כך היינו: אפשר גם בלי אינטרנט

דרור פויר ומשפחתו יצאו לשחזר בחיי היומיום את העשורים הקודמים. ואז הטיים במושב האחורי של האוטובוס, הספרדי הכפול וחיים משה

התערבבו עם סקס בשירותים של הפינגווין, מכות בפרדסי פתח תקווה ופרק של דאלאס. היה היה, גרסת הריאליטי שאלה של זמן

VIEW ,ויעל בן ישראל, צילומים: אסף עיני VIEW–הפקה: יעל בן ישראל, סטיילינג: יניב פרסי ל משתתפים: ד"ר גלית חרטום, דרור פויר, וילדיהם נגה והלל

| 15 עיצוב שיער: בנג'מין רוימי VIEW; איפור: לורן שיין VIEW; פיאות: רבקה זהבי; תוספות שיער: גלית אטליה | 14 G 2009 יום ה' | י"ד בטבת תש"ע | 31 בדצמבר 2009 יום ה' | י"ד בטבת תש"ע | 31 בדצמבר G

>

פשוטה. ישראלית בוקר ארוחת מכוסה במטבח הקטן השולחן לחם עליו ומונחים בשעוונית חביתה, בנד, בלו מרגרינה אחיד, ריוויון, סלט ירקות, קנקן מים קרים מהברז ומיץ תפוזים שסחטתי. לילדים באשל. ריבה קצת וערבבנו קקאו הכנו על אבקה, בטעם קפה נס שותים אנחנו קוראים אנחנו השלום”. “קול משמיע רדיו השיש

עיתון. עוד מעט נצא לעבודה.ארוכה היא רשימת הדברים שעדיין אין לנו בבית - שלט רחוק, מיקרו, סלולרי, אינטרנט, ערוץ 2, טלוויזיה היא קולי - אבל קצרה די.וי.די, תא בצבע, פרסומות, הילדים את מושיב אני לנו. שחסרה הדברים רשימת מול “קרוסלה”. לא נראה שהשחור–לבן מפריע להם, גם לא העברית היפה, גם לא ההיעדר המדאיג של התוכן

לחנך מנסה שמישהו בעיה להם שאין נראה השיווקי. אותם במקום להתחנף אליהם. אני שולף מצלמה סופר 8 ומצלם אותם, שתהיה לנו מזכרת מהעשור הזה. אנחנו מרגרינה, עם לחמנייה לעבודה: כריכים לנו מכינים ושומעים א’ לרשת מחליפים ומלפפון. צהובה גבינה

“לאם ולילד” ו”חתול בשק”. אני מנפח קצת את השיער, מרכיב את הילדים לגן על אופניים - אוסף את שולי מכנסי הפדלפון הרחבים במקל כביסה, שלא ייתפסו בשרשרת - ואחר כך נוסע עוצם אני נעים. ממוזג, האוטובוס באוטובוס. לעבודה ה–70; שנות של באוטובוסים להיזכר מנסה עיניים, מקרטעים, צפופים, מנועים רועמים, כיסאות לא נוחים, וכולם מעשנים ומוציאים ראש וידיים מבעד לחלון. אף מדברים כולם בחינם. שחולקו עיתונים קרא לא אחד בסלולרי שלהם, ואני מנסה לדמיין ששום דבר מזה לא

קורה. שהכול בשחור–לבן.העט לי נופל בארבע במשרד. גם מעשנים כולם מהידיים, ואני חוזר הביתה, שם תקליט בפטיפון ונרגע עם סיגריית טיים. הילדים קמו משנת הצהריים שלהם שותים גלידה, אוכלים קצר, לסיבוב יוצאים ואנחנו גזוז. עוד מעט נחזור הביתה, נשמע תקליט של כוורת, במבט לצפות נשב ואנחנו לישון ישכבו הם כך אחר לחדשות ונשתה בירה לבנה. בערב נצא למסיבה, אולי לאכול שיפודים בתקווה. בקיץ אנחנו מתכננים לנסוע לכפר של רפי נלסון, לראות קצת ערומות. אולי תזדמן

