינוי בדעותיו. דוגמה בולטת לכך היא יחסו לאפשרות להגיע להסכם עם תושביה הערבים של הארץ. בעוד שז'בוטינסקי זכור, אולי יותר מכל, בתור מי שדגל ב"קיר ברזל", על רקע העובדה שלא האמין בהיתכנות להגיע להסכם אקטיבית פעל ואף תמך, דווקא העשרים שנות שבתחילת הרי יהודי־ערבי,

לקדם, הסכם בין שני הצדדים.2אפילו ביחס לשאלת אל־עריש, שבראייה לאחור אולי היינו מצפים ליחס שלילי מצד ז'בוטינסקי כלפיה, כדבר כמעט מובן מאליו, מעיד הוא על עצמו כמי ששקל שיקולים פרקטיים למדי, הרחוקים מאוד מאיזושהי דוגמה אידאולוגית סדורה:

הצבעתי תלויה ביחס ההמון שבקונגרס. אם אראה כי אין בכך סכנת־פירוד

להסתדרות הציונית, אתמוך בתכנית; ואם אראה כי תתפורר התנועה על

כנגד ידי ואז ארים את לציון, ציונות אלא העניין הזה - סימן הוא שאין אל־עריש.3

בחינה מתמדת של נסיבות משתנות

לא זו בלבד שעמדותיו השתנו עם הזמן ועם שינוי הנסיבות, אלא שהתפיסה, ערכים בין לשקלל הצורך בדבר הליברלית, ההגות של הרוח מהלך הלקוחה שעלולים להתגלות מתחים ביניהם, הייתה טבועה עמוק באופן הסתכלותו על נדבך מסויגת, אלא או רגעית הייתה תפיסה לא זאת ברם, מדיניות.4 שאלות חשוב בגישתו העיונית, שקיבל ביטוי גם ביחס לנושאים מרכזיים ביותר, תוך גילוי יושר אינטלקטואלי, כפי שאירע, למשל, במסגרת עדותו לפני ועדת פיל,

177התפיסות של ז'בוטינסקי - והאקטואליה

בה ציין "את האופי היחסי של טענות שני הצדדים, הצד היהודי והצד הערבי ]...[ כדי לעשות צדק יש להכיר בשתי הטענות ולאזן אותן זו מול זו".5

נסיבות של מתמדת בחינה של תוצר הייתה ז'בוטינסקי של משנתו כלומר, וגזירת מסקנות מתוך שקלול אותן נסיבות עובדתיות על רקע מסד ערכי, שאף זו נתפסת, לעתים, כדוגמטית בו נתגלו שינויים מסוימים, במשך הזמן. משנה בתודעה הפופולרית, אולי כתוצאה מחדות מסקנותיה ולהט הפולמוס שאפיין את הוגה; אולם תהיה זו טעות לייחס למשנה זו אופי אידאולוגי קשוח, החסין נסיבות שתתבהרנה ובלבד שינויים, קבלת אף או ביקורתיות־עצמית בפני

שתצדקנה זאת.ז'בוטינסקי הובילו אותו לתפיסה מדינית שדחתה כל אפשרות עקרונותיו של לוויתור על חלקי מולדת, שכללה בראייתו את שני עברי הירדן.6 תפיסה זו לא ההנחות, ממסכת שגזר כמסקנה אלא קטגורי, או אלוקי כצו לעולם הופיעה הערכים והקביעות האמפיריות שאימץ. כמו כן, נכון הוא שבכתביו המדיניים, לוויתורים אולם, התנגדותו לכך. ביחס רבה גילה עקביות בוודאי המאוחרים, לאפיין ניתן חלקם את שרק תווך, עמודי כמה על נשענה טריטוריאליים כ"עקרוניים" או כמונעים מתוך תפיסה ערכית, המבטאת אמונה בצורך לממש את זכויות הקניין של העם היהודי על הארץ. ז'בוטינסקי לא הסתפק באמירה אמונתית, כגון "זו ארצנו". הוא ראה צורך לחזור ולהרחיב את הנימוקים לביסוס של הכולל שטחן השוואת תוך השאר בין הארץ, לשלמות המדינית התביעה מדינות ערב וצפיפות האוכלוסין בהן, לעומת זו שתהיה במדינה שעתידה לקום

בארץ־ישראל, ולבסס את טיעוניו על היגיון של צדק חלוקתי.7

חתירה לשלמות הארץ

יתר על כן, ז'בוטינסקי ביסס במפורש את עמדתו הטריטוריאלית המקסימליסטית על ניתוח הגורמים שהיה בהם כדי להשפיע על הסיכויים להגשמת מכלול יעדיו המדיניים האחרים, ובפרט הערכת הסיכויים להסכם מדיני בין היהודים לערבים והבטחת הרוב היהודי. בהתאם לכך סבר, כי טועים מי שחושבים שחלוקת הארץ טעם שאין כך הציונית, התנועה של המדיניים יעדיה ולמימוש לשלום תביא בוויתורים טריטוריאליים כאמצעי לקידום ההסדר. באותה מידה סבר, כי טועים בזכויות לפגיעה בהכרח תביא הארץ שלמות על שהשמירה החושבים אלה הערבים תושבי הארץ, כך שאין גם צורך בוויתורים כאמצעי להימנעות מפגיעה

אורי רזניק178

כזו. מסקנתו הייתה שחתירה לשלמות הארץ עולה בקנה אחד עם מכלול היעדים המדיניים שהציב במרכז תפיסתו.

זו הייתה אמנם מסקנה עקבית שניתן היה לפרשה כדוגמה - בפרט משהתווספה לאמונה עמוקה בדבר הצדק שבדבר, מטעמי זכויות קניין לאומיות - אך עדיין תנאי של וניתוח עיונית התבוננות של הליך מתוך גזר אותה מסקנה, הייתה

המציאות. על כן, יש מקום לגרוס כי אילו חלק מהערכותיו ביחס למציאות היו משתנות, לא היה זה סותר את "תורתו", בוודאי לא את גישתו האינטלקטואלית הבסיסית, ואין להעלות על הדעת שינוי במסקנות המדיניות. בשום מקום לא נמצא זכר בכתביו לקביעה דוגמטית שתשלול את האפשרות שבהינתן שינוי בנסיבות, לא ייתכן שינוי בעמדות. קביעה זו חלה על חשיבתו כמכלול, ונוגעת לעמדתו ביחס

לשלמות הארץ, בפרט.8

התפיסה הליברלית והצורך בהסכמות בין הקבוצות

ז'בוטינסקי היה ליברל ודמוקרט לפחות באותה מידה שבה היה פטריוט יהודי. העמוקה מחויבותו את להביע המפורסמת אמירתו מסמלת מכל, יותר אולי לערכים דמוקרטיים וליברליים: "אני מאמין שכל אדם הוא מלך."9 תפיסתו זו קשר ללא הוא באשר אדם לכל ביחס ומחייבת אוניברסלית במפורש הייתה בסיסיות שזכויות האמין ז'בוטינסקי הדתית: או האתנית הלאומית, לזהותו ולפיכך אלוהים', בצלם נבראו 'שהכול משום מקום, בכל אדם כל על "חלות

המדינה חייבת להתבסס על שוויון אוניברסלי ועל חירות הפרט".10הוא לא סבר שקיים מתח בין תפיסה ליברלית זו לבין השאיפה למימוש זכויותיו הלאומיות של העם היהודי להגדרה עצמית ולעצמאות. להפך, במידה רבה הצדיק את הציונות כפועל יוצא של אמונות ליברליות אלה: ככל קבוצה אחרת, סבר, גם ליהודים זכות לביסוס ישות מדינית ריבונית כביטוי לחירותה הבסיסית של

הקבוצה, שהיא עצמה פועל יוצא של קיבוץ מאווייהם הפרטיים של חבריה.11יתר על כן, ז'בוטינסקי לא השאיר עמימות כלשהי סביב עמדותיו ביחס לצורך להבטיח משטר צודק במקביל להשגת רוב יהודי. הוא הקדיש תשומת לב רבה דיכוי בכך יש כי הרוב, שלטון רק פירושה אין דמוקרטיה כי ההדגשה לעצם בין הקבוצות פוטנציאלי של המיעוט, אלא שיש לתור אחר פשרות והסכמות שמהן מורכב קהל אזרחי המדינה, כדי למנוע "הוויה של קיפוח, נישול ודיכוי ]...[

179התפיסות של ז'בוטינסקי - והאקטואליה

לממש את עקרון השוויון מתוך 'טוהר ויושר' ולהשליט צדק".12 משה בלע מסכם את עיקרי תפיסתו זו:

מטרתה של הדמוקרטיה היא להבטיח למיעוט השפעה על מהלך העניינים

"בצלם שנבראו מיחידים אלא מורכב אינו מיעוט סוף־סוף המדינה. של ובדמות אלוהים".13

חשיבות רוב יהודי

החל מימיו הראשונים על במת הציונות, הדגיש ז'בוטינסקי את חשיבות השגתו של רוב יהודי איתן ובר־קיימא כתנאי הכרחי להקמת המדינה היהודית: "המונח 'מדינה יהודית' ברור בהחלט: פירושו הוא רוב יהודי. בזה התחילה הציונות ובזה

יסוד קיומה, בזה תמשיך לפעול עד להגשמתה, או תלך לאבדון."14ז'בוטינסקי זיהה את השגת הרוב לא רק כצו מדיני שיאפשר להקים את המדינה, אלא כהכרח לוגי ממש, כלומר, כחלק ממה שמגדיר מדינה כיהודית. בכך, דחה את התפיסה שניתן לקבוע ולבסס את אופייה של המדינה כ"יהודית" כפועל יוצא של חקיקה, חוקה או כל אמצעי סטטוטורי אחר.15 מבחינתו, מדינה "יהודית", התחיקתית ולמסגרת לסמליה, קשר ללא יהודי, רוב בה שיש מדינה פירושה

שבחרה לעצמה.16 מכלול ניתוח של תוצר שהיוו קונטינגנטיים, מדיניים מיעדים להבדיל ברם, הגורמים הרלוונטיים לסיכוי מימושם של אותם יעדים, כדוגמת יחסו לשאלה הטריטוריאלית, לא הותיר ז'בוטינסקי ספק כי הוא תופס את הכורח ברוב יהודי - כנדבך לוגי של השאיפה להקים מדינה יהודית־ כצו ערכי ומדיני ראשון במעלה: "תנאי מוקדם לכל אלו הוא הרוב היהודי, יצירת המדינה העברית כ'ביטויו של

הצדק העליון'."17דמוגרפיים, והערכות בניתוחים ז'בוטינסקי עסק העשרים, שנות בתחילת כבר כתפיסה לעצבה רצון ומתוך המציאות במבחן משנתו את להעמיד כוונה מתוך ,1937 משנת בספרו משכנעת. ארגומנטציה על הנשענת ביצוע, ובת קוהרנטית מדינה עברית - פתרון לבעיית היהודים, הציג את חישוביו העדכניים בזו הלשון:

ומשום כך יש לנו הזכות להגיד, שהבעיה שלנו ניתנת להיפתר באופן מוחש

מאוד על אדמת ארץ־ישראל - ולהיפתר בצורה שכזו, שלא תהיה כרוכה לא

אורי רזניק180

בנישולם ולא בקיפוחם הכלכלי של הערבים )כמיליון נפש(, הנמצאים בארץ

כיום, ואפילו לא של ריבוים בעתיד. בצורת אפוריזם הייתי מנסח את הרעיון

)מבלי להתיימר, כמובן, שנבואתי זו מצטיינת בדיוק מספרי( במילים הבאות:

"תנו לנו ארץ־ישראל, ולאחר דורות אחדים יהיו בה שמונה מיליונים יהודים ושני מיליונים ערבים - ועוד הרבה מקום יישאר; ושלום על העולם."18

גם בספרו האחרון, חזית המלחמה של עם ישראל, חזר וניתח את המצב מבחינה מספרית, תוך שהוא קובע נחרצות כי "הפיכתה של ארץ ישראל למדינה יהודית

יכולה להתגשם במילואה, מבלי לעקור את הערבים הארצישראליים ממקומם".19

מה היה קורה אילו סופחו יהודה ושומרון?

ישנם כמה דגשים בולטים מאוד בדבריו אלה: חשיבות ההימנעות, לפי תפיסתו, מפגיעה בזכויותיהם של ערביי הארץ; ועוד יותר מכך, מרכזיות הניתוח המספרי בכל האמור להסקת המסקנה כי יש בעלייה בבחינת פתרון לבעיית השגת רוב יהודי ושימורו, בד בבד עם כיבוד זכויותיהם של תושבי הארץ הערבים. הניתוח או לוותר אולי ניתן עליו הכולל, בטיעון שולי כהיבט משמש אינו המספרי להתגמש. לב הטיעון הוא במעשיותו, בעובדה שבהסתכלות מפוכחת על המידע הדמוגרפי שהיה קיים באותה תקופה, סביר היה להסיק שהחלת ריבונותה של תעלה תושביה, לכל מלאות זכויות מתן תוך הארץ, כל על היהודית המדינה בקנה אחד עם השמירה על רוב יהודי מוצק )של כ־80% על פי חישוביו( ותהווה

חלופה מדינית מעשית ובת ביצוע.האם במציאות המדינית כיום ניתן להגיע למסקנה דומה? נתבונן רק בחלקיה של הארץ השוכנים מערבית לנהר הירדן.20 ובכן, ב־2010, אוכלוסיית היהודים בעולם ושומרון.21 וביהודה בישראל 5,704,000 מתוכם נפש, ב־13,428,300 הוערכה והאוכלוסייה ,1,536,000 מונה בישראל הערבית האוכלוסייה זאת, לעומת הפלסטינית ביהודה ושומרון ועזה מונה 3,670,000 נפש, כך שבסה"כ מתגוררים

באזורים אלה 5,206,000 ערבים.22 אילו הייתה ישראל מספחת, היום, את יהודה שומרון ועזה, תוך הענקת אזרחות הארץ שלמות בדבר ז'בוטינסקי לתפיסת כביטוי - התושבים לכלל מלאה והבטחת זכויות היסוד - הרי שהיחס בין יהודים למוסלמים היה עומד על 52% מול 48% )5,704,000 לעומת 5,206,000(. כדי לשמר את היחס שז'בוטינסקי ראה

181התפיסות של ז'בוטינסקי - והאקטואליה

כהכרחי לביסוס רוב יהודי בר־קיימא )20/80(, היה צורך בעלייה של 15,120,000 יהודים, כמעט כפול מאוכלוסיית היהודים החיה, היום, מחוץ לישראל!

גם אם מוציאים את עזה מהחישוב ובוחנים רק את ההשלכות של סיפוח יהודה ושומרון, היחס שנוצר הוא 60% ל־40% )5,704,000 לעומת 3,736,000(. במקרה יהודים, "רק" 9,240,000 צורך בעלייה של יש ליחס של 20/80, כדי להגיע זה, המתגוררים היהודים של הכולל ממספרם איש וחצי במיליון גדולה היא אף מאחר הקיימים. הדמוגרפיים הנתונים על בהתבסס זאת כל לישראל. מחוץ וגם תחזיות דמוגרפיות "אופטימיות" משערות שבעשורים הבאים יחול צמצום ב־2005 )מ־76% הנוכחיים בגבולותיה ישראל באוכלוסיית היהודים בשיעור פריון שיעורי כגון בחשבון, נוספים גורמים שלקיחת הרי ב־2030(, לכ־73% ופילוח בקרב תתי־קבוצות באוכלוסייה, רק מחזקת מסקנה זו.23 אין צורך, אפוא, לדון בשיעורי עלייה מציאותיים, או בסוגיית צפיפות האוכלוסין וביכולתה של האדמה, על משאביה הטבעיים ושטחה המוגבל, לקלוט אוכלוסייה בסדר הגודל האמור, כדי להסיק שאין בעלייה כדי לשמש פתרון לשאלת ביסוס הרוב בתנאים

של החלת הריבונות על כל השטח.24

"לעולם לא נגרש או נדכא"

החל ביטחוניות, בסוגיות ז'בוטינסקי של והאקטיביסטית התקיפה עמדתו בצעדיו הראשונים לביסוס כוח צבאי יהודי במסגרת הצבא הבריטי - ראשית הלגיון של ההקמה בקידום מכן ולאחר הפרדות נהגי גדוד ייסוד באמצעות נדבך היוותה הברזל", "קיר תפיסת וגיבוש האצ"ל בהקמת וכלה - היהודי25

אינטגרלי בתפיסתו הכוללת. רק ביטא לא הביטחון על ז'בוטינסקי ששם הדגש הרוב, ביסוס כבסוגיית שאיפה מדינית קונטינגנטית אלא גם ביטוי לקשר לוגי הכרחי שייחס לכך כנדבך כל את שגזרה "חד־נס" תפיסת אותה - הציונות את המוניסטית בתפיסתו יהודית יעדיה המעשיים של הציונות מהצו הערכי הראשוני של הקמת מדינה עצמאית ובת קיימא.26 ברוח זו, ברור כי הקמת מדינה בת קיימא מחייבת, בין

השאר, הבטחת התנאים הביטחוניים שיאפשרו לה לשרוד.27מכאן נשאלת השאלה: האם הבטחת ביטחונה של המדינה מחייבת בהכרח שמירה על שלמות הארץ? אילו היו אלה פני הדברים, ניתן היה להעלות על הדעת טיעון שלפיו פגיעה בזכויות המיעוט עלולה להוות רע הכרחי, שנועד לשמר ה"רוב"

אורי רזניק182

גם במצב שבו מספרם היחסי של תושבי הסטטוטורי של התושבים היהודים, הארץ היהודים והערבים לא היה מאפשר זאת מבחינה מספרית פשוטה. במילים אחרות, אם הדרך הבלעדית להבטיח את המשך קיומה של מדינה יהודית היא מימוש השליטה בכל שטחי הארץ, אזי ההכרח )הלוגי( להבטיח רוב יהודי, הנובע לכשעצמו מהצו הראשון במעלה להבטיח את קיומה של מדינה יהודית, מחייב

הימנעות מהענקת זכויות מלאות לפחות לחלק מתושבי המדינה הלא־יהודים.28ישנם מספר דברים שניתן לומר על טיעון זה. ראשית, הוא סותר באופן יסודי

את תפיסתו הערכית של ז'בוטינסקי ביחס לדמוקרטיה וזכויות יסוד:

ככל היהודים, מוכן אני להישבע בשמינו ובשם צאצאינו, שלעולם לא נפר שיווי־זכויות זה ולא נעשה ניסיון לגירוש או לדיכוי.29

שנית, תקפותו נשענת על קביעה שאמיתותה אינה מובנת מאליה: הזהות, לכאורה, בין הימנעות מוחלטת מוויתורים טריטוריאליים לבין עצם הישרדותה של המדינה זו, קביעה באמיתות ספק להטיל כדי בהם שיש רבים טיעונים ישנם היהודית. השנים תשע־עשרה שבמשך בעובדה החל המקסימליסטית, בגרסתה לפחות הראשונות לקיומה הוכיחה המדינה היהודית יכולת הישרדות תוך שליטה רק על חלק מהקרקע; וכלה בטיעונים צבאיים פרטניים הנוגעים לאמצעי לחימה, תורות לחימה ותנאים טופוגרפיים. די בציון העובדה שטובי המומחים בסוגיית הביטחון חלוקים בנושא זה בינם לבין עצמם, כדי להסיק שאין מדובר בקביעה שניתן לסמוך עליה את ידינו בבטחה. יש, אם כן, מקום לסבור שז'בוטינסקי, שהיה ידוע בזהירותו הרבה בהתוויית משנתו, לא היה שש לאמץ קביעה שאמיתותה האמפירית - והרי

מדובר בקביעה אמפירית, לא ערכית - כה שנויה במחלוקת.30

מחויבות להנמקה רציונלית

אין זה מפתיע, אפוא, שז'בוטינסקי נמנע מלשים את שיקולי הביטחון במרכז התנגדותו את השעין שעליו הבסיס הארץ.31 שלמות לשאלת התייחסותו לעם עיקריות: טענות משלוש למעשה מורכב היה טריטוריאליים לוויתורים מאחר טריטוריאליים בוויתורים טעם אין כולה; הארץ על זכות יש יהודי וממילא לא יובילו להסדר בר־קיימא, נוכח התנגדותם הצפויה של ערביי הארץ; האמונה כגון בערכים אחרים, יפגע לא הארץ כל שטחי על הריבונות מימוש

183התפיסות של ז'בוטינסקי - והאקטואליה

בזכויות יסוד אוניברסליות. לביסוס הטענה האחרונה, כאמור, ראה ז'בוטינסקי זכויות מלאות לכל תושבי הארץ מבלי לסכן בעלייה אמצעי שיאפשר הענקת את קיומו של רוב יהודי איתן. אלא שתפיסה זו כבר אינה תואמת את הנסיבות

הדמוגרפיות הקיימות בהווה, כפי שצוין לעיל.אין בכך כדי להראות שהטיעון ה"ביטחוני" המבוסס על תמיכה בשלמות הארץ אינו "נכון". אולם בהחלט יש בכך הוכחה שאין לראות בטיעון ביטחוני זה חלק ממשנתו של ז'בוטינסקי, גם לא במסגרת ניסיון להתאימה לתנאי ההווה, והרי

בכך עסקינן.בבואנו לבחון את חמשת המרכיבים של בסיס תפיסתו, קיים צורך לאפיינם מבחינת מקור ביסוסם וחשיבותם היחסית. ובכן, ברור כי המחויבות להנמקה רציונלית מהווה נדבך הכרחי בתפיסת עולמו של ז'בוטינסקי, עליו לא ניתן לוותר. גם מחויבותו של ז'בוטינסקי לזכויות יסוד ולדמוקרטיה נתפסה אצלו כצו ערכי ראשון במעלה, שגם עליו לא ניתן לוותר. הצורך ברוב יהודי משמעותי, כמו גם "קיר הברזל" הביטחוני, נתפסו על ידו כהשלכות לוגיות של עצם השאיפה הבסיסית להקים מדינה יהודית, היעד הראשוני ממנו נגזרו כל השאר. לעומת זאת, החתירה לשלמות הארץ נשענה הן על יסוד ערכי, מבחינת היותה זכות )אך לאו דווקא חובה( מוסרית, והן על יסוד אמפירי. בתוך כך, הטענה כי הגשמתה לא תפגע בזכויות היסוד של תושביה הלא־יהודים של הארץ תפסה מקום מרכזי במסגרת הנימוקים שז'בוטינסקי ביקש לעגן

בהם את התנגדותו להתפשרות טריטוריאלית.במישור הערכי, ז'בוטינסקי גזר את מוסריותו של היעד מתוך אמונתו הבסיסית בזכות הקניין הקיבוצי של העם היהודי על הארץ. לתפיסתו, לא ניתן להתנגד לשמירה על שלמות הארץ מטעמים של היעדר זכות בסיסית, נוכח ההיסטוריה המדינית היהודית המפוארת שהתרחשה בה. אולם, הוא לא ראה בטיעון זה די, וגם לא צו מחייב, שהרי מבחינה לוגית, גם אם יש ליהודים זכות לקיים מדינתם לכך הראיה כן. לעשות המוסרית החובה בהכרח, מכך נובעת לא הארץ, בכל להוסיף צורך שראה בעובדה גלומה הסוגיה את תפס שבה הדרך אכן שזוהי קביעות על ביסס אותם פרגמטיים, נימוקים גם הבסיסית הערכית לטענה

אמפיריות. במישור מעשי זה, העלה שני טיעונים:כך יהודי־ערבי, הסכם לקידום כאמצעי יועילו לא טריטוריאליים ויתורים א(

שלא ניתן להצדיקם כפועל יוצא של רצון להשיג הסדר;ב( שמירה על שלמות הארץ לא תפגע בזכויות האוכלוסייה הלא־יהודית.

את בספק להעמיד כדי תישמט הללו הטיעונים אחד של שאמיתותו בכך די המסקנה שיש לתור אחר שלמות הארץ, שכן, אחרת, איזה טעם ראה בהצבתם

אורי רזניק184

במרכז התייחסותו לסוגיה? כפי שראינו לעיל, הקביעה שבאמצעות העלייה ניתן יהיה להימנע מוויתורים טריטוריאליים מבלי לפגוע ברוב היהודי, או בזכויות

היסוד של קבוצות באוכלוסייה, כבר איבדה מזמן מתקפותה.

מה הן הנסיבות לשינוי ביעדים?

בתפיסת קונטינגנטי יעד היווה הארץ שלמות של היעד רק כי דומה כן, על ז'בוטינסקי. לעולם לא טען כי קיימת חובה מוסרית לקיימו, גם במחיר של פגיעה כי להדגיש מאמציו הוא, נהפוך כהכרחיים. שתפס האחרים ביעדים יסודית השמירה על שלמות הארץ לא תפגע בזכויות המיעוט הלא־היהודי, מלמדים כי ייחס לכך חשיבות רבה כחלק מהצדקת התנגדותו לביצוע ויתורים. זאת הייתה קביעה אמפירית ביסודה, אותה השעין על ניתוח התנאים הדמוגרפיים ששררו אז בארץ ובפזורה. מכאן, שיש בערעור אמיתותה האמפירית של קביעה זו כדי ביחס לספק צורך ראה שז'בוטינסקי עצמו להחליש משמעותית את ההצדקה

למחויבותו לשלמות הארץ.קשה להימלט מהמסקנה כי בתנאים המדיניים, ובעיקר הדמוגרפיים, השוררים בהווה, לא ניתן לדגול במימוש כל מרכיביה המפורטים של אותה משנה מדינית שהתווה ז'בוטינסקי. היושר האינטלקטואלי והמחויבות לשיח מנומק, שהיוו אבן פינה בתפיסת עולמו, מחייבים התפשרות על חלק מהיעדים המדיניים שביקש לקדם, במקרה ותתבררנה נסיבות שבגינן לא ניתן להגשים את כל היעדים בעת

ובעונה אחת.זכויות הפרט לכול, יהודי, הבטחת רוב בין ארבעת היעדים שנבחנו כאן - חיוב מימוש זכותו של העם היהודי על כל הארץ והבטחת ביטחונו של המפעל הציוני משום גמישות, של למרחב מעשית נתון הטריטוריאלי היעד שרק נראה -ההשקפות את מהותית סותר האחרים, מבין מי על חלקי, אם אף שוויתור, הערכיות הבסיסיות שהציב ז'בוטינסקי במרכז תפיסתו. לעומת זאת, בבואו לבסס את מחויבותו לשלמות הארץ, ראה צורך להדגיש כי בנסיבות הדמוגרפיות שהיו קיימות באותו זמן, לא תהיה בה פגיעה בזכויות תושביה הלא־יהודים. מעבר לכך שראה בה מטרה מוצדקת לכשעצמה מבחינה מוסרית, מחויבותו לשלמות הארץ נתפסה אצלו כעמדה הדורשת ביסוס והנמקה אמפירית, בפרט מבחינת השלכתה על שאלת הבטחת זכויות יסוד אוניברסליות. מכאן, שבהינתן שינוי באותן נסיבות

ששימשו לביסוס המחויבות ליעד זה, ייתכן גם שינוי באותה מחויבות עצמה.

185התפיסות של ז'בוטינסקי - והאקטואליה

ז'בוטינסקי ראה בעלייה - אולי בצדק, באותם ימים - פתרון שבאמצעותו ניתן ליישב את המתחים בין ארבעת היעדים. ואולם, במציאות של היום, השקפה זו אינה נתמכת על ידי העובדות הדמוגרפיות. מכאן שבהיעדר "פתרון" אחר, הוויתור על שלמות הארץ מסתמן כאמצעי הבלעדי להבטחת מימושם של שניים מערכי היסוד הנותרים: זכויות מלאות אוניברסליות ושמירה על רוב יהודי איתן. ז'בוטינסקי לא ביסס את עמדתו ביחס לשלמות הארץ על כורח ביטחוני, כך שנכונות עקרונית לבצע איזושהי פשרה טריטוריאלית אינה עומדת, בהכרח, בסתירה לדגש ששם על

הבטחת ביטחונו של המפעל הציוני, ובלבד שהגבולות שייווצרו יהיו "בטוחים".

שאלת חלוקת הארץ סותרת את שלמות הארץ

ז'בוטינסקי, לאו דווקא בכל פרטיה, אלא כמכלול כן, משנתו המדינית של על קונקרטיות מדיניות ומסקנות אמפיריות, קביעות ערכיות, תפיסות המגלם הנגזרות תוך מחויבות למשמעת לוגית קפדנית, עולה בקנה אחד עם הקביעה המסקנות. אותן מבין מאלו סטייה להצדיק עשוי בנסיבות מתאים שינוי כי הדבר נכון בפרט, ואולי במיוחד, ביחס לשאלת חלוקת הארץ. קביעה זו אמנם סותרת את העמדה המפורשת שבה החזיק ז'בוטינסקי בעד שלמות הארץ, כפי שזו משתקפת, למשל, בהתייחסות ה"נדר" הבית"רי ל"שתי גדות הירדן". ואולם, היא איננה עומדת לבדה, בבחינת אקסיומה ערכית, אלא מסתמנת כנגזרת של ניסיון ליישב באופן מיטבי את מכלול הערכים בהם דגל, ובהם אמונה עמוקה בזכויות הפרט ובערכים דמוקרטיים, והבנה כי ללא רוב יהודי אין סיכוי ואין,

למעשה, כל משמעות לקיומה של מדינה יהודית.

הערות

ראו: בנציון נתניהו, "ז'בוטינסקי כמדינאי וכמנהיג לעמו: כיצד היה מגיב על בעיות זמננו?" .1בתוך בראלי, אבי ופנחס גינוסר )עורכים(, איש בסער: מסות ומחקרים על זאב ז'בוטינסקי, עיונים בתקומת ישראל )קריית שדה־בוקר: מכון בן גוריון לחקר ישראל, 2004(, עמ' 28-27.

ישראל." בארץ היהודית למדינה ז'בוטינסקי זאב של החוקתי "המתווה נאור, אריה ראו: ..2ז'בוטינסקי בפנתאון איש בסער, שם, עמ' 73; וראו: ישראל קולת, "מקומו של זאב בתוך הלאומי." בתוך איש בסער, שם, עמ' 12. תכניתו המדינית דאז אף כללה מרכיבים שבראייה לאחור עשויים להפתיע, כגון קביעה שנשיא המדינה שתקום יהיה ערבי, בעוד שלצדו יכהן

אורי רזניק186

ראש ממשלה יהודי; שתכונן קונפדרציה אזורית שתהיה בבחינת ארצות הברית של המזרח התיכון, ועוד כהנה וכהנה הצעות שמצטיירות כיום, ועוד בהמשך ימיו, כבלתי מציאותיות. "קיר מגישת להבדיל ה"אמיתית", עמדותיו היו שאלה על להצביע כדי בכך שאין כמובן, היא הנקודה המפורסם. מאמרו פרסום עם מ־1923, החל במחשבתו שהתפתחה הברזל", שדעתו השתנתה עם הזמן, כפועל יוצא של התפתחויות מדיניות, דמוגרפיות, פנים־תנועתיות ופוליטיות־חיצוניות. כפי שהבהיר קולת: "העיקרים של עמדתו הרעיונית המקובלת בזיכרון הקיבוצי - מדינה עברית משני עברי הירדן, מקסימליזם ציוני או 'קיר ברזל' מול הערבים - התפתחו בהדרגה והיו בעלי גוונים ודגשים שונים בסיטואציות שונות." ראו: קולת, "מקומו

של", עמ' 10.בע"מ, ]הוצאת ספרים[ ז'בוטינסקי ערי )ירושלים: אוטוביוגרפיה ז'בוטינסקי, זאב ראו: .31947(, עמ' 48; והשווה למאמר שכתב בשנת 1905, בו קבע כי התפתחות יהודית לאומית "לא תיתכן אלא בארץ ישראל". ראו: זאב ז'בוטינסקי, "על הטריטוריאליזם", בתוך כתבים

ציוניים ראשונים )ירושלים: ערי ז'בוטינסקי ]הוצאת ספרים[ בע"מ, 1947(, עמ' 134. ראו: נאור, "המתווה החוקתי", עמ' 66. .4

ראו: נאור, "המתווה החוקתי", עמ' 66. בתוך כך, גם במישור של צדק בסיסי ותביעות בדבר .5זכויות קניין לאומיות, התייחס ז'בוטינסקי לארץ כאל "רכוש משותף )joint property( של שני יסודות: האחד - התושבים הנוכחים, בני דתות ואמונות שונות, בערך 700 אלף; האחר - העם היהודי, אשר ארץ־ישראל תהיה לביתו, בערך 12 מיליון." ראו: יוסף גורני, מדיניות ודמיון: תכניות פדרליות במחשבה המדינית הציונית, 1917-1948. )תל אביב: הוצאת יד

בן צבי, 1993(, עמ' 14; מצוטט גם בנאור, "המתווה החוקתי", עמ' 65. חיי את מקדיש "אני הבית"רי: "הנדר" במסגרת וברור חד באופן מנוסחת זו מחויבות .6לתחיית המדינה העברית ברוב תושבים עבריים על שתי גדות הירדן קדמה וימה." ראו:

.http://www.beitar.org.il"נגד תכנית ז'בוטינסקי, זאב לדוגמה: גם, וראו .68 עמ' "המתווה החוקתי", נאור, ראו: .7החלוקה - הרצאה לפני חברי הפרלמנט )1937(", בתוך נאומים )1927-1940( )ירושלים:

ערי ז'בוטינסקי ]הוצאת ספרים[ בע"מ, 1947(, עמ' 278-276.תימוכין לכך ניתן אפילו למצוא במה שנתפס כמעין אב־טיפוס לתפיסתו התקיפה, מאמרו .8משנת 1923 "על קיר הברזל", שם לא ביטל את האפשרות שבשלב עתידי כלשהו יידרשו אז "רק טריטוריאליים: בוויתורים כרוכים שיהיו כאלה לרבות לוויתורים, הצדדים שני ]לאחר שישתכנעו מקיר הברזל. א"ר[ יבואו אלינו המתונים האלה ובידם הצעה לוויתורים הדדיים: רק אז יתחילו הם לשאת ולתת עמנו ביושר ובשאלות מעשיות, כגון ערובה נגד ]הדגשה שלי. לאומית עצמית ישות בדבר או בעניין שיווי־זכויות, או מן הארץ, גירוש

א"ר[; ואני מאמין ומקווה, שאז נוכל ]...[ לחיות זה בצד זה בשלום ומתוך יחסי הגינות."ראזסווייט. זאב ז'בוטינסקי, "על קיר הברזל". פורסם לראשונה ב־1923 ברוסית, בעיתון

מכון ז'בוטינסקי.ראו: ז'בוטינסקי, אוטוביוגרפיה, עמ' 19. .9

יחסי לגבי תפיסתו בהרחבה את פרש ז'בוטינסקי .56 עמ' החוקתי", "המתווה נאור, ראו: .10מיעוט של עצמי "ממשל ז'בוטינסקי, זאב ב: הרוב, לזכויות המיעוט זכויות בין הגומלין ]הוצאת ספרים[ בע"מ, 1947(, עמ' ז'בוטינסקי )ירושלים: ערי וחברה אומה לאומי", בתוך

.71-15

187התפיסות של ז'בוטינסקי - והאקטואליה

הפילוסופיה עיצוב על גורמים מגוון של השפעתם על מצביעים חוקרים .11האינדיווידואליסטית של ז'בוטינסקי, לרבות הרצאותיו של פרופ' אנטוניה לבריולה על "המטריאליזם ההיסטורי", מתקופת לימודי המשפטים של ז'בוטינסקי ברומא בצעירותו, והחותם שהשאירו עליו כתביהם של הגל והסופר הרוסי ארציבשב. ראו: יהודה בנארי, זאב ז'בוטינסקי )ירושלים: הקונגרס היהודי העולמי ההנהלה הישראלית, בהוצאת ספרים

מ' ניומן בע"מ, 1971(, עמ' 13-12.איש ראו: נאור, "המתווה החוקתי", עמ' 68. ראו גם: מאיר שמגר, "אחרית דבר", בתוך .12

בסער, עמ' 550.ראו: משה בלע, עולמו של ז'בוטינסקי: מבחר דבריו ועיקרי תורתו )תל־אביב, 1972(, עמ' .13

67. מצוטט גם בנאור, "המתווה החוקתי", עמ' 58.ז'בוטינסקי מצוטט בנאור, "המתווה החוקתי", עמ' 63. כבר בכינוס המייסד של "הציונים .14הרביזיוניסטים" בפריס באפריל 1925, נוסחה שאיפת הציונות כדלקמן: "מטרת הציונות היא - הפיכתה של ארץ־ישראל )כולל עבר הירדן( לקהילייה יהודית בחסותו של רוב יהודי

מובטח." ראו: בנארי, זאב ז'בוטינסקי, עמ' 37.כבר וקבעה הזו, התפיסה את אימצה לא לבסוף, ישראל, מדינת מציין, שנאור כפי .15זה, תקדים ודמוקרטית". כ"יהודית תאופיין המדינה כי העצמאות, במגילת בראשיתה, למעשה, היווה פתיח לשורה של צעדים שמטרתם לקבע את אופייה היהודי של המדינה

באמצעים תחיקתיים. ראו: נאור, "המתווה החוקתי", עמ' 64.להרחבות נוספות בדבר החשיבות שייחס ז'בוטינסקי לסוגיית ביסוס הרוב היהודי, ראו: .16זאב ;381 עמ' ז'בוטינסקי, של עולמו בלע, ;310 עמ' בית"ר", "רעיון ז'בוטינסקי, זאב ז'בוטינסקי, "מלאו הבטחתכם או הסתלקו מן המנדט! - עדות בפני הוועדה המלכותית בבית הלורדים בלונדון, 11 בפברואר 1937, בתוך נאומים )1927-1940(, עמ' 224. ציטוטים

אלה ואחרים מובאים גם בנאור, "המתווה החוקתי", עמ' 64-62.ראו: זאב ז'בוטינסקי, "מה רוצים הציונים הרוויזיוניסטים", עמ' 299; מצוטט גם בנאור, .17

"המתווה החוקתי", עמ' 69.ת' הוצאת )תל־אביב: היהודים שאלת פתרון - עברית מדינה ז'בוטינסקי, זאב ראו: .18קופ, 1937(, עמ' 13-12. ז'בוטינסקי חזר על טענה בסיסית זו גם בהמשך, למשל ב: זאב Ze'ev Jabotinsky, The Jewish War Front."ז'בוטינסקי, "השאלה הערבית - בלי דרמטיות(London: G. Allen and Unwin, 1940). חישוביו התבססו על הערכת האוכלוסייה היהודית הערבית האוכלוסייה ואת בישראל, אלף 420,000 מתוכם נפש, מיליון בכ־16 העולמית בשני עברי הירדן בכמיליון נפש. כמו כן, השעין מסקנתו על הערכה "זהירה" לפיה "בעשרות השנים הבאות, בקירוב - לא פחות משליש ולא יותר משלוש חמישיות של ההמונים האלה" ]דהיינו בין 5.3 ל־9.6 מיליון נפש. א"ר[ יעלו ארצה )ראו: ז'בוטינסקי, מדינה עברית, עמ' 12(. ניתוח זה של ז'בוטינסקי התייחס מן הסתם לשני עברי הירדן, אולם אין בכך לשנות מהותית את מסקנתנו, בבואנו לנתח את המשמעויות עבור השטח שממערב לנהר הירדן.

ראו: זאב ז'בוטינסקי "השאלה הערבית - בלי דרמאטיות" בתוך חזית המלחמה של עם .19ישראל )ירושלים: הוצאת ת' קופ, 1940(, עמ' 182.

כמובן וזוהי הנחה מקלה, שהרי הכללת עבר־הירדן בחישוב רק תחזק את המסקנה. .20 DellaPergola, Sergiu, 2010. World Jewish Population, 2010. Berman Institute - North :ראו .21כולל זה מספר .53 ,4 עמ' ,American Jewish Data Bank, University of Connecticut. .

אורי רזניק188

את אוכלוסיית המתנחלים ביהודה ושומרון ובכל האזורים שבהם הוחל החוק הישראלי. DellaPergola, Sergiu, 2011. Jewish Demographic :לניתוח מקיף של משמעות הנתונים ראו Policies: Population Trends and Options in Israel and in the Diaspora. Jerusalem: The

.Jewish People Policy Instituteבין האומדנים יש פער מסוים DellaPergola, World Jewish Population, עמ' 53. ראו: .22 CIAכגון ה־ גופים אחרים האלה של האוכלוסייה הפלסטינית לבין הנתונים שמפרסמים )4,225,710( והרשות הפלסטינית )4,168,858(. ואולם, אין בפערים אלה כדי לשנות מהותית את המסקנה, אותה מיד נגזור, שטיעונו הדמוגרפי של ז'בוטינסקי, שייתכן והיה בו ממש

בסוף שנות השלושים, כבר אינו עומד במבחן המציאות בתחילת המאה ה־21. ראו: עוזי רבהון וגלעד מלאך, מגמות דמוגרפיות בישראל )ירושלים: מרכז מציל"ה למחשבה .23

ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית, 2008(, עמ' 36-35. של )absorptive capacity( הקליטה" "יכולת לסוגיית ז'בוטינסקי התייחס אכן בספרו, .24הקרקע, תוך השוואת שיעורי צפיפות אוכלוסין במספר מדינות שונות. ראו: ז'בוטינסקי,

מדינה עברית, עמ' 9. ראו גם, לדוגמה: ז'בוטינסקי, "מלאו הבטחתכם", עמ' 225. ראו: שמואל כץ, ז'בו: ביוגרפיה של זאב ז'בוטינסקי )תל־אביב: הוצאת דביר, 1993(, עמ' .25

162-105; וראו גם: בנארי, "זאב ז'בוטינסקי", עמ' 29-23.הוא התנועה, של היחידי והשליט העליון הצו היחידי, "הדגל כי קבע ה"חד־נס" עקרון .26אידיאל הקמת מדינת היהודים". ראו הערך בנדון באתר האינטרנט של מכון ז'בוטינסקי: עקרון מנוסח בו ,1935 משנת הבית"רי "הנדר" את גם וראו .http://www.jabotinsky.orgה"חד־נס" באופן פיוטי: "לבן תכול ואין שני, לא תעל אדמת שעטנז על זיו הרעיון - הצהר

.http://www.beitar.org.il ".היחיד לברית פועל ובעל - להעתיק ממקומם אחים בוני ציוןליצירת ז'בוטינסקי התייחס ,)1923( הברזל" קיר "על המפורסם מאמרו את כשכתב .27התנאים שיאפשרו את העלייה, חרף התנגדות ערביי הארץ, ולא להבטחת ביטחונה של מדינה יהודית, שעוד הייתה רחוקה מלקום. עם זאת, תפיסת "קיר הברזל", כמעין תמצות בסוגיות תקיף רוח להלך כהשראה ששימשה תפיסה ביטאה הביטחונית, חשיבתו של

ביטחוניות, גם לאורך השנים שחלפו מאז, ולמעשה עד היום.למותר לציין שהיסק זה מגלם בתוכו דחייה מוחלטת, מטעמים מוסריים, של האפשרות .28לגרש את תושביה הערבים של הארץ, אפשרות שז'בוטינסקי דחה אף הוא מכל וכול. ראו:

ז'בוטינסקי, "על קיר הברזל". ז'בוטינסקי, "על קיר הברזל". .29

יש להדגיש כי דיון זה עוסק אך ורק בשאלת שלמות הארץ ולא במגוון הרחב של חלוקות .30טריטוריאליות פוטנציאליות שלגביהן ניתן, אולי, לבסס טיעונים משכנעים בדבר נחיצותן להבטחת ביטחונה, ומכאן קיומה, של המדינה. במילים אחרות, גם אם בנסיבות הקיימות, את מחייבת בהחלט היא הארץ, לשלמות חתירה מחייבת אינה ז'בוטינסקי של משנתו

החתירה לגבולות "בטוחים", במובנם הכי בסיסי ומילולי.אמנם התייחס פיל, ועדת מסקנות פרסום לאחר הבריטי, הפרלמנט בפני בדבריו .31ז'בוטינסקי לקושי להגן על האזור המצומצם והנחות טופוגרפית במישור החוף - אותו תיאר כ"Pale" - שייעדה הוועדה להקמת המדינה היהודית, ואף צירף מפה משורטטת את פוסלים ביטחון ששיקולי טען לא זה במקרה גם אולם כוונתו. המחשת לשם האפשרות לפשרה טריטוריאלית כלשהי, אלא רק שהצעת הוועדה אינה קבילה מבחינה

189התפיסות של ז'בוטינסקי - והאקטואליה

Vladimir Jabotinsky, The Threatened Partition of Palestine: Address to( ביטחוניתMembers of Parliament, July 13, 1937, page 7.(. יתר על כן, בעדותו בפני ועדת פיל עצמה, כמה חודשים קודם לכן, ביסס ז'בוטינסקי את התנגדותו לפשרות טריטוריאליות - "קנטוניזציה" לדבריו - בעיקר על טיעון של צדק יחסי, בהשוואתו את הציונות לאוליבר What can the":טוויסט שבסך הכול ביקש צלוחית מרק מאנשי בית המלאכה בה עמל 'concession' be on the part of Oliver Twist? He is in such a position that he cannot concede anything: it is the workhouse people who have to concede the plateful ofsoup" )זאב ז'בוטינסקי, עדותו לפני הוועדה המלכותית בלונדון ]ועדת פיל[, 11 בפברואר

1937, מכון ז'בוטינסקי, עמ' 375(.

n

יהודים ופלסטינים

קץ לאיוולת "אי התערבות ליברלית"

אהוד מנור

בשלהי אוקטובר 1898, ערך הרצל את ביקורו הראשון והיחיד בארץ־ישראל. זמן קצר לפני יציאתו מזרחה, סיכם הרצל את עיקרי הרעיון במילים ספורות: "אנו מבקשים אוטונומיה והגנה עצמית."1 באופן מקרי וסמלי גם יחד, הוא אמנם הצליח לפני "הצהרת בלפור". בנובמבר, תשע־עשרה שנה להיפגש עם הקיסר בשניים בזמן ביקורו בירושלים כתב הרצל ביומנו, כי "כבר מזמן הייתה ירושלים הגשמית כי "אנחנו היהודים והוסיף בהמשך בני תרבות", לעיר שהיא סמל קדושה לכל וצדק שיפציע בשביל כל בני האדם, גם מייחלים מעומק לבנו לעידן של שלום הציונות, של הדואליות את משקפים המדינה חוזה של אלו דבריו בשבילנו".2 שנעה בין הממד האוטופי הנשגב של החזון, לבין היכולת לתרגם את החלומות לכלל מציאות קונקרטית. כך גם באשר לדברים שכתב בעניין אדמות הארץ: "אנו דורשים לפי צרכינו - אם ירבו המהגרים נזדקק לקרקע רבה יותר. הקרקע תירכש על פי חוק."3 להרצל לא היו אשליות לגבי הסכנות: "הרשויות רק יתנו אות," הוא כתב ביומנו, "והמוסלמים יתנפלו על היהודים - שיטת אנשי האגרוף, כמו כלפי כתב, כדאי," "יהיה נוסף: רעיון ביומנו הרצל הוסיף היום באותו הארמנים..." "להוציא עיתון בערבית... שישפיע השפעה רצויה על האוכלוסייה."4 כשנה לאחר ביקורו בארץ, וכאילו מודע לפתיל חייו הקצר, כתב הרצל ביומנו: "צוואתי לעם אלו דברים בתוככם."5 טוב ירגיש שהזר באופן מדינתכם את התקינו היהודי:

ד"ר אהוד מנור הוא מרצה במכללת אורנים.