בדרכנו איזו צינגלה. יום– לשחזר היה הזאת הכתבה שבבסיס הניסוי אם

יומיים טיפוסיים בשלושה מהעשורים שעברו, הרי שאני מוכרח להודות שהניסוי נכשל. לא הצלחתי לנסוע בזמן. מכמה להתנער זה לעשות יכול שאתה היחיד הדבר מאפיינים של הזמן הזה )כמו לוותר על חיבור לאינטרנט מאפיינים כמה לקחת בבית(, הסלולרי את ולהשאיר ולקוות התנעה בכבלי כמו בהם להשתמש חיצוניים,

שהמנוע של הזיכרון יתחיל לעבוד. לפעמים זה עובד. עם המוזיקה של שנות ה–70 אף פעם לא הייתה לי בעיה. זו המוזיקה האהובה עליי גם היום; גם עם האופנה בעיה אין האלה הדברים את אבל יופי. מסתדר אני לשחזר. בתוך הבית קל לשחזר את הבועה של אז. הבעיה

מתחילה כשאתה יוצא החוצה.שלימים ידעתי לא עוד אז .1970 בשנת נולדתי איחשב לחלק ממה שייקרא דור האיקס. העשור הראשון לאומיים אירועים של כרצף בעיקר לי זכור לחיי לארצי למדינה. השלושים העצמאות יום חיוביים: יודעים ודאי אתם יודעים, ודאי אתם הולדת, יום יש

שהיא כבר בת 30, שר אלי גורנשטיין. בימות בידור. צמר גפן מתוק. חולצת טריקו של

פעמיים אנטבה. מבצע אוסטין. סטיב מכבי וכמובן באירוויזיון, זכייה אלה היו אירופה. בגביע אביב תל ההורים שבהן היחידות הפעמים

זאת, בכל מאוחרת. בשעה ער להישאר לי הרשו היינו החמצנו, הכיפורים יום מלחמת את היסטוריה. השחורים הפנתרים של מחאתם בהולנד. בשליחות עברה מעל לראשי הקטן והאשכנזי, כך גם השחיתות הדברים שני )אז ובמדינה העבודה במפלגת הגואה עדיין היו אותו הדבר(. אנשים מעדיפים, אני למד, את השחיתות של אז. היא הייתה פחות אישית, הם אומרים, אבל שחיתות זו שחיתות, ואם לא היית בצד הנכון של אישי. מאוד זה כל את הרי שלקחת הפוליטית המפה המהפך של 1977 נתפס אצלי כאירוע משמח, והשלום כמשהו מרגש מצד אחד, ומצד שני, כמי שנולד לציבור הדתי–לאומי, כסוג של בגידה. את מהפכת הרוק’נרול,

מיותר לציין, פספסתי לגמרי. יש לי זיכרון עמום מהפוגרום שביצעו אוהדי בית”ר אם בטוח לא .1974 ביוני תקווה פתח של באיצטדיון שכילד גם מה שם, שנשתל כזה או אמיתי זיכרון זה דתי לא ראיתי שום משחק עד שנות ה–80, ואת שירים ושערים שמעתי דרך החלון של השכן הלא–דתי. אבל מה זה משנה אם הזיכרון אמיתי או לא: שחקני הפועל, שהובילו במשחק, הוכו מכות נאמנות, רובם טיפסו על הגדרות וברחו לפרדסים הסמוכים )היום יש שם שכונה(, למגרש פרצו הגדרות, את רמסו בית”ר אוהדי בעוד רשמים בי הותיר האירוע השערים. את לשרוף וניסו על עצוב הייתי אחד מצד סותרים. שני מצד שלי, לעיר שעושים מה משך בית”ר של באלימות משהו שנקרא ממה סבלתי אולי אותי. בעצימות שטוקהולם תסמונת

זה אבל שנים, כמה בית”ר את לאהוד ניסיתי נמוכה. עבר לי כשעמדתי על דעתי.

ההורים היו הרבה בבית. עבדו, אבל לא יותר מדי. כמו שעבדו אז. כמו שצריך לעבוד. אני זוכר שנות צהריים אופן. בשום להפריע היה אסור ההורים. של ארוכות לא היה צריך לכבות את הטלפון. היו שעות מסוימות הליכות מבית הספר זוכר אני שהוא פשוט לא צלצל. הביתה. היום ילד מתחת לגיל 9 לא חוצה כביש לבד, אבל אז גמעתי מרחקים ארוכים בבדידות מזהרת, כולל ניסיונות לא תמיד מוצלחים להתחמק מהערסים שאהבו להרביץ לנו. גם למורים לא הייתה אף פעם בעיה לחלק בזוקה. מסטיק חתוכה. אצל פלאפל מנה חצי כאפות. יורדים לשחק בחצר, חילוניים ודתיים יחד, עד הערב. היום כל השכונה של ההורים שלי זה דוסים, והערבוב