191קץ לאיוולת "אי התערבות ליברלית"

ומקיאווליזם. אידאליזם בין הציונות מראשיתה, שידעה השילוב משקפים את בניגוד למה שניתן להסיק מטענה זו, לא מדובר בסתירה פנימית או בדיכוטומיה הדיכוטומית בהנגדה השאר, בין ביטוי, לידי בימינו )הבאה אפשרית בלתי "יהודית" ל"דמוקרטית"(. אדרבה, כמו במקרים של החזקות והמשגשגות שבין שבדמוקרטיות המערביות - בראשן ארצות־הברית - לחוזה המדינה היה ברור, במציאות, התערבות של ברורים צעדים ללא יושג לא האידאליסטי שהחזון שיבטיחו את התנאים לקידומו. עמדתו העקרונית של הרצל שימשה נר לרגליהם של הכוחות הפרוגרסיביים בציונות המעשית והמדינית, לאורך כל הקו, מווייצמן

והחוגים האזרחיים ועד לתנועת העבודה הציונית, כולל זו הדתית.

הפסימיזם, האופטימיזם והאוטופיזם

עמדות בארבע היהודית והשאלה הערבית השאלה בספרו הבחין גורני יוסף שרווחו בתנועה זו כלפי השאלה הערבית, עד 1948: "השתלבותית־אלטרואיסטית, במבט וסוציאליסטית־קונסטרוקטיבית."6 ליברלית־מעשית אדנותית־בדלנית, לאחור סיכם גורני, כי "לעומת הפסקנות האכזרית של הרביזיוניסטים, הקנאות שלום' 'ברית של המוסרית האדיקות 'המזרחי', אנשי של הדתית־לאומית והאמונה בקדמה של 'השומר הצעיר', שררה לכאורה במפא"י המבוכה".7 מבוכה לכאורה זו נבעה, לדעתו, גם מגיוון הדעות ששכנו בתוך אותה מסגרת מפלגתית רחבה, שמלכתחילה לא הייתה מקשה אחת, אך בעיקר מכך שמנהיגיה נאלצו של מבחנה כלומר, הממשיות". והמדיניות החברתיות "הבעיות עם להתמודד מפא"י - בניגוד כמעט מוחלט לזה של יריביה - היה ב"מבחן המעשה". בהמשך הדגיש גורני הן את הכבילות של מפא"י "לאחריות הלאומית הכוללת" והן את "הנימה הפסימית" שאפיינה אותה, והייתה מנוגדת "לאופטימיזם האקטיביסטי המדיני הרביזיוניסטי, לאוטופיזם המוסרי של 'ברית שלום', לקונסטרוקטיביזם האוטופי של 'השומר הצעיר' ולדוקטרינריות המעמדית של 'פועלי ציון שמאל'...".

בהמשך הסביר גורני כי:

ההכרה על מבוססת הייתה מפא"י של האשליות חסרת הפסימיות

שהתנועה הציונית פועלת בתוך סד התנאים ההיסטוריים שלא תמיד אפשר

לשנותם, שאת גבולות האפשרי קובעים כוחות ומצבים מדיניים שאין לה

שליטה עליהם ועל כן אין ודאות, שההתפתחות האובייקטיבית תהיה תמיד

אהוד מנור192

לטובתה של הציונות... הייתה זאת פסימיות של העושים שלא כל מבוקשם ניתן להם.8

המיעוט הערבי בישראל יצא מהמלחמה מוכה וחבול. אם עד אז לא התאפיין בלכידות גבוהה, אחרי 48' הדברים רק החמירו. אדרבה, הציבור הערבי שנותר על מקומו והפך לחלק מגוף האזרחים של המדינה החדשה, נתפס על ידי הפליטים במונחים של "בוגד". במקביל, לא גילו שליטי ערב - מי שמ־1945 לקחו על עצמם, באמצעות "הליגה הערבית", את האחריות על גורל הפלסטינים - שום תמורה כמעט בדרכם המדינית, והצהירו על סרבנותם המוחלטת להכיר במדינת ישראל. היוצא מהכלל הירדני מעיד על הכלל, שכן ירדן סבלה מדימוי של מדינת־חסות בריטית ש"בגדה" בעניין הפלסטיני, שיתפה פעולה עם ישראל, וב־1950 סיפחה את הגדה המערבית. מול "הבוגדנות הירדנית" עמדה ה"נאמנות" המצרית, אשר שליטיה אפשרו את הקמת "ממשלת כל פלסטין" בראשות המופתי, שהמשיך מצד ממלכתית מעוינות סובלים כשהם 9.1955 עד המצרים, מתמיכת ליהנות ושליטי עמי ויתר הפלסטינים אחיהם מצד בבגידה ומהאשמות מזה, ישראל ערב מזה, מפתיע עד כמה הצליחו ערביי ישראל לא רק להשתלב באופן סביר, יחסית, בכלכלה הישראלית שידעה לנצלם היטב,10 אלא לשמור על זקיפות קומה

פוליטית שהיוותה בסיס להתפתחויות בתחום זה, אחרי 1967.

"המקל והגזר" - "אי־התערבות ליברלית"

מלחמת ששת הימים קטעה תהליכים שניתן לשער שאילו היו מתמידים עוד דור אחד לפחות, תמונת המציאות הפוליטית־מדינית הייתה שונה בתכלית. ב־1966, בוטל רשמית הממשל הצבאי שהונהג בישראל כנגד חלקים ניכרים של המיעוט הערבי. בגדה המערבית הלך והעמיק תהליך הירדניזציה של הפלסטינים, זאת, עזה רצועת לממלכה. שסופח באזור ירדני שלטון שנות שבע־עשרה לאחר לא סופחה אמנם רשמית למצרים, אך זו שלטה בה באופן מוחלט. ב־10 ביוני 1967, התעורר העולם לנוכח "מזרח תיכון חדש". מי שנדרש מעתה לספק את זו של היותה ישראל. ממשלת הייתה יחד גם ושוטף מקיף באופן התשובות ממשלת אחדות לאומית, אשר אפילו מפלגתה המרכזית הייתה שסועה בתוכה בין אחדות־העבודה מזה ובין רפ"י מזה, הפכה גם אותה, במידה רבה, לממשלת היה הזה המפלגתי־פוליטי מהקיפאון כתוצאה הגדול המנצח לאומי. שיתוק

193קץ לאיוולת "אי התערבות ליברלית"

שר הביטחון, משה דיין, שיכול היה להרשות לעצמו לנהל ב"שטחים הכבושים" על העולה ככל עצמאית מדיניות בעלמא, "השטחים" או "המוחזקים" או וגזר".12 "אי־ רוחו.11 ה"דייניזם" שילב "אי־התערבות ליברלית" כביכול, ו"מקל ההתערבות" הייתה סלקטיבית לחלוטין ונועדה לשתק את הפלסטינים הפרו־ירדנים באמצעות העלאת קרנו של אש"ף. ה"מקל" אמנם הופנה כנגד הטרור, אך לא כנגד הפעילות המדינית, שהייתה הדבר החשוב באמת. לא הפיגועים היו הבעיה אלא הצלחתם להעמיק את אחיזתו של אש"ף בגדה המערבית. באשר ל"גזר", ובכן, תושבי הגדה והרצועה נהנו, ללא ספק, משגשוג כלכלי, אלא שהוא

לא שימש כמנוף מדיני.דיין, עד כדי שכך שמעריציו זוהרו של יום־כיפור הועם אמנם, לאחר מלחמת בתקשורת העזו לתהות באשר ל"קדושתה של נוסחת דיין".13 אלא שה"דייניזם" נמשך גם אחרי 74', תחת שר הביטחון החדש, שמעון פרס. לשיא הגיעה "אי־ההתערבות" בבחירות לעיריות שהתקיימו בגדה באפריל 1976. בשם עקרונות ליברליים אפשרה ישראל את קיומן, למרות שלכל היה ברור מה תעלינה: שלטון נציגי אש"ף ברשויות המקומיות. אווירה פרו־אש"פית זו חצתה, כמובן, את הקו הירוק, ובאירועי "יום האדמה" הראשון, ב־30 במרס 1976, לצד תביעות מוצדקות לחלוטין שהושמעו מצד ערביי ישראל כנגד המדינה, נשמעו גם ביטויים שהזכירו ימי המופתי ואת "המרד הערבי". משקיפים לא מעטים הביטו בדאגה על את הפער ההולך וגדל בין השתלבותם דה־פקטו של ערביי ישראל בכלכלה ובחברה ההפך את ששידרו בקרבם, הפוליטיים הקולות התעצמות לבין הישראלית,

הגמור.

תקוות והנחות חדשות בעקבות ההסכם עם מצרים

ביקורו של סאדאת בישראל, בנובמבר 1977, וחתימת הסכמי קמפ־דיויד עשרה חודשים מאוחר יותר, פתחו דף פוליטי־מדיני חדש. לפתע הסתבר גם ליהודים היו וההנחה התקווה לדבר". מה ועל מי עם "יש כי כולו הערבי לעולם וגם ישראל־ירדן בציר לשחזר ניתן ישראל־מצרים בציר סאדאת מעשה את כי וישראל־פלסטינים, זאת, רק בתנאי שבקרב הפלסטינים ובקרב הירדנים יימצא אותו "סאדאת" שיפרוץ את מלכודת השיח המדיני של הסרבנות, יכיר בישראל ויחתור לפשרה עמה. בעוד שאצל הירדנים "סאדאת" כזה עמד מוכן ומזומן, ממתין מזה כבר לשעת כושר לכרות ברית שלום עם ישראל, בקרב הפלסטינים

אהוד מנור194

המצב היה הפוך. אחרי עשור של "אי־התערבות" דייניסטית פרו־אש"פית דה־פקטו, אכן "לא היה עם מי לדבר". אדרבה, אש"ף עמד במרכז המאמץ לייצב חזית ערבית רחבה נגד יוזמת סאדאת והסכמי קמפ־דיויד. כוונתה של ממשלת בגין שלא לקיים את החלק הפלסטיני של הסכמי קמפ־דיויד ולנקוט במדיניות סיפוח דה־פקטו, רק שיחקה לידי חזית זו. עם זאת, ברמה הרשמית מדיניות בבסיס רשמי באופן שעמדו הן ו־338, 242 החלטות גם כמו קמפ־דיויד, מדיניותה של ממשלת ישראל גם אחרי הבחירות של 1981. לאורה של מדיניות זו, נעשה הניסיון הרציני היחיד לשבור את כישוף אי־ההתערבות הפרו־אש"פי ולאפשר לפלסטינים תומכי מדיניות קמפ־דיויד לקדם את דרכם הפוליטית־המדינית. ביולי 81', מונה אריק שרון לתפקיד שר הביטחון. פחות משנה מאוחר יותר כבר הוביל את ישראל למלחמה בלבנון, שמטרתה המדינית הייתה חיסולו של אש"ף. בראייה לאחור, קל לראות עד כמה סיבכה מלחמה זו את ישראל בשורה של בעיות ביטחוניות, פוליטיות וחברתיות. אלא שהפוליטיקה, בניגוד להיסטוריה, מתנהלת מהעבר וההווה לעתיד, וההווה בלבנון, בשנת 1981, היה כזה שיאסר ערפאת החזיק בידיו את המפתח למלחמה כוללת במזרח התיכון, פועל ישיר של עמדתו המדינית של אש"ף )התנגדות מוחלטת לתהליך השלום, להחלטות 242, 338 ולהסכמי קמפ־דיויד( והתבססותו הצבאית בדרום לבנון. ממנה האסטרטגית העמדה את אש"ף מידי להפקיע שיש ברור היה לשרון נהנה, וזו נקודת המבט ממנה יש לשפוט את ההחלטה לצאת למלחמת לבנון. סירובה של ממשלת ישראל להתנער חד־משמעית מהברית עם מבצעי הטבח במחנות סברה ושתילה, והימנעותה מלהקים ועדת חקירה שתבדוק את נסיבות הטבח, הביאו ללחץ הציבורי שתרם לפיטוריו של שרון. אין ספק כי לחץ ציבורי זה היה המשך להיסטריה הפוליטית־חברתית, שהגיעה לשיאה בבחירות של 1981. גדעון לוי, עוזרו האישי של שמעון פרס, שהיה לימים לעיתונאי בהארץ, היטיב לתאר את האווירה לפני הבחירות, שניתן לסכמה, כאמור, כהיסטריה שבאה מצד מי שראו עצמם כבעלי הבית של המדינה, כנגד מי שארבע שנים קודם הגיעו בטעות, כביכול, להגה שלה. גדעון לוי תיאר את הדברים כמאבק יצרי וכוחני בין "המזרחים, הפרענקים, הדפוקים, האצ"לניקים, החירותניקים, הפלמ"חניקים, הקיבוצניקים, המפא"יניקים, האשכנזים, נגד השחורים; השבעים, הלבנים".14 מעמדה דומה נוהלה מלחמת חורמה ציבורית נגד ניסיונו של אריאל שרון לשנות את המציאות במאחז הראשי בחשיבותו של אש"ף:

הגדה המערבית.

195קץ לאיוולת "אי התערבות ליברלית"

מאחורי ההשתלחות נגד הצמד שרון־מילסון

בנובמבר 1981, נכנס פרופ' מנחם מילסון לתפקידו כראש המנהל האזרחי. זה היה תפקיד חדש שבא במקום מפקד איו"ש, שנהג מ־67' ועד אז, אך מעבר להגדרות ולמינוחים, ולצד הבעייתיות הגדולה שבהפרדת הפונקציות הצבאיות )הבט"ש וכו'(, הכוונה והשמירה על הסדר הציבורי( מאלו האזרחיות )תשתיות, חינוך, הייתה לדכא את תומכי אש"ף בגדה ולאפשר לכוחות פלסטינים מתונים להרים זמן הגיע בחדרי־חדרים: לומר מהם רבים שידעו מה את בגלוי ולהביע ראש "סאדאת". ראשי עיר מתונים כמו אליאס פרייג' מבית לחם, או רשאד א־שווא מעזה, אכן זכו לימים טובים יותר, ולצדם היו עוד אישי ציבור פלסטינים שהחלו להעז ולומר כי דרכו של אש"ף היא דרך ללא מוצא. הגורם הבולט ביותר בקרבם שהמאמצים אלא דודין. מוסטפה של בראשותו הכפרים", "אגודות אנשי היו המשותפים שהובילו מנחם מילסון מזה, ופלסטינים מתונים מזה, לא עמדו כנגד ואש"ף. "מחנה השלום" הישראלי גוש אמונים, מולם: הקואליציה שהתייצבה אש"ף הרי היה בריח תיכון של "חזית הסירוב" הערבית שהתייצבה מול הסכמי פלסטיני גורם ומבחינתו השלמה, בארץ־ישראל דגל אמונים גוש קמפ־דיויד. שהיה מעוניין בפשרה מדינית על בסיס הכרה הדדית היה בבחינת סיוט מדיני. באשר ל"מחנה השלום", זה עשה כל מה שביכולתו על מנת להכפיש, להשמיץ, לפגוע, לקעקע, להוקיע ולקטול את ניסיונותיו של מילסון בגדה המערבית. בין אם היו אלו חברי כנסת מטעם מפ"ם, בין אם אנשי ציבור ערבים־ישראלים תומכי אש"ף, בין אם היו אלו "אנשי רוח" ידועים וידוענים )משוררים, סופרים, אנשי ואנשי בין אם מחנכים היו אלו עיתונאים מכובדים, בין אם ואקדמיה(, הגות תנועות נוער, המטרה קידשה את האמצעים. הנאורות, חוש הביקורת העצמית, בפי נישאים כתיקונם בימים אשר הערכים שאר וכל הסובלנות הפתיחות, "מחנה השלום" ואף משמשים בידי אנשיו כסימן מבחין בינם לבין "פשיסטים" הצמד נגד רסן חסרת להשתלחות מקומם פינו לא־חושבים, אנשים סתם או נבעה, זו עצמית וביקורת ריסון נטולת גורפת, חריפה, עמדה "שרון־מילסון". ככל הנראה, משילובם של שני מרכיבים: האחד - פרשנות פשטנית, א־היסטורית להתערבות מקום ואין מנהיגיו את קובע עם כל לפיו הכלל של וא־פוליטית חיצונית, שבמקרה הפלסטיני הביא לתמיכה עיוורת בעיקרון לפיו "אש"ף הוא אוטומטית תמיכה נגזרה זו מפרשנות הפלסטיני". העם של הלגיטימי הנציג באש"ף, ללא קשר לשאלה כיצד ארגון זה השליט עצמו על העם הפלסטיני, וגינוי אוטומטי כנגד כל ניסיון ליצור תנאים לחיזוקם של פלסטינים מתנגדי אש"ף,

אהוד מנור196

"קוויזלינגים". השני - אותה היסטריה חברתית־פוליטית שזכו לכינוי הקבוע: שראתה פסול בכל דבר שעשה הליכוד בכלל, ו"אריק", בפרט.

"ההתנגדות" לא הסתיימה עם הסכמי אוסלו

מילסון התפטר מתפקידו בספטמבר 82'. כמה חודשים מאוחר יותר עשה זאת אריק שרון. "אגודות הכפרים" המשיכו לדשדש במקום עד שהתנוונו. בדצמבר אך חדש, פוליטי־מדיני דף נפתח ושוב הראשונה האינתיפאדה פרצה ,1987הפרמטרים הבסיסיים נותרו בעינם. השאלה הפוליטית־מדינית המשיכה להיות חיוב דרך־סאדאת או שלילתה. הסכמי אוסלו היו, לכאורה, התשובה החיובית שנתנו הישראלים והפלסטינים לשאלה זו. אלא שבפועל הסתבר שתחת שינוי האדרת נותרה אותה גברת. בנובמבר 1988, הכריז ערפאת הכרזות שאותן בחרו גורמים במערב לפרש כנטישת דרך הטרור. באותה הזדמנות הכריז על הקמתה עמד עולמית, לגיטימיות שנות עשרים בכמעט מצויד פלסטינית. מדינה של אוסלו", "הסכמי על 1993 בספטמבר וחתם הלבן הבית על מדשאות ערפאת לא לפני שדאג - בתמיכתם של שמעון פרס ועוזרו יוסי ביילין - להחליף את הירדנית־ "הוועדה שבמקום ולוודא חותם, הוא מי בשם שהגדירו המילים פלסטינית בוושינגטון" יופיעו האותיות L ,P ו־O. עוד באותו יום, פנה ערפאת לעמו באמצעות הטלוויזיה הירדנית והתחייב - בערבית כמובן - כי "ההתנגדות" לא הסתיימה וכי אש"ף לא ויתר על "תורת השלבים" עליה הכריז כבר ב־15.1974 ההיסטוריה הקרובה זכורה מן הסתם. מאות הרוגים בעשרות פיגועים; הסכמי וואי; המשך ההתנחלויות; אינתיפאדת אל־אקצה; "חומת מגן"; "ההתנתקות" ומלחמת האזרחים הקטנה ברצועת עזה שהעלתה לשלטון את החמאס בעקבות

בחירות חופשיות שאפשרה ממשלת ישראל, כמובן, כמו ב־1976.

חזרה למדיניות משה דיין: לא להתערב בענייני הפלסטינים

בכלכלה השתלבותם המשך שבין הסתירות בצבת נתונים ישראל ערביי גם ובחברה הישראלית, לבין העמקת העוינות למדינה מצדן של כמעט כל העיליות החברתיות והפוליטיות שלהם, בין אם מדובר במנהיגים "נאורים" מבית מדרשו של עזמי בשארה, בין אם מדובר באנשי התנועה האסלאמית תומכי חיזבאללה

197קץ לאיוולת "אי התערבות ליברלית"

וחמאס.16 הפוליטיקה הישראלית, כמו כל מערכת דומה אחרת, מגיבה למציאות חדשה זו ומנסה לעצב אותה. דומה שאבחנותיו של גורני, שהיו נכונות לימים שבין 1882 ל־1948, ממשיכות להיות נכונות גם ב־2010. שוב אנו עדים לקולות התומכים בהחלת העמדה ה"השתלבותית־אלטרואיסטית" במרחב, אלטרואיזם הנשען על "הכרה בנראטיב הפלסטיני", כלומר בנכבה, מזה, ומתן "זכות שיבה" לפלסטינים, מזה. "האדנותיות־הבדלנית" שינתה ללא ספק לבוש וצורה, והיא יושבת בטח ברחבי יהודה ושומרון, מגנה את מדינת ישראל תוך שהיא עומדת על זכותה לקבל הגנה מחייליה המקוללים וסעד משפטי מבית המשפט המשוקץ שלה. ליהודים "האדנותיים־בדלנים" בני ברית אמיצים. במלאת 63 שנה להחלטת החלוקה של האו"ם, הדגישה תנועת החמאס, בגילוי דעת שהוציאה, כי החלטה של הפרטי רכושו היא לנהר מהים פלסטין וכי - ומדינית חוקית - בטלה זו האסלאמית, ומהאומה הערבית מהמולדת נפרד בלתי וחלק הפלסטיני העם וקראה לדבוק בזכויות הפלסטיניות, הכוללות שיבה מלאה של כל הפלסטינים של בדמותם למצוא, ניתן "ליברלים־מעשיים" גם הפלסטינית.17 האדמה לכל אלו האוטמים אוזניהם ועוצמים עיניהם לנוכח המשך ההסתה במערכת החינוך "מעשיות" זוהי חד־צדדית. ולהתנתקות להתכנסות וקוראים הפלסטינית, במובן של הסקת המסקנות מהכתובת הדמוגרפית־גיאוגרפית שעל הקיר, והיא "ליברלית" במובן זה שהיא חוזרת לתפיסות של דיין לפיהן אין זה עניינם של

היהודים להכתיב לפלסטינים את מנהיגיהם.

האם מתחילה להידחות מדיניות ה"אי־התערבות"?

ייתכן בימינו? "הסוציאליסטית־קונסטרוקטיבית" הגישה בעלי הם מי לבסוף, ומינוחים של הימים ההם - כמו "סוציאליזם" למשל - אינם יעילים עוד בימינו, ומכאן, בו. המקופלת באפשרות לדון יש תקף אינו המינוח בו במקום ולכן, שהגישה הרביעית, שכזכור, עד 1948 לפחות הייתה במידה כזו או אחרת נחלת מפ"ם, אחדות־העבודה(, )מפא"י, השונים אגפיה על הציונית העבודה תנועת האפשרות את עיניהם לנגד הרואים מהישראלים אלו את היום מאפיינת ומצרים ישראל בין כמו השלום לפחות יציב תיכוני מזרח הרחוקה של שלום וישראל וירדן, אך מכוונים את עצמם להגיע אל אפשרות רחוקה זו באמצעות צעדים מעשיים, "קונסטרוקטיביים" בלשון הימים ההם, בשני מישורי המציאות מערכה ניהול האחרונה, לזו באשר והמדינית־ביטחונית. הכלכלית המורכבת:

אהוד מנור198

ומבצעים מודיעינית פעילות ממוקדים, סיכולים הכוללת מורכבת, צבאית בשני ברורות ביטחוניות לתוצאות הביאה אכן יחסית, גדול בהיקף צבאיים המרחבים הרלוונטיים לדיוננו: רצועת עזה והגדה המערבית. מסתבר, כי למדיניות הביטחונית־מדינית הזו, שאחת מתוצאותיה היא המשך שימור כוחם הפוליטי של אבו־מאזן וסלאם פיאד, מתלווה הפן הכלכלי באופן המשלים ומהדק אותה. הגדה הערבי, העולם ברחבי אחרים אזורים מעט וללא עזה, לרצועת יחסית בגדה פלסטינים מעט לא כלכלית. ומשגשג יציב בטוח, אזור היא המערבית מגנים את האלימות, גם אם אין הם מוכנים לוותר על "זכות השיבה", לפחות במישור ההצהרתי.18 לא מיותר לציין כי העם הפלסטיני מפוזר, היום, בלפחות ובמדינת המערבית בגדה ברצועה, בירדן, העולם, בתפוצות ריכוזים: חמישה ישראל. קשה אמנם לראות כיצד יצליח עם זה לגבש מנהיגות מוסכמת שתכיר איננו ששלום ההנחה - החלופה אך היסטורית, לפשרה עמה ותגיע בישראל בהרבה. גרועה - לנצח חרבו על לחיות כולו האזור על נגזר וכי כלל אפשרי במקביל, אין מקום לקוצר רוח רדיקלי. מצב הדברים העכשווי ניתן לשינוי, אך השינוי יתרחש בהדרגה. מסקנה היסטורית אחת, לפחות, אמורה להיות מוסכמת: רעיון הנפל של "אי ההתערבות" מקומו בסל האשפה. בעניין זה אפשר לשאוב בנושא העיסוק של רוב־רובו אמנם, שליט. גלעד מפרשת דווקא חלקי עידוד היה, כמקובל בשיח הישראלי, תערובת של צעקנות וסנסציונליזם, אך ניתן היה להבחין בטיעונים ענייניים ששמו את הדגש על הנזק הצפוי לרשות הפלסטינית משחרורם של מאות אנשי חמאס לגדה המערבית. במילים אחרות, מהוויכוח אודות עסקת שליט ניתן להסיק בזהירות כי הולכת וגוברת התודעה הדוחה על הסף את עצם טענת הסרק של "אי־התערבות". במקביל, מותר - גם כן בזהירות הראויה - לשאוב עידוד מקיומם של גורמים מתונים בקרב ערביי ישראל ואחיהם הפלסטינים בגדה, שנשענים, מצדם, על ליברלים ערבים למיניהם, גם אם הם יושבים - כמו פואד עג'מי, ופא סולטן או מסעב חסן יוסף - בחו"ל,19 אך בעיקר לציין, מיותר לא האזור.20 של מלב־לבו דבריהם את לומר אומץ להם יש אם הרבה, שביכולתה מה כל עושה בישראל הפלסטינית ההנהגה כי זה, בהקשר רק הנובעת מהדמוקרטיה הישראלית המשוקצת בפיהם, על מנת להרחיק לא פתרונות של שלום אלא אפילו שיח אודותיו.21 על רקע הרדיקליזציה הכללית בפרט, במצרים לשלטון המוסלמים האחים ועליית בכלל, השכנות במדינות שנים עשרות כבר ולמעשה, - לעכשיו נכון הנמצאים, המתונים הפלסטינים - במגננה, זקוקים לשותפים של אמת בדמות הנהגה ישראלית ההולכת על פי הגיונו של הרצל: הבטחת קיומה של "אוטונומיה והגנה עצמית" ליהודים בארץ־

199קץ לאיוולת "אי התערבות ליברלית"

ישראל, בין השאר על ידי "השפעה רצויה" על שכניהם הרחוקים והקרובים.

הערות

תאודור הרצל, ענין היהודים - פרקי יומן, 9 באוקטובר 1898. .1שם, 29 באוקטובר, 1898. .2שם, 9 באוקטובר, 1898. .3

שם, 18 במרס, 1899. .4שם, 26 באוגוסט, 1899. .5

יוסף גורני, השאלה הערבית והבעיה היהודית, תל־אביב, 1985, עמ' 7. .6שם, עמ' 390. ההדגשות במקור. .7

שם, עמ' 392-391. ההדגשות במקור. .8אל־פלג, שם, עמ' 130-95. .9

יאיר בוימל, צל כחול לבן: מדיניות הממסד הישראלי ופעולותיו בקרב האזרחים הערבים .10- השנים המעצבות, 1958־1968, תל־אביב, 2007.

Commentary (Vol. 45), March 1968, ;1969 ,מ' דיין, מפה חדשה, יחסים אחרים, תל־אביב .1147־pp. 41; ועוד.

שלמה גזית, המקל והגזר, תל־אביב, 1985. .12יהודה ליטני, "נוסחת דיין אינה קדושה", הארץ, 28 בפברואר, 1974. .13

הארץ, 6 בפברואר, 2009. .14 Yigal Carmon, "The Story Behind the Handshake", in Neal Kozodoy (ed.), The Mideast .15

.Peace Process - an Autopsy, San Francisco, 2002, pp. 1522־כל אל ערב, 24 באפריל, 2011. .16

.www.palestine־info.info, 28.11.10 .17הארץ, 3 בספטמבר, 2010. .18

סולטן, ופא ;2001 תל־אביב, ,1967 מאז וערבים ערביות - מילכוד עג'מי, פואד ראו: .19אלוהים ששונא, חיפה, 2010; מסעב חסן יוסף, בן החמאס, תל־אביב, 2010.

ראו, למשל: דו"ח ממרי, 11 בנובמבר, 2010; וראו מאמריו של חאלד אבו־טועמה באתר של .20מכון הדסון.

ראו דן שיפטן, פלסטינים בישראל - מאבקו של המיעוט הערבי במדינה היהודית, תל־ .21אביב, 2011, עמ' 570-253.

n

התהפוכות והמשברים של שמואל אטינגר*

היסטוריון שעשה דרכו מן הדת לקומוניזם - ומשם לציונות

יחיעם ויץ

שמואל אטינגר נפטר בי"א בתשרי תשמ"ט )22 בספטמבר 1988(, בהיותו בן 69 שנים. שנה לפני כן, פרש מההוראה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. עמיתיו ותלמידיו הוציאו לאור שני קובצי מחקרים

לזכרו ודברי ההקדמה מעידים עד כמה כיבדו והעריכו אותו:

הספר הזה, על שני כרכיו, בא לבטא את ההוקרה כלפי שמואל אטינגר ולציין

היקרות הסגולות היהודית. ההיסטוריה מקצוע לו שחב הגדול החוב את

שניחן בהן לא נשארו בבחינת עושר השמור לבעליו בלבד. הוא הפרה ומפרה

את המחקר וההוראה ואת התודעה ההיסטורית, הרחק מעבר לגבולותיה של מקצוענות צרה.1

* יעקב ברנאי, שמואל אטינגר - היסטוריון, מורה ואיש ציבור, הוצאת מרכז זלמן שזר, ירושלים 2011, 487 עמודים.

פרופ' יחיעם ויץ הוא היסטוריון, פרופסור בחוג ללימודי ארץ־ישראל באוניברסיטת חיפה.

201התהפוכות והמשברים של שמואל אטינגר

עתה, חצי יובל שנים לאחר מותו של אטינגר, יצאה לאור ביוגרפיה מקיפה על חייו, מחקריו, מעמדו האקדמי והמחלוקות - שחלקן היו קשות ומרות - שבהן ידי פרופ' יעקב ברנאי, שאטינגר היה מורו היה מעורב. הביוגרפיה נכתבה על

ומדריכו בכתיבת עבודת הדוקטורט.המחבר מחלק את חיי גיבורו לשלוש תקופות.

התקופה הדתית

חצר של מנין "הקים אביו - חסידית למשפחה ב־1919 בקייב נולד אטינגר חסידות קארלין, והיה הרוח החיה של החזנים והמתפללים בבית הכנסת בקייב, כפי שהיה אחר כך בירושלים" )עמ' 23(. חצר חסידית זו תרמה מאות ניגונים להווי החיים היהודי, ושנים רבות לאחר שנטש את עולם הדת, נהג אטינגר לשיר ניגונים חסידיים בחגים, בחוג המשפחה. אחד מתלמידיו זוכר את טקס הדלקת חוזר כשהוא הדבקות, במלוא חסידי ניגון אטינגר זימר שבו החנוכה, נרות ומדגיש כי "כידוע אני ממשפחה חסידית". ברנאי עצמו, שבא ממשפחה דתית והפך לחילוני, כתב כי בכל השנים בהן ניהל אטינגר אורח חיים חילוני ניתן היה לחוש "בלהט החסידי שעדיין פעם בו" )עמ' 32(, ומשפט זה הולם במידה רבה

לא רק את שמואל אטינגר אלא גם אותו. ב־1928, עקרה משפחתו של אטינגר ללנינגרד מסיבות כלכליות, וב־1935, עלתה לארץ־ישראל. באביב 1934, בתחילת הטיהורים הנרחבים שביצע סטלין בברית־המועצות, פרצו אנשי הנ.ק.וו.ד )הבולשת החשאית( לבית המשפחה כדי לחפש מטבע זר, שאסור היה להחזיקו, עצרו את האם ואסרו את האב - שישב בכלא כשבעה חודשים. בתקופת מאסרו החליט האב לנוס מברית־המועצות ולעלות לארץ־ישראל, וכך הגיע, אפוא, שמואל בן השש־עשרה לארץ־ישראל, שבה חי

למעלה מיובל שנים.בגימנסיה י"ב לכיתה להתקבל ניסה ואטינגר בתל־אביב השתקעה המשפחה מנהל בוגרשוב, חיים אולם התיכוניים, לימודיו את להשלים כדי "הרצליה" הגימנסיה, סירב לקבלו. אטינגר המאוכזב למד כמה חודשים בישיבות יפו וחברון ובשלהי 1936, התקבל לאוניברסיטה העברית כסטודנט על תנאי. במהלך שנת

הלימודים השלים את הבחינות האקסטרניות והפך לסטודנט מן המניין.

יחיעם ויץ202

התקופה הקומוניסטית - מקומוניזם דוגמטי לקומוניזם לאומי

"התפקר", הוא משמעותי: שינוי בו התחולל באוניברסיטה שנותיו במהלך הלך שבי אחר "הקסם האדום" והצטרף למפלגה הקומוניסטית הבלתי־חוקית. כללית אבל לא סיים ב־1940, השלים את חובות השמיעה בחוג להיסטוריה את חובותיו לקבלת תואר אקדמי. הוא עזב את האוניברסיטה כדי להתמסר אטינגר היה ימים באותם אותו. והקסימה שהסעירה פוליטית, לפעילות סטליניסט נלהב, ו"דבק באמונתו בצדקת דרכו של סטלין למרות הסבל שסבלה היהודי־ הקו והתחזק הלך העשור שנות במהלך .)49 )עמ' משפחתו" ממנה המפלגה את שעזבה קבוצה בראש עמד וב־1943, עולמו, בתפיסת לאומי הקומוניסטית ו"יצאה לדרך חדשה של התקרבות אל הציונות" )עמ' 64(. אטינגר היה למנהיגה הבלתי מעורער של קבוצה זו והמניע העיקרי והמשמעותי ביותר שהביא לשינוי בתפיסת עולמו הייתה השואה שהתחוללה באירופה. ברנאי טוען כי נושא זה לא הרפה ממנו "ואף השפיע השפעה מכרעת על המשך דרכו בחיים - בעזיבת הקומוניזם ובדרכו כהיסטוריון" )עמ' 67(. בקיץ 1946, ערכו אטינגר וחברו, קלמן גלברד, סיור ארוך בארצות מזרח אירופה, שהיה ל"אירוע מכריע מהם שנשבה מכתבים השניים שיגרו במהלכו .)73 )עמ' אטינגר" של בחייו רוח אופטימית, אולם התמונה שעלתה מדיווחיו בארץ הייתה הפוכה לחלוטין. ליהודי הקומוניסטי המשטר של יחסו על אירופה במזרח ששמע הדברים גילויי האנטישמיות שם "חוללו אצלו שבר גדול שממנו ברית־המועצות ועל לא נרפא. בעטיו של מסע זה החל אטינגר להיפרד בלבו מן הקומוניזם" )עמ' 76(. אחרי סיור זה המשיך ב"פעילותו האידאולוגית המקרטעת", ובאוקטובר 1947, הוקמה מפלגה חדשה, "המפלגה הקומוניסטית העברית", שאטינגר היה הדמות המרכזית בה. מאפיינה המרכזי היה "תזוזה איטית מקומוניזם דוגמטי .)78 )עמ' בארץ־ישראל" היהודי היישוב עם שהזדהה לאומי' 'קומוניזם אל התאחדה ,)1949 )בינואר המכוננת לאספה הבחירות לקראת ,1948 בשלהי קול העם, יומון מק"י, אולם יחסי המפלגה עם מק"י ואטינגר צורף למערכת שני הפלגים החריפו, עד מהרה, והביאו לפילוג. באותה שנה הסתיימה פעילותו הקומוניסטית של אטינגר. "כך, אפוא, בתוך פחות מעשר שנים נטש אטינגר שתי דתות: את היהודית האורתודוקסית ואת הקומוניזם הסטלינסטי, ובתוך

זמן לא רב מנטישה זו הצטרף ל'דת' אחרת - הציונות" )עמ' 77(.עברו הקומוניסטי רדף אחריו כצל - אולי עד יומו האחרון. ברנאי מביא בספרו לא מעט דוגמאות לכך: בראשית שנות השבעים היה אטינגר שקוע כל כולו בנושא

203התהפוכות והמשברים של שמואל אטינגר

מחויבותו את הגדירו תקופה באותה עמו שעבדו מי ברית־המועצות. יהודי המוחלטת לנושא כ"כפרה" על תקופתו הקומוניסטית )עמ' 273(.

תקופת הציונות - התקופה האקדמית

בחוג מוסמך לימודי להשלים העברית לאוניברסיטה אטינגר חזר ב־1949, להיסטוריה של עם ישראל, שהמורים הבכירים בו היו הפרופסורים יצחק בער הירושלמית", "האסכולה של המובהקים אבותיה היו השניים דינור. ובן־ציון עולמו השקפת את אטינגר שינה כך לאומית־ציונית. בגישה שהצטיינה היה הוא ועוד, זאת המרכזי. הציוני לזרם והצטרף והמקצועית האידאולוגית תלמידו המובהק של דינור, שהשתייך לממסד של מפא"י,2 וכתוצאה מכך נטש

את השוליים, שנתפסו כמצורעים, והשתלב במרכז הפוליטי.כשחזר ללימודים "היה אטינגר אדם בוגר בן שלושים, בעל עבר סוער, שנטש לא מזמן אידאולוגיה שדגל בה יותר מעשר שנים ויצא לדרך חדשה" )עמ' 85(. הוא נקלט בחוג להיסטוריה של עם ישראל כאסיסטנט והתבלט בהתנהלותו - פעילות רוויית להט ו"תחושה של שליחות, של תרומה לחברה ולמוסד ונטילת אחריות. דומה שדרך זו קשורה בעיקר לאופיו ופחות לאידאולוגיה זו או אחרת

שדגל בה" )עמ' 103(.אוקראינה יהודי בקורות הדוקטורט שלו, שעסקה עבודת 1957, אושרה ביוני במאות הט"ז וי"ז, ונסללה דרכו לעולם האקדמי. הוא קיבל מיד דרגה "מדריך" )הזהה לדרגה "מרצה", היום( וקידומו האקדמי היה מהיר: ב־1961, קיבל דרגת "מרצה" )הזהה לדרגה "מרצה בכיר", היום( וקביעות, ומהר מאוד הפך לדמות מרכזית בחוגו והיה חבר "באין־ספור גופים וועדות אוניברסיטאיות... פעילות זו עשתה אותו לאיש ממסד בולט באוניברסיטה ומחוצה לה" )עמ' 103(. אולם כתוצאה מהקדשת רוב זמנו לעסקנות אקדמית לא נותר לו זמן פנוי, פיזי ונפשי,

לעסוק במחקר אקדמי, ובמהלך השנים, הפך מחוקר לעסקן.כאשר החיצוני, במישור הראשון, מישורים: בשני כבד מחיר שילם אטינגר בראשית הבכירות. האקדמיות לדרגות קידומו בתהליך רבים קשיים התעוררו שנות השבעים, דרש אטינגר שיעלוהו לדרגת פרופסור מן המניין, אולם ודמויות מיעוט היה ונימוקם המינוי הליך מפתיחת הסתייגו באוניברסיטה מרכזיות את אמנם קיבל עצבים, מורט מאבק לאחר ,1971 בשלהי האקדמיים. פרסומיו הדרגה הנכספת, אבל פרופ' שמואל נח אייזנשטדט, שהיה מעורב בתהליכי המינוי,

יחיעם ויץ204

טען, כי "מינויו של אטינגר אושר מתוך 'רחמנות'" )עמ' 109(.צורב בתסכול חש האחרונות חייו בשנות האישי־פנימי. היה השני המישור והשני רוסיה יהודי על האחד ספרים: שני כתיבת לסיים הצלחתו מאי שנבע על האנטישמיות המודרנית. הוא היה מודע לכך כי הדבר נבע מעובדה פשוטה: הקדשת כל זמנו ומרצו לפעילות ציבורית. הוא העדיף שלא לשוחח על כך, חוץ

מבשיחות קצרות שניהל עם חבריו הקרובים, בהן ביטא את מרי נפשו.

עם תלמידיו - מעין "רצח דמות אב"

בנוסף על פעילותו הציבורית־אקדמית, הקדיש אטינגר זמן רב להוראה ולהדרכת אטינגר של ההדוקים "קשריו כי כותב ברנאי דוקטורטים. בכתיבת תלמידים עם תלמידיו היו לשם דבר, כבר מראשית דרכו כמורה באוניברסיטה העברית. דומה שליחות. בעיניו היו עמם והקשר התלמידים הדרכת ההוראה, עבודת

שראה בהוראה את עיקר עבודתו והקדיש לה זמן רב" )עמ' 166(.במשך השנים הרבות בהן לימד באוניברסיטה העברית, הדריך עשרות תלמידי מחקר, וברנאי מציין כי "הדבר פגע באיכות ההדרכה שלו ואף מנע ממנו להקדיש בולטים להיסטוריונים הפכו מתלמידיו ניכר חלק .)174 )עמ' למחקריו" זמן גלבר. יואב ומובילים, הזוכרים את מורם באהבה רבה, ואחד מהם הוא פרופ' בקצה התלמיד - הפוליטית" הקשת של המנוגדים בקצוות "ניצבו ומורו הוא הימני והמורה בקצה השמאלי - אך למרות זאת "נוצרו ביניהם יחסים קרובים, חמים ואף אינטימיים במיוחד, שנמשכו לאורך שנים... גלבר שיתף את מורו לא רק בשאלות הדוקטורט שלו, אלא גם בהתלבטויותיו בנוגע לעתידו האקדמי ואף

בבעיותיו האישיות" )עמ' 178-176(.כמה לבין בינו ביותר, קשים היו שחלקם משברים, התחוללו שני, מצד אולם מתלמידיו - כולל הקרובים ביותר , ש"גורלם האקדמי והאישי... היה טרגי" )עמ' ש"היה שחר, )ישי( ישעיהו של העגום סיפורו הוא לכך בולטת דוגמה .)169אותו ראה אטינגר ישראל'".3 'חכמת לאנשי שנעשו רבים לא צברים מאותם

כאחד מתלמידיו המוכשרים ביותר.עם "תולדות הסדרה על נוקבים ביקורת דברי כתב כששחר התחולל הקרע ישראל",4 ובעיקר על הכרך שכתב אטינגר, וברנאי סבור כי ניתן לראות בביקורתו זו מעין "רצח דמות האב" )עמ' 361(. ביקורתו החריפה של שחר הייתה קשורה הוא הכיפורים.5 יום ובמלחמת הימים ששת במלחמת העוסק האחרון לפרק

205התהפוכות והמשברים של שמואל אטינגר

,)360 )עמ' לעיתונאי" ההיסטוריון את הפך זה "דיון כי מסוים בלעג קבע ומבחינת אטינגר, הייתה בכך פגיעה קשה. הוא שלח מכתב לשחר, ששכב על ערש דווי )עובדה שלא הייתה ידועה לו( ובו כתב כי "דבריו מלאים שנאה" )עמ' "לשבור את ההסכמות העקרוניות דברי תלמידו שהעז על זעם 361(. אטינגר ואת האחידות בתפיסותיו ההיסטוריוגרפיות" )עמ' 169(. בעקבות המחלוקות דלת בטריקת ישראל עם של להיסטוריה החוג את לעזוב שחר נאלץ ביניהם ולהגר לאנגליה, שם נפטר בדמי ימיו, בשנת 1977 )והוא בן 42 שנים(. אטינגר, שהיה המום מהידיעה על מותו הטרגי של שחר, כתב עליו דברים שהיה בהם חיים6 על מלחמה הכריז המנוח[ "]שחר אמיתי: וצער אישי עלבון של עירוב לא היו שלי הספר על דבריו ועליי... י"ו[ בן ששון. הלל חיים לפרופ' ]הכוונה

ביקורתיים אלא עויינים... מותו בא לי כרעם" )עמ' 172(.