הזה כבר כמעט ולא קיים. מגדל שלום היה בעיניי פלא עולם. אני זוכר שאבא וסבא שלי לקחו אותי לשם בפעם הראשונה. מתחתיו, במסעדה אכלנו טועה, אינני אם העם, אחד ברחוב של אס. זה היה מרגש לא פחות מהכולבו - אז אכלנו במסעדות רק באירועים מרגשים ממש, וגג פעם בשנה. כמעט. דמיוני קונספט היה במסעדה צהריים סתם שלום ומגדל כמובן, קיימת, כבר לא הזו המסעדה סיבוב, שם עושה אני היום עולם. פלא לא מזמן כבר לבוש בבגדי התקופה, אבל יש דברים שכבר אי–אפשר לחזור אליהם. הנוסטלגיה לא מתניעה לי. כל הג’יפים לי מפריעים והפיצוציות הגורמה ופיצריות והיאפים לחזור לילדות, בטח ובטח לנסות ולשחק אותה מבוגר. ¿ האם הכול היה באמת הרבה יותר תמים אז?

דרור: מכנסיים וחולצה: אהבה לשניה, חגורה: אוסף פרטי, נעליים: מארקו, שעון: דיזל - DNA, טבעת: ארמאני - פדני, משקפיים: משקפיים שינקין )משקפשים(. גלית )בעמוד הקודם(: שמלה, מכנסיים,

תיק: פפה ג'ינס, מגפיים: ראלף לורן, צמידים: אוסף פרטי, שעון: שאנל לפדני, עגילים: מונסטון, ווסט: קאלה, מעיל: פפה ג'ינס, משקפיים: משקפיים שינקין )משקפשים(. הלל: ז'קט: H&O, מכנסיים:

שילב, נעליים: גלי, נגה: חולצה: פוקס קידס, חצאית: זארה, חגורה: מונסטון, נעליים: גלי

כולם מעשנים גם במשרד.

בארבע נופל לי העט

מהידיים, ואני חוזר הביתה,

שם תקליט בפטיפון

ונרגע עם סיגריית טיים.

הילדים קמו מצהריים

ואנחנו יוצאים לאכול גלידה

| 16 17 | G 2009 יום ה' | י"ד בטבת תש"ע | 31 בדצמבר

תעשיית לתפארת צהריים ארוחת מקפיצה, פיצה המעובד: המזון וקפואים. מוכנים וצ’יפס שניצל לילדים הצלחת. אל מהפריזר לי. לא וגם זה, עם בעיה אין שום של ממתקן סודה שותים אנחנו הצוהלת הנפיחה קול סודה–סטרים. שהמכשיר משמיע מצליח לשעשע את הילדים בכל פעם מחדש, ואיך לא? לומר את האמת, הפלא הזה, של להכניס לבד את הגזים אל תוך המים, מצליח לרגש גם אותי. אנחנו של לינדה” “לינדה שוב ברדיו פילטר. קפה שותים ה–70, שנות של הטובה למוזיקה קרה מה משה. חיים אנחנו שואלים את עצמנו. אז אני מרים טלפון לחיים משה כדי לברר. התקופה הייתה אחרת, הוא אומר, לא היו יחצנים ודוברים ודברים מהסוג הזה. “הכול עשיתי והכול בזכות עצמי”. משה לא לוקח אחריות על לבד, מעמדו פורץ הדרך, “בסך הכול רציתי להיות זמר”, הוא אומר ומצטט, אולי מבלי דעת, מהלהיט הענק והנצחי שלו מ–83’ בעל אותו השם )מילים: עוזי חיטמן ז”ל. לחן: בועז שרעבי יבדל”א(: “להיות זמר, לשיר אל העולם / לכל אישה ואיש וילד גם / לשיר אל לב עצוב ומיותם /

לשיר כל עוד העצב בו קיים”.

הסובארו אותה בדיוק סובארו, חונה לבית מתחת כל את פותח אגב, לך, שיש המפתח גם לכולם. שיש המכוניות. על השיש במטבח כבר אין טרנזיסטור. טייפ דאבל קאסט עצום תופס כמעט את כל השיש, ולהיטי התקופה נותנים בראש בפופ מסונתז. הטלוויזיה בסלון

כבר צבעונית. יש תחושה מזויפת של שפע.זה הפרק על זה”. “זהו הילדים מול אני מושיב את הסרט הערבי והם צוחקים צחוק גדול. את ארוחת הערב אנחנו אוכלים בבורגר ראנץ’. “אם יש לך כאבי בטן”, מכריז שם שלט קטן, “סימן שאתה אוכל יותר מדי אוכל ביתי”. אני לוקח ספרדי כפול וטבעות בצל, היא לוקחת צ’יפס ודג בלחמנייה. לקינוח גלידה אמריקאית. ממש

כמו באמריקה. כולם, כמו דאלאס. של פרק רואים אנחנו בערב רע, אח יש טוב, אח יש לדאלאס. מכורים אנחנו גם יש בלונדינית עם ציצי גדול, כולם שותים שם וויסקי איך שהם נכנסים הביתה, לא סודה סטרים. אבל תגידי, אני אומר לה מעל צלחת של בורקס סמי שהרגע יצאו מהתנור, זה לא קצת מוגזם שבגין הזמין אותם ללשכה כל עם עכשיו ועוד טלוויזיה, סדרת זאת, בכל שלו?

הבלגן של הנסיגה מסיני. למשה טלפון מרים אני הסוגיה את לברר כדי נסים, שהיה - ועדיין - הח”כ הצעיר ביותר בתולדות הכנסת. הוא נכנס עם פרס, דיין ואבא אבן לכנסת בשנת 1959, ומהר מאוד התבלט כפרלמנטר, ולא פחות מזה, לאיש הפך הוא יותר מאוחר שנים למופת. כג’נטלמן בגין. על ביקור כוכבי דאלאס הוא לא רוצה סודו של על השפיע איך זיכרונות טונה לו יש אבל לדבר

בגין במגוון נושאים אחרים: בזכותו נדחתה הפצצת הכור העיראקי, בזכותו ביטל בגין את העברת לשכתו למזרח ירושלים, בזכותו

השתנו סעיפים מכריעים בחוזה השלום עם מצרים.

“אז”, הוא אומר, “הייתה פוליטיקה, הייתה יראת כבוד, הייתה אידיאולוגיה. ומה יש היום? אני

שלנו הדמוקרטיה שקורה. במה מתבייש מזויפת, מושחתת, עולם תחתון. מכנסת פסה במורד. מידרדרים אנו לכנסת ענקים היו אז הארץ. מן אידיאולוגיה בכנסת: בן גוריון, באדר, יערי, חזן, בורג

היום? יש ומה היסטוריות. דמויות האב.

אתה יכול להראות לי ולו אחד שמתקרב אליהם? 80% מהם יעברו מפלגה בשביל כיסא”.

אני קצת מדוכדך מהשיחה אז אני מזמין בייביסיטר. אנחנו נקפוץ ל”סינית האדומה”, לא מזמן היא נפתחה, כדי להתעודד. אוכל סיני זה להיט גדול. אני אזמין מרק הופעה יש ב”מסבאה”, לדרינק אולי כך אחר וון–טון. בבניין להפסיד. מוכן לא פשוט שאני סיני אריק של יש כבר כבלים פיראטיים, ובלילה מאוחר אולי יבואו גבינה. פונדו להם נגיש כחול. סרט לראות חברים בטלוויזיה סיבה למסיבה. הילדים רואים רחוב סומסום. כמו מוטרדת אינה אביב תל אך בלבנון, מלחמה יש מתחילים האתיופים נפלה, הבורסה רובס. דני שאמר מגוחכת והאופנה ורועש גועש כולו העולם להגיע. תספורות רכיבה, מכנסי בכתפיים, כריות למאוד. עד מתאים לא שלי השיער גרוטסקי. ואיפור מגוחכות לעשור הזה. השחור החליף את הצבעים השמחים והא–

מיניות את הסקס החופשי, אף שמעיתוני התקופה אני סקס. מעט לא הולך הפינגווין של שבשירותים למד האלה בשירותים ואבקר אתבגר העשור סוף לקראת הקרסוליים עד הרצפה את שמציף שתן אבל בעצמי,