פעילות ציבורית ופוליטית - השמאל הציוני

לסוגיות התייחס והוא מינורית, הציבורית פעילותו הייתה החמישים בשנות אטינגר, מדוע פומביות. בימות על ולא פרטיים במכתבים בעיקר פוליטיות שהפוליטיקה הייתה בראש מעייניו בעשור הקודם, העדיף להצניע את עמדותיו? היו לכך שני טעמים מרכזיים: הראשון, רצונו להתמקד בבניית הקריירה האקדמית שלו, שהייתה בחיתוליה באותן שנים; והשני, רצונו להצניע את עמדותיו "בשל עברו הקומוניסטי, שנחשב אז לכתם" )עמ' 252(. בעשור שנות השישים, ובמיוחד בחלקו השני, שוב נשמע קולו ועמדותיו הפוליטיות באו לביטוי באופן חופשי

עקב ביסוס מעמדו האקדמי.הפוליטית. מעורבותו מאוד גברה ותוצאותיה הימים ששת מלחמת בעקבות רדיקלית. אטינגר תמך אמנם לא יונית מובהקת, אך הייתה עמדתו הבסיסית על השלטון כי הכבד חששו ובשל המדינה עתיד למען מהשטחים, בנסיגה היה ערב למדינות יחסו אולם עלול להשחית את חברתנו, כבושה אוכלוסייה מפוכח וזהיר. לא היו לא אשליות רבות. ניתן, אפוא, לראותו כדמות שהייתה היה הדומיננטי רצונו כי לי נראה הציוני. ל"זרם המרכזי" של השמאל קשורה

שלא לגלוש שוב ל"שוליים הקומוניסטיים".תנועה הקים הכיפורים, יום מלחמת של הטראומתיים בימים ,1973 בשלהי היה למהלך שותפו במערך. לתמוך הייתה שמטרתה מערך", זאת "בכל בשם בהן למחוזות למדי קרובים שהיו למחוזות שהתגלגל פלד, מתי )מיל'( אלוף

יחיעם ויץ206

נמצא אטינגר, כחצי יובל שנים לפני כן. בקשר לפעילותו זו, מספר ברנאי סיפור הנוגע לקשריו האישיים עם רבו. כמה ימים לפני הבחירות,7 נפגש עם אטינגר ברנאי להצביע. מתכוון הוא למי אותו שאל וזה רם, בגבעת בקמפוס בחדרו היסס וענה למורו כי אינו מסוגל להצביע עבור המערך. בו במקום הזמין אותו אטינגר לארוחת צהריים במנזה הסמוכה, ועל זה נכתב: "בתוך שעה קלה הובטח למערך עוד קול בקלפי. היה קשה לעמוד בפני הלהט האטינגרי וכושר השכנוע כובד משקלו על ובעיקר כשהפרופסור המהולל הפעיל את מלוא הכובש שלו,

הדוקטורנט שלו" )עמ' 256(.אטינגר הצביע למערך עד סוף ימיו. הבחירות האחרונות שבהן הצביע היו לכנסת באותו זכו הפוליטיים הגושים שני 8.1984 בקיץ התקיימו והן האחת־עשרה, והוא תמך בהקמת ממשלת אחדות בראשות שמעון פרס. אולם מספר קולות כשהלה קיים את הסכם הרוטציה והעביר את ראשות הממשלה ליצחק שמיר, התאכזב ממנו. בריאיון האחרון עמו שפך אטינגר את זעמו על פרס וטען כי הוא מתנהג "כפוליטיקאי קטן, בחנפנות שלו לחרדים ולמוכרי החמוצים בשווקים"

)עמ' 263(.

שנות השקיעה

בשנות השמונים חלה הדרדרות במצבו הבריאותי. אנשים שהכירו אותו "כאדם קפיצי, רב מתח, סוער וחיוני מאין כמותו" ראו אותו נחלש ודועך, מיום ליום. פרופ' מנחם שטרן, חברו הקרוב, שנרצח כמה חודשים אחרי מותו של אטינגר, אמר לאשתו בצער עמוק: "אינך רואה ששמואל הולך ודועך מול עינינו, הוא הצהיב והאפיר" )עמ' 422(. ביוני 1988, ספג אטינגר מכה שאין קשה ממנה, וברנאי כותב עליה בסגנון מינורי, דיסקרטי: "בנם הבכור של הזוג, לוני אטינגר... הלך לעולמו בלונדון באופן טרגי" )עמ' 423(. המכה הנוראה שברה את האב השכול וקירבה את מותו. למחרת ראש השנה תשכ"ט, נהרג בתאונה צבאית אמיר, בנו של צבי )"קותי"( יקותיאל, מנכ"ל מרכז שז"ר, שהיה מחבריו הקרובים של אטינגר. הוא השתתף בלווייה, שנערכה בהר הרצל, אך לא היה מסוגל לעלות את העלייה לחלקת הקבר. המשתתפים ההמומים ראו אותו יושב על סלע בתחילת העלייה כשהוא ממרר בבכי תמרורים. הם לא ידעו אז כי הם רואים את שמואל אטינגר בפעם האחרונה.9 כשבוע מאוחר יותר נפטר בלונדון, העיר שבה נולד בנו בכורו ומת. כך

הסתיימה, באופן כה טרגי, פרשת חיים מפוארת, רבת תהפוכות ודרמטית.

207התהפוכות והמשברים של שמואל אטינגר

מקורותיה של הביוגרפיה מרשימים ביותר. המחבר קיבל לידו את הארכיון הפרטי של שמואל אטינגר ממשפחתו וחוץ מארכיון זה, הצליח להגיע לארכיונים פרטיים של תלמידיו וחבריו, למשל לארכיון של שמעון אברמסקי, חברו הקרוב של אטינגר, שחי בלונדון, ובאמצעותם הצליח ברנאי לשפוך אור על הצדדים הפרטיים, הפחות שניתן תיעוד, מצא העברית האוניברסיטה בארכיון ספרו. גיבור של ידועים, להגדירו כנדיר, על קידומו האקדמי )עמ' 145(, חומר דיסקרטי שאינו מגיע, בדרך ראיין בעל־פה לידי החוקרים. מקור מרכזי בספר מהווים הראיונות. ברנאי כלל, ובכתב עשרות רבות של אנשים, שעדותם מוסיפה ממד נוסף, אישי וצבעוני יותר, - ראוי באופן בדבריהם השתמש כי לציין וראוי ה"רגיל", בתיעוד מצוי שאינו

בזהירות, בביקורתיות, ותוך שילוב בינם לבין התיעוד הארכיוני.

היסטוריון בולט ודמות משפיעה

בשנים האחרונות יצאו לאור לא מעט מחקרים העוסקים בתולדות האקדמיה הדן ספר כתב למשל, כהן, אורי העברית. באוניברסיטה רובם הישראלית, באוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום־העצמאות וראשית המדינה,10 לאחר שפעלו בולטים אקדמיה אנשי על ביוגרפיות מאוד מעט נכתבו אולם מכן. אמנם נכתבו ביוגרפיות על גדולי ההיסטוריונים שפעלו במאה הקודמת,11 זאת, מבחינה מובילים. ישראליים היסטוריונים על ביוגרפיות נכתבו לא אך ניתן לראות בכתיבת הביוגרפיה על שמואל אטינגר כתיבה חלוצית. זאת ועוד, בישראל לא מקובל לכתוב ביוגרפיות. נכתבו מעט מאוד ביוגרפיות על מדינאים,

יוצרים ואנשי רוח, וביוגרפיה זו מהווה תרומה לתחום זה.לכתוב אותו שהניעו סיבות שתי ברנאי יעקב מציין ,)13 )עמ' לספר במבוא היה הוא לדעתו, כללית: היא האחת אטינגר. שמואל על דווקא ביוגרפיה אדם כריזמטית, דמות ומעצבת, משפיעה אישיות בדורו, בולט "היסטוריון מורי, היה "אטינגר רבה: במידה פרטית, היא השנייה דרכים"; לסלול שניסה אותו שהביאה זו היא האחרונה הסיבה לדעתי, מאוד." אותי סקרנה ודמותו

להקדיש יותר מעשור לכתיבת הספר.שאיפת חייו של יעקב ברנאי הייתה לכתוב את הביוגרפיה של שמואל אטינגר, והוא ראה בכך מעין סגירת מעגל. כאשר סיימתי את קריאת ספרו, נותרה בי

תחושה ברורה כי הצליח להעלות את כל פרטי חייו, כולל הפעוטים ביותר.מעולם תלמידו, שהיה למרות כי ברנאי מדגיש )16-15 )עמ' לספר במבוא

יחיעם ויץ208

ולעתים טובים, היו ויחסיהם אותו העריך הוא שלו.12 ל"קליקה" השתייך לא הראשון של במעגל אליו המקורבים "עם נמנה לא מעולם אך ידידותיים, אף תלמידיו". מצב זה אפשר לו להתבונן בנשוא מחקרו בריחוק מסוים. האם הצליח

המחבר במלאכת הביוגרפיה? תשובתי על שאלה זו חיובית, מסיבות אלה:המחבר הצליח לאפיין את אישיותו המורכבת של אטינגר על כל צדדיה: הפן אחד כל על עמד המחקרי, והפן הממסדי הפן ההוראתי, הפן האנושי־פרטי, עמדותיו על במיוחד דגש ושם רחבה, ראייה תוך ויסודי מפורט באופן מהם המחקריות בשני תחומים שבהם עסק כל חייו: קורות יהודי מזרח אירופה וחקר

האנטישמיות המודרנית.ובוודאי שלא מעבר לכך, המטלה שהמחבר נטל על עצמו לא הייתה להאדירו לתארו כ"טלית שכולה תכלת", אלא מטלה קשה ומסובכת יותר: לתאר את נשוא מחקרו כדמות מורכבת שהתקיימו בה אורות וצללים שנבעו מאופייה הסוער.

ואכן, הצליח ברנאי להציג את שמואל אטינגר בדמות בשר ודם. הנקודה הבעייתית בספר היא אורכו וגודש פרטי־הפרטים בו הפוגעים בסיפור הכללי. דוגמה לכך הוא הדיון המפורט על הליך מינויו של אטינגר לפרופסור מן המנין )עמ' 110-108(, נושא החוזר שוב בעמודים 145-144. בספר עב הכרס,

המפורט, טעויות מינוריות בלבד, אבל זהו ספר על דמות מרתקת.13

הערות

שמואל אלמוג ואחרים )עורכים(, תמורות בהיסטוריה היהודית החדשה, ירושלים 1987, .1עמ' 11.

בשנים והתרבות החינוך וכשר מפא"י מטעם הראשונה הכנסת כחבר כיהן דינור .2 .1951-1955

דוד וינפלד ושלמה רוזנר, לדמותו של חוקר "היהודי על פי מראהו", הארץ, 20 באוקטובר .31978 ]להלן: וינפלד ורוזנר[.

סדרה בת שלושה כרכים שנכתבו על ידי שש דמויות בכירות באוניברסיטה העברית. היא .4הכרך את כתב אטינגר ב־1976. ובאנגלית )1969( בתשכ"ט בעברית לראשונה נדפסה בקרב הסטודנטים נודעה בעת החדשה. הסדרה היהודי בתולדות העם העוסק השלישי,

בשם "הספרים האדומים" על שם צבע כריכתם.פרק זה נוסף למהדורה האנגלית. .5

פרופ' חיים הלל בן־ששון, שנפטר ב־1977 , השנה בה נפטר שחר. .6הבחירות לכנסת היו אמורות להתקיים בשלהי אוקטובר 1973 ונדחו ל־31 בדצמבר 1973, .7

בגלל המלחמה.של מותו אחרי קצר זמן ,1988 בנובמבר ב־1 התקיימו השתים־עשרה לכנסת הבחירות .8

209התהפוכות והמשברים של שמואל אטינגר

אטינגר. קרוב של אטינגר במשך ז"ל, שהיה חבר פרופ' שמואל אלמוג זה שמעתי מחברי סיפור .9

שנות דור.ההר והגבעה - האוניברסיטה העברית בירושלים בתקופת טרום העצמאות אורי כהן, .10

וראשית המדינה, תל־אביב 2006.יעקב ברנאי התייחס לכך במבוא לספר )עמ' 12(. .11

ברנאי כתב כי מראשית דרכו באוניברסיטה בנה לעצמו אטינגר קבוצת חברים ותלמידים. .12יריביו כינו אותה בכינויי לעג כמו "החצר" ו"הקליקה" )עמ' 105(.

לדוגמה, נכתב )עמ' 192( כי אטינגר כתב ב־1970, מכתב נרגש לדינור במלאת לו תשעים, .13בשעה שהוא היה בן 86 )הוא נפטר ב־1973, כשהיה בן 89 שנים(; שאול אביגור היה ראש גולדה ;)274 )עמ' ההגנה" של הידיעות( )שירות הש"י "מראשי ולא ב' לעלייה המוסד מאירסון הייתה צירת ישראל במוסקווה ב־1949-1948, ולא כיהנה כשגרירת ישראל שם, ב־1950 )באותה שנה הציר היה מרדכי נמיר( )עמ' 274(; יגאל אלון כיהן כשר החינוך עד

1974 ולא עד 1971 )עמ' 267(.

n

דעה אחרת - "מחוץ לקופסה הציונית"

בנאום הסכסוך - קץ למדינת הלאום

עודד היילברונר

באזורים בירושלים, בינלאומי משטר כינון להציע נועדו הבאים הדברים אשר כצעד בה הגובלים ובשטחים ישראל במדינת אחרים ונפיצים רגישים יספק ביטחון לכל אזרחי המדינה מול איומים פנימיים וחיצוניים, וייתכן שאף יתרום לחיי התרבות וההשכלה של החברות היהודיות בישראל, יפרה אותם

ויעמיקם.הצעה זו מסתמכת על הנחה כי אולי יש להבין, לנתח ולפתור את בעיותיה של מדינת ישראל בכלים הלקוחים מן המחשבה היהודית. לא ארחיב כאן את הדיבור רוטנשטרייך, נתן הפילוסוף של דבריו את אביא כפתיחה אך אלה, כלים על ששאל בשנות ה־60 של המאה הקודמת: "כיצד אפשר לגשר בין קיום יהודי בקרב הכוחות בעולם לבין אופיו הסגולי־ייחודי של העם היהודי ומורשתו?" ולענייננו: ומכאן, ימינו, בת הישראלית בפוליטיקה לדיון להוות מקור יכול האם התנ"ך האם ריבונות פוליטית על טריטוריה מדינית אינה פוגעת באופיו הסגולי־ייחודי

של העם היהודי?1

ד"ר עודד היילברונר, היסטוריון של תרבות, מרצה להיסטוריה של תרבות והיסטוריה אירופאית באוניברסיטה העברית, בפקולטה לעיצוב ב"שנקר" ובמרכז הבינתחומי.

211בנאום הסכסוך - קץ למדינת הלאום

מצבים משבריים מולידים חילופי דעות פוריים

בעשור האחרון, נראה כי מצבה הפנימי והחיצוני של ישראל, כמו גם חוסנה החברה של דרישותיהם ונחלשים. הולכים בישראל, האזרחית החברה של החרדית והחברה הבדווית החברה ושל הירוק(, לקו ומחוץ )בתוך הערבית עולות, וייתכן ובעוד מספר עשורים יהיו אלה רוב במדינה; רובץ עול השטחים הכבושים ומכבידה תרבות השליטה עליהם; מדאיגים הנתונים המתפרסמים )בינתיים, שונים בתחומים ישראל מדינת של ביצועיה אודות תדירות לאווירת תורמים אלה כל מתקדמות(. ולטכנולוגיות לכלכלה פרט כנראה, נכאים, למצבי משבר כרוניים, לאי יכולת לשלוט, לוויכוחים הגולשים לעתים לאלימות, אך גם להחלפת דעות פורה ומפרה, להשמעת פתרונות ולהבניית משבריים מצבים ובאקדמיה.2 התקשורת בכלי מגוונים תאורטיים מודלים אלה הם לחם חוקה של החברה הישראלית מזה זמן רב, ייתכן שמימי הקמת

המדינה.מתפרסמות, האלימה, גם ולעתים הפורה, הדעות והחלפת הוויכוחים לצד התאטרון, הספרות, בתחום יצירות וגובר, הולך בקצב האחרונות, בשנים רצון שביעות אי המעטה( (בלשון המביעות הפופולרית והמוזיקה האמנות מן המצב הקיים עד כדי הטלת ספק בצדקת דרכה של מדינת ישראל ובכיוון אליו היא נוטה. כל אותם קולות מקובעים בתוך המסגרת הציונית המקובלת, היחידה המסגרת את אחרים, או כאלה בגבולות ישראל, במדינת הרואה יהודית־ ריבונות תחת לחיות השואפים הערבים( )ולעתים היהודים עבור

ישראלית.השאלה הנשאלת היא: האם השיח המכונן של הציונות )שהיה, לדעתי, דומיננטי המדרש מבית לאום מדינת כי להודות יש כיום. רלוונטי עדיין ,)1967 לפני לחברות היחיד עוד הפתרון אינה ה־20, ותחילת המאה ה־19 סוף המאה של והשכלה. תרבות חיי בהן וליצור משלהן טריטוריות על לשלוט המעוניינות מהפכות השינוע, המידע, הטכנולוגיה והכלכלה החדשה, יחד עם מושגי ריבונות חדשים וראייה חדשה של מערכות הקשרים בין טריטוריה לתרבות, מפנים את הדרך לפתרונות חדשים ויצירתיים, חלקם מופרכים, חלקם נועזים: כך "מדינת שוק","אזור בינלאומי" או "טריטוריה תרבותית" הם כמה מן המודלים, הנוסחאות והפתרונות הנשמעים הן באקדמיה והן בשיח האינטלקטואלי הפופולרי כתחליף

למדינת לאום.

עודד היילברונר212

פער בין חוויה להוויה

השילוב בשל הישראלי. למקרה רלוונטיים אינם אלה ופתרונות מודלים אולם לבין וליברלית, חילונית "נורמלית", יהודית לאום מדינת להקים הרצון בין הייחוד הטריטוריאלי המקומי בהקשרו לדת היהודית )ארץ קודש, נחלת אבות(, והתרבותית הפוליטית התרבות בעיצוב זה שילוב שממלא )המזיק( והתפקיד הישראלית, כל דיון ברעיונות "על לאומיים" אלה המתעלם מן הקשר של החברה "ארץ־ישראל" המכונה הבעייתית הטריטוריאלית לזהות היהודית־ישראלית נדון לכישלון. וכך, למרות השינויים הטקטוניים במבנה הדמוגרפי, הטריטוריאלי האחרונים, בעשורים לים", "הירדן בין - ועדיין מתחוללים - והחברתי שחלו בעל לאומי־טריטוריאלי מרכז של הקלאסי־האירופאי הציוני בחזון המחבלים הטריטוריאלי־ הציוני הרעיון וליברלי(, אזרחי )חילוני, אירופאי־מערבי צביון מדיני עדיין דומיננטי בחברה הישראלית. הפער בין החוויה שכבר אינה מתאימה הוויות לנסות יש כעת, משברים. רצופת יהודית־ישראלית חברה יוצר להוויה

חדשות שיעצבו תודעה חדשה.ויכוחים ופתרונות סביב אופייה, גבולותיה ומבניה החברתיים והלאומים של ישות יהודית עצמאית, בית לאומי ומדינה עצמאית, אינם רק נחלת העשור האחרון. הם הופיעו תדירות עוד קודם להקמת המדינה )בין הבולטים: "ברית שלום" ו"תכנית הלאומי־טריטוריאלי והחזון הלח"י ארגון של התחייה" בילטימור","עקרונות של הוגי ה"כנענים"(, וביתר שאת לאחריה. שתי דוגמאות בולטות הנן מניפסט "המרחב השמי" משנות ה־50, וכמובן הצהרת "ארץ־ישראל השלמה" שנוסחה על ידי סופרים ואינטלקטואלים, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. במובן זה המודלים

והתכניות המופיעים תדירות, כיום, הנן חוליה נוספת בשרשרת בת מאה שנה.הציוני־ הרעיון מרכזיות ובולטת בלטה ותכניות מניפסטים אותם בכל טריטוריאלי־מדיני הרואה באזור בו אנו חיים כעת את המקום היחיד בו צריכים ויכולים היהודים לקיים חיים ריבוניים ומוגנים. לעומת זאת, ולאור המשברים התכופים העוברים על כל תחומי החיים במדינה, לפחות מאז הקמתה, כמעט ולא עולה ההנחה כי ייתכן ואין ביכולתם של מדינת ישראל ומרבית אזרחיה היהודים לשלוט על אזורים מסוימים ובו־זמנית לקיים חיים דמוקרטיים־אזרחיים תחת משטר יהודי־ישראלי ליברלי. ומכאן, ייתכן והשאלה המסורתית, לפחות משנת רלוונטית, אינה יחדיו )וערבים( יהודים יחיו גבולות אלה ובתוך כיצד ,1967עצמם ועל בעצמם לשלוט היהודים של ביכולתם האם לשאול: יש ובמקומה

בטריטוריה לאומית משלהם?3

213בנאום הסכסוך - קץ למדינת הלאום

דלות "דור הממשיכים" לעומת "דור המייסדים"

בתחילת המאה ה־20, עת היו בתנועה הציונית כאלה שבדקו הצעות לטריטוריות חלופיות לארץ־ישראל והיו דיונים ערים באספקט זה של החיים היהודיים, הייתה זו שאלה רלוונטית. אך לאחר הצהרת בלפור, ובוודאי לאחר תכנית בילטימור,

הדעות שהובעו מחוץ ל"קופסה הציונית" הלכו וגוועו. 4הדברים שאמר לפני זמן־מה הפילוסוף הצרפתי ברנאר־אנרי לוי בירושלים, כי אך בעולם, ומעולים רבים כה יצירה כוחות היהודי לעם יש מדוע מבין אינו ומעשיה,5 במחשבתה רדודה כה )והתרבותית( הפוליטית האליטה בישראל מחזירה אותנו לדיון סוציולוגי שהתקיים לאחר מהפך 1977, עם פרסום מחקרו של יונתן שפירא עילית ללא ממשיכים. הדיון גווע במהרה. במרכזו הייתה, מה של והיצירתית האינטלקטואלית רפיסותם משתתפים, כמה ידי על שהוגדרה "הטיטנים של האינטלקטואלי כוחם מול הועמד הממשיכים" "דור הצברים. הגדולים" ילידי מרכז ומזרח אירופה, רובם בעלי רקע דתי, שהקימו את המדינה, אמנם תוך עשיית שגיאות לא מבוטלות. כהמשך ל"תזת שפירא", נראה כי המצב המשברי המתמשך שחוותה מדינת ישראל, מאז הקמתה, מונע את יצירתה של שכבת אנשי הגות ופילוסופים חילונים בעלי הגות תרבותית מקורית, שתיצור לא רק קורפוס אינטלקטואלי ביקורתי בעל התבוננות חודרת על החברה הישראלית,

אלא תפרה את חיי התרבות והעשייה המקומיים.היום סדר על עומדות אינן שפירא", "תזת גם כמו אנרי־לוי, של תמיהתו הפוליטי בישראל. בעבר הן הופיעו, לעתים, בקרב חוקרי תרבות, אמנים וסופרים על לשלוט מסוגלים אינם היהודים כי הייתכן יהודים:6 דעות והוגי ישראלים טריטוריה משל עצמם ועדיף כי לא תהיה להם טריטוריה כזו? האם גלות מרצון אינה המצב הטבעי עבור היהודים? האם ניטרליות ישראלית אינה פתרון מועדף לנוכח העבר הפוליטי היהודי הכושל בימי בית ראשון ושני?7 האם אין ניגוד בין קיום מדינה יהודית מסתגרת,המעוררת תחושות של פחד וחוסר ביטחון בקרב אזרחיה ושכניה ויוצרת פער הולך ומעמיק בינה לבין שאר העולם, לבין הציווי

האלוהי של עם סגולה המפיץ את תורתו בין הגויים?8

"ההבטחה האלוהית" מול חוקיות הפעלת כוח פוליטי

לשיטתם של חוקרים, אמנים, סופרים )היוצאים מנקודות מוצא שונות(, חוקרים

עודד היילברונר214

קיום היהודית, המדינית והמחשבה ההלכה חקר בתחום רבים דעות והוגי אחרים, או כאלה בגבולות בארץ־ישראל, ליברלית, בוודאי יהודית, לאומיות הבינלאומיים, או האזוריים התנאים עקב רק לא טבעה מעצם בעייתית היא אלא עקב כשל פנימי יהודי שבבסיסו עומד היחס הבעייתי לחיים מדיניים על טריטוריה עצמאית תחת מרכז אחד, קשר בעייתי לקרקע קדושה בעלת משמעות דתית החייבת להיות בריבונות יהודית )"הארץ הקדושה", "אדמת אבות", "ארץ ההבטחה האלוהית"(, יחס אמביוולנטי - או שמא יש לומר: בעייתי - לרעיון חוקיות הפעלתו של כוח פוליטי ואף התנגדות לו, שהרי הכוח ה"אמיתי", קרי

- אלוהים, נמצא מחוץ למסגרת מדינית )היינו, המדינה(.9ולא )אלוהים(, ה"סמכות" בעליונות האמונה קרי ה"שכינה", רעיון מכך, יתרה )ממשלה, פרלמנט(,10 )שליט( או של כמה אנשים יחיד בטריטוריה, בשלטון של אמונה שיצרה את האומה ואיחדה את השבטים השונים, ממלאת, גם היום, תפקיד חשוב שאינו ניתן לערעור בקרב החברה היהודית, משמשת כדבק מחבר בינה לבין חוגים של בפרסומים תדירות ומופיעה חיוביים להדים היום זוכה הקודש, ארץ דתיים המנסים לגבש פתרון לאופן החיים בארץ־ישראל שבו הפן המדיני־פוליטי - ובוודאי האזרחי־ליברלי - לא ימלאו תפקיד כלשהו. עמדותיהם מושפעות מהמחיר במלחמה מכן, ובוודאי שלאחר ושני, ראשון בית בימי היהודים האיום ששילמו

להשגת עצמאות מדינית והשמירה עליה - כפי שכותב ההיסטוריון יצחק בער:

מאז ]סוף ימי בית שני[ הבינו היהודים כי לא ניתן לכונן את מלכות אלוקים

בכוח, כי לא ניתן למרוד בעליונותן של האומות. אותה שעה נטשו היהודים

את שורת האומות הלוחמות והפקידו גורלם בידי אלוקים - עובדה היסטורית מיוחדת במינה ששום היסטוריון לא ייחס לה עדיין חשיבות ראויה.11

נחום גולדמן קרא לניטרליות של ישראל

הישראלי המשבר כי היא אלה הנחות בעקבות המתבקשת המסקנה לדעתי, הכרוני שמקורו בחוסר התאמה להוויה הדתית־קדושתית של הטריטוריה שבה היצירה כוחות את מדלדל הישראליות־חילוניות, והתרבות החברה נוצרות לאומניים־ חוגים היום המדיני־דתי של החילוניים־אזרחיים. המפגש עם סדר ופוליטיות, דמוגרפיות מסיבות וגוברת הולכת שהשפעתם וחרדיים, דתיים הליברליות־ לרוח זרה והיא היסטורית־דתית משמעות בעלת טריטוריה ועם

215בנאום הסכסוך - קץ למדינת הלאום

האזרחית. כל אלה מונעים רנסנס יהודי שהתקיים תחת שלטון זר בתוך ומחוץ שהיא, ישראלית חברה של ביסוסה ואת בשנים, מאות במשך לארץ־ישראל, בעת ובעונה אחת, נורמלית )בעלת משנה ליברלית־אזרחית מערבית( וגם בעלת

יכולת הגנה מרבית מפני סכנות פנימיות וחיצוניות.לראות שדרש העם אחד של טענתו את מסוימת, במידה מזכירה, זו טענה הציונות של דרכה את ושלל היהודי העם עבור רוחני מרכז בארץ־ישראל הטריטוריאלית־מדינית, בין היתר בשל חששותיו כי אין ביכולתה להקים מרכז הושפע הציונית, ההסתדרות יו"ר גולדמן, נחום בארץ־ישראל. פוליטי־ריבוני מדינת להפיכת שתביא ישראלית לניטרליות ,1969 בשנת וקרא, העם מאחד

ישראל "למרכז תרבותי בינלאומי... ולמרכז רוחני עבור העם היהודי".כמובן, ששאלות והנחות אלה אין פירושן שבארץ־ישראל חיים יהודיים אינם היהודי העם של הטרגית ההיסטוריה רקע על הוא, נהפוך להתקיים. יכולים באירופה תחת משטרים נוצריים ותנועות לאומניות רצחניות, ברור שרק כאן חייבים ויכולים להתקיים חיים יהודיים מלאים בכל המובנים, תוך שמירה על זכות קיומם של כל הקבוצות והזרמים הדתיים. המשבר הפנימי שחווה מדינת ישראל, מיום היווסדה, נובע מהפער הבלתי ניתן לגישור בין האמונה הגורסת שמדובר ידי רצון סמכות אלוהית, לבין הרצון לקיים בטריטוריה קדושה הנשלטת על משטר חילוני־ליברלי על אותה אדמה. פער זה מעקר את ה"גניוס היהודי", את היצירה התרבותית היהודית־חילונית בארץ־ישראל, ומציג את פניה המכוערות

והמקצינות של הדמוקרטיה הישראלית.בשטחים בעיקר בינלאומי, שלטון תחת רק כי הייתכן השאלה: עולה מכאן הרגישים והנפיצים ביותר, ומאוחר יותר גם בכל מדינת ישראל, יגבר ביטחונם מוגנים יהיו והם הארץ, תושבי והמוסלמים היהודים של והקולקטיבי האישי חברה של קיומה יתאפשר כך שרק הייתכן וחיצוניים? פנימיים איומים מפני לחיים וברמתם בערכם השווים והשכלה יצירה תרבות, חיי בעלת ישראלית

היהודיים מחוץ למדינת ישראל, במדינות אירופה ובארצות־הברית?12ל"קופסה אין לפסול הצגת שאלות אלה, למרות שרובנו מתקשים לחשוב מחוץ הציונית־ישראלית" ולמרות הבעיות העצומות הכרוכות ביישום פתרון מסוג זה. ללמוד כאן, לשלוט שיסכימו בינלאומית רשות או כוח בכלל היימצאו לדוגמה: לכל אישי ביטחון ולספק שלטונם בתקופת הבריטים שעשו הרבות מהשגיאות התושבים? או: כיצד ניתן יהיה לשכנע את אזרחי הארץ, הערבים והיהודים, לקבל

פתרון זה, ושמא רק לאחר מלחמה ממושכת וקשה ניתן יהיה להפנים חשיבה זו?ראשונה מועמדת להיות יכולה והפוליטית, התרבותית נפיצותה על ירושלים,

עודד היילברונר216

לשלטון בינלאומי, ומודל ירושלים, אם יצלח, יוכל, אולי, לשמש דוגמה לאזורים נפיצים אחרים במדינת ישראל: אזורי הקו הירוק, האזורים המאוכלסים ברוב שכזה פתרון האם ולבסוף, נוספים. אזורים שאף וייתכן הגולן, רמת ערבי, יחזיר "עטרה ליושנה"? האם המפגש, ולעתים העימות היום־יומי עם תרבויות )אירופאיות( שונות, לא על אדמת אירופה אלא בארץ־ישראל, יזינו מחדש את

התרבות היהודית?

הערות

”Nathan Rotenstreich, ”Judaism in the World of Our Day, מצוטט אצל דן סגרה, המחשבה .1המדינית היהודית ופוליטיקה בת זמננו, אוניברסיטת בר אילן, 1980, עמ' 3.

מחקריהם האחרונים של יהודה שנהב במלכודת הקו הירוק, תל־אביב 2009, ומירון בנבנישתי .2)"כך הפכה ישראל למדינה דו־לאומית", מטעם, דצמבר 2009(; כמו גם הרעיונות העולים תדירות לאחרונה מצד גופים בשמאל: "מניפסט השמאל הלאומי", "יוזמת רמת גן", הארץ 10.3.2011, ובימין: "עמדה" מקור ראשון, 7.3.2011, "שיבתה של השכינה", מקור ראשון 18.4.2011; ולבסוף,

פרסומי "המכון לאסטרטגיה ציונית", הנם דוגמאות בולטות שצצו לאחרונה.זו שאלה העולה תדירות בעיקר בקרב חוגים חרדיים, אם כי מנקודת מוצא שונה. .3

גור אלרואי, מחפשי מולדת. ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית ומאבקה בתנועה .4הציונית בשנים 1925־1905, מכון בן גוריון, 2011.

הארץ, 25.8.2010. .5א"ב יהושע, בזכות הנורמליות, תל־אביב 1980; זלי גורביץ וגדעון ארן "על המקום", אלפיים .64, 1991; ויהושע סובול בכמה ממחזותיו, עסקו בשאלה זו, וכן הוגי דעות יהודים כגון פרנץ

רוזנצוויג, ישעיהו ברלין, חנה ארנדט, ג'ורג' שטיינר, נחום גולדמן, דוד ביאלה.7. Dan. V .Serge, ”Neutrality and Coexistence in the Middle East",

Mediterranean Quarterly, 11, Number 4, Fall 2000.8. David Biale, Power and Powerlessness in Jewish History, New York 1986, 146.שאלות אלה המשליכות מן התנ"ך על הפוליטיקה בת זמננו רלוונטיות מזה זמן רב, עת החל .9החוקר פרופ' דניאל אלעזר ז"ל, בסדרה של מחקרים אודות רלוונטיות המחשבה הפוליטית תמיכה הביע לא מעולם אלעזר אולם הישראלית. הפוליטית לתרבות הקדומה היהודית

ברעיון הבעייתיות שבקיום מדינה ישראל בעקבות הניסיון המר בימי בית ראשון ושני.שלום מכון סמכות, א'. כרך היהודית, הפוליטית המסורת )עורכים(, ועוד וולצר מיכאל .10

הרטמן, 2010, עמ' כא.מצוטט אצל דן סגרה, שם, עמ' 10. .11

פתרון אחר שלא אדון בו כאן הנו הרעיון של מדינת ישראל ניטרלית כצעד שיספק הגנה .12ברעיון התומכים דתיים ומקורות התנ"ך את הוא גם תואם הרעיון לתושביה. וביטחון

התבדלות העם היהודי בארצו. ראו הערה 7.

n

הקרע בין יהודי ישראל ליהודי ארה"בעל רקע תופעת הנשירה של עולי ברה"מ

מדינת ישראל והתנועה הבינלאומית למען יהודי ברה"מ -איך איבדה ישראל, שהקימה את התנועה, את מנהיגותה

ברוך גור

התנועה למען יהודי ברית־המועצות הייתה אחת מהתנועות המפוארות ביותר לו. התנועה, שהתחילה את פעולתה בשנות החמישים בעולם היהודי ומחוצה בינלאומית לתנועה הפכה ודיסקרטית, צנועה בצורה העשרים, המאה של הצליחה המערבי, בעולם מדינה לכל שהגיעה עולם, זרועות חובקת ציבורית, לגייס לשורותיה ממשלות, כלי תקשורת ואישי מפתח ולהפוך את המאבק למען

יהודי ברית־המועצות לנושא מוכר בקרב הציבור במערב בכלל, והיהודי בפרט.מדינת ישראל הקימה את התנועה, יחד עם ארגוניים יהודיים, ואף מימנה את פעילותה, אך במשך השנים איבדה את מנהיגותה ולמעשה, פסקה מלהיות הגורם

הדומיננטי בה.הסיבות לכך מורכבות ומגוונות:

ישראל התקשתה כך ופומבי, ציבורי הפך ומאבקה גדלה שהתנועה ככל .1להתוות את מדיניותה ולקבוע את העדפותיה;

ארגונים רבים החלו לקיים קשרים עם פעילים בברית־המועצות, באופן פרטי, .2

חיפה; ספרו האחרון שרטט את באוניברסיטת כללית להיסטוריה בחוג גור, מרצה ברוך ד"ר דמותה של רוסיה תחת הנהגת פוטין, בניסיונה לחזור לימיה כמעצמה עולמית.

ברוך גור218

ולקבל החלטות באופן עצמאי, כלומר, ישראל איבדה בהדרגה את המונופולין כלליות של בעיות לבין יהודיים נושאים בין עירוב חל כן, כמו על המידע.

זכויות אדם;ככל שממשלות זרות החלו לתמוך בתנועה ובמקביל להתערב בנושא זכויות .3האדם בכלל, ושילבו את הנושא היהודי בסדר יומן הפוליטי והבינלאומי, כך

התקשתה ישראל לחלוש על סדר יום זה ולהשפיע על האירועים השונים;היחסיים במערכת לנושא הפכה ברית־המועצות יהודי בעיית כאשר .4הפכה וארצות־הברית, ברית־המועצות המעצמות, שתי בין הבילטרליים

ישראל, באופן טבעי ומובן, לגורם משני.על להשפיע וניסו הפוליטי", ל"משחק נכנסו עצמם ברית־המועצות יהודי .5היו קרובות לעתים שלהם. לאינטרסים בהתאם ולכוונן ההחלטות קבלת ואוריינטציות עמדות בעלי )מסורבים( ה"רפיוסניקים" ובעיקר הפעילים, שונות, וחלקו על האסטרטגיה והטקטיקה של התנועה, כולל על מקומה של

ישראל כגורם מכריע בה.

"הגולם קם על יוצרו"

במאמר זה אנסה להסביר כיצד איבדה מדינת ישראל את מנהיגותה במאבק זה, ואדגיש את הנושאים העיקריים שבהם נכשלה וויתרה, לכאורה, על עמדותיה

ועקרונותיה. זוהי דוגמה קלאסית שבה ''הגולם קם על יוצרו''.עקרונות המדיניות הישראלית היו:

1. יש להפריד בצורה מוחלטת בין היחסים הבילטרליים של מדינת ישראל עם ברית־המועצות לבין המאבק הבינלאומי למען יהודי ברית־המועצות, וכמו כן

להפריד בין הנושא המזרח תיכוני לבין המאבק הבינלאומי;2. יש להתמקד, קודם כל, במאבק למען פתיחת שערי ברית־המועצות ליהודים

ולאפשר את עלייתם לישראל;הקשור אספקט מכל ברית־המועצות יהודי למען המאבק את להפריד יש .3למלחמה הקרה, כך שהתנועה למען יהודי ברית־המועצות לא תתקבל בציבור,

ובעיקר על ידי השלטון הסובייטי, כתנועה אנטי־סובייטית;4. יש להפריד בין פעילות למען יהודי ברית־המועצות לבין פעילות כללית למען זכויות אדם בתוך ברית־המועצות, וזאת, כדי להדגיש את המטרות המוגדרות

והמצומצמות של התנועה הבינלאומית.

219הקרע בין יהודי ישראל ליהודי ארה"ב על רקע תופעת הנשירה של עולי ברה"מ

תופעת הנשירה

פי בתחילת שנות ה־70, החליטו כמה מהיהודים שיצאו מברית־המועצות, על אישורים לאיחוד משפחות בישראל, שלא לעלות אליה, וביקשו להישאר בווינה, בירת אוסטריה, עד שיקבלו אישור להגר לארצות־הברית. הם טענו שלא רצו ניצלו את ההזדמנות לעזוב את ברית־המועצות ורק אף פעם לעלות לישראל, באמצעות ניצול האישורים שנשלחו ממנה, וכן טענו שברית־המועצות היוותה מקור סכנה לקיומם כיהודים, הם הופלו בה לרעה וסבלו מגילויי אנטישמיות, ולכן, יש להתייחס אליהם, בפועל, כאל פליטים ולסייע להם להיקלט במדינות מערביות, בעיקר בארצות־הברית, במעמד זה ואין לכפות עליהם להגר לישראל

בניגוד לרצונם.יהדות ארצות־הברית גילתה רגישות רבה לנושא הפליטים היהודים, בעיקר על רקע אירועי מלחמת העולם השנייה וטראומת השואה. בדיעבד, התברר לארגונים היהודיים־אמריקאיים שהם יכלו לעשות יותר למען הצלתם של יהודי אירופה, אלפי אלף )להבדיל אקטואלי לנושא שוב הפך הפליטים נושא כאשר ועתה, הבדלות(, הדגישו, מבחינה אידאולוגית, את זכותם האנושית הבסיסית לחופש בחירה מול כפייה, ניצלו את השפעתם על הממשל האמריקאי, שגם מצפונו לא נקי עקב התנהגותו כלפי פליטים יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, ולחצו האספקטים כל על כפליטים, מברית־המועצות היוצאים ביהודים שיכיר עליו

הקשורים בכך.ההכרה ביהודים כפליטים, למרות שישראל דאגה לשלוח להם הזמנות שאפשרו הלאומי, היהודי הבית היותה בשל אותם לקלוט מוכנה והייתה יציאתם את היוותה תקדים בעולם היהודי שלאחר הקמת המדינה. נוצר מתח סמוי וגלוי בין ישראל לבין התפוצה היהודית, בעיקר זו האמריקאית, שכולם היו מודעים לו, אך

לאף צד לא היה נוח להודות בכך רשמית.

טבלה מס' 1: מספר עולים לעומת נושרים, בשנות השבעים

שנהיוצאים מברית־

המועצותנושריםעולים לישראל

1970999999

ברוך גור220

197112,89712,83958

197231,90331,652251

197334,73333,2771,456

197420,76716,8883,879

197513,3638,4354,928

197614,2547,2507,004

197716,8338,3508,483

197828,95612,09016,866

1979 51,33117,27834,053

198021,6487,57014,078

מטבלה זו ניתן ללמוד שמספר הנושרים הלך וגדל בצעדי ענק. בשנת 1976, כמעט והשתווה מספר הנושרים למספר העולים, החל מ־1977, עלה מספר הנושרים על

מספר העולים, ומ־1979, מספר הנושרים היה כפול ממספר העולים.ברית־ יהודי למען לחלוטין את התנועה הנשירה שינתה לכול שתופעת ברור ברית־המועצות שערי פתיחת שמטרתה תנועה להיות פסקה היא המועצות. ליהודים כדי שיעלו ארצה והפכה לתנועה המדגישה את נושא פתיחת השערים ונושא זכויות האדם, תוך התעלמות מנושא העלייה. המרכיב הציוני והישראלי

נפגע קשות, ולמעשה, כשל במאבק מול יהודי התפוצות.

הערכה מוטעית של ישראל על תופעת הנשירה

ישראל לא העריכה נכון את תופעת הנשירה. בתחילת התפתחותה, אנשי נתיב בתופעה שמדובר והעריכו בווינה משפחות כמה לנשירת הסכמתם את נתנו שולית. הערכה שגויה זו הייתה כפולה, הן ביחס להתפתחויות בברית־המועצות

והן ביחס להתפתחויות בארצות־הברית.היו לא אך מולדתם, את לעזוב מעוניינים היו ברית־המועצות יהודי רוב ציונים. משום כך, לא היו מעוניינים לעלות לישראל, שנתפסה כמדינה קטנה, פרובינציאלית, הנמצאת בסכנה קיומית ובמלחמה מתמדת. המניע להגירתם היה כלכלי בעיקרו, והם בחרו להגר ממדינה טוטליטרית ששלט בה מחסור, למערב הדמוקרטי ולכלכלתו החופשית האיתנה. לכן, ארצות־הברית, ארץ ההזדמנויות

221הקרע בין יהודי ישראל ליהודי ארה"ב על רקע תופעת הנשירה של עולי ברה"מ

והאפשרויות, הייתה יעד אולטימטיבי להגירתם.בישראל אף טעו בנושא נכונותם של הארגונים היהודיים באמריקה לקלוט את גלי המהגרים לתוך קהילותיהם. רוב הפדרציות היהודיות ראו בהגירה זו מקור לא אכזב לחיזוקם המספרי, וגם גורמי הסעד המקומיים הבינו שעם בוא המהגרים תגיע גם תמיכה כספית מאסיבית ממענקי המדינה, אך בעיקר מארגונים יהודיים

כלל־ארציים.בין ארגונים אלה בלט ארגון הייאס, שתפקידו ההיסטורי היה לסייע למהגרים יהודים. במשך השנים, הוא הפך לארגון קיקיוני, ללא כל מעמד והשפעה בעולם לגורם להפוך פז הזדמנות עבורו מהווה שהנשירה היטב הבין וכעת היהודי, חשוב ופעיל. הארגון הפך לגורם חשוב במסע השכנוע של יהדות ארצות־הברית שעליה לתמוך אידאולוגית בחופש הבחירה ולהתגייס כספית וארגונית לקליטת הקשור בכל בנושרים טיפל הייאס ברית־המועצות. יוצאי יהודים פליטים לענייניהם הפורמליים מול השלטונות האמריקאיים, ובעיקר בטיפול באשרות כניסה לארצות־הברית ובהכרה במעמדם כפליטים, מעמד שהבטיח סיוע כספי

פדרלי.ארגון הג'וינט, שתפקידו היה לסייע ליהודים הנמצאים במצוקה, קיבל על עצמו את הטיפול בסידורי המחיה והוצאות השהייה של היהודים הנושרים באירופה, ארגונים להדגיש ששני ארצות־הברית. חשוב - המובטחת לארץ יציאתם עד אלו תוקצבו מכספי המגבית המאוחדת של יהודי ארצות־הברית, אשר מימנה גם את תקציבי הסוכנות היהודית וכן סעיפים רבים בתקציב הקליטה של העולים

לישראל.