היה הדבר היחיד שמצאתי שם.אמת, בזמן ידעתי לא האלה הדברים רוב את אבל חוזר אני ה–80: משנות שלי הראשון הזיכרון כמובן. הביתה, אימא ואבא )באמת הייתה לנו סובארו( נראים לי עצובים. מה קרה, אני שואל. ג’ון לנון נרצח. הם היו הייתי שלא אפילו אותי, גם העציב נורא וזה עצובים סגור מי זה מהארבעה. הכי אהבתי את פול. כמה מעט

ידעתי. אבא שם את האדום של הביטלס. עמוקים: משקעים בי שהותירו זיכרונות שני עוד הילדים אורון ירדן ודני כץ. שניהם היו פחות או יותר >

כץ בשנתיים, צעיר ירדן גילי. בני שניהם באמצע. אני בשנתיים, בוגר

את שזעזעו בפרשות ונרצחו נחטפו אני שלי. בלב צלקות וחרתו המדינה

בדרמטיות. לחוטפים פונה בגין את זוכר אני זוכר את המתח הרב, את הסופים הרעים, את

תרחישי האימה שהטריפו את שנתי בלילות. אני זוכר סיפורים על מערה, על התעללות מינית, על כץ שנחנק בתא המטען של מכונית. זה הטריד אותי יותר ממלחמת לבנון, יותר מנפילת הבורסה, מממשלת האחדות. שנים אחר כך, עם רוז פיזאם, אני חווה סוג של דז’ה וו, אבל

מהצד השני של הילדות. הפצצת הכור בעיראק, 1981, נראתה לי כמו הדבר הכי נועז בתולדות האנושות, ולך ולנסה נראה לי כמו המנהיג הדגול בעולם. אחרי בגין כמובן. ישראל מפנה את סיני. לוקחים אותי להפגנות נגד העקירה. היה סוער. אחת מהן זכורה לי במיוחד - זה היה בכותל, ולחצתי את ידו של ישראל אלדד ז”ל. אבא שלי ערך את ההיכרות. האיש נראה לי כענק מעולם אחר. הוא ליטף את ראשי ואמר לי משהו נחמד. לא היה גאה ממני. וזה עוד היה

לפני שהתחלתי לקרוא את ניטשה.

במוצאי .1982 שנת עקיבא, בני של ארגון בשבת מלאים והם לשמיים, עיניים מרימים אנחנו שבת שם. דודים לי היו המלחמה. התחילה קרב. במטוסי בבוקר למחרת דאלאס. לראות לי הרשו לא ובכלל מנת על הכול את ראיתי כאילו לעשות צריך הייתי לשמור על איזשהו סוג של מעמד חברתי. למדתי שזה את להתחיל צריך פשוט אתה ידע. לפברק קשה לא

השיחה ולתת לזה שיודע לשפוך את הכול.עולה ארצי וידיאו. שלמה בקיד הרבה צופה הייתי כפורח. עוד להיט. גל חדש. שרון ליפשיץ. חיים משה עם “לינדה לינדה”, קורע את גלי האתר, וזוהר ארגוב כמובן. כבר אז כן עכשיו, זה לא הטעם שלי, אף שהקסם

האפל של זוהר ארגוב עובד גם עליי. אני רואה את האימפריה מכה שנית בקולנוע היכל לי יש סקייווקר. ללוק אמונים ונשבע תקווה, בפתח אטארי, לבר המצווה אני מקבל עליי עול מצוות ומחשב של טקסס אינסטרומנטס, ומתחיל ללמוד תכנות. הכי ו”חזור 10 בשורה דרור” “כתוב: היה: שהגעתי רחוק לשורה 10” בשורה 20. אם רק הייתי משקיע בזה יותר,

אולי היה יוצא ממני משהו.באיראן והולך. מתלהט העולם מתבגר שאני ככל הרצל 1988 באוגוסט אינתיפאדה. בשטחים מלחמה, אביטן מבצע בריחה נועזת מכלא באר שבע, ומשתלט עד שבע, בבאר אלמקייס משפחת של דירתה על משפט במיוחד באריכות, לי זכורה הסאגה שנתפס. אחד שקראתי בעיתון ונחרת בי עד היום: “הרצל אביטן, שפתיו חובקות דרך קבע סיגריית קנט ארוכה, אבל ריח ארך הסיפור כל אבל בבגדיו”. דבק לא מעולם העשן רק יומיים, מתברר לי כשאני מברר. ניסיתי לעשן קנט הריח דבק בבגדיי אבל בשפתיי, אותה ולחבוק ארוך

ועוד איך. וחוץ מזה, דמי הכיס הספיקו רק לנובלס.בחוץ עופרה נגד ירדנה, בנזין נגד תיסלם.