הטיעון של חופש הבחירה

כל של גג ארגון שהוא ארצות־הברית, יהודי של היהודיות הקהילות ארגון את עודדו אשר הפדרציות, נציגי מעמדת מאוד הושפע היהודיות, הפדרציות ההתגייסות למען קליטת הנושרים בקהילותיהם. הם אף טענו שמבחינת המגבית משמעותי. באופן המקומיים הצרכים למימון התרומות את להגדיל יהיה קל ברור היה להם שמדינת ישראל והעלייה אליה נפגעות, אולם האינטרס שלהם

הוא שגבר.מדינת ישראל לא קבעה עמדה ברורה נגד תופעת הנשירה. בסוכנות ובנתיב החלו רבה, במסירות ניסו, אז, עד .1976-1975 בשנים רק בחומרה אליה להתייחס

ברוך גור222

למנוע מכמה מאות עולים מלנשור בדרך. ממשלת ישראל לא רצתה להסתכסך על לשמור וניסתה הנשירה בנושא בארצות־הברית היהודיים הארגונים עם אחרים, בנושאים האמריקאי הממשל על שישפיעו כדי עמם הטובים יחסיה כגון ביטחון, סיוע כלכלי ועוד, ועל אחת כמה וכמה לא הייתה מעוניינת לפנות ימצאו עצמם היהודיים הארגונים כי שאפה היא זה. בנושא ישירות לממשל

פתרון לתופעת הנשירה, ללא התערבותה הישירה.חשוב לציין שגם הציבור בישראל היה חלוק בנושא הנשירה, והתנהל בו ויכוח האם יש להכריח יהודים לעלות לישראל והאם זהו ביטויה האמיתי של הציונות. לוויכוח זה הצטרפו עולים וגם יהודים שהיו עדיין בברית־המועצות. רבים טענו שיש לעזור ליהודים הרוצים לצאת מברית־המועצות ולעשות הכול למענם, כולל משלוח הזמנות לישראל. טענתם הייתה כי יש לסייע להם לבחור באופן חופשי לאן פניהם מועדות, וכי המחויבות היהודית לערבות הדדית קודמת וגוברת על

הרעיון הציוני.את יפסיקו ברית־המועצות ששלטונות טענו בישראל המקצועיים הגורמים רשמית, מגישים, היהודים הרי לכאורה: מרומים, שהם כיוון היהודים יציאת בקשות לאיחוד משפחות בישראל ובמציאות - מהגרים לארצות־הברית. אולם נראה היה שאין זה משנה לשלטונות ברית־המועצות לאן מהגרים היהודים. הם הסכימו ל"משחק הרמייה" כיוון שקבעו את הכללים לפיו נערך תהליך הבקשה שונים משיקולים נבע הדבר ולכמה. למי מתי, היציאה, היתרי מתן ליציאה, ומורכבים הקשורים לנושאי פנים ובעיקר לנושאי חוץ, כאשר יעד ההגירה אינו זכות" ב"נקודות לזכותם למשל, יכלה, לארצות־הברית ההגירה להפך, חשוב. אצל בני בריתם בארצות ערב. כאן יש לציין ששליטי מדינות ערב הבינו היטב

את משמעות עלייתם של יהודי ברית־המועצות לחוסנה של ישראל.

יהדות ארה"ב מתנגדת לעמדת ישראל

ללא למעשה, הנשירה, תופעת את לפתור רציני ניסיון נעשה ,1975 ביולי של ועדה הוקמה ישראל. וממשלת האמריקאי הממשל של ישירה מעורבות של הפדרציה מנכ''ל - ברנשטיין פיל לנושא: הקשורים גופים שייצגו אישים - ג'יקובסון גיינור הג'וינט, מנכ''ל - גולדמן רלף בארצות־הברית, הקהילות מנכ''ל הייאס, ארווינג קסלר - מנכ''ל המגבית היהודית המאוחדת, נחמיה לבנון - ראש נתיב, יהודה אבנר - יועץ ראש הממשלה, עוזי נרקיס - מנכ"ל מחלקת

223הקרע בין יהודי ישראל ליהודי ארה"ב על רקע תופעת הנשירה של עולי ברה"מ

העלייה בסוכנות היהודית, זאב שק - משרד החוץ הישראלי.הוועדה קיימה דיונים רבים, שהיו אמורים להיות חשאיים אולם רבו ההדלפות מהן. כמה חודשים לפני כינוס הוועידה הכללית של הקהילות היהודיות בארצות־בפברואר מהאחד שהחל בהן הומלץ פישר. למקס מסקנותיה הוגשו הברית 1977, המבקשים לעלות לישראל ישתמשו באשרות ישראליות וייעזרו בסוכנות היהודית, ואילו אלה הרוצים להגר למדינות אחרות ישתמשו באשרות של אותן ידי הייאס והג'וינט. בפברואר התקיימה בפילדלפיה ועידת וייעזרו על מדינות הקהילות היהודיות, וזו דחתה על הסף את ההצעה, בין השאר משום שלמעשה לארצות ברית־המועצות יהודי ליציאתם של דרך אלטרנטיבית כל נקבעה לא אחרות. הטיעון המוסרי של חופש הבחירה עלה על כל השאר, והיה בכך משום של ולעדיפותה לעליונותה ארצות־הברית יהדות של להתנגדותה ברור ביטוי להגירה ערך שווה כיעד ישראל מדינת נתפסה בפועל, יהודי. כערך הציונות

יהודית כמו ארצות־הברית ומדינות אחרות.חשוב לציין שגם בישראל היו אישי ציבור בכירים מכל גוני הקשת הפוליטית, היוצאים שיהודים העקרונית בעמדה שתמכו ארנס, ומשה אבן אבא ביניהם ישראל למדינת וכי חפצם־הגירתם, מחוז את לבחור זכאים מברית־המועצות ולמוסדות הציוניים אין זכות לאכוף עליהם את העלייה לארץ. עמדתם זו שימשה

קלף נוח בידי מי שהצדיקו את עמדת יהודי ארצות־הברית.

תיקון ג'קסון

ברית־ יהודי למען בתנועה הפנימיות לתאר את התפתחויות המקום כאן לא מעניינות שהן עצמה, ברית־המועצות בתוך והן העולם ברחבי הן המועצות, ביותר, אך יש לציין ולהדגיש שבמשך השנים, נושא יהודי ברית־המועצות הפך לחלק אינטגרלי של מערכת היחסים בין שתי המעצמות הגדולות, ובאופן טבעי, השפעתה של מדינת ישראל על התנועה הפכה למשנית בלבד. בשנים הראשונות בהמלצת האמריקאי, הממשל נמנע ברית־המועצות, יהודי למען המאבק של משרד החוץ, מלנקוט עמדה בנושא. נטייתו הייתה, כמו זו של ממשלת ישראל במקור, לשים דגש על המאבק הציבורי המתנהל במנותק ממנו, ולפתח מגעים

חשאיים עם גורמים מקצועיים רק לגבי נושאים מוגדרים.בתחילת שנות השבעים, עם התפתחות מדיניות הדטאנט בוושינגטון, האופוזיציה למדיניות זו בבית הנבחרים האמריקאי העלתה לדיון נושאים השנויים במחלוקת.

ברוך גור224

בנושאים דיון לקיים דרש וושינגטון, ממדינת דמוקרט ג'קסון, הנרי הסנטור ההשכלה בכופר ולחם ברית־המועצות, יהודי של למאבקם ישירות הקשורים שהוטל על מהגרים יהודים בעלי השכלה גבוהה על ידי השלטונות הסובייטים, דרש כן, כמו בחינוכם. שהשקיעה הכסף את למדינה להחזיר התבקשו ולפיו לקיים קשר ישיר בין יציאה חופשית של מהגרים - תוך שימת דגש על יציאתם של יהודים - לבין חוק הסחר האמריקאי. ג'קסון הציע תיקון לחוק שלפיו קבלת מעמד של מדינה מועדפת, בהקשר לחוק זה, שכלכלתה אינה כלכלת שוק חופשי )כלומר, קומוניסטית(, מותנה בכך שלא תמנע מאזרחיה את הזכות להגר באופן חופשי, ללא הטלת מסים או קנסות וללא רדיפות. הוא זכה לתמיכה רבה בקרב הגורמים השמרניים והליברליים, שחששו ממדיניות הדטאנט של הממשל. מזכיר המדינה האמריקאי, שהיה מאבות מדיניות זו, הבין היטב שאין ביכולתו למנוע את אישור התיקון ולכן עדיף למצוא פשרה או הבנה ליישומו. קיסינג'ר הוביל להסכמה האמריקאי שהביאו לבין הממשל ברית־המועצות בין המהלכים את שיציאה חופשית פירושה מתן היתרי יציאה, בפועל, לכ־60 אלף בני אדם, ונוצרה מיליון כרבע עוד מכן, שלאחר השנים במהלך תנפק, שברית־המועצות הבנה אשרות יציאה, בקצב של כ־50 אלף לשנה. מספר זה הפתיע מאוד את הארגונים

היהודיים ואת מדינת ישראל, שלא הובאו בסוד העניין.

ביטול הסכם הסחר

וראוי הולם פתרון מצאה האמריקנית שהאדמיניסטרציה היה נראה כאשר - מהירה בהצבעה שעבר נוסף תיקון האחרון, ברגע נוסף, ג'קסון, לתיקון ממדי את שהגביל הוותיק, הדמוקרטי הסנטור של שמו על סטיבנסון, תיקון האשראי הכספי שיכולה ארצות־הברית להעניק ל־300 אלף דולר לשנה, במשך ארבע שנים. הסנטור יצר קשר ישיר בין חוק הסחר לבין נושאים כלליים רחבים ופרובלמטיים ביותר, כגון הגבלת כלי נשק, צמצום כוחות צבאיים והמצב במזרח התיכון. ברור היה לקיסינג'ר כי מבחינת הממשל מהווה תיקון סטיבנסון מחדל גדול וכי אין לו פתרון מהיר ויעיל כנגדו, ומאחר ולא הספיק להגיע לפשרה עם הסובייטים, התוצאות לא איחרו לבוא. הם, שקיוו לאשראי של מיליארד דולר ינואר 1975, הודיעו על ביטול הסכם הסחר בשנה, התאכזבו קשות, ובתחילת שנחתם קודם לכן בינם לבין הממשל. מערכת היחסים בין המעצמות התערערה על המדינה דרום וכיבוש מווייטנאם ארצות־הברית של נסיגתה־גירושה עם

225הקרע בין יהודי ישראל ליהודי ארה"ב על רקע תופעת הנשירה של עולי ברה"מ

ג'ימי קרטר נמוגה. רק עם בחירתו של ורוח הדטאנט ידי הצפון הקומוניסטי, כנשיא השתנתה המגמה, ובשנים 1979-1978 השתפרה מאוד מערכת היחסים הייתה בברית־המועצות התחושה השני. סאלט הסכם ונחתם המעצמות בין שהממשל האמריקאי מעוניין לחדש את מדיניות הדטאנט ולפתח מערכת של הסכמים להגבלת הנשק הגרעיני והקונבנציונלי, ומגמה זו באה לידי ביטוי בעלייה

במספר אשרות היציאה שניפקו הסובייטים.אך גם הפעם, התארגנו הגורמים השמרניים בבית הנבחרים, וכאשר בגבם נושבת רוח ציבורית גבית החוששת ממתן אמון בסובייטים, סירבו לאשרר את ההסכם. יתרונותיו הדגשת תוך זה, הסכם של חשיבותו במידת לשכנע ניסה קרטר לאפגניסטן, הסובייטי הצבא של המפתיעה הפלישה אולם לארצות־הברית, בדצמבר 1979, עוררה זעם רב וגלי אי אמון בשלטונות ברית־המועצות, שהביאו האמריקאי, בממשל אנטי־סובייטית עמדה ולאימוץ ההסכם של לביטולו בקיץ להיערך שעמדו האולימפיים המשחקים להחרמת השאר, בין שהביאה,

1980 במוסקווה.

הנשיא רייגן מחבר בין זכויות ההגירה לפירוק הנשק

מברית־ היהודים יציאת בנושא חד־משמעי ביטוי היה אלו להתפתחויות להלן המופיעים והנתונים השערים, סגירת על החליטו השלטונות המועצות. ואין כמעט שכאשר גם ברור ספק. מכל למעלה זאת מוכיחים 2 מס' בטבלה

יציאה של יהודים מברית־המועצות, נושא כמות הנושרים הופך לזניח ביותר.

טבלה 2: מספר היהודים שיצאו מברית־המועצות בשנים 1986-1981

נושריםעולים לישראלמספר היוצאיםשנה19819,4481,7627,686

1982 2,6927311,961

19831,314861453

1984896340556

19851,140348792

1986904201703

ברוך גור226

עלייתו של גורבצ'וב לשלטון, ב־1985, הביאה לברית־המועצות רוחות חדשות באירופה. נשבה אשר הלסינקי ברוח שהשתלבו ופרסטרויקה, גלאסנוסט של ברית־המועצות את הגדיר אשר האנטי־סובייטי האמריקאי הנשיא רייגן, כ"אימפריית השטן", ראה בגורבצ'וב בעל ברית אמין. ואמנם, באוקטובר 1986, במהלך ועידת הפסגה בריקיאוויק, איסלנד, הבהיר רייגן לגורבצ'וב שנושא יהודי ברית־המועצות וזכויות האדם בברית־המועצות הנו נושא מהותי וחשוב ביותר בעיני הציבור האמריקאי, בעיני הממשל ובעיניו, אישית, וביקש ממנו להתייחס רצונה את להוכיח צריכה ברית־המועצות כי אמר כן, כמו ראש. בכובד אליו ומהותיים חשובים להסכמים שיובילו אמון, בונות ובג'סטות במעשים הטוב

הקשורים לפירוק הנשק הגרעיני ולהגבלת החימוש.עד כה הדגישו האמריקאים את הקשר שבין מסחר לבין זכויות אדם ופתיחת שערים, וכעת עשה הנשיא רייגן את "קפיצת הדרך" ובפעם הראשונה יצר קשר בין זכויות אדם והגירת יהודים לבין פירוק הנשק. גורבצ'וב נמנע מלקבל גישה ואם ברירה לו שאין הבין קצר זמן כעבור אולם מאליו, מובן כדבר זו חדשה צבאיים כוחות וצמצום נשק הגבלת כמו מהותיים בנושאים להתקדם ברצונו בין היחסים מערכת את וישנו עתק סכומי לברית־המועצות יחסכו אשר -

המעצמות - עליו לפעול בנושא זכויות האדם בארצו ולפתוח את שעריה.

גורבצ'וב נוקט במדיניות סובייטית חדשה

ואכן, תוך זמן קצר נראו סימנים מובהקים של התקדמות בנושאים הללו. ב־1987, החליט גורבצ'וב לטפל באינטנסיביות בנושא זכויות אדם, ובכך לנטרל את הנושא לפתור החליט הוא המעצמות. שתי בין הבילטרלית היחסים ממערכת היהודי את הבעיה באופן מהותי, לפתוח את השערים ולהעניק זכויות רבות בנושאי דת ותרבות. גורבצ'וב הבין שכדי להתקבל כבן ברית רציני במערב, ובעיקר בארצות־מדינה החדשה, עולמו השקפת במסגרת חופשית. הגירה לאפשר עליו הברית, דמוקרטית אינה יכולה להתקיים אם אזרחיה אינם חופשיים לצאת ולשוב לארצם. אלא מברית־המועצות, יציאה אשרת לקבל תהיה לא הבעיה כי אמר גורבצ'וב אשרת כניסה לארץ אחרת, והניח כי רוב ארצות המערב אינן מעוניינות בהגירה המונית. הבעיה העיקרית הייתה שרבים במערב, כולל במדינת ישראל, ופעילים יהודים רבים, לא סמכו עליו ולא האמינו, עדיין, שהוא יביא לשינוי מהותי בעמדת

המשטר.

227הקרע בין יהודי ישראל ליהודי ארה"ב על רקע תופעת הנשירה של עולי ברה"מ

הממשל האמריקאי הבין היטב את משמעותה של המדיניות הסובייטית החדשה. הוא למד להעריך את דבריו של גורבצ'וב ונטה להאמין לו, ולכן החליט להיערך לקראת מדיניות הגירה חדשה זו. מתוך חששו כי ארצות־הברית תוצף במהגרים התקציביות המשמעויות כל על פליטים, של מעמד שיקבלו מברית־המועצות בני ביקרו שנים, באותן הנושרים. נזהר הממשל מקבלתם של בכך, הכרוכות בזכויות אדם גורמים חברתיים המטפלים וכן מיעוטים רבים בארצות־הברית אמיתיים פליטים אינם ברית־המועצות שיהודי וטענו הממשל, מדיניות את מפני שלא נשקפת סכנה לקיומם, בעוד שפליטים כאלה, שנשקפת להם סכנת חיים, נמצאים בווייטנאם ובארצות דרום אמריקה. ואכן, כאשר נעתר הממשל ופתח את שערי ארצות־הברית לפליטי וייטנאם, הוא נאלץ לקלוט כמיליון איש

תוך פרק זמן קצר ביותר.

הנושרים מפגינים באיטליה

כעת, שוב לא היה הממשל מוכן לקלוט גלי הגירה המונית, למרות שהיה מודע בפוליטיקה ביותר רגיש נושא הוא ברית־המועצות יהודי הגירת שנושא לכך הפנים־אמריקאית, שיעורר ביקורת כלפיו ויצור עימות עם הקהילות היהודיות. מבחינת מדינות החוץ, היה ברור לממשל כי במערכת הבינלאומית ייווצר מתח בינו לבין מדינות אירופאיות בכלל, ואיטליה - ששימשה כמדינת מעבר לנושרים ידע זאת, עם יחד בפרט. - לארצות־הברית ובעיקר אחרות, לארצות בדרכם כניסת על הגבלה כל מלאה רצון בשביעות תקבל ישראל שממשלת הממשל

נושרים לארצות־הברית, והוא החליט לפעול במהירות.להגר נושרים לבקשות לסרב האמריקאיים השלטונות החלו ,1987 בספטמבר הגיעו אשר הנושרים, ישירים. משפחה קרובי בה להם אין אם לארצות־הברית לאיטליה במסגרת הנוהל שנקבע עם השלטונות האוסטריים, בזמנו, פתחו בהפגנות - כולל ברומא, ליד השגרירות האמריקאית. הממשל האיטלקי מחה בפני האמריקאים יציאתם של ואיים שאם לא תובטח על שינוי המדיניות שנעשה ללא תיאום עמו הנושרים מאיטליה, היא תפסיק לאפשר להם להיכנס אליה. אי מתן אישורי הכניסה לארצות־הברית גרם באופן טבעי לגידול ניכר במספר הנושרים ששהו בלדיספולי, והגיע לקרוב גדל מספרם פי שישה ותוך שנה ליד רומא, שהמתינו לבאות, עיירה לששת אלפים. גידול זה השפיע ישירות על מימון שהותם והג'וינט, שהיה, כאמור,

אחראי למימון הוצאות אחזקתם, נאלץ ללוות כ־25 מיליון דולר.

ברוך גור228

אלטרנטיביות, הצעות ללא שלו, חד־צדדית שפעולה הבין אמריקאי הממשל הפנימי הלחץ בגין והן האירופאי הלחץ בגלל הן הפועל אל לצאת תוכל לא של הארגונים היהודיים, ובמהלך 1988, גיבש מדיניות מקיפה שהייתה אמורה לפתור, קודם כל, את הבעיה שנוצרה באיטליה. מדיניות זו קבעה שהחל מהאחד להגשת חדש נוהל יונהג החדשה, הכספים משנת כלומר, ,1989 באוקטובר בקשותיהם של אזרחי ברית־המועצות הרוצים להגר לארצות־הברית. התכנית נקראה "תכנית ריצ'רד שיפטר", על שמו של מי שהיה ממונה על נושא זכויות אדם במשרד החוץ האמריקאי, ולפיה נקבע שכל התהליך יבוצע בברית־המועצות, תהליך וכל במוסקווה, האמריקאית בשגרירות טפסים ימלאו המעוניינים האמריקאית מהשגרירות אישור בעלי רק בוושינגטון. ייעשה והבדיקה המיון בהליכי שהחל שמי נקבע כן, כמו ברומא. טיפול המשך לקבל יזכו במוסקווה יציאה מברית־המועצות לפני סוף אוקטובר 1989, יזכה לטיפול לפי הנוהל הישן. המשמעות האמיתית של תכנית זו הייתה שכל מי שרוצה להגר לארצות־הברית ימשיך בחייו הרגילים בברית־המועצות, והחוקים החדשים של גורבצ'וב אפשרו זאת, ורק מי שיקבל אישור מהשגרירות האמריקאית יטופל ברומא. ללא אישור

אמריקאי אי אפשר יהיה להיכנס לאיטליה.

הממסד היהודי בארה"ב מממן קליטת הנושרים בקהילות

להפעיל החלו הישנה במדיניות להמשיך מעוניינים שהיו יהודיים ארגונים לחצים על הממשל, ובהתאם למסורת האמריקאית ניסו להשפיע על חברי בית הנבחרים, משני הבתים, שיתנגדו למדיניות החדשה. סגן שר החוץ האמריקאי, לענייני משפט של לוועדה והסביר לנטרל את הלחצים ניסה איגלברגר, לארי בוש הנשיא חקיקה. בכל צורך אין ולכן בלבד נוהל בשינוי מדובר כי הסנאט אישר את הנוהל החדש, ומכיוון שהיה זה בסמכותו, הממשל לא התכוון להעלות ולהכיר להמשיך בדרישה הגיב הסנאט אך הנבחרים. בבית לדיון הנושא את ביוצאי ברית־המועצות כפליטים. הגדילו לעשות הסנטורים לאודנברג ומוריסון, אשר העבירו החלטות ברוח זאת, והממשל, שלא היה מעוניין להיכנס לעימות חריף, חיפש פשרה זמנית וטכנית, ללא שינוי במדיניות. הוא היה מוכן להיכנס למשא ומתן עם הקונגרס בנושא מכסות הפליטים שייכנסו תוך הקצבת מימון מינימלית, כאשר שאר המימון יבוא מגורמי חוץ ולא מתקציב המדינה. איגלברגר הודיע שנקבעה מכסה כללית של 125 אלף פליטים, מתוכם 50 אלף יהיו יוצאי

229הקרע בין יהודי ישראל ליהודי ארה"ב על רקע תופעת הנשירה של עולי ברה"מ

ברית־המועצות. החלטה זו חייבה עדכון תקציבי של 50 מיליון דולר. מעבר לכך, יהודים נוספים מברית־המועצות יוכלו להיכנס על בסיס מדיניות ה"פארול", קרי, החנינה המיוחדת, ומימון כניסתם לא יהיה על חשבון משלם המסים האמריקאי. ברור היה לכול שהממשל קורא לממסד היהודי האמריקאי לחדול מביקורת כללית ומתן על מימון המכסות שתיקבענה, תוך ולהיכנס למשא על שינוי המדיניות רמז ברור שגודל המימון יקבע את המכסות הזמניות. הממשל נתן להבין, בצורה צינית ביותר, שלא מדובר על אידאולוגיה של מתן חופש בחירה למהגרים, אלא

על פשרה הקשורה ישירות לעלות כספית.לממן שנים, במשך נאלצו, המקומיות, הפדרציות בעיקר היהודי, הממסד את להשלים כלומר, בקהילותיהם, הנושרים קליטת של הגבוהה העלות את ההוצאות הישירות הכרוכות בכך - מעבר לכאלף דולר לכל נפש שהוקצבו על ידי הממשל הפדרלי. מבחינה כספית עמד מערך גיוס הכספים היהודי בפני שוקת שבורה. אמנם, גויס כסף רב יותר מאשר בעבר, אולם הוצאות מימון יציאתם של יהודי ברית־המועצות והוצאות קליטתם בישראל ובארצות־הברית היו גבוהות ביותר, והן הלכו וגדלו. בנוסף, גם הממסד היהודי בישראל ובעולם החל לקלוט שמדיניותו של גורבצ'וב תביא לגידול משמעותי במספר היהודים שיורשו להגר, ולכן גם ההוצאות הכספיות ילכו ויגדלו באופן משמעותי. הממסד היהודי הגיב לאתגר של הממשל האמריקאי בניסיון כן ואמיתי לארגן מגבית מיוחדת, מעל ומעבר למגבית הרגילה, בשם ''מעבר לחופש'', ומטרתה הייתה לממן את הוצאות

הנושרים וקליטתם בארצות־הברית.בקהילות הנושרים של קליטתם לגבי הראשונית שההתלהבות לציין חשוב היהודי עיקריות. הסתבר, שהממסד ודעכה, מכמה סיבות האמריקאיות הלכה האמריקאי התאכזב מיהודי ברית־המועצות, כי גילה שמחויבותם ליהדות אינה גדולה ושרבים מהם הם מהגרים כלכליים. בקהילות הקטנות, שרצו להתחזק על ידי קליטתם של הנושרים, נוכחו לדעת, תוך פרק זמן קצר, שרבים מהם מעדיפים הפדראלי הכספי הסיוע כי לקהילות הסתבר כן, כמו הגדולות. לערים לעבור הולך ומצטמצם והמעמסה נופלת על תקציב הקהילה. הממסד היהודי מצא עצמו בין הפטיש לסדן: אידאולוגית, הוא המשיך לטעון בזכות חופש הבחירה, אולם לא יכול היה לעמוד באתגר הכספי שהציב בפניו הממשל. לאחר כישלון המגבית המיוחדת, נטייתו הטבעית הייתה להפנות את כספי המגבית הרגילה לקליטת הנושרים, במקום לייעדם למימון קליטת העלייה בישראל. אך על כך קמה צעקה גדולה בסוכנות היהודית, שנאלצה, לפני שנים, להסכים לתופעת הנשירה, אך לא

יכלה, כעת, לוותר על הכספים המיועדים לה.

ברוך גור230

מקס פישר מחפש פשרה שקטה

גלוי מאבק לכלל שהגיע עד וגבר, הלך העולמית היהודית בהנהגה המתח לקראת כינוס הוועידה הכללית של הקהילות היהודיות בשיקגו, ביולי 1989. בוועידה בזמנו, שקרה, כפי ההכרעה, תיפול זו שבוועידה לכול היה ברור בפילדלפיה. עיקר המאבק התמקד בעמדות השונות של היאס ושל ארגונים כמו היוניון, שעמדתם הייתה: א. שיש להמשיך במדיניות המוסרית של חופש הבחירה, לשכנע את הממשל להמשיך במדיניות הפתוחה של קליטת נושרים; ב. במידה והממשל יעמוד על שלו וישנה את מדיניותו, יש לעשות הכול כדי הנימוק האפשר. ככל גדול יהיה לארצות־הברית שייכנסו היהודים שמספר לטיעונים אלה היה כי בברית־המועצות אף אחד לא יודע מה ילד יום, כלומר, קיימת סכנה גדולה ליהודים בתנאים הבלתי יציבים בה. לכן, יש לעזור להם לצאת מהר ככל האפשר, כולל מי שאינם רוצים להגר למדינת ישראל. מן הצד השני עמדו ראשי הסוכנות, שמחה דיניץ ומנדל קפלן. טענתם העיקרית הייתה כי פליטים יהודים היו בעולם כאשר מדינת ישראל לא הייתה קיימת, אולם מאז הקמתה אין יותר פליטים יהודים, אלא רק מהגרים יהודים, שניתן לעזור

להם ככל שיש כסף לכך.מנהיגות יהודי אמריקה נחלקה בדעותיה. בלט בה במיוחד מרטי קראר, מנכ"ל ארגון הפדרציות היהודיות, אשר העלה על נס את נושא חופש הבחירה, אולם פישר, שעמד בראש זאת. מקס לממן כדי היה שאין מספיק משאבים ברור הסוכנות והיה מראשי המגבית האמריקאית, וכמו כן היה בעל מעמד מיוחד במנהיגות היהודית ורפובליקני בולט שנהנה מדלת פתוחה ואוזן קשובה בבית הלבן, ניסה לחפש פתרון אחר שינוסח הרחק מעיני הציבור היהודי והכללי. זו אפשר להגיע לפשרות כי רק בדרך וגרס הוא האמין בדיפלומטיה שקטה אמיתיות. לכן פעל להקמת ועדה שעמד בראשה, אשר כונתה "הוועדה ללא טליסמן. ומרק קארדין שושנה ברמן, יוליוס מנדל נמנו חבריה ועל שם", מגעים סדרת ולאחר האמריקאי, הממשל עם ומתן למשא נכנסה הוועדה מיוצאי יהודים אלף ל־59 תאפשר שארצות־הברית סוכם הקלעים מאחורי הנמצאים לנושרים עדיפות תינתן כאשר אליה, להיכנס ברית־המועצות

בלדיספולי.

231הקרע בין יהודי ישראל ליהודי ארה"ב על רקע תופעת הנשירה של עולי ברה"מ

טבלה 3: העלייה והנשירה ערב פתיחת השערים הכללית - ועם פתיחתם

סך הכולנושריםעוליםשנה19872,0726,0838,155

19882,17316,78818,961

198912,72158,88871,005

1990184,68131,281215,962

1991147,67335,233182,906

טבלה מס' 3 שלעיל מוכיחה באופן חד־משמעי את תוצאות השינוי במדיניות האמריקאית. מגמת הנשירה החלה להצטמצם, לעומת הגידול הרב שחל בעלייה לישראל. ממשלת ארצות־הברית קיבלה את ההחלטה לסיים את תופעת הנשירה לא כתוצאה מהשפעה יהודית־ציונית או ישראלית, אלא מטעמיה הפנימיים -

ולמרות עמדת יהודי אמריקה.הממסד היהודי נאלץ לוותר על העמדה ה"כאילו אידאולוגית" של חופש בחירה הן בשל החלטה מנהלית של הממשל והן משום שלא יכל לגייס את המשאבים הפיננסים למימון רעיון זה. התוצאה הייתה שכאשר נפתחו השערים ומספר רב רובם הגיעו למדינת ויצאו מברית־המועצות, ניצלו את ההזדמנות יהודים של

ישראל.

n

האם יש צורך בכלל במזכירות הפדגוגית

אליעזר שמואלי

במדינת ישראל קשה לאתר מדיניות חינוכית עקבית במערכת החינוך לדורותיה. משרד החינוך פעל בשיטת "ניסוי וטעייה" )trial and error(, כאשר התעוררו בעיות חינוך אקוטיות נתן את דעתו עליהן, ובמשך תקופה מסוימת הו עמדו בכך להבחין ניתן רטרוספקטיבי במבט החינוך. מוסדות של פעילותם במרכז שנעשה מאמץ לטפח את האוטונומיה של בתי הספר, לבזר את המערכת, לחזק את הפריפריה, להגדיל את מספר התלמידים ולמנוע נשירה מכוח החוק ובעזרת מאמציהם של המחנכים. תכניות הלימודים השתנו מידי פעם על מנת להתאימן למציאות החדשה. החינוך המקצועי טכנולוגי, החינוך החקלאי, הוראה דיגיטלית, ממוקד וטיפול מצוינות טיפוח יהודית, ותודעת מורשת לימודי עצמי, לימוד בילדים חריגים בחינוך המיוחד, חינוך ערכי, הגברת הפעילות החינוכית שמחוץ נושאים אקטואליים. לעתים ועודם לתכנית הלימודים )של"ח( - כל אלה היו

מדגישים תחום אחד, ולעתים את האחר.הטורח לו, מחוצה או במשרד מרכזי, אקדמי גוף בישראל אין דבר, של כללו לבחון את ההתפתחויות בתחום החברה, התעשייה והרווחה, המחייבות קביעת וכלי הלימוד תוכן ההוראה, שיטות והתאמת רחוק לטווח חינוכית מדיניות

העבודה להשגת מטרותיה.

אליעזר שמואלי, יו"ר הנהלת מכון סאלד לחקר מדעי ההתנהגות, היה בעבר מנכ"ל משרד החינוך.

233האם יש צורך בכלל במזכירות הפדגוגית

בראשית דרכו של משרד החינוך, הוחלט על הקמת "מזכירות פדגוגית", שתפקידה להתמקד, כפי שנראה להלן, בצורכי החברה, ללמוד מניסיונם של אחרים בארץ

ובחוץ לארץ ולהציע מדיניות של למידה וחינוך. - קטבים שני בין נע המזה"פ[ ]להלן: הפדגוגית המזכירות של מעמדה כיום, להיות או לחדול, וההתפתחות האחרונה, פרישתו של היו"ר בתום תקופת כהונה

קצרה יחסית )שנתיים(, מעוררת הרהורים לגבי המשך קיומה.

עדותו של ד"ר צבי צמרת

והדיון התמקד ד"ר צבי צמרת הייתה מלווה בכותרות בעיתונות, פרישתו של בעיקר במקצוע האזרחות, כאילו זו המטלה העיקרית של המזה"פ. וזאת, בשעה ברמת הנסיגה כגון: בעיות עומדות הפדגוגית המערכת של יומה סדר שעל ההישגים במבחנים הבינלאומיים, הדרת תלמידות במוסדות מוכרים, הנמצאים ילדי לגבי קליטת ובפתרונות מגומגמים בפיקוח המשרד, בשל מוצאן העדתי, העדה האתיופית בבתי הספר במחוז המרכז. נראה שההחלטה, אם הייתה כזאת,

למלא תפקיד מורכב במערכת ולפרוש בתום השנה השנייה, בטעות יסודה.יו"ר המזה"פ, שנשאה את השם: "איך הפכו את לימודי בהרצאתו של ד"ר צמרת, האזרחות ליותר פלורליסטיים" )בית "גשר", 18.9.11(, הוא סיכם את תקופת עבודתו במשרד והסביר את גישתו לגבי נושאים קונטרוברסליים הכלולים בהוראת האזרחות:

בשנתיים האחרונות, למרות כל ההתקפות וההשמצות, "פתחנו" את לימודי

ציבורי לדיון הבאנו למרחב. צרה, פוליטית מפינה אותם והוצאנו האזרחות

את הקו האדום המחניק, דאגנו לחינוך יותר פטריוטי, המחבר בין עבר, הווה

ועתיד.

כאילו לא היו נושאים אחרים על שולחנה של מערכת החינוך.פיקוח(, )סדרי ממלכתי חינוך בחוק המעוגן סטטוטורי, גוף היא המזה"פ

ותפקידיה הוגדרו ב־1953:

הדרכה וטיפול בכל השאלות הפדגוגיות של מערכת החינוך, עיבוד הצעות

מנהלי הדרכת וניסויים, פיקוח החינוך, מוסדות והווי פנימיים לסדרים

המחוזות והמפקחים הכוללים וקביעת עקרונות דיווח.

אליעזר שמואלי234

גוף אנכרוניסטי

מייעץ לשר החינוך )בשעתו, לשר גוף נועדה, כאמור, מעיקרה להיות המזה"פ בן ציון דינור, שיזם את הקמתה(. עם פרישתו של דינור, שאף השר ארן לטפל בנושאי הפער החברתי. הוא ביקש הצעות מחברי המזה"פ, ומשלא נענה עקף יועצים ללשכתו ופעל באמצעותם, ללא זיקה למזה"פ. כאשר גוף אותם, צירף לגוף אקזקוטיבי מתגלים קונפליקטים מנהליים במערכת. מייעץ שואף להפוך

פועלים כאן, בהיסח הדעת, עימותים סמויים סביב יוקרה ועוצמה.תקציב, ללא מוגדר, בלתי אנכרוניסטי, לגוף הפכה שהמזה"פ נראה בדיעבד, פועל למזה"פ, במקביל החינוך. משרד של הארגוני במארג להשתלב המתקשה המנהל לחינוך שעיסוקיו ותחומי פעולתו חופפים את הגדרתה הקמאית )בחוק( של

המזה"פ, ובמבט לאחור, ניתן לומר שלא פעלה לפיה במשך מרבית שנות קיומה.של והחינוכיים הארגוניים ההיבטים כל על כאחראי המנכ"ל של מעמדם המזה"פ. של תפקודה על הקשו החינוך, מדיניות כמעצב השר ושל המערכת, השר, ולעתים גם המנכ"ל, "הצניחו" מלמעלה הוראות שלא עמדו על סדר יומה,

ולעתים אף סתרו את עמדותיה.אנו קוראים ב"תקנות חינוך ממלכתי )סדרי הפיקוח( תשי"ז )1956(" סעיף 3א: מנהליים בעניינים והן פדגוגיים בעניינים הן הוראות, לתת רשאי "המנכ"ל למזכירות הפדגוגית, לכל מנהל מחוז ולכל מפקח..." מסתמא, אין בכך חידוש. דיון קיום ללא המזה"פ, יו"ר של הוא שהחלטתו דבר כן, טבעו של על ואשר

בוועדה כלשהי, עלולה להידחות על ידי האיש המוסמך לכך במשרד.פערים, )גישור חברתיות בבעיות לדורותיהם השרים עסקו הדברים, מטבע קידום פריפריה(, בבעיות חינוכיות )האצת ההישגים הלימודיים, טיפוח תלמידים החוק, מכוח כאמור, המוכרים(. הספר )בתי המיעוטים בבעיות וכן מצוינים( ללחוץ, עשוי הוא ולכן והמנהל(, )הפדגוגיה החינוך על הממונה הוא המנכ"ל

לשיטתו, על המערכת ולעודד הגשמת תכניות ללא זיקה למזה"פ.

התקציב: מסלול התנגשות

המזכירות חברי לבין השר בין התנגשות חלה הללו המקרים מן אחד בכל הפדגוגית. אלה, בדרך כלל, זמנם בידם, ויעדיפו מיצוי הדיונים, מחקר ומעקב, בעוד שדרכו של השר אצה לו והוא מבקש להטביע את חותמו האישי על עבודת

235האם יש צורך בכלל במזכירות הפדגוגית

המשרד. יתרה מזו, גם ממלאי התפקידים האחראים, מנהלית, על המערכת )ראשי המנהלים, הממונה על התקציבים( אינם חותמים אוטומטית על החלטותיה של

המזה"פ. אף הם, ברובם, אנשי חינוך המבקשים להיות שותפים ואפילו יוזמים.תחום ההתנגשות העיקרי הוא התקציב. אנשי מנהל החינוך שולטים על הביצוע, על יישום רעיונות ויוזמות חינוך חדשות. בשל שליטתם על התקציב הם עשויים להאיץ או להגביל את קצב עבודתה של המזה"פ, אם הם חשים שהחלטותיה אינן בשלות לביצוע או שאין להן כיסוי תקציבי. הוסף על כך את מעמדם של מנהלי המחוזות המתחרים, איש־איש במחוזו, על מעמד המחוז המוביל - ואז מתברר שהיוזמה אינה רק נחלת העושים במלאכה במטה בירושלים. מנהלי המחוזות, כל אחד במחוזו, יודעים היטב וחשים את המתרחש בבתי הספר שבפיקוחם, וכל אחד מהם עשוי להציג סימני שאלה לגבי יוזמות שאינן תואמות, לדידו, את שדה

החינוך הנתון לניהולו, ואף לדחותן. בין ראשי המזכירות הפדגוגית, בעבר, ניתן לאתר עובדי חינוך שצמחו במערכת, ביניהם אנשי מחקר, ובכל הדילמות המלוות אותה. היו והתנסו בכל בעיותיה פרופסורים באוניברסיטאות, אנשים שענו לציפיותיהם של השרים הנבחרים: ארן זימן את פרופ' יהושע פראוור, המר מינה את פרופ' שלמה בן יוסף, אלון זוהר, )מן ההתיישבות העובדת(, אלוני מינתה את ענת מינה את מאיר איילי

והשר הנוכחי מינה את צמרת. כל האמור מצביע על הקשיים והמשוכות שעל יו"ר המזה"פ לעבור עד לביסוס דיווח בלשכתו, בריאיון שקיימנו עוררין. ללא כבר־סמכא, בו וההכרה מעמדו

ד"ר צמרת על תכניותיו ועל פעילותו החינוכית, וכך רשמתי מפיו:

ברוב המדינות לומדים מדעים בין 10-15% מתכנית הלימודים. אצלנו פחות

מ־10%. אני עוסק בצמצום מספר בחינות הבגרות. בחינוך הממלכתי־דתי

רק 60% מכל התלמידים לומדים ספרות עברית )לא לומדים את ביאליק

ואת עגנון(.

אלפי שלושת למגזר. מותאמות הבגרות בחינות בזכותי, החרדי, בחינוך

החרדי[ ]בחינוך הבעיות אחת באנגלית. לבגרות השנה ייגשו תלמידים,

הממלכתי. לחוק מצייתים אין כנדרש, ליבה ]לימודי[ מלמדים שאין היא

הממלכתיות את מדגישים כיוונים. בשני הולכת הפדגוגית המזכירות

ודואגים לעתידה של מדינת ישראל. אני גם אחראי על בתי הספר הניסויים.

- לקדם מנסה אני א', מכיתה אנגלית לומדים "שובו", החרדית ברשת

להפוך אותו לבית ספר ניסויי. התפקיד שלי הוא לעודד ניסויים. אני בונה את

אליעזר שמואלי236

המזכירות הפדגוגית כאשכולות, שבעה ראשי אשכולות יטפלו בנושאים כמו

מדע, אמנות, מורשת ושפות. לרשותי תקציב של מאה מיליון שקל למימון

ותחרויות דמוקרטיה קרמניצר, תכנית שנהר, תכניות ניסויים, ספר בתי

ועוד. על שולחנו של היו"ר מונחת הצעת תכנית ]נייר עמדה[ לוועדת הקבע

ולמועצה פדגוגית מייעצת של המזכירות הפדגוגית.

כפי שאנו רואים, פריסת תכניותיו של היו"ר משקפת את ראייתו האישית. כל ניסיון לטפל בכל אחת מהבעיות הנ"ל )חינוך במגזר המיעוטים, דרוזים ובדואים, צמצום החינוך המדעי, העברית, הוראת לימודים, תכניות ילדים, גני חרדים(, אבל גבול, והשגת חפיפה למניעת פעולה שיתוף דורש וכו'(, הבגרות בחינות המזה"פ יו"ר של סמכותו בדבר הנוגעים כל של כללית הסכמה לכל, ראשית

לפעול ולהפעיל בכל התחומים האמורים.

מוקדי האחריות והמדיניות - מן המרכז לרשויות המקומיות

עם החינוך, במערכת ונטמע נקלט לעיל האמור מן מה השאלה: מתבקשת פתיחת שנת הלימודים האחרונה? התקנות )סדרי פיקוח( דנות בהרכב המזה"פ

ובסמכויותיה, ומן הניסיון אנו למדים שלא פעלה כלל.בשלב זה, לא נתקיימה אפילו ישיבה אחת של מליאת המזה"פ שעל סדר יומה "עוז כמו נושאים במערכת. אותן להטמיע שניתן מנומקות החלטות קבלת במסגרתה, נדונו לא חינוכיות, כרפורמות שנתפסו חינוכי", ו"אופק לתמורה"

אלא במו"מ עם אנשי אגף התקציבים באוצר.גם המהפך ביחסו של המשרד לגבי צמצום מעמדו של מנהל החינוך הטכנולוגי, ולימים, שובו לקדמת הבמה החינוכית, לא בא מבית מדרשה של המזה"פ אלא

מלשכות השרים.שישים שנות קיומה של המדינה, חילופי השלטון, התהליך המתמשך של ביזור המערכות, לרבות מערכת החינוך, וחיזוק מעמדו של החינוך ברשויות המקומיות והמדיניות החינוכית לגביו העבירו את מוקדי האחריות והרחבת סמכויותיהן מן המרכז אל רשויות החינוך המקומיות. כמובן, שבאותה מידה שרשות החינוך מכתיב כך בירושלים, המטה של ולהקצבות לכספים נזקקת אינה המקומית

מעמדה הבלתי תלוי את מידת עצמאותה, במגבלת החוק.לבזר נטה, במשך השנים, ומנכ"ליו, על שריו בישראל, מכיוון שמשרד החינוך

237האם יש צורך בכלל במזכירות הפדגוגית

מתוך ולפעול ליזום ולעודדן המקומיות החינוך רשויות את לטפח סמכויות, הכרה מיידית של צורכיהן "החברתיים והכלכליים", נמצאו בתי ספר מוניציפליים ופרטיים שיזמו תכניות חדשות שקיבלו בדיעבד את אישורו. כיום, אין המנהלים יש ואף מסיני, כתורה מלמעלה הנחיות מקבלים המקומיות החינוך ורשויות

ביניהם המאתגרים את ה"מומחים" בירושלים.לאור זאת, מתקבל הרושם שהמשרד מנסה, עדיין, להנשים גוף שאבד עליו הכלח, שבהיעדר הגדרה מדויקת של תחום פעילותו, כפיפותו, וזיקתו לשאר היחידות המקצועיות במשרד )כמו מנהל החינוך הדתי, מנהל החינוך ההתיישבותי, מנהל

החינוך הערבי, מנהל תכניות הלימודים(, לא נשאר לו תחום פעולה מובהק.התפיסה )לפי דינור( של האחריות הטוטלית "הבלתי מעורערת והבלתי מחולקת" - נסדקה במשך השנים. קמו מערערים ויוזמים הרואים עצמם שותפים לאחריות, הגיעה המזה"פ. של גם ובעקבותיו המשרד, של מעמדו נחלש מכך וכתוצאה המזה"פ ה־21, המאה של הראשון העשור בתנאי השגרה. מן לסטות השעה איננה רלוונטית עוד. גופי מחקר חוץ־משרדיים: מכון סאלד, מכון טאוב, מט"ח, מופת, בתי הספר לחינוך של האוניברסיטאות ואחרים עשויים למלא את החלל שייווצר עם סיום תפקידה, והדבר יחזק, ללא ספק, את מעמדו של מנהל החינוך,

העולה, בימים אלה, על פסים נכונים של יעילות ונחרצות.

n

שירת נשים כחלק מליטורגיקה יהודית

רנסנס ושקיעתו במוסיקת הקודש האמנותית־יהודית

אלעד אוזן

"כי דברי רז"ל צריך להבינם כפי המקום והזמן והאדם,דאם לא כן נהיה בדבריהם אפיקורסים, כמו הקראים בתורה שבכתב,כי אין קץ לדברים שמצינו להם ז"ל אסורים שנעשו מותרים בחלוף הזמן והמקום"1

"קדמוניות היהודים" מתבטאת, בין השאר, בעושר ההיסטוריה המוסיקלית שלה. למעלה מ־800 אזכורים המופיעים בספרי החומש, הכתובים, וכמובן, ספר תהילים בפן בהם שולבה המוסיקה במופעים השונים עוסקים לדוד המלך,2 מיוחס אשר הרוחני־דתי של העם היהודי. ענפי המוסיקה לרבדיה )קולית וכלית( היוו חלק ניכר

הרשימה מבוססת, בין השאר, על ניתוח הטקסטים המקוריים שנכתבו על ידי הדמויות המרכזיות למען בארמית. חלקם בכתב־רש"י, חלקם נכתבו אלה טקסטים זו. רשימה נסבה סביבן אשר

הקוראים, תרגמתי את תמצית דבריהם במקום בו נדרש הדבר.

אלעד אוזן הוא משפטן ותלמיד מחקר לתואר שני במשפט עסקי, המרכז הבינתחומי הרצליה. .uzan.elad@post.idc.ac.il להערות והארות

239שירת נשים כחלק מליטורגיקה יהודית

הקתרוס, אוחזי הכינור, פורטי את נמנה באלה המקדש. בתקופת האל בעבודת המרד של ההרסניות תוצאותיו במלאכה. שירתה הלוויים אשר וכמובן, מקהלת הגדול בימיו של אספסיאנוס, קיסר רומי, אשר הביא לסיום השלטון הלאומי־יהודי בארץ־ישראל, הביאו עמן, כמובן, גם את חורבנה של האמנות היהודית לסוגיה -

ובכללה, הפסקת השימוש במוסיקה לצורכי התפילה בבית המקדש.בשאלות או ולמוסיקה, היהודית לדת הקשורות בשאלות תעסוק זו רשימה הדברים, אמורים במה בקצרה נלבן בטרם ולדת. יהודית למוסיקה הקשורות נדגיש במה אינם עוסקים: אין אנו עוסקים בפיוטים המושרים בתפילה היהודית זו או אחרת, אשר אינם מהווים מוסיקה אמנותית. עיסוקנו ונהוגים במסורת הלקוחים טקסטים עבור הולחנה אשר אמנותית3 מוסיקה של בחלותה יהא ובשאלה - אחרים רליגיוזיים וממקורות התפילה מספרי מהמקרא, בעיקרם

בדבר היעדרה של אסכולה יהודית מפותחת העושה שימוש בה.

השפעת הרפורמציה בנצרות

מקורותיה של רשימה זו מצויים בעידן הרה־גורל בתולדות העמים, ובאותו אזור גיאוגרפי בו התחוללו חלק מאותם שינויים - איטליה של שלהי הרנסנס. מספר הראשון, באלה. הדיון של צירו קביעת את מצדיקים יחדיו החוברים טעמים הן שאירעו ביותר הגדולים מהשינויים לכמה הגידול בית איטליה של היותה - היחלשות מעמדה עידן הרנסנס במוסיקה; המגמות בהן התאפיין הן בדת, של הכנסייה הקתולית ועלייתה של הרפורמציה )אם כי איטליה עצמה נותרה חסינה, יחסית, להשפעות הרפורמה בנצרות(, עיצבו רבים מן האירועים אשר יש להם השפעה היסטורית ותרבותית על הטיעונים שיועלו בהמשך המאמר. טעם נוסף נעוץ בעובדה כי הנצתה של מוסיקה אמנותית־יהודית חופפת במידת־מה את מועד התבססותן של כמה מההתפתחויות המרכזיות במוסיקה, ששלוש מהן רלוונטיות לעיסוקנו: האחת, פרסומה, לראשונה, של מוסיקה אמנותית בדפוס נגיש; השנייה, תחילתה של מסורת המוסיקה הכלית; והשלישית, התבססותה

של אסכולת ההלחנה הפוליפונית.4נתיבו של חוט השני שתווה את קו־התפר בין תרבות להיסטוריה יהא כדלקמן: בראשית הדברים אעמוד בקצרה על מצבם של היהודים באיטליה של הרנסנס חותמו את טבע אשר אדם של החלוצי פועלו את אתאר בהמשך, המאוחר. אתעד מכן, לאחר אמנותית־יהודית. מוסיקת־קודש של המלחינים כראשון

אלעד אוזן240

היסטוריות, סיבות על עמידה תוך בדרכו, לרועץ לו עמדו הגורמים אשר את סוציולוגיות, אמוניות ודתיות, אשר מהן יתברר, כהתפרש תופעה מתוך סיבה המוסיקה בשדה יהודית־ייחודית אסכולה אותה בימיו, נוצרה, לא מדוע -האמנותית. כאחרית דבר, ארחיב את הדיון בהיבטים מאוחרים ועכשוויים של על להקרין העשויים יהודית( מליטורגיקה כחלק נשים שירת )כמו זו סוגיה

השאלות העולות מאותה דילמה במקומותינו ובימינו.

האפיפיור פאולוס הרביעי: "הרי זה אבסורד גדול"

בתחילה, נחזור כמה עשרות שנים אחורנית, עוד לפני הימים בהם יעסוק הפרק שלפנינו."Cum nimis absurdum" ; "הרי זה אבסורד גדול" - במילים אלה פותח האפיפיור פאולוס הרביעי את הבולה אשר התפרסמה בשנת 1555. מקור שמה הוא בפסקת הכוונה שלה: "הרי זה אבסורד גדול שהיהודים, שבאשמתם נידונים אנו לעבדות וייסורים ]...[," וגומר. באיגרת זו התפרסמו, בין שאר, גזירותיו של פאולוס, החובה על גברים יהודים לחבוש כובע צהוב, ועל הנשים לכסות שער היו )ואם בנכסי־מקרקעין להחזיק יהודים על איסור צהובה; במטפחת ראשן ליהודים; נוצרים בין קשרים על איסור מיידית(; למוכרם חויבו כאלה, בידם חובת השמיעה של דרשות קתוליות בשבת. מעל הכול, חנך צו זה את מדיניות הגטו היהודי. לפי גישה היסטוריוגרפית זו, יהודי ונציה אשר נכלאו באותו כלוב הרמטי מאז שנת 1516, כארבעים שנה טרם פורסמה הבולה של פאולוס הרביעי,

לא טעמו טעמו של רנסנס.

כינור מתוך הגטו, או: על שלמה מן האדומים

אכן, ידוע לנו על יהודים אשר עסקו במשלח־יד מוסיקלי קודם לתקופת הרנסנס; דא עקא, רוב יצירותיהם של אלה אבדו, והמידע באשר למוסיקאים יהודים אשר חיו במאות הקודמות למאה ה־16, זעום ביותר.5 אולם המלחין היהודי הגדול של או רוסי,7 סלמון הוא ה־6,19 המאה של לתחילתה עד היחיד ולמעשה התקופה, שלמה מן האדומים. רוסי, מלחין חדשני וכנר וירטואוז, פעל בשלהי תקופת הרנסנס בואך תחילת הבארוק )קרי, בסוף המאה ה־16 ובתחילתה של המאה ה־17(. רוסי היה בן דורו של זה אשר כונה "נביא המוסיקה המערבית", קלאודיו מונטוורדי. יחד

241שירת נשים כחלק מליטורגיקה יהודית

עמו שירת בחצרה של הדוכסית איזבלה ד'אסטה גונזאגה,8 ולמעשה, לאור העובדה שעיקר פועלו בשנים אלה התרכז בחצר הדוכסית במנטובה שבצפון איטליה, סביר המוסיקליים. לרעיונותיהם באשר מחשבות חלקו אף המלחינים שני כי להניח המוסיקלית פעילותו באמצעות לתיאור ניתנת יהודי, רב־אמן רוסי, של גדולתו בשני מישורים: האחד, היקפה של יצירתו המוסיקלית: כבר בשנת 1589, בהיותו בן תשע־עשרה לערך, פרסם את עבודתו הראשונה, אוסף של קנצונטות,9 ובעקבותיו אוסף של מדריגלים רציניים יותר, בעיקר לשני קולות ובאסו־קונטינואו. בהמשך, פרסם חמישה כרכים של מדריגלים לחמישה קולות, וכרך נוסף לארבעה. לא נפקדו קנצונות, כליות(, פתיחות )מעין סינפוניות של אוספים ארבעה גם מהרשימה באה פורץ־דרך כמלחין גדולתו נוספים. ריקודים ומגוון וטריו־סונטות סונטות היו אשר קאמריים, הרכבים עבור כליות יצירות של האוספים בארבעת לביטוי מהראשונים להתפרסם בדפוס.10 קודם לכן אף שלח ידו בהלחנת מוסיקה למחזות

תיאטרון וקומדיות - הן בסביבה היהודית, הן בזו אשר אינה כזו.כמשווק את תוצרתו לקהל שאינו יהודי ברובו, התמודד רוסי השאפתן בחיבוטי־נפש אשר נבעו מהשפעותיהם ומגבלותיהם של שני העולמות. מאידך, יצירתו בעלי קהלים עבור נועדה המגבלות חרף שכן זה, דואלי מעולם נשכרת יצאה

טעמים ודרישות שונות בתכלית, וכך התעשרו מרקמיה ונמזגו סגנונותיה.אולם לא רק על אלה נשענת תהילתו. שדה־בתולין נוסף אשר נחרש, לראשונה, על ידי רוסי, הנו המוסיקה הליטורגית־יהודית, וזאת, ביצירתו הגדולה השירים אשר לשלמה.11 יצירה זו מהווה את אבן־הראשה בשדה זה - הן בשל העובדה שהייתה הראשונה אשר הולחנה על ידי מלחין יהודי, והן בשל היותה היצירה הראשונה אשר הטקסטים המולחנים בה היו כתובים עברית ולקוחים מהמקורות. ביצירה אמנותית במוסיקה לשימוש הממוסדת ההתנגדות לראשונה, הנצה, גם זו

בליטורגיקה היהודית.

הרמוניה בבית הכנסת של מנטובה

יצירה זו מהווה כחמישית מיצירתו הכוללת של רוסי. השירים אשר לשלמה הנו רוב כאשר תיבות,12 )!( 3,529 המכילים - שירים ושלושה של שלושים אוסף הטקסטים לקוחים מתוך ספר תהילים. שיר אחד נלקח מתוך ספר ויקרא, שיר נוספים. מזמורים וחמישה המקורות מן פיוטים חמישה ישעיהו, מספר נוסף

אודה לחתונה השלימה את הקובץ.

אלעד אוזן242

מבית התנגדויות כי דומה בשילוב רוסי, של לחדשנותו מורשתו־שלו, את לשמר רצונו הסיבה את והיוו יחדיו חברו לשם אשר ניתן לקובץ השירים מילים, משחק במעין כך, שלו; נרמז על ספר השירה אשר נכתב בשעתו על ידי שלמה המלך, שיר השירים. מכך עשוי היה הקורא רוסי של עבודתו כי להסיק הוקדשה למעשה לשלמה המלך, שהוא משום - היא כך ולא הקדיש את קובץ שיריו לעצמו, סיבה רוסי. )שלמה( סלמון חברתית־ הייתה לכך שנייה היה נהוג ימים באותם דתית: להעניק לחיבור ליטורגי או פרה־ליטורגי כותרת המסמלת קרבה

למסורת, וזאת, כדי להקנות לו יוקרה בקרב החברה הסובבת מחד, ולהבטיח כי המחלוקת לגביו לא תהא גדולה, מאידך.

שלושה מכשולים עמדו בפני רוסי בדרכו להלחין את השירים: הראשון, והעיקרי, היה התנגדות הממסד הרבני לכל מה שנתפס כשינוי - על אחת כמה וכמה שינוי השירים, בכל מה שקשור לסדרי התפילה או לפרקטיקה הנהוגה קולוסלי כמו בבתי הכנסת; השני, הוא היעדרה של מסורת הלחנה יהודית למוסיקה רב־קולית; מוסיקה שבהדפסת הבעייתיות - התגבר עליו וגם - במהותו טכני השלישי,

אמנותית לטקסט בשפה העברית.

הריא"ם )מודינה( מכשיר את המוסיקה האמנותית

באופן די נדיר, ביחס למוסיקה ליטורגית שהודפסה באותה תקופה, מקדימים ההיסטורי מהדיון חורגת חשיבותם אשר טקסטים מספר הפרטיטורות את ומשפיעה על מהות הדיון שלפנינו בצורה ישירה.13 טקסטים אלה אינם באים

השירים אשר לשלמה

243שירת נשים כחלק מליטורגיקה יהודית

להלל את המלחין על תפארת יצירתו גרידא; מטרתם שונה, וככל הנראה, ביקש להתמודד באמצעותם עם מקטרגים עתידיים - ולסתור בדרך אפולוגטית את טענותיהם האפשריות. הקדמה זו מתמודדת עם שאלות היסטוריות, סוציולוגיות, אמוניות ודתיות שונות אשר העסיקו את היהודים באותה תקופה, והשתקפו גם בטקסטים שלוקטו על ידי רוסי לשם הלחנתם בצורה פוליפונית. אפולוגטיקה מעין זו אינה מצויה בפרסומיו האחרים )והרבים( של רוסי, ולמעשה, אין אנו מוצאים כדוגמתה ברובן המכריע של היצירות הליטורגיות אשר הופיעו בשלהי

הרנסנס ותחילת הבארוק.14על שום מה נהג כך? האם הבין רוסי כי בפרסומם של השירים אשר לשלמה הוא עתיד לעורר עליו את זעם הממסד הקהילתי במנטובה, וכי יצירתו פורצת הדרך

נוגעת בעצבים חשופים של המסורת היהודית?להוסיף רוסי הקפיד בו השער, עמוד לאחר חיובית. לכך התשובה כי דומה דמות מאת הקדמה מופיעה סולם, משה ומיטיבו, לפטרונו ארוכה הקדשה נוספת אשר הייתה מעורבת בהדרתם ובארגונם של השירים - רבי יהודה אריה )ליאון( מודינה )ריא"ם(. בהמשך מופיע שיר הלל ליצירתו של רוסי מאת הרב בלבד ומוסיקה דת של בשאלות הטקסט עוסק ואילך ומכאן - עצמו מודינה - העמוד הבא מכיל דרשה רבנית. ברשימתו זו יוצק מודינה, כתשובה לשאלה שנשלחה אליו בשנת 1605, את היסודות ההלכתיים לשיטתו בשאלת כשרותה של המוסיקה האמנותית כחלק מעבודת האל בבית הכנסת,15 תוך שהוא עושה שימוש בכתובים, בתלמוד ובמקורות נוספים כדי להוכיח כי אין ההלכה אוסרת - מוסיקה אמנותית בשימושים כי אי־פעם אסרה ניתן למצוא הוכחה ולא -רבנים "הסכמה" של שלושה מודינה בדרשתו של מופיעה ליטורגיים. בהמשך מובילים,16 באשר ללגיטימיות של מוסיקה אמנותית בבית הכנסת. עם זאת, ראוי לציין שניות מסוימת בדרך שבה בחר מודינה להעניק הכשר תיאולוגי ליצירתו של רוסי. אמנם, צירו של הטיעון המרכזי סבב סביב הקשר של המוסיקה האמנותית למלאכת־קדם בבית המקדש, אולם לחלופין טען מודינה כי קיים תקדים משנת זימרו בין שישה לשמונה זמרים אשר 1605, מבית הכנסת הגדול בפרארה, בו הוכשרו "באמנות המוסיקה ]קרי, במוסיקה אמנותית[ ונשאו קולותיהם ושמחו כי להוסיף יש ]...[ בשבחו של האל". ופיוטים בשירה, תשבחות הכנסת בבית בספרות המדעית חלוקות הדעות בשאלה האם אותם זמרים המופיעים בדרשתו של מודינה אכן שרו בצורה רב־קולית; ככל הנראה, הייתה זו מעין שירה מדודה, מדברים אנו בו מובן באותו הרמונית, רב־קולית, שירה לא אולם - קצובה

ביצירתו של רוסי, השירים.

אלעד אוזן244

רבי יהודה אריה מודינה - פולמוסן חריף

את שיר מספר 7 מתוך השירים אשר לשלמה, "כתר יתנו לך", הקדיש רוסי לאותו רבי יהודה אריה מודינה. רב, מלמד דרדקי, דרשן, פוסק הלכה, משורר, מוסיקאי17 ופולמוסן חריף - ריא"ם העיד על עצמו כי בגיל עשר למד דיו על מנת שיוכל "לנגן בכלי, לשיר ]וגם[ לרקוד".18 בשנת 1605, בהיותו בן 34, היה מעורב בפולמוס אשר התעורר בעיר פרארה שבצפון איטליה באשר להצגת מוסיקה אמנותית בבית והלגיטימיות החכמה ההיגיון, אודות דרשות שתי פרסם ובהמשך הכנסת,19 הבאים לביטוי בשילובה של המוסיקה אמנותית בליטורגיה היהודית: הדרשה הראשונה פורסמה כתשובה לפולמוס אשר הוזכר לעיל, ודרשתו השנייה עסקה

בהישנות שמו של האל במוסיקה האמנותית.בבית אמנותית מוסיקה של הלגיטימיות לגבי ריא"ם של תפיסתו כי דומה הכנסת - שהוא מרחיב את הדיון בה וביסודות ההלכתיים התומכים בה בספרו הלקוחה להלן, המובאת ההומוריסטית בפסקה לתמצות ניתנת לעיל, האמור

מתוך שאלות ותשובות זקני יהודה:

ואם כן אטו בשביל שחנן ה' לאלה החכמה בסדרה ובאים לכבד בה ה' יהיו

נוערים שיהיו ציבור שלוחי על כן אם נגזור חלילה! בנפשותם? חטאים

כחמורים ולא ינעימו קולם ויקרא עליהם "נתנה עלי בקולה" )ירמיה יב, ח(.

והודאותינו עתה נהיה לבוז אל ואנו אשר היינו בעלי המוסיקה בתפילתנו

העמים אשר יאמרו כי אין איתנו עוד חכמה ונצעק אל אלוהי אבותינו ככלב וכעורב ]...[.20

להפריד את משנתו הסכולסטית מהעובדה ניתן לא כי זאת, עם לציין, חשוב הדת של ברציונליזם שונות להתפתחויות פורה כר היוותה עצמה שמנטובה היהודית. ידוע כי ספר הזוהר הקדוש )המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי(, בהוצאתו הראשונה, התפרסם במנטובה עצמה, בשנת 1558, אותן שנים בהן פעל מודינה בעיר. ריא"ם נודע בהתנגדותו לקבלה, אם כי האמין במיסטיקה היהודית שמקורה אשר השונות במחלוקות מעסוק היריעה קצרה והמרכבה.21 ההיכל בספרות אפיינו את זמנו של ריא"ם, ולצורך הדיון גם אין זה מתבקש, הסוגיה החשובה להתפתחותה של עד היה בימיו ההיגיון שעמד מאחורי עמדתו. היא לענייננו תיאולוגיים ליסודות הביסוס את למצוא שאפה אשר קבלית־נוצרית, תנועה לאור היהודית. החכמה במעמקי דווקא - הקדוש השילוש ובראשם מרכזיים,

245שירת נשים כחלק מליטורגיקה יהודית

העובדה שהתוצאה אליה ביקשו להגיע המקובלים הנוצרים לא עלתה בקנה אחד עם כלל עקרונותיה של תורת הקבלה, נטרלו אלה בכתביהם את אחד מיסודותיה המרכזיים של הדת היהודית - הממד התיאורגי־הלכתי. התופעה של מקובלים נוצרים יצרה אצל ריא"ם חששות כבדים, אותם הביע בספרו ארי נוהם, בו יצא חוצץ כנגד התפיסות הקבליות ובייחוד כנגד מהימנותו של ספר הקבלה המרכזי, הזוהר הקדוש. למותר לציין שעמדתו זו הביאה רבנים רבים לצאת כנגדו וכנגד הנראה( )ככל נבעה לא עמדתו כי דומה ברם, השכלתנית־רציונלית.22 משנתו בדרשות רציונליים: ממניעים אלא יהודית", ל"מיסטיקה עקרונית מהתנגדות למדו אשר נוצרים )מלומדים הבראיסטים קבע דרך נכחו השונות הציבוריות את חכמת היהדות(. ריא"ם ייחס את ההתפתחויות באסכולת הקבלה הנוצרית לכך שמרכיבים שונים מתורת הנסתר - אשר הבנת עיקריה נבצרה מבינתו של ככלי בידיהם ושימשו - הכו שורש בתפיסותיהם התיאולוגיות הציבור הכללי

לשלילתה של היהדות.

המקור: יוסף בן־מתתיהו

מאידך, בחרדתו מבורותה של הסביבה הנוצרית באשר לעולם היהודי ותרבותו, תדמיתה את לשנות וברצותו )בעברית(; יהודי־איטלקי מילון ריא"ם חיבר אותה הוונציאנית של תקופתו, שראתה בעיני האצולה היהודית של התרבות כתמהיל מעופש של תנ"ך, מגיה־קבלה ומידע חלקי, אותו שאבו בעיקר מספריו בן־מתתיהו, יוסף לספירה הראשונה המאה בן הגדול היהודי ההיסטוריון של חיבר גם את הספר תולדות מנהגי היהודים, אשר הפך למקור מידע עיקרי על היהודים באיטליה ומחוצה לה - ויעידו על כך המהדורות הרבות בהן התפרסם

והתרגומים הרבים להם זכה.23מהשתלשלות הדברים עד כה מתברר כי שינוי המסורת שהייתה נהוגה בתפילה היה התפילה לסדר אמנותית מוסיקה של הכנסתה באמצעות הכנסת בבתי המכשול ה ג ד ו ל מכולם: המוסיקה האמנותית הייתה מזוהה עם הפרקטיקה הנהוגה בליטורגיה הנוצרית, ולמצער, מוסיקה חילונית פסולה. הדרך היחידה כדי להצדיק את התרתה בבתי הכנסת הייתה באמצעות קשירת מהותה לפרקטיקה אמונה על הלוויים בבית המקדש. בקושרו את המוסיקלית העתיקה שהייתה ה ש י ר י ם למסורת יהודית עתיקת־יומין, מעשהו של רוסי אינו נתפס כאימוץ כי אם כחזרה למקורות, מסורת מוסיקלית שאינה בשר מבשרה של היהדות,

אלעד אוזן246

בבחינת ה ח ז ר ת ע ט ר ה ל י ו ש נ ה. בשורות הבאות אבאר בקצרה על שום מה ראו רוסי וריא"ם את פועלם כראוי ומתאים להגדרה זו.

"למנצח על השמינית": על הלוויים בבית המקדש

הי עליו יד־יהוה"24 ה קחו־לי מנגן והיה כנגן המנגן ות "ועת

על פי המסורת, כלי הנגינה אשר שימשו בבית המקדש הראשון נוצרו מכוח חכמה עליונה.25 כלי הנגינה אשר שימשו במקדש השני הוגדרו גם הם כ"כלי־בפירוט באשר דנה המשנה נוצרו באמצעות חכמה אלוהית. הם ואף שרת", להרכב הכלים אשר היה משמש בעבודת האל בבית המקדש. לכל חטיבת כלים נקבע מספר מדויק באשר לשימוש בהם בטקס ליטורגי ספציפי - בין אם תפילה, העלאת קורבן, חניכת ספר תורה וכיוצא באלה - ולגבי כל אחד מהכלים )נבל, והמקסימלית המינימלית הכמות צוינה הקשה( כלי ]מצלתיים[, צלצל חליל, בימי היהודים המוסיקה לחכמי לומר, רוצה האמור. הליטורגי הטקס עבור קדם היה מושג וידע אשר שימשו אותם למעין "תזמור" בשעת המלאכה בבית המקדש. ידע זה אפשר להם להציב כלי נגינה במקום הנכון ובמספר הנכון, תוך הבנת המצלול של כל כלי וכלי - והכול על מנת ליצור התאמה ווקאלית - זאת, כמובן, עידנים טרם זמנם של הקטור ברליוז וריכרד שטראוס, אבות התזמור

המודרני.26הרמב"ם, בספרו )אשר נתמך במשנה(, המשיך ופיתח את ההגות וגוף־הידע לגבי הנגנים הרכב הלוויים, מקהלת הרכב המקדש: בימי המוסיקה של המאפיינים עובדה הכוהנים.27 חצוצרות כגון בשימוש, היו אשר השונים הנגינה כלי וסוגי הפך לוי בעוד כי היא - לרמב"ם העבודה בספר מופיעה אינה - אשר נוספת לכשיר לנגינה בכלי רק בהגיעו לגיל מצוות - ה ר י ש ב מ ק ה ל ת ה ל ו ו י י ם ש י מ ש ו א ף י ל ד י ם צ ע י ר י ם י ו ת ר - וזאת בשל קולם המיוחד, אשר התאים לטקסים ליטורגיים ספציפיים.28 עובדה זו מלמדת אותנו כי מ ק ה ל ה מ ע ו ר ב ת )גברים בלבד, כמובן( אינה מאפיין זר ליהדות, אלא - ואף - שימשה

בעבודת האל ובקודש הקודשים עצמו.השאלה אודות אפשרות קיומה של מקהלה מעורבת מהווה נדבך מרכזי בשאלה העומדת בבסיסו של מאמר זה, וזקוקה, בין השאר, לדיון מעמיק באפשרות צירוף

קולן של נשים כחלק מהליטורגיקה היהודית. בשאלה זו נטפל בשורות הבאות.

247שירת נשים כחלק מליטורגיקה יהודית

"קול באשה ערווה": שירת נשים כחלק מליטורגיקה מוסיקלית

"ותקח מרים הנביאה אחות אהרן, את התף בידה;ותצאן כל־הנשים אחריה, בתפים ובמחלת.ותען להם, מרים: שירו ליהוה כי־גאה גאה, סוס ורכבו רמה בים".29

מצדיקה תורתיים־הלכתיים בהיבטים בטבורה כרוכה אשר סוגיה לכאורה, זה. אפס, הצועד בנתיב ניתוח דסקריפטיבי המבוסס על מקורות מעולם תוכן זה עשוי להשקיע עמל רב ולסיים כשידיו מורמות. הלא ניתן להביא אסמכתאות רבות, גם מכתביהם של הראשונים, אשר יתמכו במסקנה כי ניתן להתיר לנשים לעלות לתורה; מאידך, בדיוק באותה דרך ניתן לפעול כך שמסקנה זו תישלל מכל וכול. כך, ביכולתו של כל בר בי רב להתוות את דרכו בסבך הספרות ההלכתית על לבסס מקורות, להוסיף מסוים, פוסק־הלכה של דעתו את לעצמו ולברור אסמכתאות, לשלב מובאות, ובדרך זו להגיע לאותה מסקנה הלכתית אליה ביקש להגיע מלכתחילה. דרך זו, חרף העובדה שנחזית כמעמיקה, משקעת את הדיון אל הדיוטות הנמוכות של השיח הציבורי, ומכך, לטעמי, עלינו להימנע. לפיכך, בשורות הבאות אבקש לבאר, בקצרה, את הסוגיה באופן נורמטיבי, בחינת מה זה בעניין לנו שמציעה מה בחינת דסקריפטיבי, באופן רק ולא שיהא, ראוי

ההלכה - שכמוה כאוקיאנוס.בפעילות נשים של בקולן לשימוש הקשורה בסוגיה לטפל ניגשים כאשר האחד, נדבכים: שני של בקיומם היטב להבחין שיש הרי ליטורגית־יהודית, סוגיית עלייתן של נשים וקריאתן בתורה כחלק ממעשה פולחן וטקס ליטורגי; כרוך הראשון בעוד ליטורגית. שאינה במסגרת נשים של לקולן האזנה השני, באופן שאינו ניתן לניתוק במושא רשימה זו, הרי שעל השני לא ניתן לומר זאת לקולן של הנוגעת בסוגיה רק היריעה, אעסוק קוצרה של גורף. מפאת באופן

נשים במסגרת ליטורגית־יהודית.ראשית, נעמוד על המקור העיקרי לאיסור על קריאת נשים בתורה:

אמרו אבל אישה, אפילו קטן אפילו שבעה למניין עולים הכל רבנן: תנו

אינן ]ההדגשות הציבור30 כבוד מפני בתורה תקרא לא אישה חכמים:

במקור[.

אישה תעלה בה סיטואציה להתקיים בהחלט עשויה כפי שעולה מן הכתוב,

אלעד אוזן248

לתורה, ומשכך, גם לקרוא בה. במידה וניתן להתיר לאישה לעלות לתורה, הרי לאישה יותר כי ייתכן לא הרי לתפילתה; להאזין גם ניתן כי מתחייב שמכך הראשונה שזו בשעה אוזניהם את לאטום יהא הגברים על ואילו להתפלל, הברייתה מתוך הנו המצוטט השוליים, בהערת כאמור במלאכתה. תעשה במסכת מגילה, טקסט שנכתב על ידי אחד מן התנאים בין המאה ה־1 למאה ה־2 לספירה. המעקשה העומדת לפני עלייתה של אישה לתורה, כך בתקופת המשנה, היא הציבור, אשר קולה עשוי לגרום לו שאט־נפש. כעת, נמקד את מבטנו בשתי אבחנות חשובות: הראשונה, כי גם מלשון הכתוב עולה כי התנאי המגביל את השתתפותה של אישה בטקס הליטורגי )קרי, תפילה( אינו מנוסח בלשון מצוה, כי אם בלשון ס פ ק )"אבל אמרו חכמים"(, כסיבה אשר בלעדיה אין, ואשר מצדיקה הגבלתן של נשים לעלות לתורה. השנייה, כי גם התיבה "כבוד הציבור" נכתב עת שנה, 1,800 לפני כך - רבות לפרשנויות ונתונה דיה, ברורה אינה הטקסט, קל וחומר בימינו אנו, 1,800 שנה לאחר כתיבת הטקסט - עת נשתנה

הקונטקסט )ההקשר( לאורו היא מתפרשת.

פרשנות: נשים רשאיות לעלות לתורה

מגדולי אחד מרוטנבורג, ברוך( בן מאיר )ר' המהר"ם הזמן. ציר על נמשיך הראשונים והסמכות ההלכתית המובילה ביהדות אירופה, אשר חי לפני קרוב

ל־800 שנה, פסק כי:

]...[ עיר שכולה כהנים, יקרא הכהן ב' פעמים, ושוב יקראו נשים ]...[ )היכא

דלא אפשר ידחה כבוד הציבור(31 ]ההדגשות אינן במקור[.

נשים עמדתו: את בבירור להבין ניתן הפסק של פשוטה מילולית מפרשנות רשאיות לעלות ולקרוא בתורה, וכאשר הדבר "נדרש" על פי מצב דברים נתון, הרי שאף הכרחי שתעשינה כן. ניתן למצוא אישוש לגישה המתירה לאור העובדה שחרף גדולתו ההלכתית, לא היה המהר"ם מרוטנבורג יכול להיחשב כפמיניסט כי אותו ניתן לראות זו משתקפת בכתביו האחרים.32 ברם, ועובדה וכלל, כלל התנאי המגביל אשר הופיע בברייתה חוזר גם בפסיקה זו, כבוד הציבור - אולם

נדחה בשעה שפני הדברים אינם מאפשרים זאת.ולבסוף, בפסיקתו של השולחן ערוך:

249שירת נשים כחלק מליטורגיקה יהודית

למניין מצטרפין דווקא ואלו ]...[ אישה אפילו שבעה, למניין עולים הכל הקרואים, אבל שלא יהיו כולם נשים או קטנים.33

מתוך הכתוב עד כה ניתן לבור, בעיקרו של דבר, שתי תובנות: האחת, כי האיסור על קריאת נשים בתורה אינו גורף - אם בכלל קיים )שלא בצורת ספק(. ראינו ערוך מתיר והשולחן אינו אוסר אין איסור, המרה"ם מרוטנבורג כי בברייתה גם הוא. בכל אופן, האיסור הנו מדרבנן, כאשר קריאת התורה עצמה הנה מכוח תקנת חכמים. מצאנו עצמנו בצומת בו האיסור הנו מדרבנן, או נכון יותר לומר, הספק באיסור הנו מדרבנן; השנייה, כי רצוי לנסות ולהבין את הערכים שעומדים עלייתן של פרשנותה המילולית. התנאי המגביל רק את ולא מאחורי ההלכה, נשים לתורה וקריאה בה, כפי שראינו לעיל, הנו כבוד הציבור, כך שגדר המחלוקת סבה סביב השאלה בדבר פרשנותה של התיבה "כבוד הציבור". בעניין זה ניתן לשאול, האם הציבור בימינו עדיין רואה בקריאת תורה או בשירת מזמורים על והאם עבר(, בעתות קיים היה הנראה שככל )דבר בכבודו כפגיעה אישה ידי במדינת ישראל של ימינו, בה נשים שימשו ומשמשות בתפקידים הרמים ביותר האוניברסיטאות העליון, המשפט בית וכנשיאות והממשלתי, הציבורי במגזר

וכיוצא באלה, איסור זה, כלשונו, עדיין ראוי - אם בכלל היה כזה אי פעם.

דברי הימים טרם נחתמו...

ברור כי גישה כגון דא עשויה להזמין מתפלמסים, אשר יטענו כי איסור הלכתי הנו מוחלט ואינו נתון לפרשנויות הזמן המשתנות. על כך ישאל השואל האם קיים היום אדם אחד בציבוריות היהודית בכללותה שאכן חי בדיוק לפי כתביו של השולחן ערוך. ימשיך הטוען ויאמר כי גם אם נקבל את ההנחה לפיה בימים עברו הנשים אכן עלו וקראו בתורה, הרי שהמשך ההגות ופסיקות ההלכה הובילו לכך שהן חדלו מעלייה לתורה, ברבות הימים. על כך ישיב המשיב כי דברי הימים להילמד מטענה יכולה הנורמטיבית העיקרית אשר וכי המסקנה נחתמו, טרם יש להתאימה כך לימים ההם, בדומה להתאמתה של ההלכה כי היא זה ממין לימינו. משל למה הדבר דומה? ידוע כי ספרו של הרמב"ם, מורה נבוכים, הוקע הדת בין ליישב שניסה כיוון מינות, באשמת רבנים בהוראת בשעתו ונשרף היהודית לבין תפיסות אריסטוטליות, ובעצם להבין את האמונה היהודית בכלים

שכלתניים. היימצא יהודי אשר בדעתו לעשות זאת כיום?

אלעד אוזן250

כמובן, לא די בניתוח נורמטיבי ובשלל אמרות כנף כדי להסביר תופעה היסטורית הוצגה לשאלה אשר להציג את הפתרון זה המקום לחקרה. ולרדת ותרבותית במבוא לרשימה זו, המצוי באותם דברי הימים להם נהיה עדים כמאתיים שנה לאחר ימיהם של סלמון רוסי וריא"ם: בעידן ההשכלה, הוא המקרה היהודי של

תנועת הנאורות באירופה.

השכלה יהודית - או מבט אל העתיד מתוך נבכי העבר

אשר ההלכתיות, הטענות שלוש העמדת תהא זו לרשימה ערך בעלת תרומה שימשו כציר ההתנגדות לחידוש השימוש במוסיקה בכלל, ובמוסיקה אמנותית בית חורבן לאחר כי היא המתנגדים של ראשונה טענה מכונן.34 על בפרט, הכנסת. בבית "זמרא" איסור קרי, השירה, את חז"ל עלינו אסרו המקדש העיר ברבני החשובים אחד של מפיו מובאת זו לטענה המקובלת התשובה

ליבורנו באיטליה, שם־טוב בן יוסף חיים סאמון, הגורס כי:

ציבור. ]שליח הש"ץ לשורר ]נהוג[ ואתר אתר בכל ישראל תפוצות בכל

א"א[ בביהכ"נ בפה לכבוד ה' בשבתות ובימים טובים לפני כל עדת ישראל

]...[ וכן כ"ש הוא שמותר לנגן בכלי.

שכן תלכו", לא "ובחוקותיהם האיסור מתוך שואבת שנייה הלכתית טענה מקובלת תשובה הנוצרית. בליטורגיקה המוסיקלית הפרקטיקה של מכורתה כל פעולה כי קולון(, המטעים יוסף )ר' נסמכת על הגדרתו של המהרי"ק לכך העובדה בשל אך אסורה איננה בפריצות כרוכה ואיננה הגינות שבבסיסה באיסורם השלישית הטענה של מקורה גויים.35 של בהלכותיהם גם שמצויה של חז"ל לבנות תבנית היכל,36 ומאחר שבבית המקדש נהגו הלוויים ללוות את נגינה, הרי שהדבר אסור בבית הכנסת. על כך נטען שהעוגב לא שירתם בכלי

נמצא מעולם בשימוש בבית המקדש, לפיכך, איסור זה אינו חל עליו.ישראל יעקבסון, אשר נחשב לאבי הרפורמה המתקדמת ביהדות, היה הראשון לחולל שינויים משמעותיים בסדרי התפילה בבית הכנסת. בשנת 1810, בהיותו ראש הקונסיסטוריה היהודית בממלכת וסטפליה )מעין גוף רשמי שהוקם לשם פיקוח ובקרה על היהודים - כנדבך מהמודל הצרפתי אשר המיר באמצעותו את הכנסת בבית הושרו האמנציפציה(, מתהליך כחלק זאת המסורתית, ההנהגה

251שירת נשים כחלק מליטורגיקה יהודית

)אשר כונה מעתה "היכל" ]Temple[, ככל הנראה על מנת לנתק את השם מהמהות המקורית( של בית ספרו כוראלים בשפה הגרמנית, בליווי מקהלת נערים - אשר שירתם "ישבה" על קו הבאסו־אוסטינאטו של נגינת עוגב. ניתן להבחין כי בלא שחפץ בכך, הפך להיות העוגב אחד מסממני המחלוקת העיקריים סביב שאלת

הרפורמה בתפילה.37

דרשן בגרמנית ומקהלה בליווי עוגב

אנשי ההיכל". כ"פולמוס לימים שנודעה בפרשה המחלוקת הגיעה לשיאה הרפורמה הברלינאים, בימים שלאחר יעקבסון, הקימו אגודה לשם הבניית סדרי התפילה בציבור, "איחוד ההיכל". זו הנהיגה, בראשיתה, תפילות בשפה הגרמנית חלף העברית, דרשה קבועה מפיו של דרשן בגרמנית וזמרת מקהלה בליווי עוגב. היכל הוקם )שם בהמבורג אורתודוקסים רבנים סיעת התכנסה לכך, בתגובה התפילה המפואר הראשון של התנועה הרפורמית( והוציאה פסק־הלכה אשר קבע בשפה ואילך מעתה תנוהל כי ונקבע נאסרה, ב"היכל" התפילה לאווים: מספר העברית בלבד; שינוי נוסח התפילה אסור בתכלית האיסור; אין ללוות את התפילה

בנגינה כלשהי - בוודאי שלא בליווי עוגב, אף אם העוגבאי אינו יהודי.באותה עת בה התרחש "פולמוס ההיכל" רחשו מדינות מזרח אירופה כמרקחה. אמנם, גילויי הרפורמה בהונגריה ניכרו במידה מועטה יותר, אולם המצב כפי שחזו בו במערב היבשת הביא אישים כדוגמת הרבנים משה סופר )החת"ם סופר( ועקיבא יוסף שלזינגר להתנגד בתוקף - ולו לשינוי הקל שבקלים בסדרי התפילה ובהלכות השונות. גישה זו הגיעה לשיאה בכנס שאורגן על ידי רבנים אורתודוקסים בעיירה מיכאלוביץ שבצפון הונגריה, שנודע לימים בשם "כנס מיכאלוביץ". ראשית, נאסרה התפילה בבית כנסת שהבימה אשר הוצבה בו לא מוקמה במרכז; נאסרה הכניסה לבתי כנסת אשר הונהגה בהם תפילה בליווי מקהלה, או שהושרו בהם כוראלים גרמניים; נאסרה בניית בתי כנסת בעלי צריחים כדוגמת כנסיות הנוצרים; נאסרה האזנה לתפילת מקהלה או תפילה יחידאית כאשר מקהלה נשמעת ברקע; ועוד היהודית, הליטורגיה של החיצוניים במאפייניה עוסקים כולם - איסורים מיני בדבר הפולמוס מאפייני לשנות. ביקשו הרפורמה אנשי אשר מאפיינים אותם מקהלה שירת - הכנסת בבית האמנותית המוסיקה של במרכיביה השימוש )מעורבת וכזו שאינה( ונגינת העוגב המלווה את המתפללים היהודים בבתי כנסת

ברחבי העולם, נותרו די דומים עד ימינו.

אלעד אוזן252

"ועידת טרנט" וביטול מושג האינדולגנציות

ברצוני להסתכן ולסיים בהשוואה היסטורית, אשר, לדעתי, עשויה להאיר נקודות הרפורמציה תנועת כידוע, כעת. תוארנה כה, עד נהירות בלתי והיו שבמידה שינתה הפרוטסטנטית הנצרות של עיקריה התגבשו בעקבותיה אשר בנצרות וביטלה חלקים רבים בדוגמה הקתולית. בין השאר, בוטלו הסקרמנטים, בוטלה האינדולגנציות ידי על הגאולה מושג בוטל בטרנסובסטנציאציה,38 האמונה )כתבי מחילה מימי משפט הכנסייה הקתולית בימי הביניים(, ובשאר התחומים פותחו דוקטרינות חדשות עבור המאמינים. הרפורמציה הפרוטסטנטית הביאה, הכנסייה של כצעד־נגד הקונטרה־רפורמציה, תנועת של ליצירתה תורה, במיכאלוביץ", כ־300 שנה קודם לכן, התכנסה אסיפת הקתולית: בדומה ל"כנס קרדינאלים במצוותו של האפיפיור פאולוס השלישי בנסיכות הבישופית טרנט שבאימפריה הרומית, כוועידה אקומנית אשר נודעה לימים בשם "ועידת טרנט" - זאת, כדי לדון )ובעיקר להביע כפירה( ברעיונות אשר ביקשה להחיל הנצרות הפרוטסטנטית. באשר לענייננו, והוא השימוש במוסיקה במהלך התפילה, הרי שההנחיות היו ברורות ודומות להפליא באופיין לאלה שניתנו בסיומו של "כנס השימוש נאסר חילוני; חומר בכל השימוש נאסר הפולחן בעת מיכאלוביץ": בלבד; והעוגב העוגב, ישמש השירה לליווי מסובכים; קונטרפונקט בעיבודי

מפגנים כליים וירטואוזיים על ידי סולנים נאסרו בתכלית האיסור."חדש אסור מן התורה" - אמרה ידועה זו של החת"ם סופר, אשר שאולה מתוך הגמרא ומתייחסת לאיסור לאכול תבואה חדשה טרם הנפת העומר בחג הפסח,39 קרי, "איסור חדש" - ולא ביחס לכלל המנהגים והציוויים הקיימים ביהדות - שימשה בידיו להבעת עמדתו ביחס למודרנה בתקופת ההשכלה וביחס למשכילים בה בימינו, המשתנה המציאות לאור שמא או שנאמץ? הדרך זו האם עצמם. נשים רבות משמשות כטוענות רבניות, ורבות עוד יותר לומדות תורה ותלמוד, נבחר בדרך שונה? הרי זה היה המניע העיקרי של רבי יוסף קארו, שחיבר את ספרו שולחן ערוך בשל העובדה שדרך הפסיקה של הראשונים כבר לא הייתה יכולה לשמש בדורו, שכן אלה הסתמכו על ראיות וסיטואציות תלמודיות שלא היה יכול לבררן ולהכריע ביניהן.40 משכך, האם נשוב ונתעמק במעשה בראשית הראי"ה החדשה, בעת הפוסקים מגדולי אחד של דבריו את ונאמץ מוסיקלי,

קוק: "הישן יתחדש, והחדש יתקדש"?41ובשובנו לדמויות בהן פתח הדיון, הרי שעינינו הרואות: אין להציב את מודינה עצמנו את לפטור ובכך - במחלוקת שנוי ותיאולוג דתי רפורמטור בבחינת

253שירת נשים כחלק מליטורגיקה יהודית

בבית אמנותית מוסיקה של בשימושה ההלכתית בתמיכתו העוסק מהדיון יהדות איטליה בו דמות מורכבת בתולדות לראות כי אם - הכנסת במנטובה בימי הרנסנס. אדם אשר ניסה ליישב את המסורת היהודית העתיקה בהתפתחות של ובדרשותיו השירים, רוסי, של ביצירתו הרמוני. באופן סביבה, המציאות כאנשים דמותם משתקפת הכנסת, בבית אמנותית למוסיקה באשר ריא"ם שאינם זרים להתפתחויות המחשבתיות של התקופה: סלמון רוסי ורבי יהודה

אריה מודינה, הומניסטים יהודים בשלהי הרנסנס.

]בכתיבת מאמר זה יצאתי נשכר מהערותיהם של פרופסור אמנון רובינשטיין, שקרא טיוטות קודמות והעיר הרצליה; הבינתחומי במרכז עוזרו משמש שאני פרוקצ'יה, אוריאל פרופסור עיניים; מאירות הערות לי ההיסטוריון פרופסור יואב גלבר, לו אני מסייע במחקריו, תרם זמן וידע; פרופסור דון הרן )Harr'an(, גדול

המומחים לסלמון רוסי[

הערות

שאלות ותשובות זקני יהודה, סימן כא, עמ' לו, מהדורת שלמה ר' יהודה אריה מודינה, .1סימונסון, 16 )תשט"ז( )להלן, שו"ת זקני יהודה(.