שתי וירדנה. תיסלם צדדים: בוחר אני שגיאות, אבל אז לא ידעתי את זה.

הרב של בישיבה לומד אני בלבד. לבנים פנימייה דרוקמן. אני זבוב. בעל קצת אבל נחמד, ככל קיצונית. אידיאולוגיה נשטף

בורח כבר אני מתקדם שהעשור הקולוסאום, למועדונים; מהישיבה

הפינגווין, שירוקו. בכל פעם תופסים אותי ומעיפים אותי הביתה.

שהיו חבר, של שההורים מחכה אני השבוע בסופי להם כבלים פיראטיים, ייסעו לאן שהוא, ואז כל החבר’ה מתקבצים ואנחנו רואים יחד סרט כחול. החבר’ה הטובים העשור בתחילת בעיניי נדמו היהודית מהמחתרת לגיבורים, אבל כבר התחלתי לקרוא סילבי קשת, אהרון בכר, עמוס קינן, יהונתן גפן, ולפתח תודעה פוליטית. ששינו דברים בשני נתקל אני ב–7–1986 שהוא איפה את חיי: ספר ותקליט. הראשון של הדלתות ו”כה אמר זרטוסטרא”. אני מבין פתאום שכמעט כל מה שאמרו לי

עד אז היה שקר. זה מעורר.לקראת סוף העשור אני מתגייס, אשתחרר בתחילת בי מותירים טיינאנמן בכיכר האירועים ה–90. שנות רושם עמוק, כך גם שחרורו של נלסון מנדלה )הייתה לי חולצת טריקו עם דיוקנו( ונפילת חומת ברלין. לקראת סוף העשור השני של חיי העולם נראה והולך כמו מקום שאפשר לחיות בו. יש תקווה. היה אמנם משבר אנרגיה,

אבל אני לא שמתי לב. הייתה לי חולצת טריקו של פול יאנג, חשבתי שמייקל ג’קסון זה הדבר הכי גדול, וכמו רבים חשבתי שסידני לאופר תשרוד הרבה אחרי מדונה, אף שלא תמיד ידעתי להבדיל ביניהן. לחבר הייתה חוברת של סמנתה פוקס בעירום, וזה הספיק לנו לגמרי. המבוגרים אמרו כולם חתיכת היה הוא בשבילי אבל דרעק, בעשור שמדובר אופרת את רואה אני 1987 או ב–1986 מעולה. עשור באופן שמאלני שאני ומחליט בצוותא, “מאמי” הרוק רשמי, מה שלא מנע ממני להצביע בבחירות הראשונות ¿ שלי למפלגת התחייה.

דרור: מכנסיים, נעליים, חגורה: דיזל, שרשרת: דיזל - DNA, חולצת טי: אמריקן אפירל, ווסט: פפה ג'ינס, משקפיים: משקפיים שינקין )משקפשים(, שעון כיס: ריפליי. נגה: שמלה - זארה, נעליים - זארה,

.PLUSIT :גלית: שמלה: ונדום, מעיל ונעליים: מיס סיקסטי, עגילים: מונסטון, צמידים: אבגד, תיק נגה: שמלה: זארה, צמידים: מונסטון, נעליים: זארה, תיק: טופ שופ

>

"בערב אנחנו רואים פרק של דאלאס. כמו כולם, גם אנחנו מכורים. יש אח טוב, יש אח רע, יש בלונדינית עם ציצי גדול וכולם שותים וויסקי

איך שהם נכנסים הביתה, לא סודה סטרים"

"תגידי, אני אומר לגלית מעל צלחת של סמי בורקס שהרגע יצאו מהתנור, זה לא קצת מוגזם שבגין הזמין את כוכבי הטלויזיה ללשכה שלו"?