Don Harr'an, Jewish Musical Culture, in The Jews of Early Modern Venice (Robert C. .2 .Davis and Benjamin Ravid Eds, 2001), 211

לעולם המוסיקה בכלל, והמוסיקה האמנותית בפרט, ישנה שפה ייחודית משלהם. על מנת .3שלא להכביד, ועם זאת לנסות ולפתוח צוהר עבור אלה המעוניינים להעמיק בנושא, אוסיף הסבר קצר בהערות השוליים רק של אותם מונחים שחשיבותם להבנת הטיעון העולה מן

הכתוב מצריכה זאת, ואמנע מלהעמיס חומר מוסיקלי־תאורטי במידה ואין צורך בכך.תרגום ישיר של המונח "פוליפוניה" מיוונית הנו "רב־קוליות" )פולי = הרבה, פונוס = קול, .4צליל(. כתיבה פוליפונית הנה סוגה או שיטה של צורת הלחנה שבה שני קולות או יותר משולבים בו־זמנית בהרמוניה - וזאת, מבלי שתהא כפיפות מסוימת של קול אחד לשני, כך שלכל תפקיד בהרמוניה הפוליפונית אינדיווידואליות ועצמאות מלודית משלו. ברם, אין להסיק מכך כי הלחנה פוליפונית אינה כפופה לכללים אסתטיים. כאן המקום להזכיר את תורת ה"קונטרפונקט" )מלטינית, Punctus contra Punctum, כלומר, נקודה כנגד נקודה( - היא התורה המרכזית בתקופת הבארוק אשר מלמדת כיצד לצרף מספר תפקידים מלודיים

לכלל יחידה הרמונית, ובקצרה, כיצד לכתוב יצירה פוליפונית. אחת הסיבות המרכזיות המקובלות על ההיסטוריונים לכך שרוב המידע אודות מוסיקאים .5יהודים אבד היא עצם התנצרותם. כך, לדוגמה, ניתן להזכיר את הלאוטניסט )נגן הלאוטה( העשירי, ליאו האפיפיורים של בחצרם פעל אשר העברי(, )קרי, אבראו מריה ג'יובאני

אדריאנוס השישי וקלמנס השביעי, עד שנת 1523.פליקס מנדלסון נולד כיהודי, כמובן, אולם ידוע כי אביו המיר את דתה של משפחתו כולה, .6

אלעד אוזן254

ומנדלסון עצמו הוטבל לנצרות הלותרנית בהיותו בן שבע, כך שלפחות חלק ממקורותיו היו מנותקים מהיהדות. על מלחינים יהודים בני תקופתו של מנדלסון והקשיים אשר נערמו האופרה "פנטום אוזן אלעד ראו במאמריי. הרחבתי דת־משה בני היותם עקב בפניהם כיוונים במוסיקה'", 'היהדות וגנר ריכרד של מאמרו לפרסום שנה 160 מסיכה; מוריד

חדשים 24, 95 )2011(.רוסי, סלומון דה־רוסי, ואריאציות, כמו סלמונה רוסי מצוי בספרות בלא מעט שמו של .7שמו תרגום הנו לעיל, בעברית ידי על המובא המלחין שם באלה. וכיוצא רוסי שלמה ידו. משפחת רוסי )או דה־ יצירותיו החתומות על יוצא מן הכלל( על אשר הופיע )ללא רוסי( מוזכרת בכתבים כאחת הנכבדות בקהילה היהודית. על פי המסורת, השושלת אליה משפחות שלוש עם יחד והוא המלך, דוד של צאצאיו עד מגיעה זו משפחה משתייכת היה המובהקים מנציגיה אחד השני. המקדש בית חורבן לאחר לרומא הוגלו נוספות מאור־עיניים, החלוצי הספר בעל ,)1513-1578( דה־רוסי עזריה והמלומד ההיסטוריון אשר ביקש ליישב חלק ממחלוקות חז"ל )בעיקר מימי בית שני( במתודות מחקריות בנות־

זמנו.להיכל וכמבצע כמלחין רוסי של עבודתו הוגבלה יהודי בהיותו כי זאת, עם לזכור, יש .8

המשפט ולחצרותיהם הפרטיות של אצילי החצר.קנצונטה, או קנצונטי, הנה מעין גרסה קלילה וחילונית למדריגל האיטלקי המוכר. מקורותיה .9

של צורת הלחנה זו מתוארכים לשנת 1560, קרי, מעט קודם תחילת פועלו של רוסי. .Don Harran, Salamone RoSSi, JewiSh muSician in late RenaiSSance mantua, 202 (1999) .10

ראו Harran, לעיל הערת שוליים 10, בעמ' 202. .11ובעצם קווים, שני בין המאורגנת )מקצבים( פעמות של קבוצה הנה מוסיקלית תיבה .12

מגדירה את משקלה של היצירה. כך, תיבה בעלת ארבע פעמות תיצור משקל של 4/4.טקסטים מקוריים אלה לא יוצגו במאמר זה מפאת קוצר היריעה. .13

ראו Harr'an, לעיל הערת שוליים 10, בעמ' 201. .14ראו שו"ת זקני יהודה, לעיל הערת שוליים 1, בעמ' 20-15. .15

לוצאטו. שמחה ממודינא, אריה יהודה פורט, כהן משה גרשון, יצחק שמותיהם: ואלה .16יפה, מרדכי רבי של לספרו בהסכמה מופיעים שמותיהם כי בעניינם לציין עוד מעניין הלבושים, על שם סדרת ספריו המונומנטאלית בת בעל המוכר בספרות התורנית בשם עשרת הכרכים לבוש־מלכות. רשימת הרבנים המופיעה בפתיחת ספרו של בעל הלבושים אשר השירים תקופה, מאותה רוסי של יצירתו על גם - הסדר באותו ובדיוק - מצויה לשלמה, זאת ככל הנראה מפאת חשיבותם התורנית. כאשר עמדה לפניו מחלוקת הלכתית בספריו ההלכתיות בפסיקותיו להשתמש מודינה הרבה ואחרונים ראשונים רבנים בין בעל כי לא לחינם השתמש ריא"ם בכתביו. בשעתו, שימש נציין עוד יפה. ר' מרדכי של

הלבושים במקומו של המהר"ל מפראג ברבנות העיר פראג.יהודה ר' ישאג; אריה ?Don Harr'an, Was Rabbi Leon Modena a Composer בתוך: ראו .17

אריה מודינה ועולמו, עמ' 242-195 )דוד מלכיאל עורך, 2003(. 41 עמ' ממודינא, אריה יהודה לר' יהודה חיי ספר קארפי דניאל בביוגרפיה מאת ראו .18

.)1985(19 ראו בספרו של יעקב בוקסנבוים, מכתבים לרבי ליאון מודינה, בעמ' 111-110 )1984(.

20 ראו שו"ת זקני יהודה, לעיל הערת שוליים 1, בעמ' 18.

255שירת נשים כחלק מליטורגיקה יהודית

ספרות ההיכל והמרכבה הוא כינויים של מספר חיבורים )תריסר לערך(, אשר נכתבו בארץ־ .21ישראל של תקופת המשנה והתלמוד. מועד כתיבתה של ספרות זו, כמו זהות המחברים שנויים במחלוקת. עניינם של חיבורים אלה הוא בעולם השמימי, מלאכי־השרת ובאל עצמו, שירתם של הדרים בעולמות אלה ופועלם במרחב המקודש. להרחבה ראו, לדוגמא, בספרה של רחל

אליאור, ספרות ההיכלות ומסורת המרכבה - תורת הסוד הקדומה ומקורותיה )2004(.ראו שו"ת זקני יהודה, לעיל הערת שוליים 1, בעמ' צה-צז. .22

קדמוניות בן־מתתיהו, של ספריו שני כי מציין אשר הבריטית, הספרייה בקטלוג ראו .23היהודים ומלחמות היהודים ברומאים, נדפסו במהדורות רבות במהלך המאה ה־15 וה־16 Short־Title of Books Printed in Italy and of Italian Books. בוונציה, פירנצה, מילאנו ורומא

Printed in Other Countries from 1465 to 1600 now in the British Museum, 361, (1958).ראו מלכים ב', פרק ג' פסוק ט"ו. .24

כך, לפי עדותו של דוד המלך בספר דברי הימים: "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל לכל מלאכות .25התבנית." ראו דברי הימים א', פרק כח פסוק יט.

ואינו רב, אינו המקדש בבית שימשו אשר הכלים מבנה על הידע כי כמובן, לזכור, יש .26מאפשר לנו להבין את מהותה של מלאכת הנגינה והתזמור לאשורם.

רמב"ם, משנה תורה, ספר עבודה, הלכות כלי המקדש פרק ג', ה"ג-ה"ט. .27ראו משנה, מסכת ערכין, פ"ב מ"ו ]יג, ב[. .28

שמות, טו, יט-כא. .29ברייתה, מסכת מגילה ]כג ע"א[. .30

רבי מאיר בן ברוך, שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, סימן מז, עמ' 10 )מהדורת כהנא, תש"כ(. .31"בודאי שהיה ראוי להתירה, שלא תשב הבחורה עגונה כל ימיה, כי שקדו על תקנת בנות .32לנו אלא דברי היינו מוצאים הרצון תקנה לעגונה. אבל מה נעשה, אין ואף אנו ישראל. רבותינו ]שאמרו[ נפל במים שאין להם סוף אשתו אסורה. וכבר טרחו קמאי דלקמן למצוא לתקנת עגונות: מהות צד היתר ולא עלו בידם." ראו על כך בספרו של יצחק זאב כהנא

הבעיה והשתלשלותה )1947(.ראו שולחן ערוך, אורח חיים, רפב ג'. .33

ראו בקובץ המאמרים אשר נכתבו עברית: נוגה צדק )דסאו, 1818(. רוב התשובות לטענות .34להלן מובאות בקובץ זה.

אשר מובאת בספרו של רבי יוסף קארו בית יוסף, יורה דעה סימן קעח )צפת, 1647(. .35ראו משנה, מסכת עבודה זרה, מג, ע"ב. .36

לעניין זה, ראו במאמרו של מאיר בניהו "דעת חכמי איטליה על הנגינה בעוגב בתפילה", .37בין מאיר מיכאל של בספרו כן, וכמו )תשמ"ז(; א' כרך רסה־שיח, עמ' אסופות, בתוך:

מסורת לקדמה )תש"ן(.על פי הדוקטרינה הקתולית, בטקס הקידוש הופך לחם הקודש לגופו־ממש של ישו, והיין .38

הופך לדמו־ממש.ראו הציטוט מתוך תלמוד בבלי מסכת קידושין, דף לח עמוד ב. .39

ראו על כך בהקדמתו של ר' יוסף קארו לספרו בית יוסף )ונציה, 1558(. .40הראי"ה קוק, אגרות הראי"ה ח"א, עמ' ריד )תשכ"ב(. .41

n

הדרת נשים ראשונה בישראל: גולדה מאירתל־אביב בעיריית הדתיות הסיעות מול

אמנם גולדה תמכה בשחרור האישה אך התנגדה לפמיניזם

ערן אלדר

שתי נשים בלבד, מתוך רשימת 37 חברי מועצת העם, חתמו בה' באייר תש"ח על מגילת העצמאות: רחל כהן־כגן וגולדה מאירסון )מאיר(. כהן־כגן כיהנה כחברה בכנסת הראשונה מטעם סיעת ויצ"ו ומאירסון שימשה כשרת העבודה בממשלה האישה הייתה ישראל מדינת של הראשונות השנים 25 ובמשך הראשונה, היחידה שכיהנה כשרה. למרות שעוד מראשית המפעל הציוני היו מעורבות גם נשים באופן פעיל בתפקידים שונים, כבר מימיה הראשונים של המדינה התקבע מצב בו קיים אי שוויון בהשתתפות נשים במערכת הפוליטית. בממד הפוליטי

המקומי, ייצוגן של הנשים היה אף נמוך מזה של נשים כחברות כנסת.הפוליטיקה במובנה הרחב נתפסה כתחום גברי, אולם הזירה הפוליטית המקומית דווקא נתפסה כמתאימה יותר לנשים, משום שאיננה כוללת תעסוקה רבה, חופפת

ד"ר ערן אלדר, מרצה באוניברסיטת פריז 8; מומחה להיסטוריה אורבנית בישראל - בפוליטיקה, בצבא ובחברה, בעשורים הראשונים למדינת ישראל.

257הדרת נשים ראשונה בישראל: גולדה מאיר מול הסיעות הדתיות בעיריית תל־אביב

את תחומי ההתעניינות המסורתיים של הנשים: חינוך, בריאות, ניקיון, שירותים קהילתיים ותרבות, וההתמודדות על מקום בה אינה מונעת משאיפות פוליטיות, אלא מתוך רצון למלא חובה אזרחית. האישה הראשונה שנבחרה לעמוד בראש רשות מקומית בישראל הייתה חייקה גרוסמן, שכיהנה כראש המועצה המקומית כיום חלק מהמועצה המקומית מטה אשר. האישה הראשונה שנבחרה געתון, לראשות עירייה הייתה חנה לוין, שבין השנים 1960-1956 כיהנה כראש עיריית בידי מועצת העיר. בבחירות נבחרו ראשי העירייה ראשון־לציון. בשנים הללו המקומיות של שנת 1955, יצר סידור זה מצב של הדרה כלפי המועמדת לראשות עיריית תל־אביב מטעם מפלגת מפא"י, גולדה מאירסון, שבשל התנגדות הסיעות הדתיות בעירייה לא הצליחה להיבחר לתפקיד.1 במאמר זה, אבחון את מקומה של גולדה מאיר בהתייחסות לנשים בפוליטיקה של שנות המדינה הראשונות,

מנקודת מבט של הבחירות המוניציפליות של 1955.

גולדה מתייצבת לראשות עיריית תל־אביב

באפריל 1953, התפטר ישראל רוקח, ראש עיריית תל־אביב מתפקידו בעירייה, ,1952 בדצמבר ב־19 שהוקמה החדשה, בממשלה הפנים לשר שמונה משום חיים תפס מקומו את הקודמת. הממשלה של הקואליציוני המשבר בעקבות לבנון, סגנו. לקראת הבחירות בקיץ שנת 1955, קבעה מפלגת הציונים הכלליים, אלו. בבחירות העירייה לראשות מועמדה יהיה הוא כי לבנון, השתייך אליה אליעזר את בראשה העמידה ההסתדרות", "רשימת נקראה אז שעד מפא"י, חלו עצמה הרשימה בהרכב וגם תל־אביב, פועלי מועצת מזכיר שכטר, שהיה לבחירות המועמדים רשימות סגירת לפני יומיים במאי, ב־21 רבים. שינויים "הציונים של ההיסטורי מעוזם תל־אביב, עיריית למועצת המוניציפליות הכלליים", הוזז שכטר הצידה ושרת העבודה, גולדה מאירסון )מאיר(, הועמדה בראש הרשימה כמועמדת לראשות העיר, לאחר שנכנעה לדין התנועה. שנים להרכבת קומבינציה אינה שהתנועה "מפני לכך הסכימה כי אמרה כך אחר וולונטרי. רשימה לבחירות, תנועה היא זרם חיים. השתייכות לתנועה זה דבר אין החיים, הם אלה אז - מזדהה אתה והוא לתנועה להשתייך אדם לו בחר

למעלה מזה".2הבחירות לכנסת ולמועצות המקומיות התקיימו ב־26 ביולי 1955. ברמה הארצית איבדה מפא"י חמישה מושבים וזכתה ב־40. "חירות" הכפילה את כוחה וזכתה

ערן אלדר258

זכו הדתיות המפלגות מושבים, ל־13 זכו הכלליים" "הציונים מושבים. ב־15 ל־17 מנדטים, "אחדות העבודה" קיבלה 10 מנדטים, מפ"ם - 9, הפרוגרסיבים - 5, המיעוטים - 5, והקומוניסטים - 3.6 רק ב־2 בנובמבר 1955, הצליחה מפא"י להרכיב את הממשלה והיא זכתה באמונם של 73 חברי כנסת, כש־32 הצביעו

נגד ושלושה נמנעו.בבחירות למועצת עיריית תל־אביב הצביעו 78 אחוז מכלל 248 אלף בעלי זכות הבחירה, מתוך אוכלוסייה של כ־360 אלף נפש. מפא"י נחלה ניצחון בבחירות רק הכלליים" "הציונים קיבלו לעומתה הקולות. מסך אחוז 30.6 וקיבלה אלה

23.6 אחוז מסך הקולות.4

איום ב"קרע היסטורי" בין מפא"י ל"הפועל המזרחי"

נראה היה כי מפא"י תזכה בראשות העירייה. עתה היה עליה להקים קואליציה תיבחר שמאירסון כדי שנדרש במועצה ברוב שתזכה כדי סיעות, עוד עם שותפותיה היו העיר במועצת המיוצגות השמאל מפלגות העירייה. לראשות ונציג מפ"ם נציג העבודה, אחדות נציגי שני ביניהם מפא"י, של הטבעיות המפלגה הקומוניסטית. סך כל נציגי השמאל עמד על 14 מתוך 21, ולא היה די בכך כדי להקים קואליציה. בידי שני נציגי "החזית הדתית הלאומית", הרשימה "החזית הדתית התורתית" נציג ו"הפועל המזרחי", "המזרחי" המשותפת של ונציג המפלגה הפרוגרסיבית, היה הכוח להכריע. במהלך חודש אוגוסט התנהל המשא ומתן. לחץ הופעל על אנשי "הפועל המזרחי", שהובטח להם כי בתמורה ובה ירושלים, עיריית לראשות נציגם במינוי בגולדה מפא"י תתמוך לתמיכה בעת הושמע איום כי אי תמיכה במועמדות מאירסון משמעותה קרע היסטורי בקואליציה הדתית החזית של הכללתה ואי למפא"י המזרחי הפועל בין

הממשלתית.5 תימנענה הדתיות המפלגות כי היה נראה יולי, מסוף כבר למעשה, אולם, מהצבעה עבור גולדה. ב־31 ביולי 1955, דיווח הארץ כי "בינתיים נתעוררה אצל הדתיים בעיה בלתי צפויה והיא: אם רשאים הם בכלל להצביע בעד אישה בראש העירייה?".6 העיתון הוסיף ודיווח כי "חוגים דתיים קיצוניים אינם נוטים לכך, ואחד מאישיה הביא לחיזוק עמדה זו פסוק מן הרמב"ם: 'אין מעמידים אישה במלכות, לאמור שום תשים עליך מלך ולא מלכה', וכן: 'כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש'".7 מצד שני הוסבר כי בעוד הדתיים הקיצונים רואים

259הדרת נשים ראשונה בישראל: גולדה מאיר מול הסיעות הדתיות בעיריית תל־אביב

בכך "חומרה רבה", הרי אנשי "הפועל המזרחי" ו"המזרחי" מוכנים להקל בגישתם בהסתמך על כך שראש "אגודת ישראל", הרב יצחק מאיר לוין, הצביע בכנסת התורה "גדולי העבודה. כשרת גולדה כיהנה ובה חלק לקח בה ממשלה בעד

יכריעו בעניין," סיכם העיתון.

הצבעות חוזרות - גולדה תוקפת

ב־5 בספטמבר 1955, התכנסה המועצה השמינית של עיריית תל אביב לישיבתה הראשונה. על הפרק, בין היתר, הייתה בחירת ראש העירייה. שלושה מועמדים חיים המכהן העירייה וראש איכילוב, משה מאירסון, גולדה לבחירה: הוצעו חברי 8 הצביעו לבנון חיים בעד מועצה, חברי 13 הצביעו גולדה בעד לבנון. מועצה ובעד משה איכילוב הצביעו 5 חברי מועצה. ראש העירייה קבע כי אף שנייה. להצבעה ניגשים וכי לבחירה הדרוש הקולות במספר זכה לא מועמד יומיים אחר כך, ב־7 בספטמבר, שוב התקיימה הצבעה. הפעם הוצעו לבחירה חמישה מועמדים: חיים לבנון, גולדה מאירסון, משה דוד מגיד, הרב יהודה מאיר ,8 לבנון בעד מועצה, 14 חברי גולדה הצביעו בעד איכילוב. ומשה אברמוביץ בעד מגיד 2, בעד הרב אברמוביץ 1, ובעד איכילוב 5. בסך הכול הצביעו 30 חברי מועצה ואחד נמנע. שוב נאלץ ראש העירייה לקבוע כי שום מועמד לא קיבל את מספר הקולות המספיק כדי להיבחר כראש העירייה, ולכן תיגש מועצת העירייה להצבעה שלישית. גם בהצבעה זו, שהייתה דומה להצבעה השנייה, לא קיבל איש וההצבעה העירייה לראשות להיבחר לו המאפשר קולות מספר מהמועמדים

הרביעית נדחתה ליום שלמחרת.זו הייתה העיר. מועצת התכנסה שוב ,20:30 בשעה בספטמבר ב־9 למחרת, בה הוצעו בלבד שמות שני החדשה. העירייה מועצת של השלישית הישיבה החלה, ההצבעה מאירסון. וגולדה לבנון חיים העירייה: לראשות כמועמדים הצביעו חברים 16 בעוד במאירסון בחרו מועצה חברי 14 כי התברר ובסופה עבור חיים לבנון. מיד נקבע כי חיים לבנון הוא ראש העירייה הנבחר והמועצה יצאה להפסקה קצרה. משהתכנסה שוב, כעבור זמן מה, קיבלה מאירסון את זכות הדיבור. היא טענה בחריפות כי מושג הדמוקרטיה חולל בעיר מפני שתוצאות הבחירות היו ברורות וכי "הציונים הכלליים ירדו והפועלים עלו". היא תקפה את שני נציגי המפלגה הדתית הפועלית ש"מקיימים את ההפך ממה שתושבי העיר רוצים". אך עיקר דבריה התמקדו בעניין המגדרי. "קרה אסון בעיריית תל־אביב

ערן אלדר260

ובתל־אביב ומפלגת הפועלים העמידה אישה בראש הרשימה," אמרה בציניות, והוסיפה: "ולא התביישו נציגי מפלגות הפועלים לכאורה, לנסות לנצל גם את

הנקודה הזו."8 אחר כך דיברה בזכות נשים בישראל ואמרה:

בארץ לאישה; מכובד מקום היה ומתמיד שמאז במקום בארץ־ישראל,

הזו, שבה לא קמה אף נקודת התיישבות אחת - לא מלפני 50 שנה ולא

לא קמה - ובגליל בנגב ביותר הנקודה החדשה עד ולא 80 שנה, מלפני

אף נקודה אחת בספר, במקום המסוכן ביותר, בלי השתתפותה הפעילה

הגנה צבא ועד ה"הגנה" ועד "השומר" ימי מאז הזו, בארץ האישה; של

לישראל, משתתפת האישה, הבת שלנו, האחות שלנו, בפעילות בעבודה,

הזו, בארץ השחרור; במלחמת בשמירה, בהתיישבות, העבודה, בכיבוש שנשים נתנו את חייהן על עליה נגד השלטון הבריטי.9

בנקודה זו הסלימו דבריה:

בארץ הזו, של חנה סנש, מעזים בשנת 1955, בשנה השמינית לקיומה של

מדינת ישראל, מעזים להעלות מחדש את הארגומנטציה החשוכה הזו - שאין זכות שווה לאישה במדינת ישראל.10

מכאן עברה גולדה לתקוף את נציגי המפלגות הדתיות וטענה כי מדובר בפעולה לא מוסרית:

אותם האנשים, אותם נציגי אותן המפלגות, ברצונם ובלא רצונם, יושבים

עם נשים בכנסת, יושבים עם נשים בממשלה, הצביעו בעד נשים לממשלה

בכנסת לא פעם. ישבו עם נשים בהנהלת הסוכנות, בהנהלת הוועד הלאומי. ואיננו יכולים לקבל זאת ברצינות כי אם כעוד נקודה של מסחר.11

התקשורת שוות נפש להסתייגות הדתיים מגולדה

הייתה לא אולם הדת את כיבדה לחלוטין, חילונית אישה שהייתה מאירסון, מוכנה לוותר על זכויותיה. היא טענה כי פעולות מעין אלו משניאות את הדת

על הבוחר, ובעיקר על בני הנוער, ואמרה:

261הדרת נשים ראשונה בישראל: גולדה מאיר מול הסיעות הדתיות בעיריית תל־אביב

יש זכות לאישה. יש כבוד לדת. התברכנו בכל שיש לנו תנועת פועלים בארץ.

וגם אם רוב תנועת הפועלים איננו דתי, הוא התחנך על ידי אנשים שדאגו

לכך שזו תנועת פועלים שיש לה "דרך ארץ" רב למסורת היהודית, גם לדת,

גם לאנשי דת אמיתיים, ואם יש מישהו אשר גורם לכך להשניא את הדת

על הנוער, על פועלים, על ילדים קטנים, אלה הן המפלגות דתיות אשר כך עושות בקולותיהן.12

לקראת סוף נאומה טענה מאירסון בחריפות כי בשל "קומבינציות לא טהורות" הולכת מפלגתה, שבה רצה הבוחר כמפלגת השלטון בתל־אביב, לאופוזיציה גברים אחריה, מהנואמים איש האזרח. למען שביכולתה כל תעשה ומשם היותה עניין אי בחירתה של מאירסון בשל ולו במילה את הזכיר כולם, לא

אישה. בויאר, אברהם הסביר בספטמבר, ב־15 שהתקיימה הבאה, המועצה בישיבת נציג "הפועל המזרחי", שנבחר לסגן ראש העירייה באותה ישיבה, מדוע הצביע כפי שהצביע. הוא טען כי "לא הצירים הכריעו אלא שולחיהם", וכי מרכז "הפועל המזרחי" החליט שעליו להצביע עבור חיים לבנון. "לו היה הפועל המזרחי מחליט שעליי להצביע בעד הגב' גולדה מאירסון, הייתי מצביע בעדה, כשם שהצבעתי

בעד מר חיים לבנון," סיכם בויאר.13מפתיע לגלות עד כמה התקבל עניין זה בשוויון נפש יחסי בתקשורת שעיצבה, אז כהיום, את סדר היום החברתי. העיתונות דיווחה ביום שלמחרת על שנעשה אולם לתפקיד, לבנון של בחירתו צוינה העיתונים בכל העיר. מועצת באולם ידי הסיעות הדתיות אוזכר רק בחלק מהם. אף אחד עניין הדרת מאירסון על שופרה בדבר, הראשית. בכותרת במיוחד העניין את הבליט לא מהעיתונים של מפא"י, הייתה הכותרת: "שערורייה בעיריית תל־אביב", ובמאמר המערכת הנוקב של העיתון נכתב כי "לא יישכח חלקם של הדתיים בפרשה הזאת. עשרות שנים לאחר שהוכרעה המלחמה על שוויון האישה בחיי הישוב המאורגן, כשמונה שנים לאחר שקמה מדינת ישראל - הוצאה ממחסן הגרוטאות הנשכח הססמה הדור, בעיתון ציבורית".14 לעמדה וראש ציבור כמנהיגת לאישה של התנגדות שגם הוא ייצג את דעותיה של מפא"י, בדומה לדבר, פורסם כי "סניף מפא"י בתל־אביב ידרוש מבן גוריון לנקוט ב'יד קשה' כלפי 'הפועל המזרחי' עקב ההתנהגות של מנאומה צוטטה בהדור גם לבנון."15 של לבחירתו ידם שנתנו עסקניו של חוללה "הדמוקרטיה הייתה: והכותרת בהדרת אישה, הפסקה העוסקת גולדה

בתל־אביב".16

ערן אלדר262

גולדה מוכיחה את המסתייגים ממנה

נבחר הדתיים "בהכרעת כי דיווחה בספטמבר, ב־9 המשמר, בעל הכותרת בחירתה אי סיבת כי בקצרה דווח בעיתון ת"א". עיריית לראש לבנון ח' הדתיות המפלגות כי בנאומה הלינה היא וכי אישה היותה בעובדת נעוצה את אישה בידי להפקיד אין כי החשוך בנימוק מלהשתמש גם בחלו "לא ראשות העיר".17 עיתון הארץ ציטט ארוכות מנאומה של מאירסון, ובמיוחד לענייני דאגה זו "אין הציטוט: מתוך בדת", "מסחר המשנה: כותרת בלטה ביטאונה של הצופה, בעיתון כצפוי, זאת, לעומת בדת..."18 דת, אלא מסחר תנועת המזרחי שהיה בעל אופי דתי־לאומי, לא אוזכר העניין כלל. גם בעיתון המודיע, ביטאון אגודת ישראל העולמית, לא אוזכר עניין אי ההצבעה בעדה

בשל היותה אישה.מרובה, בתמציתיות הפרשייה את מאיר הזכירה חיי, האוטוביוגרפי בספרה

וציינה:

שבחירתי ומאחר תל־אביב. העיר במועצת רוב השגנו לא הטוב למזלי

לחזית הדתית, גברים שהשתייכו בקולות של שני הייתה תלויה במועצה

ואחד מהם סירב להצביע בעד אישה, לא התמניתי כראש העיר והמשכתי

הצליח הדתי שהגוש העובדה אותי הרגיזה העבודה... במשרד בתפקידי

ברגע האחרון לנצל את העובדה שאני אישה, כאילו לא תרמו נשי ישראל את מלוא תרומתן, ולמעלה מזה, בבניין המדינה העברית.19

כמו בנאומה במליאת מועצת העיר, גם כאן, בספרה, התאוננה על אי בחירתה בשל היותה אישה:

ולא נשים. בו היו לא הימים הראשונים ובגליל שמן בנגב יישוב היה לא

שנציגי הגוש הדתי לא ישבו בעצם הרגע ההוא עם נשים בכנסת, בדיוק

ובוועד היהודית בסוכנות נשים של נוכחותן עם בזמנו שהשלימו כמו

הלאומי. ההתנגדות לכך שאני אהיה ראש העיר בתל־אביב משום שאני

אישה הייתה טכסיס מפלגתי שעורר בי בוז גדול ואני אמרתי זאת במילים

בוטות.

263הדרת נשים ראשונה בישראל: גולדה מאיר מול הסיעות הדתיות בעיריית תל־אביב

אבל מדוע לא התקוממה בפועל?

לא "מעולם כי וטענה בפוליטיקה המעורבת הדת לעניין גם התייחסה גולדה הדבר ישראל. במדינת הדת של מקומה שאלת על להתגבר קלה דרך נמצאה

הטריד אותנו אז, ובמידה ידועה עדיין הוא מטריד אותנו כיום".מדוע לא התקוממה גולדה בפועל על הדרת מקומה והסתפקה בנאום תוכחה? תיתכנה לכך כמה סיבות. בראש ובראשונה, נראה כי לא האמינה, ואף התנגדה במובן מסוים, לעקרונות הפמיניזם הקלאסי, ומעבר לכך, השלימה עם הסטטוס־קוו ובלית ברירה נאותה לקבל על עצמה את כורח המציאות הפוליטית במדינת ישראל הצעירה. בנוסף לכך, היא עצמה הודתה כי לא חשקה בתפקיד ושאפה

להישאר במשרדה הממשלתי.לנשים, ביחס מתהווה מציאות על התבסס העירייה במועצת גולדה של נאומה בפוליטיקה ומחוצה לה, עוד מלפני קום המדינה. עוד בימי העלייה השנייה ובמהלך תקופת היישוב התארגנו הנשים בארץ ונלחמו על השגת שוויון זכויות במה שהן קראו "היחס לנשים". הדרישה הבסיסית של הנשים הייתה לשנות את תפקידיהן זכות גם דרשו הן והשמירה. ולקחת חלק פעיל בעבודות החקלאות המסורתיים להן היו ובמוסדות המובילים. בשנות העשרים, אף והשתתפות באספות בחירה

כמה הישגים, אולם אלה לא התחזקו עם השנים. דבורה ברנשטיין כתבה בספרה:

נשי העליות החלוציות תפסו עצמן כשוות לגברים. מטרותיהן היו דומות,

שאיפותיהן דומות, והן העריכו עצמן כבעלות פוטנציאל דומה, ]...[ והכוונה

הייתה לבער את אי השוויון וליצור מערכת יחסים חדשה כחלק ממערכת

יחסים כוללת, שוויונית ושיתופית...20

תרומת הנשים בעשור הראשון נדחקה הצדה

החוקרת חנה הרצוג, בדקה את מקומן של נשים בפוליטיקה הישראלית.21 נשים בארץ־ישראל זכו בזכות הצבעה פוליטית כבר ב־1920, עם הבחירות הראשונות לאספת הנבחרים הראשונה של היישוב היהודי המאורגן. זכות זו נקנתה במאבק הדמוקרטיות עם אחת בשורה הישראלית הדמוקרטיה עמדה שבסופו קשה, הליברליות הראשונות שהעניקו זכות השתתפות פוליטית שווה לנשים. אולם, מאליו מובן פעילות כתחום נתפסת אינה המסורתית בהגדרתה הפוליטיקה

ערן אלדר264

עבור נשים. המערכת הפוליטית הישראלית היא מערכת כמעט חדשה שאין לה מסורת ארוכת שנים. תנועת העבודה, שהייתה הכוח הפוליטי המוביל ביישוב, הסוציאליסטית מהאידאולוגיה כחלק המינים בין השוויון רעיון את אימצה מתוחמת הנשים של הפוליטית פעילותן הייתה טרום־המדינה בשנות שלה. את לקדם שהתיימר גוף הפועלות, מועצת הציונית. התנועה לפעילות מחוץ לחלוצות לסייע ענפה פעילות קיים בארץ־ישראל, היהודייה הפועלת ענייני שנפגעו מאבטלה, שכר ירוד ומצוקות שונות של הטרדה ואפליה. גולדה, שנבחרה כחברת מועצה, טענה כי אם ההסתדרות תדאג לסיפוק צרכיהן המינימליים של הפועלות היהודיות, אזי לא תהיה הצדקה לקיומו של ארגון נשים נפרד. בפועל,

מועצת הפועלות הפכה לגדוד עזר של מפלגת הפועלים.העשור הראשון של מדינת ישראל אופיין בעיקרו בהיעדר נשים.22 הסוציולוגיה וההיסטוריה סיפרו את סיפור הציונות ובניית החברה החדשה ללא אזכור של נשים או של תרומת הנשים לחברה המתהווה. בספרי ההיסטוריה נעדר חלקן של הנשים בהנחת היסודות בתקופת היישוב ועולם העשייה הגברי זוהה עם העשייה הציונית. מספרן של הנשים המעורבות בפוליטיקה, בעשור זה וגם בעשורים שאחריו, היה קטן. עם קום המדינה, היה ייצוג הנשים ברשויות המקומיות היהודיות 4.2 אחוז, וירד לנקודת שפל של 3.1 אחוז בשנת 1965. בין השנים 1950 עד 1997, כיהנו רק

תשע נשים כראש מועצת עיר, רובן ביישובים קטנים.23

נוצרה תשתית להדרת נשים בפוליטיקה

בחברה הישראלית נוצרו כמה מרכיבים שיצרו תשתית להדרת נשים מהפוליטיקה. במערכת הדתיים. מהחוגים באה נשים של הפוליטי לשוויון ההתנגדות עיקר הפוליטית השתלבו הנשים רק בגומחות שיועדו לנשים, בעיקר באמצעות ארגוני נשים המסונפים למפלגות. הדת מהווה גורם בעל חשיבות מרבית בשאלת מעמד האישה בכל חברה, משום מעורבותה בהתפתחות אופי התרבות. שלוש הדתות המערביות המונותאיסטיות הגדולות, היהדות, הנצרות והאסלאם, ביטאו בשלבי שולטים ובמוסדותיהן מובהקים פטריארכליים ערכים השונים התפתחותן

גברים עד היום הזה.גדול יצרה קושי ומדינה בישראל בין דת ההחלטה הפרמננטית על אי הפרדה עבור הנשים. בנוגע לחוקי האישות הפקיעו הגופים הדתיים את מרבית סמכויות על והשפעתה הפוליטיים בחיים הדתיות המפלגות מעורבות אולם המדינה.

265הדרת נשים ראשונה בישראל: גולדה מאיר מול הסיעות הדתיות בעיריית תל־אביב

למשל, כך, האישות. מחוקי המדינה שנות מראשית כבר חרגה הנשים מעמד כמו המועצות דת, לענייני הנוגעים ציבוריים בגופים נשים נמנעה השתתפות הדתיות. ניסיונות לעגן את שוויון האישה בחוקי יסוד נהדפו על ידי המפלגות נשים. בענייני הסטטוס־קוו את לשמר העדיפו הדתיות המפלגות הדתיות. בפוליטיקה הישראלית, מבחינה ארגונית הנשים הוכרו בקטגוריה חברתית והן

עסקו בעיקר בתחומים שהוגדו נשיים: סעד, עבודה, רווחה, חינוך ובריאות.בספרה האוטוביוגרפי התייחסה גולדה מאיר למושג הפמיניזם:

חזיות, שרפת לידי שמביא הסוג מן מ"פמיניזם" ביותר מתפעלת אינני

שנאת גברים או תעמולה נגד אמהות. אבל אני הוקרתי מאוד את הנשים

]...[ העבודה תנועת של שורותיה בתוך המרץ ושופעות החרוצות הללו,

שהצליחו להקנות להרבה בחורות בנות עיר ידיעות עיוניות והכשרה מעשית

נאותה מן הסוג שאפשר להן לעשות את חלקן, ולעתים קרובות הרבה יותר

מזה, בעבודה שהתנהלה ביישובים החקלאיים בכל רחבי הארץ. זהו בעיניי

פמיניזם קונסטרוקטיבי, והוא חשוב הרבה יותר מן השאלה מי מטאטא את הבית או מי עורך את השולחן.24

מצד אחר, טענה גולדה באותה נשימה:

יש לי הרבה לומר על מעמד הנשים בכלל, ]...[ אבל את מחשבותיי בנושא

]...[ העובדה היא שכל ימיי חייתי זה אני יכולה לסכם במשפטים ספורים.

ועבדתי עם גברים, אבל העובדה שאני אישה מעולם לא הפריעה לי בשום דבר. היא מעולם לא גרמה לי מבוכה ולא עוררה אצלי תסביך נחיתות.25

פגישה "לא טובה" עם ראשי הפמיניסטיות בארה"ב

גולדה, המוכרת לנו תדמיתית כאישה ללא חת, כלוחמת אמיצה, כפוליטיקאית שהשכילה לנתב דרכה בעולם של גברים, תמכה ברעיונות שחרור האישה, אך זו. בתקופה שנתפס כפי לשמו, הפמיניזם על עקבית ביקורת מתחה בבד בד ייתכן שבשל כך לא יצאה למלחמה עיקשת נגד הדרתה במסגרת בחירות 1955 לראשות העירייה, וקיבלה על עצמה את הדין, אם כי לא בהכנעה גמורה. היא

כתבה כבר בשנות השלושים:

ערן אלדר266

קשה להתייחס באהדה למגמה הנשית )הפמיניסטית( המובהקת של נשים

עצמה ההתבדלות נראית מהן לרבות שלמות. הסתדרויות ושל יחידות

כהישג גדול. סבורות הן, כי עצמאותה של האישה הולכת וגדלה ככל שתגדל

זו מתבטאת, לפרקים, בצורות "גבר". שאיפה נגד המין הקרוי מלחמתה

נלוזות מאוד: אין נותנות לגברים להשתתף בדיון שלהן ועומדות תמיד על המשמר נגד "השונא" הזה.26

לו קדר, מזכירתה הוותיקה של גולדה, סיכמה בריאיון שנתנה במלאת שנתיים למותה של גולדה:

היא בכלל לא הבינה אותן ]את הפמיניסטיות[. כל העניין הזה של שרפת

חזיות. ללבוש צריכות שנשים האמינה דווקא היא אותה. קומם חזיות

מראשי כמה עם להיפגש הסכימה בארצות־הברית, כשביקרה פעם,

יצאו הצדדים שני אבל הפגישה לקראת אותה הכינו שם. הפמיניסטיות

ממנה בהרגשה רעה. גולדה הבהירה להן בהחלטיות את השקפתה בנושא

הוא האישה של תפקידה לגברים. נשים בין הבדל קיים הטבע מדרך זה. בראש ובראשונה לטפל בבעלה ובילדיה.27

הערות

הדרת נשים ראשונה בישראל, המקרה הראשון שידוע עליו ושזכה לפומביות. .1מירון מדזיני, גולדה, ביוגרפיה פוליטית, הוצאת ידיעות ספרים, ישראל, 2008, עמ' 268. .2

שם. .3ארנון גולן, בחירות עירוניות בתל אביב בשנות החמישים, תהליכים, תוצאות והשלכות, .4

בתוך עיונים בתקומת ישראל, כרך 20 )2010(, אוניברסיטת בן־גוריון, עמ' 91.שם, עמ' 93. .5

הארץ, 31 ביולי 1955, עמ' 1. .6שם. .7

8 באלול תשט"ו, כ"א מיום בישיבתה השלישית המועצה השמינית אעת"א, החלטות .8בספטמבר 1955, עמ' 5.

שם. .9

שם. .10

שם. .11

שם. .12 15 כ"ח באלול תשט"ו, ביום בישיבתה הרביעית אעת"א, החלטות המועצה השמינית .13

267הדרת נשים ראשונה בישראל: גולדה מאיר מול הסיעות הדתיות בעיריית תל־אביב

בספטמבר, 1955, עמ' 2.דבר, 9 בספטמבר 1955, עמ' 1. .14

הדור, 9 בספטמבר 1955, עמ' 1. .15שם. .16

על המשמר, 9 בספטמבר 1955, עמ' 1. .17הארץ, 9 בספטמבר 1955, עמ' 1. .18

גולדה מאיר, חיי, ספריית מעריב, 1974, תל־אביב, עמ' 205. .19תל־אביב, היישוב, בתקופת לשוויון השאיפה בארץ־ישראל: אישה ברנשטיין, דבורה .20

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987, עמ' 142.חנה הרצוג, "נשים בפוליטיקה ופוליטיקה של נשים", בתוך: גיורא רוזן )עורך(, מין, מגדר .21

ופוליטיקה, קו אדום, הקיבוץ המאוחד, 1999, תל־אביב, עמ' 308.חנה הרצוג, "ידע, כוח ופוליטיקה פמיניסטית", בתוך: חנה הרצוג )עורכת(, חברה במראה, .22

הוצאת רמות - אוניברסיטת תל־אביב, 2000, תל־אביב, עמ' 270.חנה הרצוג, "נשים בפוליטיקה ופוליטיקה של נשים", בתוך: גיורא רוזן )עורך(, מין, מגדר .23

ופוליטיקה, קו אדום, הקיבוץ המאוחד, 1999, תל־אביב, עמ' 315.גולדה מאיר, חיי, ספריית מעריב, 1974, תל־אביב, עמ' 84. .24

שם. .25גולדה מאירסון, "'אשר עיני רואות', רשמי מסע באמריקה", דבר, 25 במאי 1932, עמ' 2. .26"7 ימים", שבועון ידיעות אחרונות, גיליון מס' 875, ריאיון שערך יוסף שביט, 14 בנובמבר .27

.1980

n

כר במרחק הליכה למיטיבי זממתין הוא כמדי שנה

למפגש. מביט ממעל,

סורק את הבאים,את פניהם הקמוטות

והשער המכסיף והסדורשל המבגרים

ותוי הפנים המתיפות של הצעירים.

נושם לרוחה.

מלים לא יאמר. ישמר כתמיד על זכות השתיקה.

ישב על כסא השרפים,רואה עולם ומלואו,

שמשם הוא נראה אחרת.רואה שנוי על רקע דברי הימים,

לא עוצר ליד המכשולים הקטנים,הוא יודע שטיבם לחלוף.

הוא מרחם מעט על ילדי האדמה המוצקהלמודי הסבל והעלבון

הוא יודע שהכל ארעי.הוא

כבר סלחמחל על הכל

ורוצה היה לחלק את החכמה עם יורשיו.

הם יצטרכו ללמד כמוהוי הקיום את רז

בכל מקום,בכל סוג של התממשות

בארץבשמים

ובמה שביניהם.

עיניו הטובות מלטפות,פיו, ללא אומר עוד ילמדם

את מה שחשוב באמתאת רוח האדם

הקרובהרחוק

האהוב ללא תנאי

גם כשהם לא כאןכרו החרוט באבן ליד ז

הוא ישרה מטובוולא ישכח.

ספרות וביקורת ספרים

זכרמנחם מ' פאלק

מנחם מ' פאלק עלה לישראל מרומניה ב־1964; סגן יו"ר אגודת הסופרים העברים; ב־2008, זכה בפרס "מולדת המשוררים" על שם פול צלאן. השיר "זכר" לקוח מתוך ספר שיריו ליצן בסמטאות

הלב, הוצאת צור־אות, ירושלים, 2011.

"סיפור חיים"כאשר ביוגרפיה נכתבת בחייו של הסופר

עליזה שנהר

נורית גוברין, אהרן מגד, חסד החיים, דיוקנו של בן הארץ כסופר עברי, ירושלים תשע"ב, 309 עמ'.

פרופ' עליזה שנהר, פרופסור לספרות עברית והשוואתית, היא נשיאת מכללת עמק יזרעאל.

ז"ל, מגד מתי הנאות, הגילוי למען אחיו של אהרן מגד, שהיה צעיר ממנו בשלוש שנים, היה ידידי במשך שנים כיוון שכך, שמעתי מפיו רבות רבות. היחסים ההורים, בית המשפחה, על בין האחים ובכלל זה הקנאה והשונות. מתי הכריזמטי היה אדם יצרי ויצירתי, בועט במוסכמות, אוהב נשים ושתייה,

פראי, בוהמיין, נועז. את המשקעים בין אהרן מגד לאחיו

מתי מגד מתאר איל, בנו של אהרן:

נמצאים אתנו יחד נועדים כשאנחנו

גם אבותינו, אהרן ומתי. אם נרצה או

לא נרצה, אנחנו אפופים במשקעים

מתי של הקנאה ביניהם: הקיימים

הספרותית; הצלחתו על באבי

מתי ולעומתו בתלם" ה"הולך אבי

הסורר, פורע הסדר; וכמובן, בחשכת

מיתולוגית החצי הפרשה המרתף,

לאותה האהבה על אותם, שרדפה

אישה - סיפור שבמרכזו ניצבת אמי,

ושעל פי כל העדויות שהצטברו אכן

גוף, לו היה לא אבל רגליים לו היו

עליזה שנהר270

לממדים התנפח השנים ובמשך

אגדיים )עמ' 431(.