19 | G יום ה' | י"ד בטבת תש"ע | 31 בדצמבר 2009 18 | G 2009 יום ה' | י"ד בטבת תש"ע | 31 בדצמבר

העשור של ערוץ 2. העולם מתחלק בין דן שילון, דודו טופז והחמישייה המגלומניה, המעגל, הקאמרית. הסאטירה. סיינפלד מדבר על כלום, מתחילים רק שעכשיו שלם דור כמו

לקרוא לו )לנו( דור האיקס.האופנה משעממת עד למאוד. יש מין חזרה זו זו אינה פשטות, זו חזרה מזויפת. לפשטות, אבל תקיעות. קווים נקיים, ג’ינס חלק, חולצת טריקו שמעליה במקום שחור–לבן. הרבה ז’קט. או משובצת חולצה סובארו - מיצובישי. במקום ברודוויי - מרלבורו אדום. יש כבר דיסקים, ולייזר דיסק, ובדיזנגוף סנטר אני משחק

במשחקי וירצ’ואל ריאליטי כאילו חיי תלויים בזה.חשמל. מכשירי המון והמון מיקרוגל כבר יש בבית העלייה בלי שלט. עדיין אבל לעזאזל! מזגן, אפילו יש אריק של הזהב שנות אלה להגיע. מתחילה הרוסית קאנטונה במנצ’סטר יונייטד. האיש מצית את הדמיון עם כל נגיעה שלו בכדור. הוא נוגע בנשגב בכל פעם מחדש.

המוזיקה גראנג’. אני שומע נירוונה עד שמדממות לי האוזניים. מלחמת המפרץ הראשונה. אני חייל בקריה, אז אל תבכי לי ילדה. דומינוס פיצה מגיעים לישראל, ואני מתחיל לעבוד שם, שוכר דירה בתל אביב עם חבר קבע באורח דבק בבגדיי פופולרית. שווארמייה מעל הנפלאים אלה היו בקירות. כבר שספוג הצ’יפס ריח שבזמנים, היו אלה הנוראים שבזמנים. פעם בשבועיים

להורים, לעשות כביסה.את סוגרים כך ואחר לרוקסן, הרבה הולכים אנחנו הלילות בנרגילה של נרי אבנרי, עוברים איתו מהסניף הקטן בדוד המלך, מול כיכר מלכי ישראל, לסניף הענק ברחוב הארבעה. אתה יכול לראות שם את חברי הלהקות

האהובות עליך דופקות חצי זיווה אחרי הופעה. ברחובות כבר מתחילים לראות אנשים עם טלפונים גולדבלט חנן של הפרסומת ענקיים. סלולריים עבודה, לשעת אבודה שעה הופך הוא שבה בקולנוע, עד עובד שהוא אשתו על עובד עוד הסוף ולקראת מתגעגע אני היום בזיכרוני. היא גם נחרתה מאוחר, לכל השעות האבודות ההן שבהן אתה לא זמין ויש לך

זמן לחשוב את המחשבות שלך בשקט.אני משתחרר מהצבא. לא נוסע להודו, זה עוד לא היה “חדשות” ככתב פופולרי. מתחיל לעבוד בעיתון כל–כך לענייני ארכיאולוגיה, אבל הוא נסגר לי על האצבעות על ההתחלה. זיכרון אחד: אני עולה במעלית עם ענקים כמו

מיברג, דנקנר, אשרי ורינו צרור, ונבלע נרגש בפינה.ערוץ אחד. ועוד עיתון, לעוד התגלגלתי משם הילדים רק עלה, ואני כותב לו תסריטים. בימי הצילום אני פוגש את ענקי הדור: עודד מנשה, נתן ברנד, מיכל

ינאי, עינת ארליך. שנים אלה לשלטון. עולה רבין מרצ. הצבעתי נהדרות להיות בהן שמאלני ציוני. אפשר ממש להרגיש הכול מתחרבן אבל שם. הסכם פה, טוב. שלום שיהיה

מהר מאוד. הארבעה בנובמבר 1995. ברואנדה רצח עם, בבלקן קציר דמים, העולם כבר לא מתחילה עולה, הגלובליזציה נגד התנועה כל–כך. יפה אנשים הטכנו. את מגלה אני לבי. תשומת את לתפוס לוקחים אקסטזי. אפטר פארטי באומן. ב–1996 ככה, אני והחיים אנדרסון, בפמלה נכון, יותר באינטרנט. נתקל המחשב עם האיטית, הראשונה, מהפעם שוב. משתנים שנתקע וברוחב הפס הבלתי אפשרי, זה ברור שהדבר הזה הולך להיות גדול. אני בצ’אט עם בחורה מסוריה. אם רק הייתי משקיע קצת יותר בטקסס אינסטרומנטס שלי. אני עובר מעיתון לעיתון, מקבל הצעה לערוך מוסף אינטרנט לי יש בתחום. לבר–סמכא הופך מאוד ומהר ב”הארץ”,