הסיפור עיקרי את כי לציין, למותר שמעתי מפי מתי - כיצד, כאשר היה הגיעו בלטרון, כפלמ"חניק עצור אהרן ואידה )בת השש־עשרה( לבקר שם התשע־עשרה(. )בן מתי את ואידה, אהרן בין ההיכרות חודשה היה )אהרן אסור לרומן שהובילה נשוי באותה עת( ולבגידה במתי. איל העיד, כי "הפרשה" לא רק ליוותה את הוריו כל השנים, אלא גם אותו: "כל של צילום אותי ליווה הצעירים חיי הייתי לא לעולם - המפורסם אבי גם צלו - בזכות עצמי כאחד האדם

של דודי לא הרפה ממני" )שם(.אישית, מכירה איני מגד אהרן את על אף שהיה לי הכבוד לכהן כחברה העניקה אשר השיפוט בוועדת ישראל פרס את ,2003 בשנת לו,

בספרות.

"משפחה כותבת"

של החדש ספרה את כשקראתי נורית גוברין, חסד החיים - דיוקנו של בן הארץ כסופר עברי, הבינותי כי לשני האחים הייתה פרשנות שונה לחלוטין לעובדות השונות הקשורות ביחסי המשפחה וביחסי האחים וכי, כדברי נורית גוברין, "מכיוון שאהרן

מגד שייך למשפחה כותבת", לא מעט מפרשות חייו תוארו מזוויות ראייה המשפחה מבני אחד כל שונות. ופרשנותו אחד כל שלו; ו"האמת" ראייה זוויות "נוצרו לעובדות. כפולות ומכופלות. נוצר 'רשומון' של המשפחה" בתולדות שונות פרשות

)עמ' 13(.כאשר גוברין, נורית עשתה ויפה נמנעה מפישור בין הגרסאות השונות והעמידה מגד משפחת בני של במרכז ספרה את אהרן מגד ויצירתו, של המרכזיים הפרטים הצגת תוך חייו והפניות לעדויות בני המשפחה צורית, אידה )האישה־הסופרת - והאח מגד, אייל הסופר - הבן שונים בראיונות מגד( מתי הסופר

שהתפרסמו בתקשורת.גוברין, נורית מצהירה בצניעות ראשון מתווה אלא אינו ספרה כי מגד, אהרן על מקיפה למונוגרפיה שטרם נכתבה. ספרה מבוסס, בעיקר, על שנתפרסמו, גלויים חומרים על אף שחלקים רבים מצויים בכתבי עת חייבת מונוגרפיה ונדירים. נידחים ארכיוניים, חומרים על להתבסס שונות עדויות בצד פורסמו, שטרם

נוספות.גוברין, מצהירה שיצרה, המתווה למונוגרפיה פיגום לשמש נועד והיא בעתיד, תיכתב אשר מקיפה להשלים שיבוא מי כל מברכת אף

את המלאכה.

271"סיפור חיים"

ביוגרפיה יוצר ביוגרף כל כי ברור והתייחסות שונים מהיבטים שונה, שונה, כאשר היוצר עצמו, שאודותיו נכתבת הביוגרפיה, מותאם הן לכותב

והן לזמנו.במתווה שכתבה פרופ' נורית גוברין בונים תוארו, לפיכך, היסודות אשר אהרן של הגלויה הביוגרפיה את מגד על רקע המשפחה, בית ההורים, עיירות הולדתם, האווירה במשפחה בטרם העלייה לארץ־ישראל ובארץ־ישראל. היא מתארת את שלבי חייו פרסום עד מגד אהרן של השונים ,)1950( ימים רוח הראשון, ספרו לתל־אביב המעבר הקיבוץ, עזיבת הפוריים הסופרים לאחד והפיכתו גם בבד ובד העברית בספרות לטפח שידע יצירתי, ספרותי עורך יוצרים צעירים ותרם לעיצוב החיים

הספרותיים הישראליים.

מיתוס חנה סנש

המעניינים, השונים, הפרקים מבין בפרק מיוחד עניין מצאתי בספר הקרוי "יש יום והיא תתגלה" - אהרן

מגד וחנה סנש.להצטרף כזכור, בחרה, סנש חנה ,)1941( שדות־ים לקיבוץ כחברה הספר בבית שנתיים שלמדה לאחר התנדבה ב־1943, בנהלל. לבנות לחבורת הצטרפה הבריטי, לצבא

וכאשר ביוגוסלביה, צנחה צנחנים, נתפסה. להונגריה חצתה את הגבול בבודפשט הכלא בבית עונתה היא והוצאה להורג באשמת ריגול ובגידה הונגרייה( הייתה )שהרי ב"מולדת"

ב־7.11.43, כשהיא בת 23.שנתיים למיתוס הפכה סנש חנה לאחר מותה. ב־1946, יצא לאור ספר ויומן, שכתבה שירים ובו עטה מפי זה ספר על ומכתבים. מחזות שני תלמידים של דורות והתחנכו גדלו ונדפסו. חזרו ומהדורותיו ישראלים של מיתית לדמות הפכה סנש חנה אני אף שעליה והקרבה, גבורה התחנכתי, בבית חינוך לילדי עובדים

ה' בחיפה.חוברת על מספרת גוברין נורית מגד. אהרן שערך סנש, של לזכרה )בעריכת הספר כי מציינת, היא יצרו והחוברת ברסלבסקי( משה וכי סנש, חנה של המיתוס את )חבר מגד לאהרן היה שנוצר לאחר חלק חשוב לשעבר( קיבוץ שדות־ים בפיתוחו, בביסוסו ובהאדרתו ברבים. ב־1946, לזכרה שפרסם רשימה את המהללת לדמותה", "קווים היא אף תרמה ואישיותה, דמותה

ליצירת המיתוס ולביסוסו.על מחזות שני כתב אף מגד אהרן חנה סנש: "הסנה הבוער. מחזה זיכרון סנש" ו"חנה )1954( סנש" לחנה מחזות גם ב־1958(. בהבימה )הוצג

אלו תרמו להעמקת המיתוס.

עליזה שנהר272

מגד אהרן כי לקרוא, היה מעניין גוברין הסתייג מכמה מניסוחיה של וניסה להמעיט את חלקו זה בנושא

ביצירת ה"מיתוס":

או אפותיאוזה הייתה לא

היא סנש. חנה של גלוריפיקציה

בת מציאותית כדמות נתפסה

המעוררת אמנם, "גיבורה", זמננו,

כבוד, אהבה אפילו הערצה, אבל לא

למעלה מזה, עד כדי אגדה.

וכן:

"מיתוס", כפי גם שאת מציינת, היא

המיוחסים דברים כלומר "אגדה",

לאדם, או מסופרים עליו, שהם ספק

הדברים עממי. דמיון ספק אמת

אמת, כולם סנש, חנה על שסופרו

אינו בהם דבר שום במציאות, קרו

דמיון )עמ' 221(.

מכתבו בהמשך כי מציינת, גוברין אליה המעיט מגד את חלקו ביצירת

המיתוס:

את קושרת לי כתרים שאינם מגיעים

להתקשט רצון כל לי ואין כלל, לי

בנוצות שאינן שלי... לי לא היה חלק

החוברת את כתבתי רק אני בכך...

ש"שני לומר ואין המחזות שני ואת

את והעמיקו חיזקו אלה... מחזות

מיתוס חנה סנש" )שם(.

יחס גברי משפיל

שגם כפי דעתה, כי מציינת גוברין שונה. מגד, בפני אותה הביעה שערך מגד, אהרן של "רק" אותו חנה של לזכרה כתב החוברת, את סנש את הרשימה ואת שני המחזות )השני, "חנה סנש", זכה להצלחה רבה והופיע בדפוס במהדורות שונות( - כל אלו מעידים, לדעתה, על תפקידו ובביסוסו המיתוס ביצירת המכריע

בציבור הישראלי.כאישה פמיניסטית מצאתי, כאמור, דעתה, אלו. בדברים רב עניין שחקרה גליק, רותי ד"ר של למשל, ואת סנש חנה של חייה פרשת את הפיכתה לסמל לאומי של גבורה ואף שחנה היא המינים, בין שוויון של אכולת בודדה, צעירה הייתה סנש החברה כלפי וביקורתית אכזבות להיות רצתה כך שכל הישראלית, מעיד המצונזר יומנה ממנה. חלק על משאלתה של החברה הישראלית גיבורה מופת, דמות ליצור הצעירה למשפחה בת ובתולה, יפה צעירה, ההופכת ואינטלקטואלית, בורגנית

לקורבן העדה.היומן המלא, שלא מילא אחר משאלה זו, מצביע על תסכוליה של חנה סנש, גברי ביחס בשדות־ים נתקלה אשר מצוי ומשפיל. על אף שלמדה בנהלל, היא כותבת שהוצבה לעבוד במכבסה זאת עבודה לבצע מוכנה ושאיננה

273"סיפור חיים"

הייתה היא מנוצלת. ולהיות בלבד זו לעבודה נועדה לא כי משוכנעת,

וכי כישוריה אינם מנוצלים כהלכה.למרות שעזבה הנועזת, הנערה והגיעה ביתה את אמה התנגדות הצליחה, לא לארץ, בודדה כמהגרת

אפוא, לממש את שאיפותיה.אחת כי סבורה, גליק רותי ד"ר הסיבות שבעטיין התנדבה חנה סנש הייתה לאירופה לשליחות לצאת תחושתה כזרה, אכזבתה מן המציאות השליחות ותסכוליה. החברתית יכולותיה את לממש אמורה הייתה המועקה מן להשתחרר לה ולאפשר של היותה אישה בחברה גברית בעלת מאפשרות שאינן גבריות, נורמות

לנשים להתפתח על פי רצונן.

שיר הלל לגיבורה

מתפקידו מגד אהרן הסתייג האם חנה מיתוס ביצירת המשמעותי סנש משום שהבין, ברוב השנים, כי והמאוכזבת המתוסכלת המהגרת האישיות למצוקותיה פתרון מצאה התנדבותה באמצעות והחברתיות

לצבא הבריטי?סנש חנה מראיית בו חזר האם הרואי סמל נביאה, אגדית, כאישה

לגבורה ולהקרבה?גוברין מצטטת את שיר ההלל שכתב "באה סנש: חנה לזכר מגד אהרן

מגלות ידענום, לא ממרחקים אלינו ממנו הקרקע מה תמוה, מנכר זרה, כל - שאבה ממנו המעיין מה ינקה, משמשת היא נפשה?"; תעצומות האישי־ האושר מוקד ל"גילוי דוגמה מופת ודמות האחד", הלאומי כלל בה דבק "לא זכה, שנשארה גלגוליה". בעיקר מאבק התנועה בכל הדומה ה"יעוד" תחושת בה מפעמת לזו של "נביאינו הקדומים" )עמ' 126(; בהיסטוריה מקשרת חוליה אף היא היהודית של דור מקדשי השם: "בבוא מורא ללא המוקד אל קפצה הרגע כשם שקפצו יהודים וקדשו את השם .)127 )עמ' אלוהים" את בברכם

מ"הסופרלטיב" מסתייג אף מגד "קוים לרשימתו גוברין שקשרה כתובה ש"הרשימה וטען לדמותה" להבין כוונה מתוך פשוטה בפרוזה מוגזם גם ולכן הזאת, האישיות את ליצירת הדרך את סללה שהיא לומר המיתוס ולביסוסו" )עמ' 122(. גוברין ההסתייגות למרות כי בצדק, מעירה של הספרותי שאופייה סבורה היא הרשימה לזכרה, תוך העצמת אישיותה של הגיבורה הנערצת מן העבר, סללו ולביסוסו המיתוס ליצירת הדרך את

ודעתה מקובלת עליי מאוד.

הומור ואירוניה

הואיל ולא ניתן להתייחס לכל פרקי

עליזה שנהר274

הספר המעניין אתייחס בקצרה לפרק שעניינו "קשיי התאקלמות: ביקורת עניינו ."1950-1949 מתוכו הקיבוץ לאחר שנכתבו סיפורים שלושה בארצות־ משליחות מגד של שובו הברית לקיבוץ שדות־ים, ולא נכללו חברים, וישראל ימים רוח בקבצים לישראל השיבה בחוויית העוסקים ולקיבוץ, לקשיי ההתאקלמות לאחר השהות בארצות־הברית, תוך ביקורת

סלחנית להוויה הקיבוצית.מצויים אשר והאירוניה, ההומור יצירותיו של מגד, מופיעים במרבית "אישורון", הפרודית ברשימה גם שפרסם בעלון הקבוצה )מרס 1949(. עניינה של הרשימה הוא בגלגולה של להתעצם, שהצליחה שגויה, שמועה את להרעיל החברים, בין לסכסך הקטן בקיבוץ הדחוסה האווירה והצדקני, שבו בוחנים כל העת החברים את התנהלות חבריהם. החברה זיוה, שחזרה מן העיר הביאה אישורון, ועל אף שאיש אינו יודע מה פשר המילה, והארסיות המרושעות הביקורות העזה זיוה שהרי במהרה, פושטות להפר את כללי השוויון והיא פועלת מעבר והחלוציות. השוויוניות כנגד להומור שבסיפור, המצביע על יכולתו של מגד להקצין תיאורים קומיים ואף נוקבת ביקורת מסתתרת ארסיים, על הרכילות הקיבוצית. ועם התברר הטעות, שהרי זיוה אמרה: "הבאתי - מחוש גרון! אדיוטים! ומזה - יצא כל

להתגלגל עניין האישורון," מתחילה חדשה: זדונית שמועה בקיבוץ להביא עומד שאהרן "אומרים

פוניטון לקיבוץ."גוברין משערת, כי בבדיחה האישית, הכותב, של שמו משורבב שבה מתחשבן אהרן עם הקיבוץ אשר ממנו מארצות־הברית שובו לאחר נפגע ההומורסקה לדעתה כי ומבהירה, "נקמתו" למעשה היא, ה"חברתית"

האישית."נדבה" הסיפורים גם נדונים בפרק את מסיים האחרון האביב". ו"מות אהרן של בחייו הראשונה התקופה

מגד וכן גם ביצירתו.

התייחסות היוצר לשאלות החוקרת

בראשית גוברין נורית שואלת נכון "סיפור היא הביוגרפיה האם ספרה, וסביבו מספר הביוגרף אשר חיים", הוא טווה את מהלך חייו ויצירתו של מושא כתיבתו? הרי כדי שהביוגרפיה תהיה הקוראים, לב את תמשוך מעוצבת ומגובשת, מן ההכרח לארגן ל"סיפור" בהתאם העובדות את שמספר הביוגרף. היא מקשה ושואלת,

האם, אכן, קיים "סיפור" כזה?האם חיי אדם הם "סיפור", או שמא שילוב של מקריות, מזל, גורל ואופי וביוגרפי? חברתי היסטורי, רקע על

275"סיפור חיים"

ביוגרפים שונים של אותה כי ברור, שונה", חיים "סיפור יספרו אישיות שמץ יהיה הסיפורים מן אחד ובכל חיים", "סיפור מלאכותיות. של פרי למעשה, הוא, גוברין, מבהירה קונסטרוקציה הכותב, של התפיסה מארגן הוא שמסביבה מלאכותית למדיניות בהתאם הפרטים, את של "סיפור" וההשמטה. הבחירה עוד לדבריה, הוא, אוטוביוגרפיה וחומר קל מסיפור", "סיפור יותר "ריאיון" ואף אוטוביוגרפי רומן "סיפור" למעשה, הוא, סופר שנותן המראיין של דמיונם פרי שהוא

"הסיפור" שנוצר לאחר והמרואיין. הוא הופך למציאות ונעשה חלק מן

הזיכרון האישי והקולקטיבי.במתווה לכן, אתה. כמובן, הצדק, מתייחסת היא שהתוותה המעניין שנערכו הרבים לראיונות רב בכבוד בני שכתבו לדברים מגד, אהרן עם המשפחה זה על זה, לתשובות ולהערות של מגד לשאלותיה ולפרקים ששלחה אליו לקריאה. כך, שילוב התייחסותו של היוצר, לדבריה של החוקרת, תורם והדבר, הביוגרפיה של לכתיבתה נכתבת כאשר רק אפשרי כמובן,

הביוגרפיה בחייו של היוצר.

n

המשפט והתקשורת, שני "כלבי השמירה" של הדמוקרטיה, נתערבבו זה בזה

גבריאל שטרסמן

ד"ר ענת פלג, דלתיים פתוחות, השפעת התקשורת על המשפט בישראל, מאת הוצאת מטר, תשע"ב 2012, 367 עמ', הכוללים מפתח עניינים, הערות, רשימת ועדות ציבוריות,

קטעי עיתונות, ורשימה ביבליוגרפית.

גבריאל שטרסמן הוא שופט בדימוס ועיתונאי לשעבר.

חרף מספרם הלא מבוטל של ספרים המשיקים לנושאו של ספר זה, שכבר ראו אור בישראל, זהו הראשון המקיף את הנושא לעומקו תוך שילוב גישה אקדמית ומעשית גם יחד. כל אימת שאישי תהודה, רב משפט שנערך ציבור היו מעורבים בו, נשמעו קולות על מדי, הנרחב הסיקור על רמים ובעיקר למשפט שקדמו המהלכים

שלבי החקירה.

מה לנו דוגמה טובה יותר מפסק דינו בפרשת העליון המשפט בית של אילנה דיין וסרן ר', שחוגי התקשורת והמשפט דנים בו ודשים בו, בשבועות ומן ולרוחב לעומק האחרונים, הסתם עוד יעסקו בו בעתיד )לדעתי כי תתקבל יש סיכוי סביר האישית, לדיון ר' סרן של סניגוריו בקשת נוסף, משום שבפסק הדין בערעורם של אילנה דיין וחברת "טלעד" נקבעו

277המשפטוהתקשורת,שני"כלביהשמירה"שלהדמוקרטיה,נתערבבוזהבזה

וחשובות חדשות משפטיות הלכות בתחום קודמות מהלכות הסוטות איסור לשון הרע ומעמדו של תקנון לא העיתונות, מועצת של האתיקה

רק במרומז אלא במפורש(. ספרה של ד"ר ענת פלג יצא, אפוא, כמותו: מאין מתאים במועד לאור אודות שהשאלה אחדות שנים זה באמצעי והנכתב הנאמר השפעת בתי של הדין פסקי על התקשורת וטובים, רבים מפי נשאלת המשפט השפעה לאותה המתכחשים מהם ומהם מקצועיים"( הם )"השופטים בני הם שופטים )"גם בה המודים

אדם"(.

ה"סוב־יודיצה" - אות מתה

מתאר פתוחות דלתיים הספר בכל הקלעים מאחורי הנעשה את ועיתונאים. שופטים ליחסי הקשור המחברת הכירה היטב את המערכת "קול ככתבת בתפקידה המשפטית בתל־אביב, משפט לענייני ישראל" ולאחר שנה, שבע־עשרה במשך מכן, המשיכה לעסוק בנושא בתחום שופטים, עשרות ראיינה האקדמי, עיתונאים ופרקליטים, דין עורכי מהם )כמאתיים אקדמיה ואנשי הספר השקת בטקס כיבדוה היא בה בר־אילן, באוניברסיטת המשפט לחקר מרכז מנהלת

שוב אנו נמצאים וכך, והתקשורת(. שחיינו בכותרות שכיכבו בפרשיות האחרונות. השנים בעשרות אותן, של באזמל מנתחת המחברת - בכלל אם - כמה עד מומחית בתקשורת והנכתב הנאמר השפיע ועל השופטים של התייחסותם על אישי להעמיד הפרקליטות החלטת ציבור לדין; עד כמה השפיע הנאמר הדיון; מהלך על בתקשורת והנכתב השפיעו - ואם - כיצד ובמיוחד

הדברים בפסקי הדין.אפשרי אינו כולן הפרשיות אזכור ברשימה די אך ריבויין, מחמת מקוצרת של אנשי ציבור מן השנים וייצמן הנשיא בלבד: האחרונות שנאלץ לפרוש, הנשיא קצב שהורשע ונידון למאסר, השרים דרעי, בניזרי, ציבור אישי ושפע ורמון הירשזון

ואנשי עסקים.שכדי להזכיר חובה זה, בהקשר התקשורת "השפעת את להמעיט כותרת )זו בישראל" המשפט על בתי בחוק קיים לספר( המשנה העם בלשון הידוע איסור המשפט מטיל זה איסור יודיצה". כ"סוב עונש על מי שמפרסם פרסום העלול להשפיע על מהלך משפט פלילי או האמורה ה"מטרה" תוצאותיו. על האיסור את לאל למעשה, שמה, לשכנע יהיה קשה שהרי בחוק, עיתונאי שכאשר המשפט בית את כדי בו יש שאולי מאמר מפרסם

גבריאלשטרסמן278

אכן שופט, על או עד על להשפיע הייתה לו, מעבר לספק סביר, מטרה ולכן, המשפט. מהלך על להשפיע למרות שסעיף ה"סוב יודיצה" תוקן שנים עשרות לאחר ,2002 בשנת הוא הקודם, בניסוחו הופעל שלא

נשאר, למעשה, אות מתה.

"הגלימה השחורה והעיתונות הצהובה"

אין פלא, אפוא, בדבר שהיעדר מעש "החור" היה השלטון רשויות מצד הסיקור הגנב: ל"פריצת" שהביא משטרה חקירות של העיתונאי בעודן באבן, של כתבי אישום בטרם המחברת והלך. תפח וכד', הבשילו מביאה בספרה את חילוקי הדעות בין התומכים בחוסר מעש זה לבין אלה החוק את להפעיל יש כי הסבורים

במלוא חומרתו )הח"מ ביניהם(.כך נולד דלתיים פתוחות, החושף את הדין פסקי על התקשורת השפעת ופותח בישראל המשפט בתי של את הדלת לטרקלין מערכת השפיטה בפני העיתונאים. כעולה מן המחקר, הדלת רחבה והטרקלין גדול משניתן

לשער.ביותר, גבוהה ברמה כתוב הספר מלאכת מחשבת של סינתזה מעשית ממד לספרה לשוות כדי ומדעית. המחברת מנתחת אמין, היסטורי

העיתונות מקצוע התפתחות את האחרונות, השנים בעשרות בארץ, בתי בעבודת התמורות את גם כמו הנובעות ההשלכות ואת המשפט

מכך - לגביה."הגלימה הפרק מאלף זה בהקשר השחורה והעיתונות הצהובה - יחסי לתקשורת השופטים בין הגומלין את הסוקר ,)57 )עמ' בישראל" הסמויים האמיתיים, הקשרים אנשי לבין שופטים בין והגלויים על בעיקרו ומתבסס תקשורת משני מקצוע בעלי עם ראיונות מזוהים. ובלתי מזוהים התחומים, ראשונים ציטוטים בו יש כן, כמו המשפט בית נשיאת של מדבריה בייניש, דורית היוצאת, העליון שמתחה ביקורת גלויה על "עורכי דין ויחצ"נים המנסים להשפיע על דעת השופטים על להשפיע כדי הקהל,

ברעיונות ובדרכים שונות".פרק זה, כמו גם אחרים הדומים לו, שכן עיתונאי, כ"סקופ" ממש נקרא יש בו כדי לחשוף לא מעט מן היחסים הבלתי מוכרים, בדרך כלל, בין נושאי

שני התפקידים רבי החשיבות הללו.מפרקי ניכר שחלק מאליו ומובן הספר מוקדש לשאלת יסוד שאין לה )ופרשת הזה היום עצם עד פתרון, מתי תוכיח(: ר' סרן - דיין אילנה יש להעדיף את זכות הציבור לדעת, ומתי את זכותו של הפרט לשמור על

שמו הטוב.

279המשפטוהתקשורת,שני"כלביהשמירה"שלהדמוקרטיה,נתערבבוזהבזה

הידרדרות הסיקור

אכן, במשפטים בעלי פרופיל ציבורי השיפוטית הביקורת חלחלה גבוה אחדים, דין לפסקי העיתונות על הוא שהתקשורת הכללי הרושם אך התמידה ממנה, התרשמה לא והקצינה הלכה ואף בהתנהגותה

מתיק לתיק.בפרשת קצב אמר בית המשפט:

העיסוק חצה זו ...בפרשה

יש ובהחלט גבול כל התקשורתי

כי תקווה, כולנו כך. על להצר

כמו כזה, קשה תקשורתי עוול

יחלוף ומשפחתו, המערער שחוו

היקף עוד. ישוב ולא העולם מן

ועוצמתם תכיפותם הפרסומים,

הדיון כהעברת להיתפס עלולים

התקשורתית. לזירה המשפטי

פגיעה לכדי לגלוש עלול הדבר

בטוהר ההליך השיפוטי ובדימויו...

הפרק המרתק ביותר בספר, לדעתי, בראי הישראלית "התקשורת הוא ניתן שבו ,)167 )עמ' הפסיקה" הידרדרות על מעט לא ללמוד הסיקור המשפטי בתקשורת, משנות ראשון ימינו. עד - החמישים בהקשר בספר, המצוטט המבקרים נ' המשפטי היועץ בתיק לערעור הוא קסטנר(, )פרשת גרינוואלד

השופט )דאז( אגרנט:

הגיע הזמן שהעיתונות בישראל תלמד

האמיתי הגבול מהו ולתמיד אחת

כאשר פנים בשום לעבור אין שעליו

מדובר בפרסום ברבים של חומר הנוגע

לעניין התלוי ועומד ואשר בירורו טרם

הסתיים בהכרעה סופית.

בהתחשב מאלפת, הערה זוהי סדרת שפרסם שמי בעובדה הישמע לפני נוקבים, מאמרים שכלל הארץ, עיתון היה הערעור, בהם את כל טענות הערעור שלפיהן התקבל ברובו, בסופו של דבר. אוסף שופטים שהשמיעו הביקורת דברי ועד מאז דין בפסקי התקשורת על אילנה בפרשת האחרון הדין פסק ר', סרן נגד "טלעד" וחברת דיין ופוגלמן עמית השופטים ציינו שבו דיין של אתית הלא התנהגותה את למלא עלול מחמיאות, לא במילים

כרך עבה.השופט אמר השישים, בשנות עוד

)ביהמ"ש העליון( אלפרד ויתקון:

לרשויות - לתקשורת לה ראוי

כי - והעיתונות הרדיו הטלוויזיה,

פוגעניות אמירות תפרסם בטרם

כאלה ואחרות תחשוב היא בינה לבין

עצמה האם ראוי הוא הפרסום על ידה

ובושה יש בו כדי לגרום לסבל והאם

עסקינן כאשר גם וזאת לנאשם,

העיתונאים על ציבורית. בדמות

ההשלכות על מלכתחילה לחשוב

גבריאלשטרסמן280

הציבוריות בטרם ישחיזו את העט. על

המתראיינים ברדיו ובטלוויזיה לחשוב

מלכתחילה על ההשלכות הציבוריות

דברים ועדה עם קבל יאמרו בטרם

כאלה או אחרים.

אילנה דיין וסרן ר'

כאמור, חלק ניכר מן המובא בספרה שופטים דברי על מבוסס פלג, של בעיקר אנונימיים, תקשורת ואנשי את בה שנתנו מכהנים שופטים להזדהות, יכלו לא אך אמונם בלבו יש אם מובנים. מטעמים לגבי שבקלים קל ספק מישהו של מיד. להסירו עליו אלה, דברים ומניסיוני מהימנים, פלג של דבריה בעבר, הן כעיתונאי ששופטים רבים כשופט, והן אמונם את בו נתנו המציאות. את משקפים הדברים של הרב מספרם התרשמותי, לפי ההשקה בטקס שנכחו השופטים מהווה ראיה - ולא לכאורה - שדברי

רבים מהם היו כלולים בספרה.פרק נכבד בספרה מקדישה המחברת המקצועית האתיקה להידרדרות היא במסקנותיה התקשורת. של לה שאמרו דברים על מסתמכת עיתונאים ותיקים, היכולים להצביע למקרא הצער, למרבה בנקל. כך על אילנה בעניין הדין בפסק האמור דיין, הישועה בעניין זה אינה נראית

גורלי, עו"ד משה דבריו של באופק. של הראשון ודוברה בעבר עיתונאי מערבב "אני המשפט: בתי מערכת לי בעיה, כולם דעה עם עובדה, אין מהווים, ,)141 )עמ' זאת" עושים אולי, הוכחה ניצחת לשפל אליו ירדה

התקשורת בימינו. הספר דן בהיבט זה, ככל שהוא נוגע הקורא כל המשפט. בתי לסיקור עוקב או המשפט מבתי דיווחים נתון בטלוויזיה או ברדיו אחריהם מוסר שאינו המדווח, להשפעת עובדות בלבד אלא מרפד אותן בדעות המנוגדת תופעה זו וגם למכביר,

לתקנות האתיקה המקצועית.

"מעריב" נעדר כמקור

ספרה של ענת פלג מתייחס, במידת ואינו והלאה, השישים לשנות מה, מתייחס לשנות החמישים. זו זכותה, עושה זו הבחנה לדעתי, אך כמובן, מסוימת. מבחינה לעובדות, עוול למשל, העיתונאי גדעון רייכר מספר: מישהו אם בברית. כולנו "היינו המשפט, בבית היה לא מהכתבים אחווה הייתה היה. מה לו סיפרנו לא סקופים תחרות. לא כולנו. בין היו" )עמ' 129(. בכל הכבוד, מציאות בין היחסים את משקפת אינה זו הכתבים, בשנות החמישים. אני יכול וגם על סמך כך מניסיוני להעיד על

281המשפטוהתקשורת,שני"כלביהשמירה"שלהדמוקרטיה,נתערבבוזהבזה

באותו אתו יחד שעבד חברו, דברי סקופים היו תחרות, הייתה עיתון.

והייתה חברות.לאורך העובדות, בדיקת מבחינת בין ליחסים הנוגע בכל השנים, וכן לאופן התקשורת לבתי המשפט המשפטית המערכת של סיקורה בעיתונים, ראיתי כמגרעת חמורה - אולי היחידה בספר כולו - את היעדרו הארץ כמקור. מעריב, עיתון של העיתונים הם אחרונות וידיעות המצוטטים בהשוואת הסיקורים. לא העניין האישי בלבד הציק לי )הייתי כתב משפטי של מעריב במשך שנים אלא הרלוונטית( בתקופה רבות, סוף שעד העובדה מן ההתעלמות העיתון היה מעריב השבעים, שנות הטון, נותן במדינה, ביותר הנפוץ שהשפיע וקבע, במידה רבה, את סדר

היום הציבורי.

שופטים כבני אדם

בקביעתה המחברת צודקת לדעתי, כי "אין באפשרות המחקר האקדמי... להצביע בוודאות על החלטה שיפוטית התקבלה כי ולטעון אחרת או זו

בגלל לחצי המתפרסם במדיה" )עמ' 283(. עם זאת, שפע המקרים שהיא המתפרסם, על במחקרה מביאה בשנים האחרונות, בתקשורת אודות )דוגמאות ועומדים תלויים הליכים קצב פרשיות ובראשן יחסרו, לא ורמון( והתייחסותם הנרחבת של בתי המשפט בפסקי הדין לפרסומים אלה, הם הנותנים שגם שופטים מקצועיים נוספת הזדמנות אכן, הם. אדם בני הבריטי שהמשטר מזל איזה לומר: לנו את שיטת המנדטורי לא הוריש

המושבעים.פסקי על להשפעת התקשורת אשר הדין, מספר לנו השופט בדימוס, דוד "פעם מדהים: לב בגילוי בר־אופיר, 'טיפ', לי נתן רונן משה העיתונאי שאכתוב בכל פסק דין קטע שיתפוס יש בי. הוטמע זה מאז תקשורת... פסקי דין שכתבתי כשהייתי בהחלט ימשוך אחר או זה שקטע מודע

תקשורת" )עמ' 76(.בו יש אבל בקוריוז, מדובר אולי בין היחסים של פלסטי תיאור מערכת בתי המשפט לתקשורת, שני הדמוקרטיה, של השמירה" "כלבי על יתר בזה זה נתערבבו שלטעמי

המידה, בשנים האחרונות.

n

הריאליות של האוטופיות

עדו לנדאו

אוטופיות, עורכים אברהם יסעור ונגה וולף, הקדמות אסף תורג'מן ומשה יובל גרימברג. תל־אביב, רסלינג, 2011, 258 עמ'.

פרופ' עדו לנדאו הוא פרופסור חבר בחוג לפילוסופיה של אוניברסיטת חיפה.

של ספרו לאור יצא ב־1516 המתאר אוטופיה, מור, תומס על דמיוני, באי אידאלית חברה החברתי והסדר מנהגיה, חוקיה, חיבורים כבר שהיו למרות שבה. דתיים ספרותיים, קודמים, רבים של תיאורים שהציגו ופילוסופיים הז'אנר נקרא אידאליות, חברות אנחנו הזה: הספר שם על כולו ואף שונות אוטופיות על מדברים אידאולוגית, כנטייה אוטופיזם על פילוסופית, פוליטית או פסיכולוגית. העמדת - לאוטופיזם המתנגדים

והחתירה אידאלית חברה של דגם שפירוש להדגיש אהבו - כלפיו המילה הלטינית אוטופיה הוא "שום שלא באידאלים מדובר מקום": לעולם אף ואולי מעולם התממשו הייתה לא למור אבל יתממשו. לא שום כוונה אירונית בשם שבחר לאי שלו. הוא רק רצה להדגיש שהוא לא לדעתו, אך אמיתי. מקום על מדבר החברתיים הכללים וחיקוי לימוד להועיל עשויים בספרו המתוארים מציג והוא קיימות לחברות הרבה

פרוגרמה ריאליסטית לחלוטין.

283הריאליות של האוטופיות

במקום ביטחון עצמי - חוסר אונים

אופיינה העשרים המאה תחילת בהתלהבות גדולה, כמעט מחשמלת, אבל אוטופיות, אידאולוגיות כלפי המאה ותחילת האחרון חלקה - בעוינות מאופיינות הנוכחית עוד הרסני שאולי מה ולפעמים, חשיבה כלפי - באדישות יותר, היא לכך אחת סיבה אוטופית. בל, דניאל שהסוציולוג התופעה הנושא מפורסם בספר לה, קרא האידאולוגיה". "קץ זה, שם גדולות לאידאולוגיות ההתלהבות את למשל, שאפיין, הלהט דעכה. בסוציאליזם בפאשיזם, התמיכה מקום את נעלם. במרקסיזם או באידאולוגיות והתמיכה הלהט מחויבות תפסה לא ואחרות אלה לאידאולוגיות אלטרנטיביות, אלא, שהלהט במקרים ריק: כלל, בדרך הם לחלוטין גזו לא והמחויבות דתי, )הלא והאדם מאוד, נקלשו לדעת נותר, הדתי( גם ואולי אידאלים חסר ומנוכר, בודד בל, לו שיעזרו רעיוניים ואמצעים כוח לו שייתנו ערכים עם לתקשר ויראו לו את הדרך כיצד ליצור שינוי מקומו את ובחברה. בעצמו ממשי של הביטחון העצמי )אולי המופרז( באפשרות של תיקון תפסה תחושה הסיכוי לגבי אונים חוסר של

לשיפור הכלל, ואולי עוד יותר מכך והתרכזות בכלל התעניינות חוסר סיבה עוד בלבד. העצמי בקידום עליית היא האוטופיזם לירידת אוטופיות האינדיווידואליזם: ומדגישות חברתיות, להיות נוטות קיום נכון של חברה הפועלת בצורה יותר טובים לחיים כתנאי טובה אבל בה. האינדיווידואלים של ואולי לאינדיווידואליזם, הנטייה גם לאגוטיזם ואגואיזם, המאפיינים את העשורים האחרונים של המאה זרים הזו, המאה ותחילת שעברה לתפיסות אוטופיות אלה. המדינה, למושא נהפכו הקהילה או החברה הן לניצול: ואובייקט לחשדנות נראות כדבר העלול לדכא אותך או לנהוג בך בצורה מניפולטיבית, ולכן החוקים במסגרת ולגיטימי, כדאי אותן לנצל במסגרתם, שלא וגם ולסחוט אותן לצרכיך שלך עד כמה שאפשר. גם השוויוניות הטיפוסית להרבה תפיסות אוטופיסטיות )אך לא לכולן( מתנגשת באתוס הקיים אירונית, בצורה כיום. במערב, הניכור לחשיבה האוטופית ניזון גם למרות הפוסט־מודרניזם. מעליית שפרדוקסלית, גם בפוסט־מודרניזם אלמנט קרובות, לעתים יש, עצמו אוטופי )הוא מפנטז על עולם הרבה הפוסט־ של האיבה טוב(, יותר מודרניזם למסגרות מכל סוג שהוא, הדגשתו האינדיווידואליזם החריף,

עדו לנדאו284

ורצונו בשינוי בלתי פוסק ובסוג של רבה במידה מנוגדים יציבות חוסר

לרוב התפיסות האוטופיות.

למען עתיד מושלם - שלא מושג לעולם

אוטופיות לתפיסות העוינות אבל הוגים של מביקורתם גם ניזונה למשל, קאמי, אלבר כמו חשובים, שנתפס, מה )או האוטופיזם על טענה כאוטופיזם(. בטעות, לפעמים אוטופית שאידאולוגיה היא אחת תנקוט שהמדינה לכך להביא עלולה היות אזרחיה: נגד טרור באמצעי שואפת שאליו המושלם והמצב מושג אינו האוטופית האידאולוגיה טענה לפי האוטופיזם, לעולם, את להמציא( )או לחפש נוטה זו, האשמים ה"מכשילים" את מימוש גן העדן עלי אדמות, ולחסל אותם. כך גם נטען שהרצון להגיע למושלמות יוצר תמונת עולם לא ריאליסטית הצובעת בצבעים הקיימת המציאות את קודרים מדי ומביאה להרס גמור של מושלם עתיד למען הסביר ההווה האוטופיזם, לעולם. מושג שאינו לגידוף הפך מסוימים הוגים שבפי לחוסר כגורם גם נתפס ממש, של מה יודעים הרי )אנחנו סובלנות מושלם, ולכן לא ניתן לכם להפריע(. האוטופיות את העוינת התפיסה

חיים שאנו לזכור שחשוב גורסת המנסים ואלה האדמה, פני על כאן, סופם עדן, גן לדרגת אותה להעלות

שמדרדרים אותה לגיהינום.למדע החוג איש ז"ל, יסעור אברהם ואחד חיפה באוניברסיטת המדינה בדורנו, האוטופיזם חוקרי מגדולי חזונות ישנם לדעתו, אחרת. סבר נורא, להרס הביאו שאכן אוטופיים אוטופיות בתפיסות הפגמים אבל והכרחיים מהותיים אינם מסוימות לאוטופיזם כלל וכלל. לכן, אין להשליך כשם כולן. על מהאוטופיות מחלק שיש אוטופיות שהזיקו, ישנן אחרות להימנע ואין רבה, במידה שהועילו שבאחרונות הגדולה מהתועלת שבראשונות. החסרונות בשל הרב החיובי הכוח את הוכיח יסעור הניסיון וכיצד באוטופיות, הגנוז לגישה להוביל חייב אינו למימושן לא מציאותית או לקיצוניות. אכן, אף במלואה, מתגשמת אינה אוטופיה אך היא יכולה להוות מצפן או אידאל ומראה המצב את לשפר לנו הקורא חזון ללכת. צריך בו הכיוון את לנו ולהעניק כהשראה לשמש יכול גדול כוח, והמאמץ להגיע אליו יכול לקדם מצליחים אין אם גם מאוד: אותנו ניתן עצמו, האידאל את להגשים להגיע לאורו להישגים חשובים מאין האלטרנטיבה זאת, לעומת כמותם. לקבלה להתגלגל עלולה לאוטופיזם מראש ולוויתור הקיים של פסיבית

285הריאליות של האוטופיות

על כל ניסיון לתקן את הטעון תיקון, ואף לקבלה להביא העלולה תפיסה יסעור וברשע. בבינוניות להשתלבות אהב לצטט את אמירתו המטאפורית היפה של אוסקר וויילד, שמפה שעליה אינה האוטופיה ארץ מסומנת לא

שווה התבוננות כלל.

דה־אוטופיזציה של הציונות

אם תרצו, דיונים אלה על האוטופיות בכללותן רלוונטיים מאוד גם לתנועה אוטופיסטי בלהט שהחלה הציונית, נחלש שהלהט נדמה וכיום, עז, בחלקים מסוימים ממנה, ואולי נעלם לחלוטין, ואילו בחלקים אחרים שלה, קיצוני לאוטופיזם נטייה קיימת לראות שניתן ייתכן, ביותר. ובעייתי את המחאה החברתית של קיץ 2011, אוטופיסטית התעוררות של כסוג בציבור שבו, כרגיל, הלהט והמחויבות כאלה יהיו ואולי ביותר, קלושים שיטענו שהיא לא הייתה מציאותיות אוטופיזם כן, אם מספקת. במידה עדיין רלוונטיים ואנטי־אוטופיזם עבורנו. יסעור עצמו חווה על בשרו את שונים בסקטורים הדה־אוטופיזציה התווך מעמודי כאחד הציונות. של הדעות ומהוגי מרחביה קיבוץ של הצעיר השומר תנועת של המרכזיים ושל התנועה הקיבוצית בכלל, היה עד של לאידאלים המחויבות לשקיעת

תנועה זו ולהפרטת קיבוצו הוא.רצה האוטופיות על מעבודתו כחלק העברי הקורא בפני להביא יסעור מהחיבורים מבחר שתציג אסופה החשובים בנושא זה. בעזרת תלמידתו, נגה וולף, קיבץ וערך רבים מהמקורות בתחום, והמפורסמים החשובים את לסיים שהספיק לפני נפטר אך מותו. אחרי רק שנשלמה העבודה, כוונתו של יסעור הייתה לא רק לתרום האוטופיות. של התאורטי למחקר הוא סבר שלקובץ כזה עשויה להיות אלא בדורנו רק לא מעשית, תרומה גם בדורות הבאים שיחזרו ויראו את הערך שבמחשבה אוטופית וישתמשו בה לטובה. התוצאה היא קובץ מצוין

בעברית, בקנה מידה בינלאומי.לאסופה זו שני חלקים עיקריים. החלק מהאוטופיות מבחר מציג הראשון הראשון השער שערים: בשלושה כולל הצעות אוטופיה בעת העתיקה, בכתבים מקורם מהדיונים ורבים דתיים )כמובן שיש יוצאים מן הכלל, של מהמדינה הקטעים למשל, כמו, אפלטון(; השער השני כולל אוטופיות מהרנסנס ומתחילת העת החדשה, ובו נכללים, כמובן, קטעים מאוטופיה של עיר השמש של קמפנלה, תומס מור, בשער רוסו; בלי אפשר שאי וכמובן השלישי נכללות אוטופיות מאוחרות מאוד, הושפעו מהן שרבות יותר, מהסערה בעקיפין, והן במישרין הן שעוררה הגדולה האינטלקטואלית

עדו לנדאו286

המהפכה הצרפתית. כאן אפשר למצוא, בין השאר, מבחר מדברי רוברט אואן, האוטופיסטית מהמסורת קטעים ידי על כאן )המיוצגת האנרכיסטית מרקס מכתבי כמובן קרופוטקין(, הרצל. של מרעיונותיו ואף ואנגלס, אכן, קריאת אלטנוילנד כרומן אוטופי גם אך לאומי, אוטופי זה )במקרה פורייה היא אחרות(, לחברות כחזון אוטופיים בחיבורים כמו ומעניינת. מגיעים באלטנוילנד אחרים רבים צפויות, לא נסיבות בשל האורחים, להיות יכול )הריחוק מרוחק למקום על מובלים זמני(, גם אך גאוגרפי ומגלים עובדות ידי מארחיהם לסיור רבות מעניינות ומרשימות על ניהולו החדש. המקום של והטוב הנכון בהצעות החדשות מובלעות )ולפעמים על ביקורות גלויה( בצורה מוצגות אלטרנטיבה והצעת הקיים, הסדר מושכת, שאמורה לשכנע את הקורא לא רק מבחינה אינטלקטואלית, אלא למשוך אותו גם באמצעים ספרותיים

ורגשיים.

הסברה מחדשת של האוטופיה

לא מציג האסופה של השני החלק את אלא עצמן, האוטופיות את התופעה להגדרת שנעשו המאמצים ולהסברה. גם כאן מובאים קטעים של

מרקס ואנגלס )עקב חשיבותם בנושא זה השקפותיהם מיוצגות בשני חלקיו של הספר(, מחיבוריהם החשובים של ממרטין מנהיים, וקרל בלוך ארנסט שיסעור ומעניין חשוב וחיבור בובר, - כך כל ידוע ואינו אליו לב לא שם הקדמתו של י"ח ברנר לתרגום העברי מ־1946, לאוטופיה של מור. באסופה בכללותה יש בעיקר מבחר מהחיבורים העוסקים המקובלים הקלאסיים אותה שערכה וולף, נגה באוטופיות. יחד אתו והשלימה את העבודה אחר מעניין מבוא לה הקדימה פטירתו, ומשה תורג'מן אסף ואינפורמטיבי. אחד כל לפני הוסיפו, גרימברג יובל באסופה המופיעים מהקטעים ואחד תוכנו, את לקורא המבהירה הקדמה החדש אל לבו תשומת את מפנה והמיוחד שבו, מסבירה אותו בהקשר ואחריו, לפניו אוטופיים לדיונים תוספת בו. המוקשה את ומאירה המסכם, הפרק היא לכרך חשובה יסעור, אברהם שכתב דבר אחרית לגבי רעיונותיו לביטוי באים ובו האוטופיה. יסעור מציג ניסיון מעניין ומשמעותי להסברת האוטופיה, מציע אותה מבדיל לסיווגה, שונות צורות )למשל, אליה הקרובות מתופעות אסכטולוגיה דתית(, ואף דן בריאליות

של האוטופיות.אכן, ניתן ללמוד רבות מחיבור מצוין

זה.

n

ביאליק והפוליטיקה

)בעקבות "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם"(

הפרשנויות השונות בשאלה למי התכוון המשורר בשיר שחולל סערה

יצחק שור

אפתח במילים אישיות. כל אותו לילה נדדה שנתי. היה זה הלילה שאחרי "נאום המנהיגות החלולה", אותו נאום שנשא הסופר דוד גרוסמן בכיכר המדינה בתל־אביב, בעצרת האחת־עשרה לזכר ראש הממשלה יצחק רבין. הנמען העיקרי של לבנון למלחמת שיצא אולמרט, אהוד דאז, הממשלה ראש היה גרוסמן נאום השנייה, לדעת חוגים שונים, בקלות דעת. בין הרוגי אותה מלחמה היה גם אורי, בנו של דוד גרוסמן. באותו לילה )4.11.2006( שוטטתי בספרייתי, נטלתי את ספר השירים של ביאליק וחזרתי וקראתי את קינתו של "אדון המשוררים": "ראיתיכם לפי המאמר(. בסוף מובא במלואו )השיר דמעה" סף ולבבי ידכם בקוצר שוב פרשנים שונים, הנמען העיקרי של השיר היה זאב ז'בוטינסקי, מי שעמד בראש

יצחק שור הוא איש חינוך; היה בעבר עיתונאי בעל המשמר.

יצחק שור288

חזית רחבה של צירי הקונגרס הציוני ה־17 בבזל, ב־1931 שמטרתה הייתה להדיח את חיים וייצמן מתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית. סגנון נאומו של גרוסמן וסגנון שירו של ביאליק היו שונים, אך הרעיון המרכזי של שניהם היה בן שלושת

אלפים שנה ומעלה: "בימים ההם אין מלך בישראל."וכך אמר הסופר דוד גרוסמן באותו ערב בכיכר:

התחושה הוא השנייה, לבנון מלחמת שחידדה הקשים הדברים אחד

של בתהליך כמו חלולה... שההנהגה בישראל, מלך אין אלה שבימים

זינקה ישראל משלב הינקות הילדות והנעורים אל מצב הזדקנות מואצת

קבוע של נרגנות רפיון ותחושת חמיצות. איך זה קרה? מתי איבדנו אפילו

התכנים יותר?... טובים אחרים, חיים לחיות נוכל שאי־פעם התקווה את

הם שלטונה קליפת את בהם ממלאת כיום ישראל שהנהגת העיקריים

בעיקר תכנים של חרדות מחד והפחדות מאידך, של מקסם־כוח, קריצת־

הקומבינה, של תגרנות בכל היקר לנו... ראו את דרך פעולתה המבוהלת,

החשדנית, המיוזעת, הפרקליטית והנכלולית...

וכך מסיים ביאליק את קינתו על רמתם של חברי פרלמנט העם היהודי באותם ימים:

איכה דלותם פתאום, איכה חדלתם ישע!

איכה נעזבתם בצד, עובדי עצה ונתיבה! -

ראיתיכם שוב בקוצר ידכם ולבבי סף דמעה.

המילה "איכה", במילה ביאליק משתמש ובסיומו, השיר בפתח פעמים, שש הפותחת את המגילה שקוראים יהודים בתשעה באב, הלא הוא יום חורבן הבית. גם בפתח השיר וגם בסופו משתמש ביאליק בעוד שתי מילים שנלקחו ממגילת

איכה: בדד ודמעה. שמונה פעמים שואל המשורר בלב נשבר: מי?

מי הפריח בבשרכם, להמיקו, צרעת מתנבאים נכפים,

טמאי נפש מתקדשים, שבע תועבות ושמונה שרצים בלבם,

המשוועים כל־היום, אחוזי עווית ומורתחי קצף לגדולות,

ובתופשם בפיהם את המרובה, ובתבעם אותו מזולתם,

נפשם תרועה, וידם לשכר, כאילו כבר בצעוהו...

289ביאליק והפוליטיקה

דוד של לנאומו ביאליק של מקינתו נמשך ורווי־זעם נטול־תקוה מחבר חוט גרוסמן, ובחזרה. כאילו קללה רובצת עלינו, מימי שפוט השופטים, דרך ביאליק

בואכה גרוסמן: "בימים ההם אין מלך בישראל."

ביאליק טען שלא התכוון כלל לרוויזיוניסטים

שירו של ביאליק פורסם בשבועון אגודת הסופרים מאזניים, ב־22.10.1931, וחולל סערת תגובות משני כיוונים: ז'בוטינסקי וחבריו, שידעו כי ביאליק הוא מתומכיו הנלהבים של וייצמן, פירשו את השיר כמכוון נגדם. לכן מיהר ז'בוטינסקי לפרסם זיהו המודרניסטים הצעירים ביאליק, "המשורר לשעבר". מצד שני, מאמר על מחבורת "כתובים" של שלונסקי כמה חצים שנורו לעברם. ביאליק ניסה להסתיר את כוונותיו הפוליטיות ולטשטשן. באחת מאיגרותיו לרעייתו, מניה, ולב"צ כץ, טען שכלל לא התכוון בשירו לרוויזיוניסטים, אלא לעניינים ספרותיים ידועים. ואילו באיגרת אחרת לרעייתו כתב )אגרות למניה, בהוצאת מוסד ביאליק ודביר,

תשט"ז(:

מתלמידיו חוץ אבל ארטיסטי. תמיד כמו היה ז'בוטינסקי של נאומו

שלו הסיעה ראש... כובד מתוך דבריו את מקבל איש אין הרוויזיוניסטים

מוצגת בקונגרס זה במספר עצום: 52 צירים רוויזיוניסטים. הרי זה הרבה

בלתי־ אנשים התלקטו לו מסביב כבד. אינו אנשיו שמשקל אלא מאוד.

לא כי אף אישיות, בוודאי שהוא - ז'בוטינסקי מלבד ומרי־נפש. מרוצים

סיעה הפועלים סיעת חשוב... אדם ברוויזיוניסטים אין - ריאלי מדינאי

יקרה היא. ייתן לה אלוהים הצלחה. לאוסישקין לא האירה ההצלחה פנים

בקונגרס. נאומו היה בלתי־מוצלח ביותר. ואולם גם הוא, גם ז'בוטינסקי וכן

רבים מן "העושים" בקרב המזרחי והציונים־הכלליים, מורגלים ללא תקנה

ברגש השנאה והנקמה בווייצמן... גועל נפש יתקפני!

באיגרת ליעקב פיכמן כתב ביאליק:

סיעת היא נכוחות, ומדברת הרואה אחריות, היודעת האחת הסיעה

אליהם. התחברתי עתה כי הייתי, ומפלגה סיעה איש ואילו הפועלים,

מה ויודעים הקורה בעבי נכנסים ולמעשה, להלכה הציונות מגשימי הם

יצחק שור290

להם יש לתנופתה. הדרושה הנכונה הכוח מידת ומהי ומשקלה משאה

הוכו יתר הסיעות כל ודעה צלולה. בריאות עיניים בריאים, אינסטינקטים

כולן בסנוורים מחמת שנאה ותאוות נקמה ונצחנות... "המטרה הסופית"

הגמורה של כל מנהיגיהם הייתה - להפיל את וייצמן כדי להתכבד בקלונו.

תובעים לכיסא וייצמן יש הרבה וראויים לו - אין אחד.

ולידידו רבניצקי כתב:

לא קונגרס היה זה, כי אם ביצה עמוקה וסרוחה, אשר כל שוקעיה לא ישובון.

גם הפעם ראיתי מה פירושה של אוכלוקרטיה )שלטון האספסוף( ומה טיבה

של ספק־חיה, ספק־בהמה מקובצת זו ששמה אוכלוס, וביותר כש"אוכלוס"

אכולי כולם נפש, וקטני חלושי־דעת זקנים מתוך אחד מצד מצטרף זה

כינים של נקימה ונטירה קטנה ושל רדיפה מתועבת אחרי זנב הלטאה של

כבוד מדומה; ומן הצד השני מתוך להקת נערים נבובי־לב וריקי־מוח, אבל

אל כמישור. לפניהם העולם נפש, שכל ומרי פנים עזי וחצופים שחצנים

תיבת נוח זו, ששמה רביזיוניזמוס התלקטו ובאו כל פושק שפתיים ופטפטן,

וכולם חרדו - להציל את הציונות מיד רוצחה, מיד וייצמן. מי שלא ראה את

המחזה הנאלח הזה לא ראה תועבה מעולם )אגרות ביאליק, כרך חמישי,

דביר תרצ"ט-1939(.

אור "המשורר לשעבר", שראה ז'בוטינסקי במאמר הגיב ביאליק על שירו של ואלה תשי"ח(. ירושלים ז'בוטינסקי, ערי )הוצאת ואמנות ספרות על בספרו

עיקרי דבריו:

אבל מזיקה, דמות אמנם, הוא, ביאליק מר הפוליטית המחשבה בשטח

בצורה מחמאותיו את הביע שאילו ערך, חסרת כך כדי עד חסרת־ערך.

פרוזאית, כי עתה לא כדאי היה אף לטרוח ולענות לו. ואם בכל זאת עונה

אני לו, הרי רק מחמת שמר ביאליק מתפלמס בצורת שיר, כלומר - מנצל

למטרות פולמוסיות ופוליטיות את המוניטין שיצאו לו בתור משורר... איני

חושש, כותב האיש שתרגם את שירי ביאליק לרוסית, שמא אעורר חשד כי

שכחתי את "בעיר ההריגה" ואת "מתי מדבר". אני שכחתי? הוא שכחם.

ואולם, כדרכם של בעלי אידאולוגיות מוצקות, קרא ז'בוטינסקי את "מתי מדבר"

291ביאליק והפוליטיקה

באורח סלקטיבי. הוא זכר את מרד מתי המדבר באלוהים, אך התעלם מן המוטיב החוזר: "ושבה הדממה כשהייתה, ושכבו אדירים ואין מחריד," שהרי ביאליק לא וייצמן, כאשר הצנועים שאמר בדברים ובמהפכות, אלא במרד האמין מעולם דיברו הרוויזיוניסטים בזלזול על עוד דונם ועוד כמה עצים: "אם יש דרך אחרת

לבנות בית, חוץ מאשר לבנה אחר לבנה, אני אינני יודע אותה."

שלונסקי מגיב על ביאליק "השמרן"

דווקא אלא ז'בוטינסקי היה לא ביאליק של שירו על תגובה שפרסם הראשון לבוא ההזדמנות על שקפץ והמודרניסט, הצעיר המשורר שלונסקי, אברהם החיים הספרותיים בא"י, חשבון עם ביאליק "השמרן". בספרה של זהר שביט, שכותרתה תגובתו, את מצאתי ,)1982 המאוחד הקיבוץ )הוצאת 1933-1910"ראיתיכם שוב בקוצר ידכם". התגובה הופיעה בכתב־העת האנטי־ממסדי כתובים

ב־4.11.1931, שנים־עשר ימים בלבד אחרי פרסום שירו של ביאליק במאזניים:

שורות!! 500 מחזיק שיר!! כתב ביאליק ח.נ. המשורר בעיתונות: בשורה

ושמחה בעיירה: מזל טוב! ילד פיוטי חדש! בן זקונים!... יותר מדי השתוממות

לעובדה של כתיבת שיר. יותר מדי... עד כי מאליה עלתה האסוציאציה של

וה' פקד.

שרה ותלד שרה את פקד "וה' ,2-1 כ"א בבראשית לנאמר התכוון שלונסקי לאברהם בן לזקוניו". כזכור, נאמר ששרה הייתה בת תשעים בלידתה את יצחק. ביאליק פורסם שנים אחדות אחרי שלא פרסם לכך ששירו של שלונסקי רמז מאומה ונחשב, אפוא, למשורר עקר. במקביל, רמז לעקרותו של ביאליק, משום שבהם הגידופים שמספר שלונסקי, כתב מאמרו בהמשך בנים. חשוך שהנו השתמש ביאליק אין בהם כדי לחפות על מיעוט השירה: "'שמצה... שפך תמיד... דלף מלים נבובות... טמאי נפש'... האין כמות הגידופים הזאת תוצאה הכרחית

לאיזה ליקוי בשירה?" שאל שלונסקי רטורית.האם צדק שלונסקי בכעסו? האם כיוון ביאליק את חציו לעבר "חבורת כתובים"? חתנו של שלום עליכם, הסופר י"ד ברקוביץ, סבר שביאליק אכן התכוון לשלונסקי. יצירת ביאליק, זיוה שמיר, חוקרת חשובה של מכלול ניתוח השיר בידי פרופ'

מאשש את הערכת ברקוביץ. וכך כתבה:

יצחק שור292

בדיקת אוצר המלים בשיר "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" מלמדת על תופעת

תכוף, שימוש בשיר נעשה ועקיב: שיטתי באופן בשיר הניכרת סגנון,

גם מכילה מהן אחת שכל משמעות, כפולות במלים מתוכנן, אף וכנראה

יחידת משמעות מתחומי הספרות. הכוונה למלים כמו "במה", "אגודתכם",

"מאספכם", "מערכותיכם", שיכולות מן הצד האחד לרמוז לממסד הפוליטי,

אך מצד שני גם לזה הספרותי. המילה "מערכות", למשל, היא צורת הרבים

גם של "מערכה" וגם של "מערכת". יש מקום להניח, כי ביאליק שילח את

וצעירי הפוליטיקה צעירי ואכן, במקביל, שונות מטרות שתי כלפי חציו

הספרות נזדעקו לשמע החרפות שבשיר. אלה ואלה ראו עצמם מותקפים בו,

וקמו לתבוע את עלבונם )השירה מאין תימצא, פפירוס, תל־אביב 1987(.

המחלוקת עם יוסף חיים ברנר

ברנר, חיים יוסף של עלבונו את שלונסקי תבע ביאליק של שירו נגד במאמר לביאליק הזכיר שלונסקי .1921 תרפ"א, במאורעות באבו־כביר שנרצח הסופר שבשנת 1908 השתמש באותו תפריט גידופים גם נגד ברנר. ביאליק שפך את דמו ומירר את חייו של ברנר, בתחילת דרכו. ב־1910, כאשר פרסם ברנר את סיפורו מאיגרותיו באחת ביאליק, לו כתב למים", מים "בין בארץ־ישראל, הראשון מאודסה: "...וה'בין מים למים' שלך - הוא מים במים," ובאיגרת קודמת, מ־1904,

כתב ביאליק לברנר:

אמנם לשונך. את לשכלל נא השתדל תיקון, דורשת שבסיפורך הלשון

אפשר הרי שנכתבו מכיוון אבל קדחת, מתוך נכתבים זה ממין סיפורים

להשהותם בבית וללטוש ולשכלל ועל ידי זה ירוויחו הרבה. יש לך לשון משלך

- אבל ניכרת בה התרשלות.

לדעת מורי, פרופ' גרשון שקד ז"ל, לא הודו סופרי דור התחייה הראשונים, כמו ביאליק, בעצמאותו הסגנונית של ברנר וסברו שייחודו הסגנוני נובע לא מעודף כישרון, אלא מאוזלת יד. ואולם בן דורו וידידו של ביאליק, יעקב פיכמן, סבר שבסגנונו הלא־מסוגנן של ברנר בולט תמיד הרצון להשתמש במילים השגורות ביותר בפי הדור. הוא אולי היה היחיד שהיה חותר אל לשון הדיבור, רק אליה, הביטוי העצמי, את כמובן, את בזה השיג, לעצמה. בלשון שהיא להתגדר בלי

293ביאליק והפוליטיקה

הלשון הברנרית, המבריקה בעושר קולותיה )שקד, הסיפורת העברית, כרך א', הקיבוץ המאוחד וכתר 1977(.

בן־גוריון נגד "הווזירים של הציונות הקלה"

קונגרס? אותו של ההנהגה על ביאליק של לשירו הפוליטי הרקע היה מה ב־ לכן, קודם שנה הציונות. בתולדות החשובים מן אחד היה ה־17 הקונגרס 1930, התפרסם "הספר הלבן", שביקש לשים קץ למפעל הציוני בארץ. המחאות ראש הועילו. הבריטים, עם הפעולה שיתוף אבי וייצמן, והתפטרות בעולם תבוצענה לא הלבן" "הספר המלצות כי לווייצמן, הבטיח מקדונלד הממשלה בארץ־ היהודי לעם לאומי בית להקמת לסייע תמשיך בריטניה ממשלת וכי הרוויזיוניסטים הציגו בקונגרס מ־1917. בלפור בהצהרת שנאמר כפי ישראל, הציונית, ההסתדרות כנשיא מתפקידו וייצמן את להדיח א. דרישות: שתי בטענה שמדיניות שיתוף הפעולה עם הבריטים, שבה נקט, נכשלה; ב. להכריז על מטרתה הסופית של הציונות: מדינה יהודית בשתי גדות הירדן. ז'בוטינסקי היה משוכנע שתביעותיו תזכינה בתמיכת רוב צירי המזרחי והציונים הכלליים. אך מברק מן הארץ לשווייץ, ששלחו אליהו גולומב וסעדיה שושני, מראשי ה"הגנה", בארץ תעורר ז'בוטינסקי של דבריו ברוח שהחלטה הקונגרס צירי את הזהיר מהומות דמים ותעלה בקורבנות רבים. הצירים הבינו שהיישוב, שמנה באותה אלא שאינה רוויזיוניסטית, לפרובוקציה זקוק אינו יהודים, 170,000 רק שנה הכרזה ריקה ללא כיסוי. אותו קונגרס היה הראשון שבו הייתה סיעת הפועלים, כולל השומר הצעיר, הגדולה בסיעות. היא מנתה 75 מתוך 254 צירים, שהם 29 אחוזים. הסיעה השנייה בגודלה בקונגרס הייתה הציונים הכלליים ב', שמנתה הייתה השלישית הסיעה הקונגרס. צירי מכלל אחוזים 23 והיוותה צירים 59

הרוויזיוניסטית, שמנתה 52 צירים, והיוותה 21 אחוזים מחברי הקונגרס.הציונות וחסידי וייצמן מדיניות נגד ז'בוטינסקי דברי על לגלג בן־גוריון דוד

המעשית. בזיכרונותיו כתב בן־גוריון:

אתם רוצים שהקרקעות בארץ יימסרו לידינו גם בלי תשלומים? אתם רוצים

יהודית משני עברי הירדן? אין קל מזה. רק בחרו במנהיג שתיבנה מדינה

חדש, ביום הבחירות לקונגרס יתפרסם מניפסט חתום על ידי שני הווזירים

וגרוסמן, שבו ז'בוטינסקי )השרים( הגדולים של הציונות הקלה, האדונים

יצחק שור294

ייאמר - אם תתנו לנו רוב בקונגרס ננחיל לכם רוב עברי בארץ )זכרונות,

כרך א', עם עובד 1971, פרק נ"ז(.

הצעת ז'בוטינסקי להכריז על המטרה הסופית של הציונות לא נדונה כלל בקונגרס, והוא, הפגוע עד עמקי נשמתו, קם מכיסאו והכריז: "אין זה קונגרס ציוני." הוא קרע את כרטיס הציר שלו, עזב את האולם, ואחריו יצאו כל צירי סיעתו. בסופו של אותו קונגרס, הדיחו רוב הצירים את וייצמן ובחרו בנחום סוקולוב, שדרכו

לא הייתה שונה במאומה מדרכו של וייצמן.

לביאליק היו דעות פוליטיות שהשתדל להצניען

ה"ישנה" הציונית ההסתדרות מן ז'בוטינסקי פרש מכן, לאחר שנים ארבע והקים הסתדרות ציונית "חדשה". שנתיים לאחר מכן, ב־1937, הקים את הארגון הצבאי הלאומי, האצ"ל, שחבריו פרשו מארגון ה"הגנה". ביאליק לא יכול היה לדעת שבקונגרס זה, שבו הודח וייצמן, השתתף גם המנהיג העתידי של התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ, דוד בן־גוריון. בקונגרס הציוני ה־17 הופיעה סיעת הפועלים, לראשונה, כסיעה הגדולה ביותר. סיעה זו, ששינתה את שמה למפלגת ובמדינה אחרי עד תש"ח, היהודי ביישוב כוחה על א"י, מפא"י, שמרה פועלי הקמתה. ב־1977, במהפך הפוליטי החשוב ביותר שהתחולל במדינת ישראל מאז הקמתה, עלה לשלטון מנחם בגין, תלמידו ויורשו של ז'בוטינסקי. כראש ממשלה

הוא החליף את יצחק רבין, אחד מתלמידיו ויורשיו של דוד בן־גוריון.ומפלגתיות פוליטיות דעות היו לביאליק להטעות. צריך אינו הפוליטי שירו איגרותיו פורסמו כאשר מותו, אחרי אותן. להצניע השתדל הוא אך ברורות, האישיות בחמישה כרכים וכאשר ידידיו פרסמו סיפורים על ביאליק שבעל־פה, יצא המרצע הפוליטי הביאליקאי מן השק. בספר ביאליק שבעל פה ציטט אהרון

שריר בדיחה שנרשמה מפי ביאליק:

נוח השקר. וביניהם בתור, היצורים כל עמדו התיבה את נוח פתח כאשר

את אליו לצרף השקר מיהר לזוגות. רק מותרת שהכניסה לשקר הבהיר

רעייתו, החנופה, ונכנס. כשיצאו כולם מן התיבה, התברר, שבמהלך ארבעים

ימי המבול גדלה המשפחה. לשקר ולחנופה נולדה בת - הפוליטיקה )ידע עם,

תשרי תשכ"ה(.

295ביאליק והפוליטיקה

ראיתיכם שוב בקצר ידכם

ראיתיכם שוב בקצר ידכם ולבבי סף דמעה.איכה דלתם פתאם, איכה חדלתם ישע!איכה נעזבתם בדד, אבדי עצה ונתיבה,

ללא מחונן ומשיב נפש וללא מכונן צעד.ה? מי אסף גיל הפדות מעינכם ומי כבה שביב אשלמה שפל קולכם היום ומדוע כה נבלה שפתכם?ותמול עוד צללו אזנים וספים רעשו לתרועתכם.

מי הקדיר עליכם עפעפי שחר בטרם יבקע,ומי הכרית ששון תקוה ואחרית מאהלי דלים,

צחוק ורננה מגרון ילדים ושאון־עם מבתי מועד?מי הזנה את־בחוריכם ויטם מארחות נער,לכלות כחם לריק ולתתם לראוה ולשמצה,

ומי הרחיב פיהם וימלא בטנם קדיםולהורות נתן בלבם ולהטיף - תחת למד והקשב?

פך התמיד מעל כל־במה על קדקדיכם, ומה־שזרמת מלים נבובות, מזרת מוץ ונערת,

להפך יקר הגיגכם לשקוץ משומם ולתועבה?מי הפריח בבשרכם, להמקו, צרעת מתנבאים נכפים,

טמאי נפש מתקדשים, שבע תועבות ושמונה שרצים בלבם,המשועים כל־היום, אחוזי עוית ומרתחי קצף, לגדלות,

ובתפשם בפיהם את־המרבה ובתבעם אותו מזולתם,כר, כאלו כבר בצעוהו; נפשם תרועה, וידם לש

ומי השליח בכם להקת חורצי עט ולשון,עדת נגועי אלהים, אכולי משטמה ומזי קנאה,

לסכסך אתכם איש באחיו ולהאכילכם את־בשרכםולפגל עליכם כל־קדש בהבל פיהם ובמגע אצבעם?

מי התיר אגדתכם ויחצנה בין נערים אוילים?אנה נפוצו נקבציכם ומדוע בושש מאספכם?יג אזן? איפה נחבא קול המצוה, מדוע לא יש

השב והתל בכם אלהים, אם תעתעו בכם נביאיו,והשיבכם מחר נכלמים וחפויי ראש לנתיב התלאה,

יצחק שור296

למען נסותכם ולמען ענותכם עד מות, עד האכזרי ממות:זחל על גחון, - מפלצת למשפחות האדמה

ומרמס לרגל גאוה, - לקראת בוז ודראון,שתות כמים קלסה וגמע רק כממסך יין

וגרם חרשי כוס התרעלה אחרי מצותכם קבעתה,עד הגיעכם אל שלחן עמים פדויי אלהים וקריאי מועד

כורתי בריתם לשלום עולמים עלי זבחיכם,ולקטתם תחתיו בהונות ידיכם ורגליכם המקצצות.

ואם אזלת יד כלכם גם יחד מהושיע לנפשכם,

האין איש ביהודה, האין אחד בכל־מערכותיכםגבר חיל, מושל בעז, גדל־רוח ונגיד־עם,

תקיף ובר לבב, שבט ברזל ותבונות כפים עמו,אשר יאחזכם בציצית ראשכם וינערכם בחזק־יד

כנער שכור הלום סבאו ומתבוסס בקיאו,למען השב רוחכם וכחכם אליכם ולמען הקימכם?...

איכה דלתם פתאם, איכה חדלתם ישע!

איכה נעזבתם בדד, אבדי עצה ונתיבה! -ראיתיכם שוב בקצר ידכם ולבבי סף דמעה.

חיים נחמן ביאליק,בזל, תמוז תרצ"א

n

"השכונה" הוא "סיפור־מקום" הסובב ייחודית מגורים שכונת סביב כולו טרם־המדינה. ימי של בתל־אביב ויילדר תורנטון שעשה למה בדומה עיירה על שלנו, העיירה בספרו בניו־המפשייר, עשה נתן ינאי ביחס ל"מעונות עובדים ח'" בתל־אביב של

ימי המנדט.וכמחברם כפרופסור יותר ידוע ינאי בעברית רבים ומאמרים ספרים של המדינה מדע בנושאי ובאנגלית השכונה בספרו פוליטית. והיסטוריה ילדותו שנות אל לאחור, חוזר הוא

בתל־אביב שכבר אינה קטנה, לשכונה בה גדל, ולבית הוריו איטה ואליהו.

איילה הבכורה בתם ואליהו, איטה ובנם הצעיר, נתן )הוא מחבר הספר(, "ארץ־ישראל של מבשרה בשר היו את לתאר מיטיב ונתן העובדת",

תחושת ההשתייכות של הוריו:

"חברת של בנייה בחברת לעבוד

עובדים" ב"מעונות לגור העובדים";

חברים להיות מאורגנת; כקהילה

במפלגה שהיא "מפלגת ההסתדרות"

]מפא"י[; ולחוש קרבה גדולה לקיבוץ

"סיפור־מקום" תל־אביבי - ימי התום והתקווה

מרדכי נאור

נתן ינאי, השכונה, הוצאת כרמל, ירושלים 2012, 289 עמ'.

ד"ר מרדכי נאור, היסטוריון, סופר וחוקר תולדות ארץ־ישראל, מרצה באוניברסיטת תל־אביב, חתן "פרס הרצל" לשנת 2006.

מרדכינאור298

בעיניהם המוביל הקיבוץ עין־חרוד,

כי להרגיש להם הניחו אלה כל -

אוטופיה של בעולמה יתד תקעו

המתגשמת יחד אתם ולנגד עיניהם.

לכך שאנשים מסוגם להוסיף אפשר של איטה ואליהו קראו את דבר, אהדו את "הפועל תל־אביב", קנו בצרכנייה במאי ב־1 וצעדו הקואופרטיבית

בתהלוכה שארגנה ההסתדרות.ואולי העיקר - במה שכבר הוזכר: הם ב"מעונות משלהם בדירה התגוררו עובדים", גרסה מרוככת של הקיבוץ שמונה היו בתל־אביב העיר. בלב ובני ח', עד מא' כאלה, מתחמים האחרון עם נמנו ינאי משפחת שדרות בין שנבנה שבהם, והגדול נורדאו בדרום, רחוב הירקון במערב

ורחוב בן־יהודה במזרח.

תל־אביב ה"פועלית"

האישי סיפורו הוא השכונה הספר ילדות מגיל - נתן והנער הילד של לפנינו לערך. חמש־עשרה גיל ועד שימוש תוך הכתובה אוטוביוגרפיה בתחבולה ספרותית: נתן אינו כותב מה שלישי, בגוף אלא ראשון בגוף שמאפשר לו לפרוש עלילה ספרותית הגיבורים, אחד הוא שבה כביכול, ה"מעונות" דרי משפחתו, בני לצד - ביניהם אנשים נודעים המופיעים

מאיר גולדה כגון בשמותיהם, לשכונה, חבריו וכן - נמיר ומרדכי ויש הנוער. ולתנועת הספר לבית עוד גיבורה מרכזית: העיר תל־אביב של שנות הארבעים, הנוכחת ברבים

מעמודי הספר.תוך כדי כך נפרשת בפני הקורא יריעה של ה"פועלית" תל־אביב של רחבה העולם מלחמת ימי תקופה, אותה נגד המאבק ההעפלה, השנייה, הבריטים וההכנות להקמת המדינה. וכל זאת, בבית פוליטי מאוד ובשכונה שגדולים וקטנים בה הכירו בחשיבות ה"מעמד" וה"עם" - אם מותר ליטול הנודעת סיסמתו את ולפרק חירות

של בן־גוריון "ממעמד לעם".חדור היה שנתן עולה הספר מן מלידתו וציבורית פוליטית תודעה הוא איך התיאורים ורבים כמעט, הולך יחד עם אביו לפגישות בעלות מפלגתיים ולמפגשים ציבורי אופי בחדר התרבות של ה"מעונות". בכלל, הוא היה ילד מעורב מאוד - בשכונה, בתנועות ובמיוחד הספר בבית מקום מקדיש הוא שלהן הנוער, בקרב המצב היה שאכן כפי ניכר, בשנות העובדת" "ארץ־ישראל ילדי במקרה לא והארבעים. השלושים נכתב: ב ת נ ו ע ו ת ה נ ו ע ר, שכן נתן, עוד לפני שהגיע לגיל בר־מצווה, שהאחת תנועות, בשתי חבר היה היא, הכוונה מחברתה. התפלגה העולים, המחנות לתנועת תחילה,

299"סיפור־מקום"תל־אביבי-ימיהתוםוהתקווה

העימותים בשל התפלגה שב־1945 הפוליטיים בתנועת הפועלים ופילוג מפא"י, דבר שהשפיע והקרין גם על הוקמה מהפילוג כתוצאה הנוער. הקטן, ונתן המאוחדת, התנועה המחנות מחברי גדול חלק עם יחד לתנועה עבר - בתל־אביב העולים החדשה. כדי לסבך את המצב, אחותו המחנות בתנועת נשארה איילה מפא"י, חברי ההורים, ועל העולים, היה להסתגל למצב שיש להם בבית בן הנאמן לקו המפלגתי ובת הנמנית

עם האופוזיציה.

מאמצי השידוך לסוחר אלמן

החלוציות התנועות בין ההבדלים חינכו וכולן רבים היו לא השונות בקיבוץ. "להגשים" חבריהן את ינאי של בספרו ממלא הקיבוץ תפקיד של נוכח־נפקד. לכאורה, הוא ואפילו מתל־אביב הרחק ממוקם מן ה"מעונות", ולמעשה, הוא נמצא כל העת בלבם של הנערים והנערות ינאי: שכתב כפי הוריהם, של וגם הבוגרים וחבריו הקטן נתן רק "לא גם קיבוץ'. 'רצו בתנועה יותר שנים אתם נשאו ההורים מן כמה לומר, רוצה קיבוץ'." 'קנאת רבות בחברי קינאו העירוניים שהפועלים אליהם להידמות רצו הקיבוצים, בקיבוץ, לבקר הגיעו הזדמנות ובכל

לעתים לתקופות ארוכות למדי.של הוריו לעיל, צוין שכבר כפי עין־ לקיבוץ גדולה קרבה חשו נתן של ביותר הבולטים מסמליה חרוד, שנים. באותן הקיבוצית, התנועה מרים, הייתה לכך המיידית הסיבה שנמנתה איטה, האם, של אחותה מאז עין־חרוד קיבוץ חברי עם ינאי משפחת הראשונות. שנותיו נהגה להגיע לעין־חרוד כדי להשתתף עשתה וכן הקיבוצי הפסח בסדר זאת, כמעט מדי שנה, בחופשת הקיץ, תמורת העמדת דירתה התל־אביבית של קרבתה הקיבוץ. חברי לרשות גדול ליתרון נחשבה לים הדירה לדידם של הקיבוצניקים שהגיעו עם

ילדיהם לעיר הגדולה.לנסוע ואמו אחותו נתן, נהגו בקיץ בעוד שבועות, למספר לעין־חרוד רק והגיע בתל־אביב נשאר האב לשבתות. באחת השנים, הוא החליט כך על ועמד למשפחתו להצטרף דווקא. גופנית בעבודה שיעבוד שאליהו, משום צלח, לא הניסיון התאים לא התל־אביבי, הפקיד

לעבודה בענף חקלאי.של במאמציה עוסק ללב נוגע פרק איטה התל־אביבית לשדך לאחותה, מהקיבוץ, המבוגרת הרווקה מרים, סוחר תל־אביבי אלמן המטופל בבן. איטלקי סרט מזכירה הסיטואציה וירידות עליות לרבות תוסס, הטוב הסוף עד בעלילה, ופיתולים

מרדכינאור300

ובנו לקיבוץ. יתר על ומעבר הסוחר והיה היטב נקלט העירוני הילד כן, לנער קיבוצי מצליח הן בלימודיו והן

בחיי החברה.שליטי הבריטים, של מקומם גם הארץ שנגדם התנהל מאבק היישוב אירועי נעדר. לא בשנות הארבעים, שבמהלכה השחורה", "השבת חברי הארץ, מיהודי אלפים נעצרו ה"הגנה", או כאלה שהבריטים סברו שהם חברי הארגון, לא פסחו גם על מרכזיים אישים מספר ה"מעונות". נעצרו, ולפי תיאורו של נתן הצנחנים עברו בכינוים, ה"כלניות" הבריטים, וכלי וחיפשו חשודים לדירה מדירה

נשק מוסתרים.

ויכוחים פוליטיים בבית

אירעה נתן של משפחתו בדירת משנה, דיירת גדולה. תקלה כמעט חברת קיבוץ ופעילה פוליטית בעיר, חבילה למיטתה מתחת החזיקה נכנס אליהו, נתן, של אביו עטופה. אם לבדוק כדי בהיעדרה, לחדרה, אין בו חומר "מסוכן". הוא גילה את ברגע וכדורים. אקדח ובה החבילה החבילה את החביא ממש האחרון בקומת הגג של ה"מעונות" והחיילים לא גילו אותה. אך הדבר גרם למשבר המשנה, לדיירת אליהו בין חריף את שמילאה טענתה התקבלה ולא

עליה לו לשמור חבר של בקשתו מבלי שידעה מה יש בתוכה.

ויכוחים אין־קץ כלל החיים הווי ובתנועת בשכונה בבית, פוליטיים הנוער. מאבק מתמיד התנהל בין בית הספר לתנועת הנוער, כשיד התנועה והנערים העליונה על תמיד כמעט המדריכים את מעדיפים והנערות על המורים. ועם כל זאת, נתן וחבריו כי ביודעם הכלים", את "שברו לא היסודי הספר בבית טובים ציונים בבית לימודים להמשך ערובה הם

ספר תיכון.בתקופה זו היו לנתן המתבגר לבטים. ימשיך לא מחבריו, כמה כמו אולי, ילך אלא בעיר תיכוניים בלימודים להכשרה או חקלאי ספר לבית רעיונות דחה הוא בקיבוץ? צעירה

אלה, וכדבריו:

חשש עדיין לעזוב את הבית ולא רצה

וחקלאות התנועה, קן את לעזוב

הייתה לבו. את משכה לא בכלל

מי בשביל ומוזרה זרה תחושה זו

שמתעתד לחיות בקיבוץ, ונתן הרגיע

מדריכיו מהתנועה בדברי עצמו את

על "שוויון הערך" של עבודת הכפיים

ועבודת הרוח בקיבוץ.

של לחשיבותם השבח דברי בין ובוודאי בעיר, ה"פועליים" החיים ביקורת גם בספר מבצבצת בקיבוץ, ובלא ברשות המאזין נער של

301"סיפור־מקום"תל־אביבי-ימיהתוםוהתקווה

רשות לדברי הוריו ושומע על מנהל בחברה הסתדרותית שיש לו מכונית עיוותי על מפוארת, אמריקאית ולא סמויות ותוספות השכר דרגות כל כך סמויות, וגם - אבוי לשומע - על כך שהקיבוץ אינו מושלם וגם בו יש יצרים ועיוותים. האב אליהו, לפי הולך־ הפחות הוא בספר, המתואר בתלם מבין הוריו, בעוד אמו, איטה, היא ממסדית יותר - פעילה בארגון במוסדות חברה עובדות, אמהות וכותבת לעתים ומפא"י ההסתדרות בדבר ובהפועל הצעיר, שבועונה של

מפא"י.

גם לבטי ההתבגרות של נתן וחבריו בנים, בספר: ביטוים את מוצאים הצלחות ראשונים, קשרים בנות, נערה הזמנת כאשר וכישלונות, לשיא נחשבה קולנוע לסרט צעירה

ההעזה.רומן של שילוב הוא השכונה אוטוביוגרפי וכתיבה היסטורית. שני הקורא לרשות מעמידים המרכיבים אחרת לתקופה הצצה זמננו בן במקרה לא והתקוות. התום ימי -קוטע המחבר את סיפורו ביום קום סיפור החל מכן לאחר - המדינה

אחר לגמרי.

n

את המחברת מצטטת "החגים," שקבעה במוטו ביאליק, נחמן חיים המישור מעל "מתרוממים לספרה, של ימי החול כמו ההרים המתרוממים מעל המישור של האדמה." השתנות נוסחו של ביאליק )"מעל המישור של ימי החול"( לנוסח כותרתו של הספר מקפלת החולין"(, מישור )"מעל בתוכה משהו מרוחו, שהרי בדרך מן שומעת כבר ה"חולין" אל ה"חול" האוזן את ה"חילוני", והחילוניות היא שלפנינו, הספר של הפועם המנוע גם אם למחברת עצמה יש "רומן עם אלוהים" )עמ' 225-219(. החילוניות אל מבט־מבחוץ לתת מאפשרת

"מעל המישור של ימי החול"

בארי צימרמן

שרה שוב, מעל מישור החולין / עיון בחגי ישראל ובמועדיו, מכון מופת, 2011, 230 עמ'.

בארי צימרמן, מורה ומשורר, מרצה במכללת "עלמא" ובמכינה הקדם־צבאית "בני ציון" בתל־אביב.

)הדתית, היהודית התרבות תוככי מאפשרת ומעולם(; מאז כמובן, הזו ההסתכלות עצם את להפוך עוצמה; בעלת תרבותית לפעולה לקפוץ הנועז הניסיון את מאפשרת היהודית החוויה תוך אל פנימה, בדרכה להיות, כדי המתרחשת, ממנה. לחלק העצמאית, הדרשנית, ספרה של שרה שוב נוגע בכל שלושת הממדים הללו: מביט מבחוץ, מכריז דרכי על מצביע מבטו, ייחוד על

כניסה וחוויה."חגים שערים: ארבעה בספר וספרות בספרות "חגים וערכים", על הגיגים - "חגיגים בחגים",

303"מעלהמישורשלימיהחול"

ו"הרומן החגים", הוראת ועל חגים הספר בסופו של אלוהים". עם שלי ביבליוגרפיה רלוונטית ו"חור שחור", תופעה מפתח, של היעדרו בצורת חמורה ומעצבנת, הפוגמת ביכולתם שימוש בו לעשות הקוראים של מתמשך שמעבר לקריאה ספונטנית.

על מבוססים הפרקים מן רבים מאמרים שכבר נדפסו בבמות שונות, האקלקטי הגוון אך השנים, לאורך מתאזן הספר, על כך, בשל הנסוך, באופן ניכר על ידי דיון עקבי הממוקד במה שהמחברת מכנה ב"פתח דבר": ישראל". חגי של הערכי ה"היבט המחברת רומזת רבים," "במובנים אותו בזמן", ה"ארמון מושג אל לשבת ביחס והשל רוזנצוויג טבעו מעין הוא "החג ,)111 עמ' )ראו ההתנהגויות בזמן." חינוכי' 'מוסד חג בכל המתרחשות הסמליות את ומנתבות ערכים מבטאות וחג ערכיות. לפעולות בהן המעורבים הוא החג מן האדם של ביציאתו אמור להיות שונה במקצת ממי שהיה עם כניסתו, וכיוון ש"מחזור של שנה היא נקודה כל ובמעגל מעגלי, הוא גם נקודת התחלה וגם נקודת סיום" אינו החינוכי התהליך ,)18 )עמ' מתחיל ואינו מסתיים אלא נוכח כל העת בתודעתו של החוגג. ספרה של הקוראים אל גם הפונה שוב, שרה מעט עליהם מרעיף הבלתי־חוגגים, מן העושר הערכי המצוי בלוח־השנה

היהודי, מאפשר נגיעה מבחוץ אך גם מזמין להיכנס פנימה.

"ניגודים במוקד של כל חג"

העיסוק הוא בספר חשוב פרק והגרעין ההרמונית ב"מגמה של כשמו ישראל", בחגי הדיאלקטי של מושגיהם בעזרת השני. הפרק מוארים ,)29 )עמ' וטרנר בחטין הסותרים הדיאלקטיים, הערכים בבסיסם המצויים והמשלימים, התוכני של חגי ישראל, על מנהגיהם וסמליהם. במקביל, מצביעה המחברת על פעולתה של המגמה ההרמוניסטית, קרובים תכנים למשל, המנקזת, כפי שאירע בעבר, למשל, לחג אחד, אם ובימינו, באב, ולתשעה לחנוכה הזיכרון ליום להוסיף, לי יורשה את תוכו אל שאסף צה"ל, לחללי טרומפלדור", "יום של תכניו מרבית הגרעין "עקרון באדר. י"א הוא הלא )עמ' המחברת מסבירה הדיאלקטי," גרעין שתילת באמצעות "פועל ,)30גרעין ניגודים במוקד של כל חג. של ומגרה ורגשי רעיוני מתח יוצר זה לפיתוח מסרים מורכבים." ההדגמות בפסח, וחירות )עבדות המפורטות וקבע ארעי בשבועות, ורוח חומר הטענה את מוכיחות וכו'( בסוכות, של יותר מעמיקה להבנה ומסייעות

מהות החג היהודי.

באריצימרמן304

אין התמודדות עם צום ט' באב

הרב של המחברת ניסיונה ההוראתי השלישי בחלקו מאוד עד ניכר הידע יחדיו נארגים בו הספר, של היפות ההצעות אחת והפרקטיקה. של משמעותו את להנחיל היא כאן ט' באב דרך י' בטבת )עמ' 215-214(. "הסיבה לכך שבתודעתו של הישראלי החילוני תשעה באב הוא יום מחוק," "חל שהוא היא שוב, שרה טוענת מן החופשה בתקופת הקיץ, בעונת הלימודים". הפתרון המוצע - הדגשתו הבית־ספרית של צום י' בטבת )מועד תחילת המצור על ירושלים(, על מנת מבית שנמנע מה את דרכו להנחיל הקיץ. חופשת בעת להנחיל הספר עם כאן מתמודדת אינה המחברת תשעה של המהותית בעייתיותו שתלמידיו ממלכתי, ספר בבית באב החילונים מתקשים להבין, מחד גיסא, מדיני, אובדן על הנמשך האבל את שכבר בא על פתרונו בדמות המדינה בה נולדו ובה הם חיים, ומאידך גיסא, הדתי הגעגוע עם מזדהים אינם

לקימומו של בית מקדש שלישי.השער השני, "חגים בספרות וספרות הספר של כמחציתו תופס בחגים" לא לפנינו להביא למחברת ומאפשר רק מבט־מבחוץ על תופעת החג אלא זלמן ביאליק, ח"נ מבט־מבפנים. גם

שניאור, ש"י עגנון, א"ב יהושע, יהודה יחד - גור ובתיה שמר נעמי עמיחי, - איבסן והנריק טולסטוי ל"נ עם ספרותיות אילוסטרציות מספקים בהם החג נוכח )או נעדר(, ומאפשרים למתבוננת־המהרהרת לחוות זאת יחד עם גיבוריהם. "ככל שהחגים מאבדים הרוחנית הטקסית, ממלאותם והחווייתית בחיי הגיבורים," מתארת שרה שוב את התרשמותה מן הרומן )עמ' יהושע של מאוחרים גירושים 99(, "כך הם הולכים ומצטמקים ברומן מופשטים. ערכים ייצוג של למעמד מהוויה מלאה, המעוגנת בזמן ובחלל,

הם מקבלים ממד שטוח, אלגורי."דומני, שזה בדיוק מה שהספר שלפנינו להחזיר אותנו לעודד לעשות: מנסה מלאה, הוויה של למצב חגינו את כך, בשל דווקא ובחלל. בזמן מעוגנת של האישי סיפורה מאוד בו חסר היא בהם לאופנים ביחס המחברת האישיים, בחייה לציין, נוהגת עצמה המשפחתיים והקהילתיים, את החגים ספרה את לקרוא אפשר היהודיים. איך לראות רוחנית, כאוטוביוגרפיה עולמה הפנימי חג סביב תופעת החג, אך אי אפשר להבין ממנו כיצד מתממשים הפרק בו. המובעים העקרונות בחייה יחסיה מתוארים בו האישי, האחרון, יכול האלוהים, מושג עם המורכבים היה לתרום לספר כולו אם היה מתאר הכותבת. של הפרטי מחגה מקצת

n