בבית פלייסטיישן, ומעמדי החברתי בשמיים.מבאג לפחד מתחיל העולם העשור סוף לקראת

אלפיים. אני די רגוע, האמת ואת המילניום אני סוגר במסיבה במדבר. קצת אחרי הנשיקה של בסדר. העולם לבדוק: לביפר ניגש אני חצות ¿ האלף השלישי יכול להיכנס.

שנות ה–2000בודק רק בוקר. לארוחת המחשב מול שחור קפה כותרות, ואת מזג האוויר, ואת המייל, ואת הפייסבוק, זריזים בענייני ואת הטוויטר ואת הבלוג, כמה סמסים ומשם לגן, הילדים את לקחת מוכן אני וכבר עבודה, בסדר היום, כל הזה הסבב את אמשיך ואז לעבודה, שעבדתי ממה שעות יותר הרבה עובד אני משתנה. בשנות ה–70, ויש לי פחות ממה שהיה לי. אני על חוזה אישי. יש לי אוטו מליסינג. שעתיים וחצי בפקקים בכל

יום. מתקדם במקום. ומיתונים ובועות ובחירות מלחמות עובר אני ופיגועים ומבצעים והפצצות וקיצוצים ופיטורים יותר, אלימים הרחובות ועבודות. ודירות עמוקים הפערים יותר, מופרטים השירותים

יותר, הכול מידרדר בקצב טוב. ה–21 המאה של הראשון העשור בסוף ברור פחות הרבה מקום הוא העולם והרבה יותר עמוס. היה די מתיש, אותי צריכים לא אתם אבל זה. את לכם לומר בשביל

קצת בצליעה, קצת נכנסים אנחנו השני העשור אל עייפים, לא כל–כך ברור לנו מה עומד לקרות עכשיו. )לרעתנו( משתנים בו הכוחות יחסי מתחמם, העולם ואנחנו מתבצרים בעמדתנו, מתבודדים והולכים. אתה מביט כלפי מעלה, ואין לך כל–כך על מי לסמוך, אין

מי שבידיים שלו אתה בטוח. כישלונות, הרבה לוואי של עם טעם נפתח העשור קטנים וגדולים. הרבה תקוות הכזיבו. לעזאזל, בעשור סטגנציה של תחושה הכזיבו. האכזבות אפילו הזה מתחילה בקושי הזו שהמאה בגלל רק לא זה באוויר. לגמרי. התעורר לא עוד כולו שהאלף נדמה להניע; העתידנים והאופטימיים מבטיחים לנו שאו–טו–טו ננצח את המוות ונטוס אל הכוכבים, אבל כרגע אנחנו על פי

תהום. אבל אולי, מי יודע, אולי יהיה זה עשור של תחילת של עשור זה יהיה יודע, מי אולי, מחדש. התגבשות וכלפי מאחור שנותרו אלה כלפי מחודשת רגישות זה עשור של יהיה אולי יודע, מי אלה העומדים בצד. ¿ הפתעות לטובה. אולי, מי יודע.

g@globes.co.il

דרור )בעמוד 61(: ז'קט: זארה, חולצה: פרוט אוף דה לום, נעליים: אולסטאר - מגה ספורט, שעון: אדידס - DNA, ג'ינס: ליווייס - ג'ינס בר. גלית: ז'קט: טומי הילפיגר, חולצה: אמריקן

.DNA - אפרל, ג'ינס: ליווייס, נעליים: אולסטאר - מגה ספורט, שעון: אדידס הלל )בעמוד 61(: ג'ינס: שילב, נעליים: אולסטאר - מגה ספורט, חולצה: פרוט אוף דה לום,

ז'קט: זארה. נגה: שמלה: זארה, חולצה: הוניגמן קידס, נעליים: אולסטאר - מגה ספורט

בפרסומת בקולנוע

חנן גולדבלט הופך שעה

אבודה לשעת עבודה,

ולקראת הסוף עוד עובד על אשתו

שהוא עובד עד מאוחר

G 2009 יום ה' | י"ד בטבת תש"ע | 31 בדצמבר | 20